גיבורים נולדים במותם – חלק ב': 35 מחללי השנה האחרונה, לא מתו בשנה האחרונה

הטקסט הבא הוא החלק ה-2 בתחקיר, על חללי השנה האחרונה בישראל. אם הגעתם לכאן ישירות, אתם אמורים להתחיל כאן.

בפוסט הקודם כתבתי על הנופלים של השנה האחרונה וניסיתי לחקור את נסיבות מותם האמיתיות, שנותרו מעורפלות, באתרי האזכרה של מדינת ישראל. בעקבות הפוסט קיבלתי תגובות ממשפחות שכולות, חברים של נופלים, משרד הביטחון ואפילו מקורות סודיים בתוך הצבא. הפוסט הזה, הוא הנגשה של ההסברים של משרד הביטחון, מול האמת בשטח. במדינה בה הכל קדוש (ולא נעים לשאול) והכל חולין (ואין צורך לענות), זה תהליך הרבה יותר מורכב, מכפי שהייתי מצפה שיהיה.

מספר החללים:

בתחילת הבדיקה שלי, בפוסט הקודם, מצאתי הפרש של 13 חללים בין הדיווח של משרד הביטחון לתקשורת, לבין רשימת החללים של המדינה. לאחר שיח מתמשך עם אתרי האזכרה השונים, אישרו בפני כי ספירת החללים שפורסמה (126) היא רק עד יום הזיכרון הקודם ואינה כוללת אזרחים חללי פעולות איבה. כך נותרתי עם 91 השמות המופיעים באתר יזכור והפרש של 35 חללים, מול ה-126 שפורסמו בעיתונות. על כך ענו לי בתגובה רשמית ממערכת אתר "יזכור":

"שלום רב,
בהמשך לשיחתנו, להלן התייחסותנו לפנייתך:
מספר החללים המפורסם מדי שנה כולל נכי צה"ל שהוכרו בשנה האחרונה אך לא בהכרח נפלו בשנה זו ולכן הפער. שים לב כי המספר המפורסם בתקשורת (126 בשנה זו) הינו של חללי מערכות ישראל בלבד ולא של חללי פעולות האיבה."

 35 השמות החסרים, על פי משרד הביטחון, הינם של אנשים שנפטרו לפני יותר משנה (שלא במהלך שירותם), אך הוכרו כנכי צה"ל רק בשנה האחרונה. שמעתם נכון: 35 מתוך 126 חללי השנה האחרונה, בכלל לא מתו בשנה האחרונה!

אז שאלתי אותם מי הם 35 החללים שהם טוענים שהוכרו בשנה האחרונה:
"אין באפשרותי למסור לך את שמות החללים שהוכרו בשנה האחרונה. ההכרה נעשית ע"י יחידת תביעות ולא על ידינו."

שוב. אין צורך לשפשף את העיניים. האנשים שאחראים על ההנצחה, לא יודעים לומר לכם, את מי הם מנציחים. לטענתם, העבירו להם פתק שכתוב עליו "35" והם אמרו "סבבה". נשמע לכם אמין?

מדוע לא התווספו לרשימות של השנה בה נפטרו? מה לגבי העובדה שבעצם בהכרה הזאת, מודה משרד הביטחון שהחללים הללו היו נכים שאולי היו זכאים לעזרה מהמדינה, אך בעצם הוכרו כחללי צה"ל רק לאחר מותם? האם אגף ההנצחה יכול להמציא חללים והאם יש לו אינטרס כלכלי לעשות זאת? נחזור לכך בהמשך, אך לפני זה…

השותפים הפאסיבים:

תהיה הסיבה להפרש אשר תהיה, נשאלת עדיין השאלה, מה זה אומר עלינו כמדינה, כאנשים אפילו, שאנו מתווכחים על הנושאים וטוענים לכובד משקלם, אך אף אחד מאיתנו לא מפקפק בנתונים שניתנים לנו מהתקשורת והמדינה. אנו רבים על הזיכרון של אנשים ועל ההצדקה המוסרית של פעילותם, אך לא טורחים לבדוק אם הם קיימים בכלל. אנו מנהלים מלחמות פייסבוק לוהטות, שלא מחכות למיצוי העובדות – מימין ומשמאל – בהן שום נושא לא חשוב מספיק, בשביל להמתין להבנתו. הדעות כבר מוכנות מראש, הסטטוסים כבר כתובים ורועדים מהתרגשות על קו הזינוק; מחכים רק לירייה של העיתונות הרדודה שלנו, שתשלח אותנו למרוץ מאה מטר, של עלבונות, ממים והאשמות הדדיות. לפעמים זה מרגיש לי כאילו כל המדינה הזאת נשענת על איזה עשרים עיתונאים ובלוגרים (יותר בלוגרים מעיתונאים), שבלעדיהם כל מה שהיו מדברים עליו, זה מה שאמרו לנו לדבר עליו.

בשנה האחרונה נהרגו רק שני חיילים בהתקלות עם כוחות אויב (ואחד מהם מאש כוחותינו בכלל), אבל אנחנו פה בישראל מחקנו עוד 35 חיילים, בהתקלות עם עצמנו. על איזו מדינה הימין טוען שהוא יוצא להגן ואיזו מדינה השמאל טוען שהוא מנסה למנוע מאיתנו להפוך להיות? מדינה לא נבנית בהפגנות ולא מגנים עליה עם רובים. זה רק הרף הכי בסיסי של מדינה – ההישרדות שלה. מדינה היא סכום מרכיביה; סכום אזרחיה. מדינה שלא שמה לב ל-35 חללים שאינם מופיעים ברישום, בשנה ללא מלחמה, לא יכולה להפוך לאוטופיה, שאילו מהצדדים חולמים עליה.

במדינה, על כולנו להיות מדינאים; אם יש לך זכות הצבעה, אתה פוליטיקאי; אם יש לך זכות דיבור, את צריכה לצעוק; אם יש לנו את חופש המידע, אנו נדרשים לחובת החקירה. זכויות לעולם לא נלקחות, הן תמיד ניתנות ברפיסה. גם אם ימות אדם בהגנה על עקרונותיו, את הזכות שלו לחיות, לא ימצאו רוצחיו בגופתו.

כל זכות היא מובנית, עם החובה להשתמש בה. זכויותיכם לא ניתנות לכם מתוקף חוק, אלא החוק מכיר בזכויותיכם המולדות. זכויותיכם גם לא נלקחות מכם מתוקף חוק, אלא החוק מכיר בזכויותיכם שמוטלות בצד. אז תפסיקו לשקר לעצמכם: פוליטיקאים ובעלי עניין לא גזלו את המדינה שלנו – הם קיבלו אותה. ויתרנו עליה טיפין טיפין, עד שהיא הפכה לאי קטן והתחלנו להרגיש את המים נוגעים בבהונותינו. הבטנו אל מעבר לגלי ההתפקחות, האקסודוס שוב מסורבת כניסה, מחויבת חזרה אל תופת מקורותיה ובמרחק, ניתן לראות במטושטש, 35 דמויות ירוקות, מנופפות בידיהן על סיפונה, נעלמות אל האופק ולוקחות איתן, את האמת, שעל משמעותה אנו מתווכחים.

 מיהו חלל: 

אז אחרי שראינו, שאנחנו בעצם לא באמת יודעים כמה חללים יש לנו בשנה האחרונה, ניסיתי להבין בפוסט הקודם, מי הם החללים שאנחנו כן יודעים עליהם וכיצד מתו? באתר "יזכור", המנציח את חללי כוחות הביטחון, מצאתי הרבה שמות, שהופיעו ללא חיל, גיל, או דרגה. כמובן שלא מדווחת סיבת המוות, אבל גם אין ממש פרטים על האדם שמאחורי השם. תגובת המדינה:

"המידע המפורסם באתר יזכור הינו המידע הקיים בידינו, לעיתים ישנם פערי מידע ואנו עושים ככל שביכולתנו להשלים נתונים חסרים."

מתוך 91 החללים של השנה האחרונה, המופיעים באתר, ל-27 חסרים גיל ו\או דרגה ו\או חיל. האם זה סוג המידע שלא קיים בידי משרד הביטחון? זה לא בדיוק "הצבע האהוב על החלל". והתגובה ממשיכה:

"קראתי את הבלוג שלך ורציתי לציין שסיפורי החיים של חללי צה"ל נכתבים בשיתוף המשפחות ולכן לחללים רבים מהתקופה האחרונה עדיין לא פורסמו סיפורי חיים וזאת בשל הקושי הרב של המשפחות להתמודד עם הכתיבה כאשר האבל כה טרי. אנו פועלים יום יום על מנת להוסיף את סיפורי חייהם של כל חללי צה"ל."

המשפחות לא מצליחות להתמודד עם הכתיבה? מתוך 91 החללים של השנה האחרונה, רק לאחד יש טקסט המספר על האדם שמאחורי השם. האם כל שאר ה-90 משפחות לא מתמודדות עם הכאב? אם כן, מדוע מצאתי מכתבים של חברי משפחה באתרים אחרים, סרטים עליהם ביוטיוב? האם אתם בכלל טורחים ליידע את המשפחה על האפשרות?

על פי משרד הביטחון:
"נסיבות נפילתם של החללים שמורים בידי הגורמים בצבא. אתר יזכור מנציח ונותן את הכבוד הראוי לכל החללים ללא קשר לנסיבות נפילתם." האמנם?

ח' (בחרה להישאר בעילום שם), אימו של חייל שהתאבד בשנים האחרונות, מספרת לי על מציאות אחרת (ממכתבה למערכת "יזכור"):

מכתב מ-ח' למערכת יזכור, לעדכון פרטי בנה שהתאבד

מכתב מ-ח' למערכת יזכור, לעדכון פרטי בנה שהתאבד

סיפור חייו של בנה של ח', נותר ללא עידכון עד היום. כך היא מתארת במייל אלי, את תגובת האתר:

"משרד הבטחון מסרב לפרסם את סיפור חייהם של חיילים שהתאבדו בעת שירותם הצבאי או בגללו, כאשר המשפחה "מודה" ב"אשמת" ההתאבדות. זו התשובה שקיבלתי כאשר שלחתי את סיפור חייו של בני כדי שייכנס לאתר, כפי שנעשה בחלון של ****."

דובר צה"ל מול מסמכי צה"ל:

ישנן הרבה תשובות שניתנות לשאלה, מדוע צה"ל ומשרד הביטחון מסרבים לפרט את סיבות המוות של הנופלים. לדעתי האישית, זה מכיוון שיש למשרד הביטחון אינטרס מובהק שהציבור יחשוב, שבשנה האחרונה נפלו 126 איש בהגנה על גבולות המדינה (למרות שבפועל רק 1 מתוכם באמת נהרג מאש אוייב במהלך קרב). הבעיה השניה של צה"ל, זה שאם הוא יפרט את סיבות המוות הטבעיות ותאונות הדרכים, אזי שישארו רק אלה של לחימה, מחדלים והתאבדויות. ענייני הלחימה תמיד מפורסמים, כך שלא צריך להיות רואה חשבון, בשביל להסיק כמה התאבדו בצה"ל בכל שנה. לכן במשך שנים, ישנה מדיניות עמימות, בכל הנוגע לחללי ישראל. אז איך נראית תעשיית ניפוח החללים של משרד הביטחון?

אחרי 35 החללים שבכלל אינם מהשנה האחרונה, נותרו 91 חללים, שנסיבות מותם לרוב לא פורסמו. אך א', חייל בצה"ל, שאינו בורג בצה"ל, חשב לנכון ומוסרי, לשלוח לי את הדו"חות הראשוניים שממלאים בצה"ל, לאחר כל אירוע מוות של חייל. למרות שאינני מצפה לוודאות בחקירה ראשונית, נסיבות מותם של חללי צה"ל אינם פרק בהאוס, והתאבדות היא תופעה שמאוד קלה לזיהוי. אם לא בהתאבדויות מדובר, אזי שבצה"ל יש מכה של רציחות, כי המקרים הללו מתרחשים בתוך הבסיסים עצמם או בבתי החיילים. מפאת סודיות אפשרית ופרטיות של משפחות החללים, אינני יכול לפרסם את כל 35 הטפסים שנשלחו אלי ואפילו לא את כל הפרטים שבתוך הטפסים עצמם. לכן אחשוף רק שניים. הטופס הראשון הוא המקרה הידוע של הילה בצלאלי ז"ל, שנהרגה בהר הרצל כשגוף תאורה התרסק על גופה:

טופס "הודעה על נפגע" שהגיע לחמ"ל נפגעים בעקבות מותה של הילה בצלאלי

טופס "הודעה על נפגע" שהגיע לחמ"ל נפגעים בעקבות מותה של הילה בצלאלי

 טופס מהסוג הזה, נשלח לחמ"ל נפגעים, בכל פעם שחייל נהרג בצה"ל, לאחר שהמשפחה יודעה ותחקיר ראשוני התבצע. במשבצת "נסיבות" ממלאים את סיבת המוות, על פי התחקיר הראשוני. וכך נראים הטפסים שהם לא רוצים שתראו:

טופס "הודעה על נפגע" במקרה התאבדות

טופס "הודעה על נפגע" במקרה התאבדות

מפאת פרטיות המשפחה, נאלצתי לצנזר את מרבית הטקסט, אך כך נראה טופס הודעה על נפגע, של חייל שהתאבד בבית הספר בו למד. מאותה נקודה מערכת מיומנת תכנס לפעולה. תחקיר ייחל ולא יגמר במשך שנים, במידת הצורך, עד אשר איש כבר לא יתעניין. העיתונות לא תקבל מידע ואולי אף תדרש לצנזר את המידע שיש לה. המשפחה תקבל ביקורים מצה"ל, בהם יסבירו שבנם נפל למען המדינה וכך יחל תהליך הבושה, שבסופו יופיע שם ערום באתר ההנצחה, ללא סיפור או הסבר. אלו הן סיבות המוות על פי 35 הטפסים ששלח לי א':

סיבת המוות
על פי טופס
"הודעה על נפגע"

מספר
החללים

סיבת המוות שדווחה לתקשורת

חשד להתאבדות

14

לא פורסמה

מחלה

10

לא פורסמה

תאונת דרכים אזרחית

7

לא פורסם רשמית, אבל מרביתן הופיעו בתקשורת

תאונה אחרת

2

הילה בצלאלי וחייל נוסף שהמקרה שלו נמצא בחקירה

חשד לרצח

1

חשד לרצח – בחקירה

פעילות מבצעית

1

פעילות מבצעית – אש כוחותינו

שימו לב שבכל שאר סיבות המוות, יש וודאות. רק בנוגע להתאבדות ולרצח אזרחי (שככל הנראה היה תאונה בכלל), מוסיפים את המילה "חשד". ממש שם בשטח, כבר מחל תהליך ההכחשה. התחושה הנוצרת בציבור, על ידי כך שמפרסמים רק סיפורים של אלה שנהרגו בלחימה, בשילוב עם הההודעה שנפלו 126 חללים, היא שמרביתם נפלו בקרב ושיש מלחמה של ממש, שכל הזמן סביבנו. הרי במלחמת לבנון השניה, מתו בערך אותו מספר חיילים, שמתו בשנה האחרונה. בצורה הזאת גם מעוותת התמונה הכללית לאורך השנים, של המציאות הישראלית-פלסטינאית. היות ולהם אין צבא, אז מתיהם אשר מסיבות טבעיות אינם נרשמים כחללי המאבק, בעוד שאצלנו, כל חייל שאי פעם שירת בצבא ומת בגיל 60 בשנתו, מתווסף למניין החללים. כך נוצרת תמונה מסולפת לחלוטין, בה נדמה שיחס המתים בינינו לבין הפלסטינים, הוא נורמטיבי ומשקף לחימה של ממש. בפועל, בדומה לבקשות של מתלהמים רבים באינטרנט, על כל אזרח ישראלי שנהרג כתוצאה מפעילות פלסטינית עויינת, נהרגו בחמש השנים האחרונות 30 אזרחים פלסטינים, כתוצאה מפעילות ישראלית עויינת. על כל חייל ישראלי שנהרג בשנים 2008-2005, נהרגו 15 "חיילים" פלסטינים (מקור).

אם כן, מהי תמונת סיבות המוות של השנה האחרונה? כאשר מחברים את המידע של הצבא ומשרד הביטחון, עם החומר הצבאי שקיבלתי מ-א', המשפחות השכולות שפנו אלי והמידע באינטרנט, מתקבלת תמונה אחרת לחלוטין מזו שמנסים לשווק לנו. הנה לפניכם סיכום התחקיר עד כה (בירוק מסומן מידע שהוודאות שלו גבוהה מאוד או שהמקור שלו הוא המדינה עצמה):

הצלבת סיבות המוות של השנה האחרונה

הצלבת סיבות המוות של השנה האחרונה

השורה התחתונה מראה את התהליך שעברתי ביחד עם הקוראים והמקורות החסויים, שעזרו לי בדרך. שימו לב שככל שנחשפים יותר חללים, כך גדלים מספר החללים בשלושת סיבות המוות הראשונות, בעוד שאר השורות נשארות סטטיות. אם נתעלם מהאבסורד של סיבת המוות הראשונה של השנה האחרונה (אנשים שמתו לפני יותר משנה), ניתן לראות שבהצלבת המידע הנוכחי, שעוד לא מראה את התמונה המלאה, אני כבר עכשיו יכול לומר פה, שסיבת המוות המובילה בצה"ל, בשנה האחרונה, היא התאבדות. מתוך 36 החללים שלא פוענחו, סביר להניח שגם הם מכילים יותר התאבדויות יחסית, עקב עמימותם המוחלטת ותופעת הבושה סביב הנושא.

בתוך המספרים הללו עדיין ישנם כסת"חים נוספים. מבין רבים שקראתי עליהם, אני מעוניין לצטט את אפי, המספר לי בהודעה אישית, על מותו של גילי תמנה ז"ל, שנמצא מת ברכבו משאיפת גזים רעילים. הצבא הגדיר זאת כתאונה, אך לאפי סיפור שונה לחלוטין:

"אני מכיר את הסיפור מקרוב כי הוא אח של חבר ומשפחתו הם חברים[...] יומיים-שלושה לפני המקרה הוא התלונן על כאבי ראש וסחרחורות והצבא לא התייחס לזה. הספארי שהוא נהג בה היא ספארי שעברה הרבה בעיות והיו הרבה תלונות על פליטות ממנה ולמרות זאת החליטו להמשיך להשתמש בה בבסיס(כי ככה זה צה"ל וכסף). כשהוא לקח את החיילים למבצע הוא היה אמור להמתין להם בנקודת איסוף ואמור להיות איתו מאבטח ואכן היה איתו מילואימניק שגם הביא את רכבו. כנראה היה לילה קר באותו איזור וגילי ז"ל החליט להדליק את המזגן ובשביל זה הוא היה צריך להתניע את האוטו, המאבטח שהיה איתו החליט שהוא לא רוצה להיות במזגן והעדיף להיות באוטו. וכך גילי ז"ל נשאר לבדו בספארי…במהלך הלילה, כשהחיילים רצו לחזור ניסו לעלות מולו בקשר ולא הצליחו, היה חשש לחטיפת חייל והקפיצו את הגזרה, לקח זמן עד שהגיעו לספארי אבל כשהגיעו ניסו לפתוח את הספארי ולא הצילחו כ"כ ולקח זמן עד שפתחו את הדלת וראו אותו מוטל שם ולא מגיב, חשבו שהוא ישן עד שהבינו שהוא כבר לא בחיים. (…) בדקתי קצת על השפעה של חומרים רעילים ופליטת גז שמגיעים מסולר וכן…ישנם תסמינים של כאבי ראש, בחילות וסחרחורות וכמו שציינתי הוא התריע כמה ימים לפני על תסמינים אלה במרפאה אך חשבו שהוא רק מנסה להוציא גימלים ולא התייחסו לזה."

חללים בהבנה:

בכל שנה מאושרים יותר ויותר חללים מסוגים יותר ויותר חריגים. ב-2010 יאיר ששון, איבד שליטה על האופנוע שלו, התנגש בגדר הפרדה ומת לאחר מכן בבית החולים. באותו היום, היה יאיר עריק מצה"ל, במשך 25 ימים ברציפות. למרות שכך, עריק מצה"ל שנהרג בתאונת דרכים בה היה המעורב היחיד, הוכר כחלל צה"ל. חשוב לציין שאפילו צה"ל התנגד לעניין, אך הפוליטיקה הייתה חזקה מהם.

להכרה באדם שמת כחייל, יש משמעויות רבות, המשתנות על פי נקודת המבט. שמעתי רבות את הטיעון, שלמדינת ישראל אין אינטרס לאשר חללים, כי זה עולה למדינה כסף. אז בואו נבין את האספקט הכלכלי.

אגף משפחות והנצחה, הוא האגף במשרד הביטחון המופקד על קיצבאות המשפחות השכולות. תקציבו נמצא תחת תקציב משרד הביטחון וכמו רבים מהדברים ששם, קשה לדעת את גודלו במדוייק, אך הוא נע סביב 1.5 מיליארד שקל בשנה.  כשמרביתנו חושבים על קצבאות למשפחות שכולות, אנו מדמיינים נוהל מוסדר מראש, הפועל על פי חוק מדינה, שהמספרים בו ידועים והזכאים הם ברורים. דגש על "מדמיינים".

להגיע לחלל:

ראשית אומר שהעניין הכלכלי, הוא השולי ביותר מבחינתי בכל הנושא הזה, אך עם זאת, הוא ממש לא עניין קטן. משפחה שמוכרת כמשפחה שכולה, זכאית לקבל מהמדינה בין 5000 ל-9000 שקל בחודש, פטור ממס, לכל החיים (הסכום משתנה לפי מצב המשפחה). נניח ממוצע של 7000 שקל ונניח ממוצע תוחלת חיים של 25 שנה: מדובר על 2,100,000 שקל. סכום סביר לכל הדעות לבן שנפל בקרב, אך מה לגבי עריק שהחליק עם האופנוע?

הפרש 35 החללים שמצאתי, הוא גם כן פיננסי. בהינתן העובדה שמשרד הביטחון לא מספק רשימה של נכי צה"ל, שהוא טוען שהוכרו בשנה האחרונה, אזי שלפי הממוצע הקודם, מדובר על 3 מיליון ש"ח בשנה, שאולי הולכים למקום כלשהו. אינני רוצה לרמז בשום צורה, שיש לי ידע למשהו פלילי, אך לאלה מכם שחושבים שזה מעשה בזוי מידי מכדי שיעלה על הדעת, אזכיר שבעבר מעלו כבר בבנקיםבמתנ"סיםבכספי המתיםבקופת המדינהבעיווריםבארגוני עובדים ואפילו בקשישים וניצולי שואה. לאור העובדה שהרשויות מסרבות להגיב, יש מקום למחשבה, גם על האספקט הכלכלי. בבית משפט קוראים לשלושה מיליון שקל בשנה "מניע" (וזה לפני שבדקנו את השנים הקודמות).

עדיין לא מאמינים?
מסתבר שזה אפילו לא יהיה המקרה הראשון שהמדינה עוקצת משפחות חללים ומעלימה את כספי ביטוח החיים שלהם.

עדיין לא מאמינים?
דו"ח מבקר המדינה, לגבי אגף ההנצחה במשרד הביטחון, כבר במשך שנים מזהיר לגבי מאות מיליונים בכספים שנרשמים כהוצאה, אך אין כנגדם קבלות. לא רק זה, אלא שיש להם גם וועדה שיש לה את הסמכות, ללא בדיקה או התערבות של אף אחד, לחלק כספים שהחוק אינו מאפשר להם לחלק. איך קוראים לועדה? ועדת למ"ד – ועדה להענקת זכויות לפנים משורת הדין. הדבר היחיד שמצא חן בעייני בועדה הזאת, הוא שבניגוד לכל שאר הועדות בישראל, שבעצם עושות את אותו הדבר – עקיפת החוק – הועדה הזאת מנופפת את זה ישר בשמה. הועדה נוצרה, כביכול, בכדי לעזור למשפחות שכולות עם תנאים סוציאליים מיוחדים. בפועל האנשים שמפעילים את הועדה, מקושרים לצבא או למשרד הביטחון ודובר כבר בעבר על הנטייה של הועדה, לתגמל משפחות של בכירי צבא ולא של פשוטי העם.

כשהגוף המחליט והגוף המשלם הם אותו הגוף, כמה קשה נראה לכם לגרום לכמה מיליונים, מתוך המיליארד וחצי שקל  בו הם מטפלים, להעלם? האם יכול להיות שאדם או שניים, יכולים להוסיף כמה שורות במחשב ולברוא חללים יש מאין? האם יכול להיות שראש ממשלה, בכיר בצבא או ח"כ, עם עניין אישי או עניין פוליטי, יוכלו לזרוק מילה ולהכיר בחללים שעד לפני עשור, מעולם לא היו מוכרים? אם הם מחליטים אילו שמות לחשוף והם מחליטים מי זכאי לפיצוי ואף אחד לא בודק אותם, אז איך אנחנו יודעים, אם אגף ההנצחה לא הפך, למכונה להדפסת כסף או הכשרת מיתות חולות? למרות דו"חות המבקר בנושא, לא מצאתי אזכור לכך שהנוהל או הועדה תוקנו.

עקב אורך התחקיר, החלטתי לפצל את הפוסט.

בפוסט הבא – חלק ג': סוף הטרילוגיה

האם בצה"ל מתאבדים יותר אנשים מאשר באוכלוסיה הכללית? האם אפשר למנוע התאבדויות? כמה חיילים שולח צה"ל לכלא בכל שנה? האם משפחות שכולות צריכות לפרסם שבנם התאבד? האם חייל שפיזר חבלי תלייה בבסיס והודיע על כוונתו להתאבד בפני מפקדיו, קיבל עזרה? לחצו כאן למעבר לחלק ג'.

_______________________________________________________________________
הפוסט שקראתם הוא חלק מטרילוגיה שעליה עבדתי מעל חודש והושקעו בה מאות שקלים ומאות שעות עבודה. למרות שנשלחה למבקר המדינה ולעיתונים הראשיים, אישתון הוא המקום היחיד בו המידע הזה פורסם. אם מצאתם שזו עיתונות ראויה וחשובה, אנא שלמו כפי שאתם מעריכים את איכות העבודה ועיזרו לי להמשיך לכתוב ולחקור, בצורה שלדעתי לפחות, לא מיוצגת בתקשורת. תודה.

_______________________________________________________________________

רשומה זו פורסמה בקטגוריה גזענות, המחאה החברתית, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חדשות, חינוך, עיתונות, פוליטיקה, צבא, עם התגים , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לרשומה זו עם קישור ישיר.

46 תגובות על גיבורים נולדים במותם – חלק ב': 35 מחללי השנה האחרונה, לא מתו בשנה האחרונה

  1. גלעד הגיב:

    ישר כוח! המון זמן אני (ואחרים, רבים וטובים ממני), טוענים שיש שהתקשורת מסלפת עובדות על מנת ליצור רשמים מסויימים, ומונעת על ידי אינטרסים כאלו ואחרים.

    אהבתי

  2. סטס הגיב:

    הפוסט מרתק, והתחקיר שלך מאלף בפשטותו.

    ממתין לחלק הבא.

    אהבתי

  3. avshalombz הגיב:

    Reblogged this on עמדת תצפית and commented:
    אפשר להתווכח על חלק מהפרשנות, אבל הכותב עושה כאן תחקיר עיתונאי מדרגה ראשונה (שמשום מה אף עיתונאי "אמיתי" לא עשה), על מה שנראה כביכול מובן מאליו, ומתגלה כרחוק מאוד מכך.

    אהבתי

  4. עיניים פקוחות לרווחה הגיב:

    פוסטים מטלטלים.
    פקחת את עיניי לרווחה.
    קבל צל"ש על התחקיר שלך ועל עצם העלאת הנושא "ובנותיו".
    הבאת לנו לפרצוף את מה שנוח לנו להתעלם ממנו כאשר אנחנו מתאחדים סביב "מדורת השבט" התעמולתית.
    במחשבה שנייה, כל סוגיה "לאומית" מבוססת על תעמולה ועל מילים פומפוזיות / שקריות / מכובסות. קח את "השואה והגבורה", "שישה מיליון", "כור היתוך", "הפרחת השממה", "חזרנו לארצנו", "המצב הבטחוני", "המצב הכלכלי"… אויש, נהיה לי כאב ראש.
    אם המדינה הזו הייתה מתנהלת בצורה נורמלית, הייתי "מוותרת" ל"נופלים" ולמשפחות "השכולות", אחרי הכל "הם נתנו את היקר להם מכל", מילא, שיתנחמו יום אחד בחמימות הקולקטיבית, גם אם היא קצת מזויפת.
    אבל מכיוון שהמדינה הזו מתנהלת כמו גטו מושחת ומסואב, והנושא שהעלית כאן הוא רק אחד בשרשרת ארוכה של כשלים וקומבינות ועבודה בעיניים – אין מנוס מייאוש קל / בינוני / עמוק (מחק את המיותר).
    אז… למרות הכאב ראש והייאוש – תודה לך.

    אהבתי

  5. אבישי הגיב:

    מעבר לעבודת התחקיר היפה שלך, יש 2 בעיות מהויות בפוסט –
    א – במידה וחשבת שפרסום 126 שמות ע"י מדינת ישראל הוא ניסיון להציג את כולם ככאלה ש"נלחמו על הגנת גבולות הארץ" ואתה חשפת פה קונספירציה מטלטלת, אז אתה ראשית תמים ושנית לא מחובר למציאות. אני לא מכיר אדם אחד סביבי שחושב שהמספר מיצג חיילים שמתו בלחימה. כפי שראית – תאונות, מחלות ואינספור פגעים "נורמטיביים" אשר במקרה נפלו על אנשים לובשי מדים. כל שנה קם מחדש הדיון "האם הנצחת חייל שפל בקרב צריכה להיות שווה להנצחת חייל שנהג שיכור ונתקע בעץ" וכל שנה התשובה של המערכת היא… "כן…". אין פה שום ניסיון להטעות את הציבור, סתם בירוקרטיה פוליטיקלי קורקטית (הרי מה תגיד האמא? "הקושי בצבא גרם לו לשתות!! לפני הצבא הוא היה ילד זהב!")
    ב – אתה מניח שגוף כמו "יזכר", או כל גוף אחר שקשור למשרד הביטחון אשר אמון על הנצחת חיילים יעשה עבודה יסודית וטובה. אתה מניח זאת על בסיס ההנחה שצה"ל או משרד הבטחון הוא "גוף מקצועי ויעיל". אני מניח שאני לא צריך לספר לך שנקודת המוצא שלך שגויה – צה"ל ומשרד הביטחון אינם גופים מקצועיים ויעילים, ומנוהלים ע"י ילדים במקרה הטוב, וחלטוריסטים מקצועיים במקרה הרע. שוב – אין פה מן הקונספירציה, רק מין החלמאות. אני אישית לא אתפלא אם הרבה מאי-סדירות הרישמים הם כי פשוט נאבדו טפסים או שעברו לאיזה מערכת מחושב חדשה ושכחו להכניס איזה שורה איפשהו.

    אז בפעם הבאה שאתה רוצה לשזור את דעותך הפוליטיות על מערכת הביטחון ועל תרבות הביטחון בארץ, לבין איזה סטטיסטיקה מפגרת באיזה אתר מפגר (כן סלח לי, אבל "מספר הנופלים" זה מספר מפגר ואמורפי כל עוד אתה לא מכיר את ההתרחשות הספציפית או את הבן אדם הספציפי) – תחשוב שוב על הנחות היסוד שלך.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      א. אני חושב היטב מחוץ למשבצת שלי ואני קורא המון ומקשיב המון. השיח הציבורי על חללי צה"ל הוא כמעט באופן מוחלט תחת ההנחה שהם "נפלו למען המדינה" מימין ויותר "נפלו בגלל הכיבוש" משמאל. חוץ מזה, לא רק הראתי בכלליות שהם לא מתים בלחימה, אלא הראתי את סיבות המוות האמיתיות. העובדה שצה"ל מסרב לפרסם אותן, לא מאפשרת לציבור לדעת את מה שהראיתי פה. למען האמת, אלו נתונים חדשים לגמרי. הראתי שסיבת המוות הראשונה של השנה האחרונה היא התאבדות; ש-35 חללים לא מתו בשנה האחרונה, אם הם בכלל קיימים. אלו נתונים חדשים לחלוטין שלא נמצאים ולא היו ידועים בשום מקום אחר. הויכוח שלי הוא לא על מי להנציח – זה ממש לא מעניין אותי – אלא חשיפת סיבות המוות של המונצחים. אחרי זה, כשתהיה שקיפות, אנשים יוכלו לשפוט בעצמם: האם באמת יש לחימה עוצמתית סביבנו? האם הצבא מפשל בטיפול הנפשי בחייליו? האם יש יותר תאונות דרכים בצבא מאשר באוכלוסיה הכללית? אלה שאלות שאי אפשר לענות עליהן, כי אין את הנתונים שהבאתי.

      ב. אני לא מניח כלום. סך הכל לרשום 126 שמות, עם פרטים מסודרים ולאסוף את המידע מהמשפחות. זה ! אגף ההנצחה!. כל מה שהם מתעסקים בו זה הנצחת החללים. יש להם תקציב של מיליארד וחצי שקל. אני מקבל את הטענה שהם עובדים רע ומנוהלים רע, לא את המסקנה שלכן אני לא אמור לצפות ליותר מזה מגוף עם תקציב כזה שכל תפקידו הוא טיפול בחללים ומשפחותיהם. אני בכלל לא מבין איך אתה חושב ש"איבדו את הטפסים" זה הסבר סביר לחוסר בחללים. איבדו את הטפסים?! אין לי תגובה לזה בכלל…

      בהקשר לסיום –
      פעם הבאה שתתנסח בצורה כזאת תגובותיך יחסמו. ולא הבנתי בכלל מה הטענה? מה זה אומר מספר הנופלים הוא "אמורפי"? זה מספר מדוייק עם סיבות מוות ספציפיות. מה "אמורפי" לגביו?

      אהבתי

      • Guy הגיב:

        Ishton, You are great, your posts are great, your analysis is meticulous and professional and If only 1% of our media was in this level things would look differently. Thank you very much, it is fascinating to read what you write, whether it's the essence or you writing

        אהבתי

  6. אבישי הגיב:

    אז נחזור לנקודות:

    א – לרוב, כשחייל מת בקרב, שומעים על זה בכל פינה ובכל מקום. אין שום ספק שמספר כמו 126 לא מתיישב עם תמונת המציאות המשוקפת בתקשורת בכל הנוגע למתים בפעולות מבצעיות.
    מעבר לכך, המספרים כפי שהם נראים, לפחות להנחתי, אינם חריגים. גם בתקופות בהם היו עשרות הרוגים בשנה בגבול לבנון, עדיין הרוב המוחלט של ההורגים היה מהתאבדויות, תאונות וסיבות אקזוטיות אחרות. ההנחנה שקיימת כאן הסתרה נכונה – לא משחררים בקלות את מספר המתאבדים בכל שנה כי זה מספר מביך. עם זאת, שוב, לפחות בחוג שלי, אף אחד לא חושב שנהרגו לנו השנה 126 חיילים אמיצים שהסתערו על מחבל שסמן שעמד לדקור תינוק.
    אפילו ביצעתי ניסוי – שאלתי – "השנה נהרגו 126 חיילים. ממה הם מתו לדעתך?"
    חברה שלי אמרה "מתוך 126, אין מצב שיותר מ-10 בקרבות, כל השאר מתאונות ודברים אחרים". הוריה ענו תשובה דומה.
    בכל מקרה, על השאליה "האם יש לחימה עוצמתית סביבנו" לא נענה ע"י מספר ההורגים בכל מקרה, אלא ע"י הדיוחים היומיומיים בתקשורת.
    אגב, בגרפים של היסטוריונים המתארים הרוגים של כוחות צה"ל ופעולות טרור – מופיע מספר האנשים שבאמת נהרגו בפעולות טרור ופעולות מבצעיות, כך שכנראה שכשיש צורך אמיתי להשתמש בנתונים – האקדמיה יודעת איפה לחפש, ותאכלס – זה מה שבסופו של דבר חשוב משוקף.

    ב – כשאתה אומר ש"נעלמו" או "נוספו" חללים, אתה מניח הנחה סמויה, ואפילו מתאר אותה באופן דיי גלוי – שיתכן ומדינת ישראל ניפחה מספרים בכדי לשנות תקציבים. להערכתי, מדובר בחלמאות של גוף בירוקרטי שיש לו תקציב ענקי אשר מועבר הלאה לאנשים, אך עם זאת – תקציב וקשב פצפון לשיקוף אמיתי של עבודתו דרך האינטרנט ובכלל. שוב, אני מניח שמי שענה לך לפניות הוא במקרה הטוב חיילת בת 19 ובמקרה הרע – מבוגר שפשוט לא איכפת לו. ואלה גם האנשים שאומנים על שיקוף הנתונים. האם זה אומר שהם עושים עבודה רעה בשימור הנתונים האמיתיים ובדאגה למשפחות שכולות מכל הסוגים והמינים? דווקא כאן אני מניח שפחות.

    ג – כן, המספר הוא אמורפי. לדוגמא – האם מישהו שנפל ממגדל במהלך שמירה, נפגע בראשו, נכנס לתרדמת בת 3 שנים שב-2011 נכנע לה – נספר השנה? כנראה שכן. האם הוא "מת" השנה? האם אדם שהתאבד במהלך גיבוש הוא חלל צה"ל? מה עם קד"צ? מה אם כשהיה עריק ומת ממנת יתר של הרואין? סטטיסטיקה זה דבר אמורפי בהגדרתו. בבסופו של דבר, באמת שאני לא חושב שמאחורי כל החלמאות הזאת שקוראים לה "מערכת הביטחון" יש רוע נסתר.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      א. כתבתי בעצמי שחיילים המתים בהיתקלות מדווחים. אני מניח שמה שאתה אומר זה שהצלחת להסיק מזה שלא היו הרבה מקרים כאלה בשנה האחרונה. אני יכול להעיד על עצמי שגם הרגשתי כך ואילו היו חלק מהסיבות שעשיתי את התחקיר מלכתחילה. למרות שכך, אני יודע להבדיל ביני לבין מרבית הציבור ומרבית הציבור לא חושב בצורה הזאת. הטקסים לא אומרים "לזכר 126 החללים שמתו מסיבות שונות בשנה האחרונה" ראש הממשלה לא אמר "נכבד את זכרם של אלו שנפטרו מסיבות טבעיות ותאונות דרכים". הם אמרו "לזכר 126 חללינו שנפלו בהגנה על מדינת ישראל". אני מקבל את זה שאתה ואני ואולי אנשים ממעגלינו יותר מודעים לעובדה שהמספרים מעורבבים עם אנשים שנפטרו מסיבות שאינן קרביות, אבל מרבית האנשים לא מודעים לכך. מעבר לכך, כמו שכבר ציינתי, חוץ מתחושת הבטן, והסתמכות על נתוני עבר (שגם מהם לא ראיתי פירוט כפי שהצלחתי לעשות בעזרת האנשים שתרמו את המידע), לא היו לנו מידע של ממש על השנה האחרונה. ואני לא טיפוס של תחושות בטן.

      הניסוי הקטן שלך הוא לא שיקוף של המציאות, אלא המציאות הקרובה אליך. אני ממליץ שתקרא עיתונות שאינה מאפיינת את הדעה שלך. בתור אחד שקורא יתד נאמן וישראל היום והארץ החברים של ג'ורג', אני יכול לומר בוודאות, שדעת הציבור, הנקבעת ברובה על ידי הדעות המיוצגות בתקשורת, איננה מיודעת כמותך.

      לא יודע על איזה "דרפים היסטוריונים" אתה מדבר, היות ולא שמת לינק מבחינתי זו דעה ולא הוכחה. אבל גם אם כן, חוק אזרחי חללי פעולות האיבה נכנס לתוקף רק בשנות ה-90, לפני כן לא הכירו בחללים אזרחיים. לגבי המידע לסוג החללים, אני לא רואה איך יהיה להם את המידע, אם צה"ל לא משחרר את המידע.

      ב. ילדה בת 19 לא נותנת תשובות לעיתונות. אתה מתיימר להרבה דברים שאתה לא מכיר. דיברתי עם מזכירות ראש אגף הנצחה יעקב גבאי, לאחר מכן עם שלי במשרד שם והתשובה הרשמית התקבלה על ידי הגוף הרשמי המטפל בהודעות לעיתונות. אני מחזיק מעצמי יותר מהסטנדרטים המקובלים בעיתונות הרגילה ולא הייתי מפרסם תגובה של מזכירה בת 19, כתגובת המערכת הרשמית.
      לגבי זה שאני מניח מה קרה ל-35 החללים –
      זה בסדר כי אני מניח את כל האפשרויות. אם הייתי מניח רק חלק, זה לא היה לגיטימי. או שזה באמת נכים שנפטרו לפני יותר משנה והוכרו רק השנה (כפי שטוענים באגף ההנצחה – למרות שאין להם שמות); או שהחללים בכלל לא קיימים (ולא טענתי שאני יודע למה שזה יקרה, אלא שיש לכך רווח כלכלי. כתבתי במפורש שאני לא יודע על שום דבר שבאמת קרה, אלא שהתגובות הילדותיות האלה נשמעות תלושות מהמציאות). כך או כך, אף אחד, כולל חברה שלך וכולל כל עיתון וכל כתבה שאי פעם נכתבה על חללי צה"ל, לא חשב שאפשרי שחללי השנה האחרונה, לא מתו בשנה האחרונה. זה יוצר "אינפלציה" של מוות שמייצרת תחושה מעוותת של המציאות.

      ג. אני לא כל כך מסכים לשימוש שלך במילה אמורפי, שאמורה לתאר דבר חסר צורה או הגדרה ברורה. אבל נניח שאתה מתכוון ש-לא המספר הוא אמורפי- אלא ההגדרה עצמה של "חלל". את זה אני יכול להבין. אני מקבל את זה וכמו שאמרתי, אין לי עניין בריב על מי ראוי להיות חלל ומי לא. זה שולי מבחינתי. מה שאכפת לי זה הזכות של הציבור לדעת את סיבות המוות של החללים. גם אם לטענתך, לך ולקרוביך יש יכולת טבעית להניח את המספרים, אתם עדיין א. לא באמת יודעים אותם ו-ב. לא באמת משקפים את ההבנה הכלל ציבורית (והלוואי שזה היה אחרת).

      אני לא קונספירטור ואני לא חושב שיש "רוע" מאורגן כפי שאנשים נוטים לחשוב. אני חושב שיש אינטרסים והאינטרסים מזיזים את המערכת לבד. היות והאינטרסים הם הרבה פעמים דומים – חמדנות, רדיפת שררה – אז הרבה חלקים במערכת זזים באופן שנראה קונספירטיבי, אבל מבחינתי יותר סביר שהוא פשוט איזון של אינטרסים דומים. באשר למערכת הספציפית הזאת –
      שני דו"חות מבקר מדינה (אותם ציטטתי) כבר התריעו על בעיות במערכת (ועדת למ"ד, 800 מיליון שקל בהוצאות ללא קבלות ועוד ועוד…). ככה שזה לא הנפצות מהראש שלי. לאור ההוכחות של מבקר המדינה וההסברים הגרועים של אגף ההנצחה, אני רק מציין שנראה כי אולי יש אפשרות שבן אדם או שניים, בעצם שולטים במערכת בצורה שמאפשרת להם לעשות דברים שאינם כשרים. זה הסבר אפשרי להפרשים – אם כי בשום צורה לא ודאי או יחידי. גם אם היה משהו כזה, אני לא מאמין במערכות רעות, אלא בכשלים מערכתיים, אנשים ספציפים חמדנים ורוב עם עיניים עצומות. זה הכל.

      אהבתי

      • Eishton הגיב:

        לגבי ג'.
        רק רציתי לציין שההגדרה האמורפית ל"חלל", היא אמורפית למעט מאוד אנשים. רוב האנשים בארץ מגדירים חלל כאדם שנפל בהגנה על המולדת וחושבים שזה קרה בקרב או באופן תת הכרתי, משייכים את מספר החללים לסיכסוך הערבי-ישראלי. בהרבה מובנים האמורפיות מובנת רק לאנשים שמבינים את משמעות המילה אמורפי ועם מערכת החינוך שלנו בארץ, זה לא הרבה אנשים.

        אהבתי

  7. פינגבק: מקבץ לינקים לאחרי החג | עוד בלוג תל-אביבי

  8. יונית הגיב:

    קראתי בעיון את הטרילוגיה בנוגע למוות של החילים. רציתי להעיר את תשומת לבך למאמר הזה http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/303/905.html שעל פיו כמות החללים מתאונות וכו' קטן משמעותית. לי יש הרגשה שהנתנים במאמר מוטים מאוד, מאוד. אבל, אולי אם תוכל ליצור קשר עם מישהו שמבין במערכת "גלילית", אולי תוכן לקבל עוד מימד על החללים שלא מצאת עליהם אינפורמציה.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      לפי הסטנדרט שלהם לתאונה ("תאונות באימונים, תאונות דרכים, ירי על כוחותינו, משחקים בנשק וכל דבר רע אחר שעלול לקרות לחייל במדים ולעלות לו בחייו") היו בשנה האחרונה (בין יום כיפור 2011 ל-2012), 19 תאונות (ולא אחת כפי שכתוב).
      על ה-19 האלה, יש הלוסיף 17 התאבדויות שהוכחתי, שמתוכן אינני יודע כמה צה"ל החשיב כ"תאונה" או משחק בנשק (גם M16 מקוצרר הוא ארול מספיק בשביל שיהיה מאוד קשה להגיע למצב שהוא פונה לסנטר שלך או לתוך הפה ו"אופס" המחסנית היתה בהכנס, ניצרה פתוחה וילד מת. מסתבר שבצה"ל זה משחק מאוד פופולרי).

      זה רק המספרים הידועים לנו ואציין שוב ש-36 חללים איננו יודעים את נסיבות מותם וש-35 נוספים, צה"ל טוען שמתו לפני יותר משנה, אך מסרב לשחרר את שמותיהם. ככה ש-71 מתוך 126 החללים של השנה האחרונה, הם ללא סיבת מוות. אם נפעיל עליהם את אותו היחס של ה-55 שאנו כן יודעים, נקבל בערך:
      42 התאבדויות
      31 תאונות דרכים
      32 סיבות רפואיות שלא קשורות לצבא

      המערכת היא פנים צה"לית ואין טעם לשאול… הם לא ישחררו נתונים.

      הם דיווחו השנה 16 התאבדויות לכנסת (מקרה נדיר שאפשר לשמוע מהם על מספר ההתאבדויות). בפועל היו 17 לפחות. 17 שאני יכול להוכיח. לפחות אדם אחד שהם שיקרו לגביו. ככה שזה נוהל קבוע ואין מה להתייחס לנתונים שלהם.

      אהבתי

  9. drevney הגיב:

    אני מקווה שלא איחרתי בתגובה ושתענה לי.
    חסר לי מספר אחד גדול ברשימה, אותם נכי צהל (מעל אחוז נכות מסוים) שנפטרו כתוצאה מנכותם.
    לא נראה לי סביר שמכל ה126 של אותה שנה רק אחד הוא נכה קשה שנפטר מנכותו (הנפשית). אתה מסכים?

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      אני לא בטוח שהבנתי את השאלה…
      יש ברשימה נכי צה"ל שנפטרו מסיבות רפואיות – הם פשוט לא קבוצה בפני עצמם. יש לך נכי צה"ל בתוך התאונות דרכים, בתוך המחלות ועוד. השאלה האם הנכות שלהם הייתה סיבה המוות שלהם, היא שאלה שקשה מאוד לענות עליה, היות וזה פתוח לפרשנות וצה"ל לא מספר לנו פרטים שכאלה. אם כוונתך הייתה ממש לאיזו פציעה שלאט לאט הרגה אדם, אז מדובר באירוע חריג ביותר. בהחלט אפשרי שרק נכה אחד בשנה ימות מסיבות אשר קשורות ישירות לנכות שלו. רוב הפציעות הורגות אותך בטווח המידי, או שאינן הורגות אותך כלל. מעט מאוד פציעות יהרגו אותך נאמר 10 שנים לאחר הפציעה.

      אבל אני לא בטוח שעניתי לשאלה שהתכוונת לה

      אהבתי

      • drevney הגיב:

        יש בהרוגי תאונות הדרכים כאלה שפגיעתם לא הייתה השנה? לא שמתי לב.

        תהיתי איך יכול להיות שממאות הנכים הקשים (אלפים?) שחיים בינינו שנפגעו בפעולו.ת מלחמתיות איש לא נפטר השנה.

        אהבתי

        • Eishton הגיב:

          איפה כתוב שאף נכה לא נפטר השנה?

          שוב אני אומר – בתוך המספרים שאתה רואה כלולים גם נכי צה"ל. בתוך כל הסיבות (מלבד פעילות צבאית מיידית), כלולים גם נכים שנהרגו מאותן סיבות. "נכות" כשלעצמה היא לא סיבת מוות. אם מישהו מת נאמר מאיזו בעיה רפואית שנגמרה בגלל פציעה מלפני עשר שנים במהלך שירותו, אז סיבת המוות תהיה "רפואית". לכן גם בשנה שעברה מתו נכי צה"ל וכמובן יותר מ-1. אני לא יכול בדיוק לומר לך מי מתוך ה-126 היה נכה ומי לא (המידע חסוי), אבל בהחלט אני יכול לומר לך שיש הרבה יותר מ-1.

          אהבתי

          • drevney הגיב:

            אבל מתוך אלו המוגדרים "רפואית" אתה יודע כמה היו בשירות פעיל?

            אהבתי

          • Eishton הגיב:

            שוב השאלה היא מה אתה מגדיר שירות "פעיל". מן הסתם רוב האנשים שמתו מסיבה רפואית, אין קשר בין השירות לשלהם למחלה שלהם. בתוך המתים הללו כל מי שלמשל היה איזה פקיד במשטרה או נגד בצבא ומת מהתקף לב או סרטן, ירשם במניין ההרוגים. האם פקידות היא שירות פעיל? טכנית, כן.

            אני לא יודע לומר לך כמה מהם היו עדיין מועסקים על ידי המדינה בעת מותם וכמה מהם כבר פרשו. בכל מקרה רק מעט מאוד היו בשירות "פעיל", במובן של שירות פיזי או קרבי (ממש מקרים בודדים).

            אהבתי

          • drevney הגיב:

            קראתי עכשיו את החלק השלישי, בעצם בשורה תחתונה אחרי כל מאמציך, כולל מכתבים לגורמים הרלוונטיים, ישנם 33 אנשים שאין לך ידע על סיבת מותם. זה מדהים. או שאני התבלבלתי בכל המספרים?
            וזה בנפרד מ35 מתים משנים קודמות שבכלל אי אפשר למצוא מי הם.
            לא ייאמן.

            אהבתי

          • Eishton הגיב:

            יש יותר מכך. אם תסתכל בטבלה פה בחלק ב' (הטבלה המרכזת עם הירוק והאדום) תראה למטה "סך הכל בלתי מוסברים" 36. כשאתה מוסיף לזה את 35 החללים שטוענים במשרד הביטחון שהם "דחפו" לשנה הנוכחית, אבל לא מספקים לי רשימה שמית וטוענים שהם בעצמם לא יודעים מי הם, אז אתה מגיע ל-71 חללים לא מוסברים מתוך 126.

            וזה לא ש"אני" לא יודע כיצד נהרגו. זה שאף אחד לא יודע כיצד הם נהרגו. אולי יש במקום כלשהו רישום (בהנחה שהמספר בכלל אמיתי ולא טעות או הטעיה מכוונת), אבל אם ישנו כזה רישום, המדינה לא מוכנה לחשוף אותו. בשורה התחתונה – 71 מתוך 126 החללים של שנה שעברה יכולים, עד כמה שאנחנו יודעים, להיות המצאה מוחלטת.

            אהבתי

          • drevney הגיב:

            התכוונתי לאבחנה בין מי שנפצע /נפגע בשירותו בעבר וחי מספר שנים כנכה, לא בשירות, כמו דוד זמירלי. לבין מי שנהרג בזמן שירותו.

            אהבתי

          • drevney הגיב:

            רגע, רגע כמו שאני הבנתי זה
            36 לא מוסברים אבל אתה יודע את השמות שלהם (!?).
            + 35 לא מוסברים שנפטרו בשנים קודמות שאין דרך לדעת את השמות שלהם.

            אהבתי

          • drevney הגיב:

            כלומר הם לא יכלו להמציא את ה36. אלא רק (חלק מה) 35.

            אהבתי

          • Eishton הגיב:

            35 יכולים להיות מומצאים לחלוטין
            36 יכולים להיות מומצאים בהקשר של סיבת המוות שלהם (אני יודע את שמותיהם ויודע שאכן מתו). לדוגמא יכול להיות שמותם לא ממש קשור למערכת הביטחון, או שמתו בצורה מסויימת ונרשמה אחרת, אם מטעמי פיצוי כספי או מטעמי הסתרה של פאשלות וכדומה. אין לי דרך באמת לדעת.

            אהבתי

          • drevney הגיב:

            וכהערה: כמה מגיבים טענו ש"כולם יודעים שיש גם נפגעים שלא היו בפעולות איבה".
            זו טענה מקוממת כי אולי כל מי שמגיע לקרוא בבלוג הזה באמת יודע את העובדה הזו, אבל האם כל בני ה13 בטקסי בית הספר שבהם זורקים את המספר הזה יודעים את העובדה הזו? כמובן שלא. לניחושי אפילו לא רובם.

            אהבתי

          • Eishton הגיב:

            עזוב בני 13. הרוב המוחלט של האנשים מקשר את המספר שנאמר על ידי המדינה ביום הזיכרון למספר האנשים שנהרגו בהגנה על המדינה. זה מתחבר להם בראש לפיגועים, למלחמה ולמוות בלתי ישיר בסגנון תאונות אימונים וכדומה. אף אחד לא אומר לעצמו "126 הרוגים? כנראה שרק 1 מהם מת מאש אויב וש-35 לא מתו בשנה האחרונה, 30-40 התאבדו ומרבית האחרים מתו ממחלות ותאונות דרכים".

            אני מוכן לקחת כל סכום ולהתערב מול כל אדם שטוען שזה "ברור" לאנשים, שכל סקר שנעשה יראה שזה ממש לא המצב.

            אהבתי

          • drevney הגיב:

            אני מניח שרוב האנשים ידעו להעריך שרוב ההרוגים הם לא בפעילות מבצעית. כמובן שבין "לא רוב" ל1 מ126 יש פער עצום. ואני מניח שרוב האנשים שקוראים עיתונים וטיפה מעורים במה שקורה פה ינחשו שמדובר ב20-30 (אם היו שואלים אותי לפני שקראתי את הפוסט בטח הייתי אומר 10-5).
            אבל דווקא בני ה13 הם קבוצת הגיל הרלוונטית כי טקסי יום הזכרון והעיסוק במוות מוכוון בעיקר לטווח גילאים זה. תחילת גיל ההתבגרות היא הזמן החשוב בהטמעת השייכות החברתית.

            אהבתי

          • Eishton הגיב:

            שוב… אני מוכן להמר על זה. תעשה סקר ברחוב ואנשים יאמרו שרבע עד שליש זה מתאבדים? שעוד רבע עד שליש בכלל לא מתו בשנה האחרונה? אין סיכוי. זה יהיה אחוז זניח מהאוכלוסיה שיהיה מודע לנתנים האלה. עזוב זניח, מי שלא קרה את הפוסט ספציפית הזה, פשוט לא יכול לדעת על זה, כי זה לא כתוב בשום מקום אחר. יש הערכות לגבי מתאבדים אבל זה המקום היחיד המתייחס למספרים של השנה שעברה ספציפית ולגבי הנכים שטוענים לא מתו בשנה האחרונה – זה לא מצויין בכלל.

            ככה שרק שני הנתונים האלה, שמהווים כ-55% ממניין החללים, בכלל לא ידועים לציבור. לכן אין שום דרך שהציבור יעשה הערכה נכונה של מה מכיל המספר "126". כל שנותר להם הוא לראות טקסים ואת ראש הממשלה ואנשים עומדים דום ומקדשים ומודים ל-126 שנפלו. קשה שלא לקשר את הצפירות והטקסים למחשבות של "הגנה על המולדת". גם אם יש איזה מקום ברקע בו אנשים תוהים "אני לא זוכר שמתו השנה כל כך הרבה…" (ולדעתי מרבית האנשים לא מעלים את המחשבה הזאת בכלל), הם עדיין באופן תת-הכרתי ימשיכו לקשר את המספר הזה למוות למען המולדת. אתה לא רואה בתמונות שרצות ביום הזיכרון בטלויזיה – פלוני אלמוני, בן 20, התאבד… פלוני אחר, 75, מת מהתקף לב – אלא רק סיפורים שכן מתקשרים לאתוס והמיתוס שרוצים שאנשים ידעו עליו ולכן הם עושים קישור של כל חללי ישראל, להגנה על המולדת.

            אהבתי

  10. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אישתון והעיתון‏

  11. פינגבק: גיבורים נולדים במותם - אישתון - הפוסט שהביא לחקירה משטרתית • מחאת הדיור

  12. קוקו הגיב:

    מתוך הכרות אישית עם מישהי שהיא אלמנת צה"ל, אגף השיקום מאבד טפסים, והרבה – רוב הפקסים והמיכתבים אליהם צריכים להישלח פעמיים, או שלוש.

    אהבתי

  13. נתנאל הגיב:

    לגבי האם שטענה שסיפור חייהם של מתאבדים אינו מופיע באתר יזכור, ישנה הוכחה הפוכה. המקרה של ד. א. מ־2007, שבסיפור חייה מופיע אף תהליך התאבדותה והדרך שבה בחרה לסיים את חייה(!).

    http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=517516

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      ייתכן כי האופי של ההתאבדות ומידת האשמה שמטילה המשפחה על השירות הצבאי מהווה שיקול בהחלטה (במקרה שהבאת מייחסים את הנושא יותר לגורמים אישיים ופחות לצבא). ייתכן כי יש גם הבדל בין הגרסא המודפסת לגרסא האינטרנטית. אני לא מתיימר לידע מעמיק בוגע להחלטות הללו, מעבר למה שהצגתי בפוסט.

      אהבתי

  14. פינגבק: בוגדים | אישתון

  15. פינגבק: אישתון | Mabat USA מבט

  16. פינגבק: Israeli blogger interrogated, asked to give up army source | Independent Australian Jewish Voices

  17. קובי הגיב:

    תודה רבה! על שני הפוסטים הללו.

    אהבתי

  18. אור הגיב:

    עבודת תחקיר ועיתונואות מצוינת.
    בנושא התאבדויות, נאמר באחד הפוטסים כי זהו נתון שעליו חל המשפט "זכות הציבור לדעת". האמנם? מחקרים מוכיחים כי פרסום שמות ומקרי התאבדות של אנשים פרטיים פרטיים ו\או אנשי כוחות הביטחון עלול לגורם לאפקט הפוך: עליה בהתאבדויות בציבור.
    כשבתקשורת מובאת כותרת בנושא התאבדות, הנושא עולה רק כאשר מדובר באישיות ציבורית או כאשר יש חשד לפלילים. לדוגמא: דודו טופז או אסף גולדרינג שרצח את בתו.

    אם כן, כאשר אש כוחות ביטחון מחליט להתאבד, עלינו לזכור אותו, את שמו, את דרכו ומורשתו, אך את פרטי נסיבות המוות המצער, כאשר מדובר בהתאבדות- אין זאת זכותו של הציבור לדעת.
    במקרה תאונות, רשלנות, או סיבות רפואיות, הסיבה היא כמובן רלוונטית.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      זכות הציבור לדעת, זה מונח מעולם הפוליטיקה והמשפט ואין קשר בין כך לבין מה שתיארת. אבל בכל מקרה, מה שתיארת הוא דבר הקרוי "אפקט ורתר". עד היום לא ראיתי מחקר אחד המראה כי האפקט הזה הוא יותר ממיתוס. זה נכון שאנשים לעיתי מחקים את דרך ההתאבדות של מפורסמים אחרים שהתאבדו באותו פרק זמן, אבל זה לא אומר שהם לא היו מתאבדים בדרך אחרת גם ככה. בכל מקרה, אפקט ורתר נוגע אך ורק למפורסמים ואפילו בהקשר של המיתוס הלא מוכח הזה, מעולם לא הועלתה הטענה שהדיבור באופן כללי על התאבדויות של אנשים שאינם מוכרים, יגרום ליותר התאבדויות.

      זהו לא נושא לויכוח. חושב שאני טועה? תביא מחקר.

      אהבתי

  19. נינה הגיב:

    רציתי רק להוסיף, שהמקרה בו אתר "יזכור" לא רושם פרטים על החללים, לא נוגע רק לחללים מהשנה האחרונה. לפני שנתיים ערכתי טקס יום הזיכרון באחת השכונות בירושלים וחיפשתי פרטים על חללי השכונה. למצוא פרטים על כולם ממש לא היה קל וגם חללים מלפני 10 או 20 שנה עדיין מקבלים דף ריק בלי פרטים. ההזנחה (או העלמת פרטים) של אתר יזכור היא כללית ונמשכת כבר שנים.

    אהבתי

  20. אוריאל הגיב:

    שוב כל הכבוד על התחקיר.
    רק הערה קטנה:
    כתבת שחייל שנעדר 25 יום בשנת 2010 היה 'עריק'. האמת היא שאם הוא נעדר רק 25 יום אז הוא נחשב נפקד. עד מתישהו בשנת 2011 רק מי שנעדר 45 יום נחשב 'עריק', ועד אז נחשב 'נפקד'. ב2011 שינו את הפקודה כך שכבר אחרי 21 יום הוא נחשב עריק, אבל אם המקרה היה ב2010 אז החייל המדובר היה 'רק' נפקד.

    אהבתי

  21. גלעד רוזנברג הגיב:

    אני מודה שעדיין לא קראתי את כל התחקיר, אבל ממה שקראתי הוא תחקיר למופת, שאחרי שאוטומטית התעוררה בי התנגדות ראשונית מותנית אליו (אני בכל זאת חי בארץ הדי שוטפת מוח הזאת), הבנתי שהוא אומר בדיוק אל הדברים שאני אומר כל הזמן (ונתקל בתגובות עוינות, בייחוד מדור ההורים שלי, ש"עיוור" לאמת כי הוא באמת אכל את האתוס הציוני כל חייו בלי שום יכולת לביקורת). אני אדם מתון עם נטייה שמאלה שמאוד לא אוהב את "הסמולנים" העיוורים מהצד השני, ושחושבים שמדינת ישראל היא שורש כל רע בעולם, ואני מצהיר שכותב התחקיר הזה אינו "סמולני", אינו סובל משנאה עצמית יהודית, אלא פשוט מתעקש על האמת האובייקטיבית באמת, אמת שלא שכחנו, אלא שאנחנו מדחיקים בשם משהו שהוא אפילו כבר לא אתוס ציוני, אלא חוסר יכולת להתבונן פנימה בעצמנו ולומר לעצמנו איפה אנחנו לא בסדר, איפה רפלקסים יהודיים גלותיים (שואתיים) וישראליים מעידן טרום מלחמת ששת הימים עדיין מכתיבים לנו מה שאנחנו עושים, וגורמים לנו לקדש כל מיני דברים שקריים במקום את החיים עצמם ואת המוסר שלנו. יש לי עוד כל-כך הרבה מה לומר, אבל אתה אמרת הכול יותר טוב משאני יכול, ואין לי מה לחזור על כך בפחות רהיטות. אני מפציר בך להמשיך לדחוף את זה קדימה, כי השינוי מתחיל מאנשים כמוך, שדבריהם מטפטפים אט אט ומחוללים את השינוי. אני יודע שאני אשתמש בדבריך בכל דיון בנושא, ושהם יעזרו לי לשחוט את "הפרות הקדושות" שעליהן אנחנו מקריבים כל-כך הרבה יותר מדי. יישר כוח!

    אהבתי

  22. פינגבק: גיבורים נולדים במותם 2013: מדינה שלא סופרת חלליה | אישתון

  23. פינגבק: מקבץ לינקים לאחרי החג | עוד בלוג תל אביבי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s