כך סייעה ישראל לרצח 1.5 מיליון בני אדם בשואה האפגנית

ניתן לקרוא את התחקיר המלא פה באתר או כ"ספר דיגיטלי" (PDF בלחיצה כאן). כמו כן וכפי שכתבתי, אני מתחיל כעת ולוג לצד הבלוג הטקסטואלי. הגרסה המורחבת והמעודכנת יותר (ככל שיהיו עדכונים) היא תמיד הטקסטואלית ויכולות הוידאו שלי מוגבלות, אך למי שמעוניין התחקיר מונגש גם בגרסת וידאו/אודיו.

הקדמה

יש סיפור שהתקשורת, בתי הספר, המדינה וגופי הביטחון, מספרים לנו על אפגניסטן מזה למעלה מ-40 שנים ועלינו, הישראלים היהודים, מאז השואה היהודית. הסיפור הולך ככה: 

  • ב-1979 ברית המועצות (ברה"מ) פלשה לאפגניסטן ונשארה שם ככוח כובש במשך עשור. בתקופה זו הרגו חייליה בין מיליון לשני מיליון אפגנים (כ-10% מהאוכלוסייה), חלק ניכר מהם ברציחות או הרעבות המוניות של אזרחים לא חמושים, במה שיש ומגדירים כרצח עם או "השואה האפגנית". 
  • לאחר הפלישה, "לוחמי חופש" אפגנים, הקרויים מוג'אהדין, החלו להלחם בפולשים. היות והסובייטים סירבו לפתרון דיפלומטי, ארצות הברית (ארה"ב) הצטרפה למאבק וסייעה למוג'אהדין להלחם בהם עקב דאגתה המוסרית לעם האפגני וכי שאפה להוציא את ברה"מ מאפגניסטן ולסיים את המלחמה כמה שיותר מהר. 
  • ישראל, שקמה מאפר השואה, כמובן לעולם לא תסייע לרצח עם ובכלל לא הייתה מעורבת בסיפור. לכל היותר – וגם זה מוכחש רשמית עד היום – סייעה באיזה משלוח נשק אחד ושולי למדי. 

אלא שלסיפור הזה אין אחיזה במציאות. מבלי לבטל את האחריות הסובייטית לאירועים, רוב התיאור מעלה נולד כקמפיין פרופגנדה בגופי הביטחון והשלטונות האמריקאים והישראלים (לצד מדינות נוספות). התקשורת, כהרגלה בנושאי חוץ וביטחון, התמסרה לקמפיין טוטאלית וממשיכה לשווקו עד היום ומערכות החינוך, כצפוי, מנחילות אותו כעובדות היסטוריות. אמנם חלק מהאמריקאים לא בדיוק הסתירו חלק קטן מהמעורבות שלנו (מה שמיעוט ישראלים מכיר דרך הסיפור של הסנאטור האמריקאי, צ'ארלי וילסון, עליו נדבר בהמשך), אך ישראל הכחישה אף מעורבות זו ובכך תם הסיפור. 

אך בניגוד להכחשתה, מחקר עמוק בארכיונים בישראל ובחו"ל, ראיונות עם אנשי ביטחון ישראלים מאותה התקופה, ריכוז מידע (מעין מטא-אנליזה עיתונאית) מכתבות, ספרים ומחקרים מסביב לעולם, חושף כי ישראל, אשר שאלה ושואלת כיצד העולם שתק בשואתנו, הקצינה אף יותר משתיקה אל אקטיביות וסיוע ברצח עם; בעוד אנו מלינים כי העולם חטא כלפינו כשסרב להפגיז את מסילות הרכבת שהובילו אל מותנו, בשנות ה-80 הייתה זו ישראל, שלצד ארה"ב ואחרות "סללה את המסילות" אשר הובילו כמיליון וחצי אפגנים אל מותם. 

הראיות מראות:

  • ישראל בחרה ביודעין לחמש ארגונים איסלאמיסטים רצחניים, שהיו מעורבים עוד אז ברציחות המוניות, סקילות, הטחת חומצה בפניהן של נשים, כריתות איברים וזוועות מהסגנון.
  • ישראל הפעילה מחנות אימונים בפקיסטאן, בהם הכשירה את אותם קיצוניים. אנשי ביטחון ישראלים נכחו בשטח והעבירו אימונים והכשרות, אספו וסיפקו מודיעין ועוד. 
  • ישראל, מדינת השואה, המשיכה בפעילות זו כאשר היה נתון שמטרת המדיניות היא "לדמם את הסובייטים עד האפגני האחרון" ולהאריך את המלחמה ככל הניתן – גם כאשר המצב באפגניסטן כבר הוגדר בידי רבים כרצח עם. 
  • ישראל וארה"ב ידעו כי המדיניות שלהם הופכת את פקיסטן לדיקטטורה צבאית סמי-אסלאמיסטית, בו-בזמן שאיפשרו לה להשיג נשק גרעיני, בידיעה כי נשק זה יופץ הלאה (ואכן, משם המשיכה הטכנולוגיה לאיראן, צפון קוריאה, לוב ועוד). 
  • האנשים שארה"ב וישראל הכשירו, המשיכו מאפגניסטן למדינות מסביב לעולם ואחראים לחלק ממתקפות הטרור הגדולות ביותר בעשורים האחרונים – כולל נגד שתיהן. 

הערה: תגובת משרד הביטחון, רמת הוודאות של התחקיר, תיקונים לאחר פרסום, אופן השימוש במילים "שואה" ו"רצח עם" בטקסט, מידע חסר ואפשרויות לטעויות או הטעיות בלתי-מכוונות מצד הכותב, מצוינים בסוף התחקיר

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של הקוראים והצופים. אם מצאתם את התוכן ראוי ותרצו לראות עוד מסוגו, אתם מוזמנים לתמוך לפי יכולתכם ושיקולכם.

תוכן עניינים

אני מתנצל מראש על אורך התחקיר, שהינו כספר קצר. אינני יודע לאמוד את ידיעת הבסיס של הקורא הממוצע ומכאן שאינני יודע כמה רקע נדרש לו. כמו כן, אינני יודע לאמוד את מידת ההתנגדות למסקנות התחקיר ומכאן שאינני יודע לומר כמה ראיות נדרשות בכדי לבסס בפניכם את ההשערות. היות שכך, פירטתי מה שעבורי באופן אישי, הן יותר ראיות משנדרשות בכדי להגיע אל המסקנה. התחקיר מחולק לתת-נושאים וככל שאתם מרגישים בנקודה מסויימת כי הוצגו מספיק ראיות עבורכם לאישוש אותו תת-נושא, תוכלו לדלג למקטע הבא.

מה באמת קרה בפלישה לאפגניסטן

בטרם נעמיק בחלקה של ישראל בשואה האפגנית, ראשית יש להבין מה באמת קרה באותה מלחמה ומדוע החלה. בנקודה זו, בהינתן מה שמלמדים אותנו בבתי הספר ובתקשורת, הרי שגם אם לישראל הייתה מעורבות, מדובר במעורבות באירוע חיובי: סיוע לשחרור האפגנים מהכיבוש הסובייטי. לכאורה, פעולה מוסרית ומוצדקת. אך כאמור, תיאור זה מנותק מהמציאות. נעסוק בכך דרך שתי שאלות:

  • האם האמריקאים נקטו בפעולות סודיות במטרה להכריח או להעלות את ההסתברות לפלישה סובייטית, בכדי לטמון להם "מלכודת אפגנית"?
  • האם ארה"ב, ישראל ויתר השותפות בקואליציה שתמכה במוג'אהדין, פעלו במכוון להאריך את המלחמה ככל הניתן והפכו פלישה שיכלה להסתיים במהרה ועם מעט הרוגים (באופן יחסי), לכיבוש שנמשך עשור ולצידו רצח של 1.5 מיליון אפגנים?

המלכודת האפגנית

לפי ההיסטוריה המשווקת לנו, הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979 נבעה מאימפריאליזם רוסי, רצון להתרחבות ורדיפה אחר משאבי אנרגיה, כאשר ארה"ב עשתה ככל שביכולתה בכדי להזהיר ולמנוע מהסובייטים מלבצע את המהלך. כך הדברים תוארו בזמן אמת וכך קפאו להם השקרים בספרי הלימוד במערכת החינוך ובתקשורת המערבית

אלא שמאז נחשף מידע רב התומך באפשרות כי ארה"ב דחקה בסובייטים לפלוש לאפגניסטן, במה שהוגדר בתור "המלכודת האפגנית", בכדי "לתת לרוסים ויאטנם משלהם". דהיינו, לגרור את הרוסים אל מלחמת פרוקסי אסימטרית ארוכה, תוך מימון וחימוש כוחות התנגדות לפלישה, באופן שדומה מעט למה שהסובייטים עשו לאמריקאים במלחמת ויאטנם (כמובן שהאמריקאים רואים עצמם כקורבן בהקשר הויאטנמי, למרות שתקפו ראשונים, זייפו תקיפה בידי הויאטנמים בכדי לפתוח במלחמה נגדם ואז רצחו מעל לשני מיליון בני אדם, חלק משמעותי מהם בטקטיקות נאציות למדי). כאמור, אין בכך מכדי להסיר אחריות מהסובייטים על הפלישה ומעשיהם באפגניסטן, אך יש לחלק את האחריות נכונה וההיסטוריה כפי שהיא מונחלת לנו בהקשר זה, אינה עושה זאת.

הרקע

בתקופת המלחמה הקרה, התפישה המערבית הייתה כי הסובייטים מנסים להשתלט על העולם וכל אמצעי להלחם בהם, כולל גופותיהם של עמים אחרים, כשר. רציונל זה נחשב שפוי בזמנו תחת תאוריית הדומינו, לפיה אם מדינה אחת תהפוך לקומוניסטית או סוציאלית, הסובבות אותה ידבקו ב"מחלה" גם כן וכך הלאה עד קריסת העולם. 

איור מתוך כרזה אנטי-סובייטית שפורסמה ב-1980: "התמנון האדום: סדרת הדפסות המפרטות כיצד בשני העשורים האחרונים
 ברית המועצות השיגה התקדמויות מבהילות במסעה לשליטה עולמית".

דוגמה ישראלית לרוסופוביה ותאורית הדומינו ששלטה במדיניות החוץ המערבית, ניתן למצוא, לדוגמה, בטור של חבר הכנסת לשעבר, שמואל כץ, ב'מעריב' (ראו מטה) כשבוע לאחר הפלישה הסובייטית. העיתון מפרסם נבואתו לפיה אם לא תעצר רוסיה, לאחר אפגניסטן תיפול פקיסטן, האוקיינוס ההודי, המפרץ הפרסי, המזרח התיכון, סעודיה, ישראל (כמובן) ואז הגלובוס כולו: "ברה"מ […] נמצאת בעיצומו של ניסיון היסטורי להגיע לשליטה בעולם", כתב בביטחון אשר אינו מצריך ראיות. נסו לחשוב כמה יוצא לכם לקרוא תיאור שכזה בתקשורת או מהפוליטיקאים לגבי ארה"ב, למרות שזו פלשה או תקפה בעשרות מדינות בעשורים האחרונים, ללא גבול משותף או אף יבשת משותפת עמן, ושיש לה לפחות 800 בסיסים צבאיים מחוץ לגבולותיה, הפרוסים ב-70 מדינות בעולם ואנשי צבא בכמעט כל מדינה בעולם

אחת האינדיקציות הברורות שיש לנו לטירוף הרוסופוביה ששלט בזמנו בארה"ב ובישראל, היא שעד 1979 פקיסטן הייתה מנודה מהקהילה הבינלאומית ותחת סנקציות אמריקאיות, היות והייתה בדרכה להשיג נשק גרעיני. ישראל, כמו עם איראן כיום, נלחמה בכדי למנוע בכל דרך את האפשרות ל"פצצה אסלאמית" ראשונה. 

אבל ברגע שהגיעה ההתנגשות בין האפשרות להתגרענות פקיסטנית או האפשרות להכאיב לסובייטים באפגניסטן, בארה"ב החליטו ביודעין לאפשר לפקיסטנים להשיג נשק גרעיני, בכדי שסיכימו לשמש כצינור להעברת נשק ואימונים למוג'אהדין.

דיווח מהניו יורק טיימס על הסרת האמברגו על פקיסטן בידי האמריקאים ב-4.1.1980.

הם ידעו שפקיסטן לא היתה מדינה יציבה, שאוכלוסייתה בתהליכי רדיקליזציה קשים ומתקדמים ועל סף מלחמת אזרחים אפשרית. כמובן, זה לא רק שארה"ב ידעה שפקיסטן נמצאת בתהליכי השחתה, רדיקאליזציה ודיקטטוריזציה, אלא שהמדיניות שלה ושל שותפותיה לפעילות (וביניהן ישראל) ספציפית קידמה זאת, בו-בזמן שפעלה לאפשר לה להפוך למדינה גרעינית. 

ארה"ב, ככל משקיע, מעדיפה שהשקעתה תנווט לשלטון שישרת את האינטרסים שלה. אלא שדמוקרטיות (אמיתיות) נוטות לייצג יותר את האינטרסים של האוכלוסייה המקומית (כמו, למשל, לא לתחזק מלחמה במשך עשור ולאפשר בזמן הזה הקמה של עשרות ארגוני טרור בגבולותיך, לצד אלפי בתי ספר לאסלאם קיצוני, במימון ושליטת מדינות זרות  – כפי שאיפשרה פקיסטן באותן שנים). ואכן, אנו רואים שהסיוע הצבאי והכלכלי של האמריקאים לפקיסטן, הוא בקורלציה לדיקטטוריות של השלטון בה (ראו גרף מטה) והמנהיגים (במקרה שלנו, זיא אל-חאק) פועלים בקורלציה לאינטרס האמריקאי. בהקשר זה, ההצגה במערב של פעולות פקיסטניות (מול אפגניסטן, בהקשר הגרעיני ובכלל) ככאלה אשר מנותקות מארה"ב ואינן באחריותה (עד אשר זו מתערבת באופן ישיר), הוא מתמם לכל הפחות. 

המסמכים מראים כי זו לא חכמה בדיעבד של כותב שורות אלו. הם ידעו שברגע שלפקיסטן יהיה נשק גרעיני, שלל מדינות יאלצו להגדיל את הארסנל הגרעיני שלהן (הודו בעיקר), אחרות יחתרו להשיגו לראשונה ועקב אופיה של פקיסטן, סביר שהנשק ו/או הידע ידלוף או ימכר החוצה (כפי שאכן קרה דרך הרשת של ח'אן ובדרכים אחרות, עמן הטכנולוגיה הגרעינית נפוצה לצפון קוריאה, לוב ואיראן). למעשה, כמעט כל סכנות הגרעין העומדות בפני ישראל וארה"ב בימים אלו, נובעות מההחלטה הבלתי-שפויה (לדעת הכותב) ההיא. 

את ידיעתם זו ניתן לראות, לדוגמה, במסמך הסודי הבא מארכיון המדינה (עמ' 156 עד 161). המדובר בניתוח של המרכז לחקר מדיני של משרד החוץ (שהוזמן בעקבות הפלישה) מה-13.2.1980, בו כל שתיארתי מעלה – המציאות שחווינו ב-40 השנים האחרונות ועדיין חווים כיום – נחזה בתור התסריט הסביר והתוצאות הצפויות ממהלכי ארה"ב ובמידה פחותה גם ישראל. 

מסמך נוסף מהארכיון (עמ' 195) המסגיר את ידיעת ההשלכות למעשיהם, מציג דיווח חזרה לישראל לאחר שיחה עם טרזיטה שפר ממשרד החוץ האמריקאי, גם כן בפברואר 80'. שפר מסבירה כי החוק האמריקאי מתיר הענקת סיוע כלכלי למדינה זרה, בתנאי שאינה מקדמת תכנית גרעין צבאי ומתכוונת לפוצץ מתקן גרעיני. היות ו"במקרה של פקיסטאן תנאי זה אינו מתמלא", כלשון המסמך, והיות והם העדיפו לפגוע בסובייטים ולשם כך היו זקוקים לשיתוף הפעולה הפקיסטני, הם החליטו לשנות את החוק או לשקר לקונגרס לגבי ההתקדמות הגרעינית בפקיסטן, למרות ש"הם משוכנעים שאכן הפקיסטאנים מתכוונים לפוצץ מתקן גרעיני". מסמכים סודיים מארה"ב מהשנים שלאחר מכן, מראים שגם לאחר שהתחזיות החלו להתממש והפכו מנבואות לתגליות מודיעיניות, המדיניות כלפי פקיסטן לא השתנתה.

האסטרטגיה

מי שניהל בזמנו בממשל האמריקאי את האסטרטגיה והפעילות מול הסובייטים ובמיוחד בהקשר האפגני, היה היועץ לביטחון לאומי של הנשיא קרטר, זביגנייב בז'ז'ינסקי. בז'ז'ינסקי היה ידוע עוד אז כרוסופוב והיה שרוי עמוק במנטאליות של המלחמה הקרה. חלק משמעותי מכך היה כעס ורצון לנקמה שנבע מההיסטוריה האישית שלו כיליד פולין. בהיותו נער מתבגר, פולין נכבשה בידיי הסובייטים במלחמת העולם השנייה ונותרה תחת שליטתם עד התפרקות ברה"מ. 

אחד ממוריו האידיאולוגים של בז'ז'ינסקי היה אלכסנדר בנינגסן, חוקר של האסלאם בברה"מ. בנינגסן האמין כי המוסלמים הם עקב אכילס של ברה"מ וכי ניתן לפנות לגורמים הרדיקאליים שבהם ולעורר בהם רצון לאוטונומיה לאומית ודתית קיצונית. לשם כך, בז'ז'ינסקי יצר ב-1978 את 'קבוצת העבודה על לאומים' (Nationalities Working Group, להלן NWG), שריכזה גורמים מהבית הלבן, הפנטגון, ה-CIA ומשרד החוץ, במטרה להקצין ולהמריד מוסלמים בברה"מ, בגבולותיה ובכל זירה בה הייתה תמיכה בה (שלא כפי שנהוג להציג בתקשורת, עליית האסלאמיזם באזור, כמו ההתגרענות הפקיסטנית, לא הייתה תוצאה אגבית בלתי-צפויה של הפעילות האמריקאית, אלא התכנון מראש). הם הביאו לכדי קיום או תמכו במרבית הארגונים האיסלאמיסטים הקיצוניים שאתם יכולים לחשוב עליהם (אל-קעידה, הטליבאן, המוג'אהדין, האחים המוסלמים ועוד). הם הדפיסו ספרי קוראן בארה"ב בגרסאות הקיצוניות ביותר (ווהביזם, סלפיזם ודיובנדיזם), תירגמו אותם לשפות המיעוטים הסובייטים והבריחו אותם אליהם. ביחד עם סעודיה ואחרות, הם הקימו רשת בינלאומית של בתי ספר, שלימדו את אותן פרשנויות קיצוניות וממשיכים ללמדן עד היום. 

ואכן, ארה"ב פעלה בהתאם למדיניות הפרופגנדה והציגה את כל הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, כמלחמת דת קדושה. כמעט כל הג'יאהד העולמי, המוצג במערב כיוזמה מוסלמית, נולד שם (בפועל ובגרסתו המודרנית. התאוריה קיימת משכבר הימים), על ידי האמריקאים, הסעודים, ישראל ואחרים, בכדי לחזק את המוג'אהדין ולפגוע בברה"מ (התכנית הייתה ענפה ונרחבת, אך אינה חלק מתחקיר זה). 

מגזיין טיים מפיץ פרופגנדה שנוצרה על ידי בז'ז'ינסקי וחבריו בכתבת השער שלו, ינואר 1979. באיור: הדוב הסובייטישהולך לטרוף את כל המפרץ הפרסי, המזרח התיכון וצפון אפריקה.

כשהנשיא קרטר מגיב לפלישה הסובייטית בנאום טלויזיוני לאומה ולעולם, הוא משקר בהתאם לתכנית הפרופגנדה ואומר: "זהו ניסיון מכוון של ממשלה אתאיסטית חזקה, לשעבד עם מוסלמי עצמאי". ביום הפלישה, בז'ז'ינסקי כותב תזכיר לנשיא קרטר ובו הוא מציין שלצד ההשפעות השליליות של הפלישה על האינטרסים האמריקאים, יהיו גם השפעות חיוביות: "מדינות מוסלמיות בוודאי יהיו מודאגות, ואנו נהיה בעמדה לנצל זאת. […] עלינו לעבוד בצוותא עם מדינות מוסלמיות ליצירת קמפיין פרופגנדה וקמפיין סודי לסיוע למורדים". 

בנאום הידוע לשמצה של בז'ז'ינסקי, הוא עומד במחנה פליטים בפקיסטן ומשווק את תכנית הפרופגנדה המוסלמית שלהם לפליטים אפגנים חסרי כל:  "אנו מודעים לאמונה העמוקה שלכם באלוהים ובטוחים שמאבקכם יצלח. האדמה הזאת שם [מצביע לאפגניסטן] היא שלכם. מאבקכם יצלח ואתם תחזרו אליה יום אחד. בתיכם ומסגדיכם יחזרו אליכם, בגלל שמטרתכם מוצדקת ואלוהים לצידכם". 

כמובן, כאשר הממשל האפגני עצמו ניסה לפייס את המורדים והציבור על ידי פניה לאסלאם, התקשורת והשלטונות בישראל ובארה"ב, לא מציגים מעשה שכזה כלגיטימי או אמין (ראו דוגמה מ'מעריב'/'וושינגטון פוסט' מטה). זאת בזמן שאמריקאים וישראלים עושים פעולות שכאלה – דהיינו, יהודים ונוצרים – הדבר מוסתר או מוצג כאצילי ונובע מתשוקה מוסרית אמיתית לסייע למוסלמים לממש את דתם. 

לצד הפעולות הצבאיות ומבצעי הביון, הפרופגנדה וההתססה ישירות כלפי אפגניסטן, ארה"ב גם פעלה בהקשרים דיפלומטיים וגאו-אסטרטגיים בסביבה המיידית של הסובייטים. מעשיה של ארה"ב יצרו שרשרת צבאית-דיפלומטית לאורך כל הגבול הדרומי של ברה"מ. לפעולות אלו היה משקל דרמטי על השיקולים של ברה"מ לפלישה, אך אינן מכוסות בתחקיר זה. על קצה המזלג: 

  • איראן, שהייתה מדינת לקוח של ארה"ב באותה עת, החלה להעביר חבילת סיוע של 2 מיליארד דולר לאפגניסטן. במקביל, השאה האיראני קידם הצטרפות של האפגנים להסכם שת"פ עם איראן, פקיסטן וטורקיה, שמשמעותו בפועל היא העברת אפגניסטן לקואליציה האמריקאית והרחבת היכולות הצבאיות של ארה"ב אל גבול ברה"מ. איראן לחצה באותן שנים על אפגניסטן לטהר משורות הממשל שלה פרו-סובייטים בתמורה לסיוע המדובר וטיהורים שכאלה אכן התרחשו. כמו כן, איראן הפעילה תכנית להכשרת קצינים אפגנים בצבא הפקיסטני, כתחליף לתכנית סובייטית מקבילה (Killing Hope, עמ' 339). מ-1974, איראן מפרקת את הנטייה הפרו-סובייטית של אפגניסטן בשלל דרכים ויש שרואים בפעולות אלו בתור הסיבה האמיתית להפיכה באפגניסטן ב-78', שלמעשה תייצר את הנסיבות והסיבות לפלישה ב-79'.
  • כחצי שנה לפני הפלישה הסובייטית, הנשיא קרטר השיק את ה-RDF, שהינו כוח משולב (ימי, אווירי וקרקעי) בעל יכולות תקיפה ופלישה ליבשה מהירות במיוחד. הכוח יועד ונפרש בפועל במפרץ הפרסי ובאוקיינוס ההודי. דהיינו, בסמוך לאיראן, פקיסטן ומרחק נגיעה מאפגניסטן. הכוח נכנס לשימוש מבצעי בהקף נרחב רק לאחר הפלישה, אך פורסם כשנתיים לפניה ופעולות ראשוניות אך רציניות כבר החלו, כמו שליחת נושאת מטוסים אמריקאית למערב האוקיינוס ההודי.
  • בינואר 79', ארה"ב חידשה יחסים דיפלומטים עם סין, יריבתה של ברה"מ בזמנו. מאותה נקודה, שלל הסכמים נחתמים בין שתי המדינות, כולל שת"פ צבאי נגד ברה"מ ותמיכה במוג'אהדין – הכל לפני הפלישה הסובייטית. לאחר נפילת השאה באיראן (ושוב, לפני הפלישה), הסינים מאפשרים לאמריקאים להתקין אמצעי ריגול על אדמתם, כנגד הסובייטים. 

הראיות למלכודת האפגנית

אנו יודעים שתמיכת האמריקאים במוג'אהדין נופלת בדיוק בהגדרה של תמיכה במוסלמים קיצוניים לצורך פגיעה בברה"מ, בהתאם לתכנית של ה-NWG. אך מתי החלה התמיכה בפועל? האם ידעו האמריקאים שפעולות תמיכה במוג'אהדין ופעולות אחרות בסביבה עלולות להוביל לפלישה סובייטית לאפגניסטן? האם רצו בכך?

תמיד מוטב ללמוד על הכוונות של מדינות וארגוני ביון ממסמכים סודיים, שכן שם הדברים נאמרים מפורשות וללא צורך בניסוחי פרופגנדה או עידוני תקשורת.  מסמך קריטי (עמ' 33 בקובץ ו-31 במספור הפנימי), שלדעתי מעולם לא דווח בתקשורת הישראלית, נמצא בארכיון המסמכים שנתפס בשגרירות האמריקאית באיראן ב-1979. המסמך נשלח באוגוסט 1979, כארבעה חודשים לפני הפלישה הסובייטית. הכותב הוא הממונה על היחסים עם אפגניסטן בזמנו, ברוס אמסטוז. כך הוא מדווח מאפגניסטן לארה"ב:

"16. "[…] ה"מניפסטים" הזמינים שהופקו על ידי חלק מקבוצות ההתנגדות [המוג'אהדין], קוראים למערכת סוציאלית וכלכלית המבוססת על העקרונות ה"פונדמנטליסטים" של האסלאם ולכן, משטר בהנהגת ההתנגדות כנראה לא יכיל רפורמות כלכליות וסוציאליות (הכל כך נחוצות למדינה נחשלת זו)[הסוגריים במקור] גבוה ברשימת ההעדפות שלו. […].

17. אך בסך הכל, האינטרסים המשמעותיים יותר שלנו – במיוחד בהינתן הקשרים ההדוקים של ה-DRA [הממשל האפגני הפרו-סובייטי] עם מוסקבה, העוינות הגלויה של השלטון הזה כלפינו, ואווירת הפחד שהוא יצר ברחבי הארץ הזו – ככל הנראה ישורתו בצורה הטובה ביותר על ידי תבוסתו של שלטון טאראקי ואמין [ההנהגה האפגנית בזמנו], למרות ההסגה לאחור שעלולה לנבוע מכך לרפורמות חברתיות וכלכלית באפגניסטן". 

אמסטוז, לצד אחרים, מגלה לנו שמהרגע הראשון ועוד לפני הפלישה הסובייטית, האמריקאים ידעו שפעולותיהם לא ישרתו את האפגנים, היות והמוג'אהדין היו חבורה של דתיים קיצוניים ורצחניים, שרצו מדינה המבוססת על חוקי השריעה (בגרסה הפונדמנטליסטית, הנצמדת לטקסט המקורי כלשונו). הם הבינו כי המשמעות של תמיכה בהם משמעה פגיעה בעם האפגני והסגתו לאחור מבחינה סוציאלית וכלכלית, אך חשבו שזה אולי קצת עצוב אבל לא ממש מעניין אל מול האינטרסים האמריקאים. 

במסמכים שנתפסו בשגרירות איראן, מופיעה גם הפניה של משרד החוץ בוושינגטון אל הדיווח הזה של אמסטוז (עמ' 42) לגורם אמריקאי אחר בנאט"ו. אך לצד ההפניה של האמריקאים אל הדיווח מופיעה גם הוראה, שנותנת עוד חלון אל קמפיין הפרופגנדה והצנזורה. את הידע של אמסטוז הם רוצים לשתף אבל חלילה לא את התובנות שלו לגבי הכוונות האמיתיות של ארה"ב וההשלכות על האפגנים:

"אתה יכול להפיק [מידע וכיוון פעולה] מקאבול 6521 [קוד המכתב של אמסטוז], שהוא ניתוח של ההתנגדות לשלטון טאראקי לצד דיון על התפתחויות אפשריות באפגניסטן. אל תחזור על או תעביר הלאה את המסקנות של [שגרירות ארה"ב ב] קאבול בנוגע לאפקטים על האינטרסים של ארה"ב או הנחשקות של תבוסתו של שלטון טאראקי/אמין". 

מבצעי הפרופגנדה הללו המשיכו לאורך כל המלחמה. למשל, בזמנו ארה"ב וגם ישראל, הפיצו לכל עבר טענות על כך שברה"מ תוקפת את האפגנים (וגם בלאוס וקמבודיה) בנשק כימי מהשמיים, שכונה "גשם צהוב". התקשורת, כהרגלה, קיבלה מאנשי הביטחון נתונים לפיהם יותר מעשרת-אלפים איש נרצחו בגז זה, כולל 3,042 אפגנים ב-47 תקיפות, והפיצה אותם כעובדות. אנו יודעים כיום ממסמכים שכבר אינם סודיים (Killing Hope, עמ' 349), כי מדענים אמריקאים דיווחו לממשל בזמן אמת כי מדובר בצואה של נחילים ענקיים של דבורים וכי הממשל האמריקאי בחר לצנזר את המידע (כשהמידע דלף נטען כי הרעל עורבב עם אבקנים בכדי להסוותו) ולהפיץ את השקר על כך שמדובר בנשק כימי (בדומה למה שעשו בעיראק ב-2003, בהסתרת הגורם המבצע בסוריה ב-2013 – סיפור שהתקשורת במערב לא נוגעת בו ואולי נדון בו בעתיד –  ובמקומות אחרים). 

שתי כתבות לדוגמה על פרופגנדת "הגשם הצהוב". מימין כתבת 'כותרת ראשית', 16.2.1983. משמאל כתבת 'דבר', 22.11.1981.

מסמך חשוב נוסף (עמ' 184) שנתפס בשגרירות, חושף כי בשתי פגישות שונות הסובייטים למעשה הזהירו מראש את ארה"ב על כך שבכוונתם להחליף את השלטון הבלתי-יציב באפגניסטן ושהם מקווים לעשות זאת בדרך שלא תפגע באמריקאים. הם אמרו מפורשות לאמריקאים שהם מבינים שכניסה צבאית משמעותית אל תוך אפגניסטן עלולה לסבך אותם ולהציג אותם באור שלילי בעולם ושזה אינו רצונם או מטרתם. ביולי 79', חמישה חודשים לפני הפלישה, אמסטוז כותב לוושינגטון לאחר הפגישות עם נציגי הסובייטים:

"כתוצאה מ[השיחות עם הגורמים הסובייטים], אנו מאמינים כי הראיות כעת ברורות שהסובייטים אינם מרוצים מחפיזאוללה אמין [נשיא אפגניסטן בזמנו] ומנסים להנדס "שינוי רדיקאלי". אנו גם מתפתים להאמין כי הסובייטים, באמצעות [נציגיהם], ניסו לשלוח לנו אות. נראה כי האות הוא שהם אינם מרוצים משלטון אמין, שהם מנסים לארגן שינוי, ושהם (אני משער כאן) מקווים שלא יהיה לזה אפקט שלילי עלינו. ניתן להסיק כי עם איבוד השליטה של ה-DRA [המפלגה השלטת בזמנו באפגניסטן] על המדינה, הסובייטים מקווים שעל ידי הבאת שינוי והרחבת בסיס [התמיכה] של הממשלה, ואולי על ידי הפיכת אמין לשעיר לעזאזל, הם יכולים למנוע את איבוד את השקעתם במפלגה ובממשלה המרקסיסטית הזו ולהימנע ממכה קשה ליוקרה הסובייטית הבינלאומית".  

ממסמכים נוספים (עמ' 200 עד 203), אנו יודעים שהסובייטים רצו שהאמריקאים יבינו שאם ברה"מ תתערב צבאית, זה היה רק לאחר שמיצו את האפשרויות האחרות ושהם היו מוכנים לממשלה רחבה מאוד ובלבד שתהיה יציבה ולא שלטון של "המולות המטורפים" (דהיינו, המוג'אהדין), כלשון אמסטוז. 

אך אפגניסטן יציבה לא הייתה מטרת האמריקאים, אלא פלישה והסתבכות סובייטית. ב-1998 התראיין בז'ז'ינסקי לעיתון צרפתי ומסר בפעם הראשונה את הגרסה הבלתי-מצונזרת להתרחשות שקדמה לפלישה הסובייטית (תרגום שלי מהתרגום האנגלי. מקור בצרפתית כאן):

בז'ז'ינסקי: לפי הגרסה הרשמית של ההיסטוריה, הסיוע של ה-CIA למוג'אהדין החל ב-1980. דהיינו, לאחר פלישת הצבא הסובייטי ב-24 לדצמבר, 1979. אך המציאות, שהייתה סוד שמור עד עכשיו, הייתה הפוכה לחלוטין: זה היה ב-3 ליולי, 1979, כשהנשיא קרטר חתם על ההוראה הראשונה לסיוע סודי למתנגדי המשטר הפרו-סובייטי בקאבול [אפגניסטן]. ובאותו היום כתבתי פתק לנשיא שבו הסברתי לו שלדעתי, הסיוע הזה יגרום להתערבות צבאית סובייטית.

מראיינת: למרות הסיכון, אתה תמכת בפעילות הסודית הזו. יתכן שאולי אתה עצמך חשקת בכניסה של הצבא הרוסי למלחמה וחיפשת דרכים להתגרות בו?

בז'ז'ינסקי: זה לא היה ממש ככה. לא דחפנו ברוסים להתערב [באפגניסטן] אבל הגברנו ביודעין את ההסתברות שהם יעשו זאת. 

מראיינת: כשהסובייטים הצדיקו את הפלישה שלהם בטענה כי הם התכוונו להלחם במעורבות סודית של ארה"ב באפגניסטן, איש לא האמין להם. אך יש לכך יסוד של אמת. אתה לא מתחרט על זה היום?

בז'ז'ינסקי: מתחרט על מה? המבצע הסודי הזה היה רעיון מצוין. היה לו את האפקט של למשוך את הרוסים לתוך המלכודת האפגנית ואת רוצה שאני אתחרט על זה? ביום שבו הסובייטים חצו רשמית את הגבול [אל אפגניסטן], כתבתי לנשיא קרטר: "כעת יש לנו הזדמנות לתת לברה"מ את מלחמת ויאטנם שלהם". אכן, במשך כמעט עשר שנים, מוסקבה נאלצה להמשיך במלחמה שאינה ברת-קיימא בעבור השלטון, סכסוך צבאי שיצר דמורליזציה ולבסוף הביא להתפרקות של האימפריה הסובייטית.

מראיינת: ואתה לא מתחרט על התמיכה באסלאם פונדמנטליסטי, שהעניקה נשק וידע לטרוריסטים עתידיים?

בז'ז'ינסקי: מה יותר חשוב בהיסטוריה העולמית? הטליבאן או הקריסה של האימפריה הסובייטית? כמה מוסלמים מוסתים או השחרור של מרכז אירופה והסוף של המלחמה הקרה?

כך, שחור על גבי לבן, הבהיר בז'ז'ינסקי שכל ההיסטוריה הרשמית, שהוא עצמו עזר ליצור כפרופגנדה בכדי להסתיר את הפעולות הסודיות שביצעו, היא תרמית. 

בז'ז'ינסקי ורה"מ בזמנו, מנחם בגין, משחקים שח בקמפ דיוויד.

וכך אכן קרה. ארה"ב החלה לשלוח סיוע למוג'אהדין, למעלה מחצי שנה לפני הפלישה הסובייטית. במקביל, סעודיה וסין כבר החלו לחמש אותם ופקיסטן החלה לאמן אותם – הכל בידיעת ותמיכת האמריקאים והכל בכדי לגרום או לכל הפחות "להגביר ביודעין את ההסתברות" לפלישה סובייטית, כפי שהודה בז'ז'ינסקי. 

בראיון נוסף של בז'ז'ינסקי מ-1997, הוא גם חשף כי הפעילות באפגניסטן הייתה רק המשך של פעולות שהחלו עוד קודם, לעידוד וסיוע למיעוטים לצורך פגיעה בברה"מ: 

"רוברט גייטס, מי שיהפוך לראש ה-CIA ובזמנו חבר בצוות שלי, מגלה בספר שלו שעוד ב-1978, הנשיא קרטר אישר הצעות פעולה שהוכנו על ידי הצוות שלי, למשל תכנית מקיפה וסודית שמיועדת לסייע למדינות לא-רוסיות בברה"מ לחתור באופן אקטיבי יותר לשאיפתן לעצמאות – תכנית שבעצם נועדה לערער את היציבות של ברה"מ. קראנו לה, באופן מעודן יותר, תכנית ל"דלגיטמציה של ברית המועצות"." 

אחת מהראיות המסגירות ביותר לכך שארה"ב ופקיסטן חתרו למלחמה, היא ששלושה שבועות לפני הפלישה הסובייטית, אפגניסטן הציעה לפקיסטן מעין הסכם שלום: היא תוותר על דרישותיה הטריטוריאליות בכל הקשור ל'קו דוראנד' (דבר המקביל בסכסוך הישראלי-פלסטיני לכך שהפלסטינים יוותרו על ירושלים וכל השטחים עליהם מצויות התנחלויות) בתמורה לכך שפקיסטן תפסיק לאמן, לחמש ולשלוח את המוג'אהדין לתקוף באפגניסטן. פקיסטן – כמעט בוודאות לאחר התייעצות אם לא הוראה מארה"ב – סירבה להצעה ב-22.12.79 (The Tragedy of Afghanistan, עמ' 183). יומיים לאחר מכן, הסובייטים פלשו.  

הסובייטים האמינו לאמריקאים

אנחנו יודעים כיום, בהסתמך על עדויות ומסמכים סודיים של הסובייטים, שהם חששו מאוד שחפיזולה אמין – כאמור, נשיא אפגניסטן שהגיע לשלטון בהפיכה בספטמבר 79' ולאחר שרצח את קודמו בתפקיד באוקטובר – הוא סוכן אמריקאי או לכל הפחות, החליט מסיבותיו שלו לשנות כיוון ולאפשר לאמריקאים כניסה אל המדינה, שמשמעותה התמקמות אמריקאית בגבול ברה"מ. היו לכך רק ראיות נסיבתיות בלבד, אך לא מעט מהן (Killing Hope, עמ' 343). כמו כן, הסובייטים ידעו כי ב-79', אמין נפגש עם השגריר האמריקאי לאפגניסטן לפחות חמש פעמים, אך לא הצליחו לגלות את תוכן הפגישות (Afgantsy, עמ' 79). 

בהינתן המידע שהיה ברשות הסובייטים, חששם וההחלטה לפעול, אינם בסטנדרט שחורג ממה שארה"ב או ישראל משתמשות בו להפללת אנשים שהן חושבות שפועלים נגדה ופעמים רבות אף לחסלם. בקונטקסט של יתר הפעילות האמריקאית באותו זמן ובמכלול של המלחמה הקרה, החשש הזה קיבל משקל משמעותי. הסובייטים פחדו כי תוך זמן קצר האמריקאים יזכו בשליטה באפגניסטן ויכניסו אליה אמצעי ריגול וטילים לטווח קצר שיאיימו על ברה"מ או, לחילופין, שתהפוך למדינה דתית-קיצונית (כפי שאכן קרה) עם נטייה פרו-אמריקאית, שתשמש שער להמשך הקצנת והמרדת 40-50 מיליון המוסלמים שבשטחי ברה"מ. 

החששות הסובייטים אולי היו מוגזמים מעט, אך הייתה להם הצדקה עובדתית ואנו יודעים מהמסמכים שהם היו אותנטיים. כמו כן, אנו יודעים שהראיות והשמועות על היות אמין סוכן אמריקאי, היו מספיקות בכדי ששגריר ארה"ב לאפגניסטן עצמו, פנה אל ה-CIA ושאל האם אמין אכן עובד עבורם (Ghost Wars, עמ' 47). ה-CIA הכחיש ועד היום אין לנו ראיות מספקות בכדי לקבוע אחרת, אבל עצם העובדה שהשגריר האמריקאי נאלץ ללכת אל ה-CIA ולשאול, מעידה על הסבירות של הדאגה הסובייטית. החששות הסובייטים לא היוו פרופגנדה בכדי להצדיק את הפלישה, אלא אחת מהסיבות הראשיות לה. עד כדי כך האמינו הסובייטים באפשרות כי אמין החליף צדדים, שלאחר שחיסלו אותו, הכוחות שלהם הפכו את הארמון בחיפוש אחר הראיות להיותו סוכן CIA

שער הניו-יורק טיימס ביום שלמחרת הפלישה הסובייטית, החיסול של אמין והחלפתו עם בברק קרמל.

האמונה הסובייטית הכנה כי יש סבירות משמעותית שאמין הוא סוכן אמריקאי, בשילוב עם הפעילות האמריקאית שאנו יודעים שבמכוון רצתה לגרום לסובייטים להאמין שזה המצב (או לכל הפחות "להגביר ביודעין את ההסתברות" שיאמינו שזה המצב), מובילים אותנו למסקנה המתבקשת: האמריקאים פעלו בכדי לעודד את הפלישה, הסובייטים האמינו לאמריקאים והפלישה התרחשה. 

כאמור, אין זה אומר שאנו מסירים אחריות מהסובייטים לפלישה, אך להסיר אחריות מהאמריקאים במצב שכזה, יהיה כמו לטעון שלהתקשר למשטרה ולמסור דיווח שווא על פצצה בקניון, אינו אומר שאתה אחראי על כך שכוחות המשטרה פשטו על אותו קניון. זה לא קיום הפצצה ששם עליך את האחריות, אלא הידיעה כי תגובת המשטרה לאיום היא צפויה. ומאינסוף מסמכים וראיונות של בכירים אמריקאים, אנו יודעים כי הם ידעו שפלישה סובייטית הינה תגובה ריאלית למעשיהם. 

הר של ראיות

למעשה, למעט התעקשות השלטונות, התקשורת והאקדמיה שלא לדווח על כך, אין קושי בלמצוא הודאות של האמריקאים בכך שהפעילות ההתקפית הסודית החלה זמן רב לפני הפלישה הסובייטית מתוך מטרה או מתוך הבנה שהדבר יביא או עלול להביא לפלישה סובייטית וכי תוצאה זו היא חיובית. העמיקו ככל שאתם מרגישים שנדרש בכדי לבסס את הטענה (תזכורת: הפלישה התרחשה ב-24.12.1979):

צ'ארלס קוגן, אנליסט בכיר ב-CIA שהיה אחראי בזמנו על אזור אסיה: "גנרל אקטר [מהצבא הפקיסטני] פנה אלינו בבקשה לסיוע באמצע 1979. בכדי לבצע פעילויות סודיות מחוץ למדינה, אתה חייב אישור חתום מהנשיא במה שנקרא 'ממצא נשיאותי'. קרטר חתם על הממצא בקיץ 79', לספק סיוע לא-קטלני למוג'אהדין, שהיו בקשר עם ה-ISI [שירות הביון הפקיסטני] ומרדו כנגד שלטון המפלגה הקומוניסטית [באפגניסטן], שהחל ב-78'" [מקור].

להגבלה לסיוע "לא-קטלני", אין משמעות דרמטית. ראשית, כי גם אמצעים אלו שימשו למאבק המזוין (למשל, סופקו מכשירי קשר, ששימשו את המוג'אהדין לתיאום תקיפות). שנית, כפי שקוגן מודה בעצמו, הקישור נעשה מהתחלה דרך הביון הפקיסטני. דהיינו, האמריקאים ידעו שהמרד של המוג'אהדין ממומן, מחומש והינו יוזמה של הפקיסטנים (לצד האלמנטים הדתיים באפגניסטן, אך אלו לא יכלו להתגבר על השלטון ללא הסיוע החיצוני). כשאתה מספק סיוע למי שמפעיל ארגוני גרילה במדינה אחרת, אתה משתתף בהפעלה הזו. האמריקאים ידעו כי הקבוצות הללו כבר פועלות באופן צבאי, כך שכל סיוע ודולר שניתן להן, איפשר את הפעילות ופינה תקציבים לנשק. מטרת ההגבלה לסיוע "לא קטלני" לא הייתה למנוע סיוע צבאי, אלא למנוע את האפשרות שארה"ב תתפס בסיוע צבאי שכזה. אנחנו רואים זאת בבירור, שכן גם כשהאמריקאים התחילו לספק נשק קטלני למוג'אהדין, הם עשו זאת עם נשק סובייטי, בכדי שיוכלו להכחיש שהגיע מהם. גם בז'ז'ינסקי הודה בזה בעצמו בראיון ב-2010

"לפני הפלישה הפורמאלית של הסובייטים לאפגניסטן, הם כבר היו באפגניסטן, עם כוחות מיוחדים [הכוונה ליועצים וכוח צבאי מצומצם שבעיקר שמר על יציבות השלטון האפגני ואסף מודיעין למקרה שתידרש פלישה. הכוח לא נחשב בזמנו או כיום ככוח פולש]. אנו הגברנו את הסיוע הכלכלי למוג'אהדין, שהיה בעיקר בעבור – ניתן להניח – רכישת אמצעי לחימה".

כהכנה להשלכות של כל הפעולות הסודיות שארה"ב שקלה לממש באפגניסטן, הכין ה-CIA דו"ח שהוצג לנשיא במרץ 79', תחת הכותרת "תגובות סובייטיות אפשריות לפעולות סודיות ספציפיות". המסמך נפתח בקביעה שאין דרך לאמוד בוודאות את התגובה הסובייטית לפעולות שיראו מבחוץ כמו סיוע חיצוני משמעותי למוג'אהדין, אך מדרגים את ההסתברות לדעתם של תגובות סובייטיות, בהתאם לסוג הפעילות שארה"ב תבחר בה. ומה האמריקאים עצמם חשבו על סיוע "לא קטלני" כביכול (סעיף 4):

"ההבחנה בין [סיוע] לא-קטלני וקטלני לא תתקבל כאמינה על ידי אף אחד, אפילו אם תהיה הקפדה על כך". דהיינו, האמריקאים העריכו שסיוע לא-קטלני, כפי שהעניקו לפחות החל מיולי 79', לא יהיה בר-הבדלה מסיוע קטלני לכל צופה חיצוני וביניהם הסובייטים.

הם קובעים כי "אם יצליח, הסיוע האמריקאי הסודי למורדים יגביר את הצורך של אפגניסטן בסיוע סובייטי". אם הסובייטים יסכימו לספק את הסיוע, קובע המסמך, זה יעלה את המחיר עבורם ו"ישלהב את [דעת הציבור ב]עולם המוסלמי". 

כמו כן, אנו יודעים שהפעילות האמריקאית החלה עוד הרבה לפני הסיוע ה"לא קטלני" ביולי 79'. מסמכים אמריקאים מגלים לנו כי האמריקאים קיבלו פניות מהמוג'אהדין עוד ב-78'. באותה נקודת זמן האמריקאים כותבים מפורשות בתכתובת ביניהם, כי סיוע למורדים הוא מסוכן מידי ויביא לפלישה סובייטית, אך החליטו לשמור על קשרים עם מנהיגי המוג'אהדין למטרות איסוף מודיעין ובכדי שיוכלו "להשפיע על אירועים", כלשונו של סגן מנהל ה-CIA, פרנק קרלוצ'י. ב-79' הם החליטו להתעלם ביודעין מהסכנה הזו.

אנחנו גם יודעים כי בז'ז'ינסקי העלה בפני הסינים את האפשרות לסיוע צבאי למורדים, עוד ב-1978. ואנחנו יודעים בסבירות גבוהה, כי הסינים אכן החלו לחמש ולאמן כוחות מורדים כנגד הממשל האפגני החל מאותה השנה (Detente and Confrontation, עמ'  773) – שנה וחצי לפני הפלישה. בז'ז'ינסקי עצמו הודה בכך שהיה הסכם סודי לפעילות סינית-אמריקאית כנגד ברה"מ: 

שאלה: האם הגעת להסכם עם הסינים בנוגע לאופן בו ישתפו פעולה עם ארה"ב בכדי להתגרות [כדי לעודד פלישה של] "דוב הקוטב" מצפון [הכינוי של ברה"מ]?

בז'ז'ינסקי: "אני לא השתמשתי במונח "להתגרות" [בכדי לעודד פלישה]. מה שעשינו… אנחנו דיברנו על האזורים בהם האינטרסים האמריקאים והאינטרסים הסינים חופפים. זה מה שדובר ואכן היו מספר הסכמות בנוגע לשיתוף פעולה אמריקאי-סיני נגד ברה"מ. כן, התשובה לשאלה הזאת, אם היא מנוסחת כך, היא כן".

ב-2.2.1979, כמעט שנה לפני הפלישה, ה'וושינגטון פוסט' הופך את הסודי לגלוי ומדווח: "לוחמי גרילה מאומנים בפקיסטן בכדי להפיל את הממשלה האפגנית". הכתבה חושפת כי הפקיסטנים מסייעים למורדים ומאמנים אותם בבסיס פקיסטני נטוש בסמוך לגבול האפגני. ב-30.4.79, שמונה חודשים לפני הפלישה, המגזין הקנדי 'מקלין' מפרסם שקצינים סינים מאמנים ומחמשים את המוג'אהדין בפקיסטן (ראו תמונה מטה). מי שגילה את הקצינים היו סוכנים אמריקאים מהרשות למלחמה בסמים. כך שאין כלל שאלה שהאמריקאים והסובייטים ידעו על הפעילות ההתקפית נגד אפגניסטן וכי היא התחילה הרבה לפני הפלישה הסובייטית. לפי הדיווח, האפגנים אף הגיבו בתקיפה אווירית של בסיס האימונים. 

ב-10.5.79, ה'וושינגטון פוסט' מבהיר כי הסובייטים מודעים לכך שמנסים להפוך את אפגניסטן לויאטנם שלהם ומבקשים להימנע מכך: "ברית המועצות בבירור מודאגת מן האפשרות כי תיתקע בביצה בסגנון מלחמת ויאטנם, במדינה קשוחה זו [אפגניסטן], היכן שהמורדים הורגים עשרות מיועציהם".

במסמך אמריקאי נוסף מפברואר 79', שכותרתו "אפגניסטן – פעילות סודית אפשרית", תומאס תורנטון מהמועצה לביטחון לאומי, כותב לבז'ז'ינסקי:


"ככל שהשלטון [האפגני] יסתבך יותר [בגלל המורדים], הוא יפנה ליותר סיוע מהסובייטים. יש כאלה שטוענים שזה מנוגד לאינטרסים שלנו, היות והיינו רוצים לראות את האפגנים יותר עצמאים מהסובייטים. אבל אם אתה מאמין, כמותי, שזוהי תקוות שווא, אז יכול להיות יתרון מסוים בלגרום לסובייטים להיות מעורבים עמוקות [באפגניסטן]. כל עוד המעורבות שלנו איננה גלויה, זה יעבוד לטובתנו על ידי הרתעת ההודים, העיראקים וכו'."

תורנטון לבסוף מציין שבהינתן שלא יצליחו להשיג את אישור הקונגרס למהלך, מוטב שלא להתערב בשלב זה אבל מוסיף:

"מה שאנו בכל זאת צריכים לעשות, זה לשמור את ערוצי התקשורת עם המורדים פתוחים ולהשאיר את השאלה [של התערבות] פתוחה. בנוסף, אין סיבה שנרפה את ידיהם של הסעודים והפקיסטנים מלהותיר את ידם [בתוך אפגניסטן] ככל שהם רואים לנכון. על כך הייתה הסכמה כללית [בקרב ה-CIA והבית הלבן]".

שוב, שחור על גבי לבן, האמריקאים פיתחו קשרים עם המוג'אהדין לפחות שנה וחצי לפני הפלישה הסובייטית, בדקו שוב ושוב את האפשרות להפיל את השלטון הפרו-סובייטי באפגניסטן וראו הן בהפלת השלטון והן בפלישה סובייטית בעקבות אירוע שכזה אפשרות חיובית. הם גם ידעו שהפקיסטנים והסעודים כבר מבצעים פעולות שכאלה ונתנו בירכתם לכך.

ראיון עם ריי מקגוורן, אנליסט CIA בשנות ה-80, גם כן מסגיר את הכוונה למלכודת אפגנית ואדישות לחיי האפגנים:

מראיין: "אז הרוסים אומרים שהמלכודת האמריקאית יצרה את התנאים, לכל הבלגן שאנו רואים עכשיו […]. מה דעתך על גרסת הרוסים לאירועים?

מקגוורן: "אני יכול להבין איך הם מרגישים. הם אכן הובלו לתוך מלכודת עכברים. זה היה לפני רייגן. זה היה בז'ז'ינסקי, זה היה גייטס [מה-CIA]. החבר'ה האלה שהיו כל כך אנטי-קומוניסטים, שהם רצו לגרום לברה"מ להסתבך במלחמה בסגנון ויאטנם בכדי שהם יוכלו… לא לנצח, כי אף אחד לא מנצח במלחמה בסגנון ויאטנם, [אלא בכדי] שזה יתרום לבעיות של הסובייטים. במובן מסוים הם צדקו. זה היה חלק מהאפקטים שתרמו לקריסה של ברה"מ. זה גם נובע מתפיסת עולם אירוצנטרית. בז'ז'ינסקי אמר במפורש 'למי אכפת מה יקרה לאפגנים החומים האלה, כשיש "פרסים" באירופה [לקטוף] וברה"מ תקרוס בגלל זה?'. זו גישה קצת גזענית".

בספרו של רוברט גייטס, מומחה לברה"מ ב-CIA בזמנו ולאחר מכן ראש ה-CIA ושר ההגנה של ארה"ב, הוא מתאר פגישה ב-30.3.79, כשמונה חודשים לפני הפלישה (From the shadows, עמ' 144):

"סגן השר, דייויד ניוסום, ציין כי זוהי מדיניות ארה"ב להפוך את הנטייה והנוכחות הסובייטית באפגניסטן […]. […] וולט סלוקומב [סגן שר ההגנה], שאל אם יש ערך בשמירה כי ההתנגדות האפגנית [לשלטון הפרו-סובייטי] תמשיך, בכדי "לשאוב את הסובייטים אל הביצה האפגנית?"

הפגישות נמשכות ומועלה ספקטרום של אפשרויות פעולה בעבור האמריקאים – מקמפיין פרופגנדה ועד סיוע בנשק. ההצעה מועברת לבחירת הנשיא, קרטר. בינתיים, בתחילת אפריל, נציג מהמוג'אהדין כבר פונה אל ה-CIA בבקשה לסיוע צבאי. גייטס כותב כי: 

"[הפניה דווחה] לבז'ז'ינסקי עם המלצה שנעשה מה שאנו יכולים בכדי לגרום לפקיסטנים לפעול בעצמם"

שוב, העובדה שארה"ב עוד לא סיפקה נשק באופן ישיר (למיטב ידיעתנו), לא אומרת שהיא לא סיפקה נשק. האם ישראל הייתה טוענת שאיראן לא מעורבת בחימוש החמאס, אם הם "רק" פנו למדינה שלישית, מולה יש להם כוח עצום, ודאגו שהיא תבצע את החימוש בפועל? כמובן שלא.

מסמך של ה-CIA מיולי 79', מלמד אותנו שהאמריקאים גם ידעו פרטים לגבי הסיוע הפקיסטני למוג'אהדין עוד בטרם לפלישה, שכלל טילים נגד טנקים, נשק קל (רובים בעיקר) ותחמושת, כסף ואימונים. בנוסף, מספר קטן של פקיסטנים ליווה את המוג'אהדין בפשיטות שלהם מפקיסטן אל אפגניסטן. דהיינו, האמריקאים ידעו שכשהם תומכים בפעילות הפקיסטנית ומעבירים להם כסף – אפילו שלכאורה מדובר בתמיכה "לא קטלנית" – המשמעות היא פעילות צבאית קטלנית כנגד המשטר הפרו-סובייטי באפגניסטן. 

גייטס גם מבהיר כי בניגוד לפרופגנדה שהם שיווקו (ועדיין משווקת עד היום), הם ידעו מלכתחילה שהסובייטים לא חותרים בפלישה לאפגניסטן לשום מהלך אסטרטגי מעבר לייצוב המדינה עצמה ונסיגה ממנה לכשהמטרה תושג. הוא מתאר מזכר סודי שנכתב שבועיים לאחר הפלישה, שכותרתו "האפשרויות הסובייטיות בדרום-מזרח אסיה לאחר הפלישה לאפגניסטן" ותוכנו בהתאם. וכך העריכו האמריקאים:

"לא סביר שהכיבוש הסובייטי הוא צעד ראשון בתוכנית מורכבת עם תכנון-על להתבססות מהירה ושליטה הגמונית בכל דרום-מזרח אסיה"

"יתכן שהכיבוש היה תגובה שהתקבלה באי-רצון למה שנתפס על ידי הקרמלין כהידרדרות מיידית ובלתי-הפיכה, בפוזיציה המבוססת שלהם במדינה הנמצאת בתוך מרחב הפעולה הלגיטימי של הסובייטים".

ראיות מישראל

לא שבאמת יש צורך, שכן קהילת המודיעין בישראל יודעת על פעולות שכאלה של ארה"ב, אך בארכיון המדינה מצאתי גם ראיות לידיעה הישראלית לגבי כך שהסובייטים פלשו רק לאחר ובגלל פעילות התקפית סודית של ארה"ב ושותפותיה למהלך. כך למשל, לקט הידיעות השבועי והסודי של המוסד מינואר 1980 (שלושה שבועות לאחר הפלישה), מדווח על נאום ליאוניד ברז'נייב, הנשיא הסובייטי, באשר לפלישה לאפגניסטן ועל הרציונל הסובייטי מאחוריה (עמ' 74).

ברז'נייב מסביר שארה"ב למעשה ריסקה את הדטאנט (מדיניות צמצום המלחמה הקרה בין המדינות) עוד טרם לפלישה וביצעה שלל פעולות התקפיות כלפי ברה"מ. הוא מסביר שארה"ב וסין אימנו, חימשו ושלחו "אלפים רבים" של לוחמים (המוג'אהדין) אל תוך אפגניסטן. "מצדנו הזהרנו את הנוגעים בדבר שאם לא תפסק התוקפנות לא נפקיר את העם האפגאני בשעת מבחן; כפי שידוע, אנו מקיימים מה שאנו אומרים", אמר ברז'נייב והשלים כי הם אינם יכולים להתיר פעילות זו של המערב במדינת גבול לברה"מ, כי אז אפגניסטן תהפוך ל"גשר צבאי אימפריאליסטי" אל תוך רוסיה. 

ואכן, במכתב "סודי ביותר" (עמ' 111) מיום לפני הלקט השבועי של המוסד, ב-16 לינואר 1980, הקונסול הישראלי בלוס אנג'לס מדווח על "מקור הבקיא בענייני ברה"מ" שלפיו "הפלישה הסובייטית לאפגניסטן נגרמה ע"י מבצע סודי של ה-CIA באפגניסטן".

כחודש לאחר מכן, יוסף גוברין ממשרד החוץ, מנתח גם הוא את הרציונל הסובייטי לפלישה (עמ' 112) ומגיע למסקנה, כמו מרבית האחרים בשיחה המכותבת, ש"הסובייטים היו מצווים לפעול באפגניסטן". זאת בגלל "מה שנראה בעיניהם כצרכי ביטחון חיוניים, באזור הגובל עם ארצם ושעלול לשמש לדידם זירה נוחה לסין ולארה"ב לפעול מתוכה נגד ברה"מ". הוא אף מסביר כי הצורך הביטחוני נובע, בין השאר, מ"הפעילות הצבאית האמריקנית והסינית באזור". 

דברים דומים גוברין כותב גם חודש לאחר מכן (עמ' 51). 

הצצה אל איך הערכות מודיעיניות מצונזרות על ידי השלטון והופכות לפרופגנדה כלפי הציבור עם תוכן הפוך לחלוטין, ניתן למצוא במסמך הבא (עמ' 72) של משרד החוץ ממרץ 1980. יחזקאל ברנע, בזמנו מנהל המחלקה הבינלאומית במרכז למחקר ותכנון מדיני במשרד החוץ, משתתף גם הוא בדיון להערכת הסיבות לפלישה הסובייטית. ברנע מסכם כי קשה לדעת בוודאות מה הסיבות, אך שלא כקודמים בדיון, הוא אמנם מסכים שהפעילות הסינית-אמריקאית הייתה פקטור, אך לטעמו לא כזה שהכריח תגובה סובייטית מיידית. השיקול הביטחוני, לשיטתו, נבע מסכנת הקריסה של השלטון האפגני והמרד הגובר במדינה (מרד זה מומן וצויד בידי ארה"ב וסין, כך שעדיין מדובר בתגובה לפעילות הסודית של האמריקאים. אפשר שברנע לא ידע זאת). 

אך באשר למה ישראל צריכה לעשות בנוגע לתובנה שברה"מ פלשה לאפגניסטן משיקולי ביטחון (שנבעו מהפעילות האמריקאית) – ולא, כפי ששווק אז ועדיין משווק כיום, מאיזה רצון אימפריאליסטי להתרחבות או ניסיון להשתלט על מאגרי אנרגיה – קובע ברנע שיש לקבור את המידע הזה: "אין זה רצוי משיקולים מדיניים והסברתיים גם יחד, להציג או להסכים לטיעון המציג את מהלכי ברה"מ כנובעים משיקולים ביטחוניים גרידא"

בין שהבכירים בשלטון ובשירותי הביון חושבים שהם עושים זאת משיקולים ענייניים ולגיטימיים ובין שלא, כך נראית הנדסת תודעה; פלישה שמרבית המומחים בשלטון בישראל ראו אותה מן הרגע הראשון ככזו שנבעה מאיומים ביטחוניים על ברה"מ – שבעצמם נבעו ממבצע סודי של ה-CIA – שווקה לישראלים ולעולם כפלישה נטולת הצדקה ביטחונית או התגרות קודמת, של "אימפריה מרושעת" השואפת להתרחבות. 

החולקים על השערת המלכודת האפגנית

את ההתנגדות הטובה ביותר להשערת "המלכודת האפגנית", תוכלו לקרוא כאן (הפרכה טובה שלה תוכלו לקרוא כאן). עיקר ההתנגדות נשענת על כך שבז'ז'ינסקי כביכול לא באמת אמר שהייתה מלכודת אפגנית וצוטט או תורגם לא נכונה בראיון הצרפתי המפורסם (המצוטט מעלה בתחקיר). אלא שאין בסיס לטענה כי צוטט באופן שגוי. גם צ'ארלס קוגן, האחראי מטעם ה-CIA על מבצע ציקלון (בחלק מהשנים), התראיין על כך ב-2015 ואמר שבז'ז'ינסקי אמר לו אישית כי הריאיון הצרפתי ציטט אותו נכונה וכי אולי ב-CIA לא היו מיודעים לכך אבל בבית הלבן אכן פעלו להכנסת הסובייטים אל תוך מלכודת אפגנית. עוד בניגוד לטענת אותו מחקר, בז'ז'ינסקי עצמו גם חזר על כך פעמים רבות (ולא רק הוא) ועל כן כל הבסיס להתנגדות מופרך מן היסוד. לדוגמה, בראיון מ-2006 (Our Own Private Bin Laden, 10:45):

שאלה: בראיון שלך מ-1998 לעיתון הצרפתי אתה אומר שאתה ביודעין הגברת את ההסתברות לפלישה סובייטית לאפגניסטן?

בז'ז'ינסקי: ידענו שהסובייטים כבר פעילים באפגניסטן, ידענו שישנה התנגדות באפגניסטן למאמץ הפרוגרסיבי של הסובייטים להשתלטות והרגשנו שלכן זה יהיה הגיוני מאוד לתמוך במתנגדים והחלטנו לעשות זאת. זה, כמובן, כנראה שכנע את הסובייטים אפילו יותר לעשות את מה שהם תכננו לעשות, שזה להשתלט על המדינה בכוח. 

בז'ז'ינסקי עושה נבואה רטרו-אקטיבית שמחלצת אותו מאחריות מוסרית, לפיה הסובייטים היו פולשים גם אם לא היה עושה את שעשה. זו, כמובן, ההגדרה המדויקת של נבואה המגשימה את עצמה: האמריקאים החליטו שפלישה תתרחש, יזמו פעילות שגרמה לה להתרחש ואז מסירים מעצמם אחריות לפלישה, בטענה שזו גם ככה הייתה מתרחשת. 

בניגוד לתיאור של בז'ז'ינסקי, אנו גם יודעים שהסובייטים לא רצו לפלוש לאפגניסטן: 

מזה כשני עשורים, מרבית המסמכים החסויים מברה"מ ומארה"ב מאותה התקופה, לצד ראיונות של המעורבים, גלויים לכל. יש לנו חלק ניכר מהשיחות של המנהיגים הסובייטים עם ההנהגה האפגנית. אנו יודעים כי בניגוד לפרופגנדה בזמנו והתיאור עד ימינו, לא רק שהסובייטים לא תכננו לפלוש לאפגניסטן, אלא שהם סירבו מעל עשר פעמים ב-79' לבקשות האפגנים להזרים כוחות אל המדינה, בדיוק בגלל שהבינו וצפו כי הדבר ייתפס כפלישה של כוח עוין, הם יאלצו להלחם עם האזרחים, האמריקאים יחמשו את דעת הקהל העולמית נגדם וכל יתר הדברים שאכן קרו. 

מכל המסמכים עולה בבירור כי אמנם נעשו בצבא האדום הכנות למקרה ותידרש פעולה צבאית החל ממרץ (כנהוג בכל מדינה ששכנתה נמצאת על סף קריסה), אך הסירוב לפעולה שכזאת היה טוטאלי ומוחלט. יתרה מכך, אנו גם יודעים שבניגוד לתירוץ של בז'ז'ינסקי, האמריקאים ידעו זאת. רק באמצע אוקטובר, לאחר שניסיון החיסול של אמין ע"י הסובייטים נכשל בספטמבר (עוד אינדיקציה לכך שפלישה וכיבוש לא הייתה דרך המלך, אלא תכנית המגירה למקרה שכל היתר יכשלו) והוביל להפיכה פנימית ורציחות בהנהגה, כשברקע הממשלה האפגנית איבדה שליטה על 80% מאפגניסטן והמדינה החלה להתפורר בידי ההתנגדות (שכאמור, מומנה, חומשה ואומנה בידי מדינות זרות) – רק אז הסובייטים מתחילים לשקול התערבות צבאית. גם התערבות זו היא לא למטרת כיבוש, אלא כניסה, חיסול אמין, ייצוב המדינה ונסיגה (ואכן, מאותם מסמכים אנו יודעים כי היה ניסיון חיסול כושל נוסף של הסובייטים את אמין ב-17 לדצמבר, רק שבוע לפני הפלישה. אם הפלישה הייתה היעד מלכתחילה, קשה להצדיק שני ניסיונות חיסול במבצעים סודיים וקטנים). 

כך שאנחנו גם יודעים עובדתית שההצדקה שבז'ז'ינסקי ולאחריו (ועד היום) גם מרבית המערב הנפיקו לפעולות הסודיות של ארה"ב והקואליציה שלה, איננה נכונה והסובייטים לא התכוונו ולא רצו לפלוש לאפגניסטן – בוודאי לא בשלב שבו החלה הקואליציה לפעול בכדי "להעלות את ההסתברות" לפלישה שכזו. (לגרסת מפורטת וממוסמכת של המתואר בשלושת הפסקאות האחרונות והכרונולוגיה של קבלת ההחלטות הסובייטית, ראו: Afgantsy, פרקים 2 ו-3 וגם את ניתוח ה-CIA של המודיעין בנושא, Predicting the Soviet Invasion).

מסמך סודי נוסף (החלק הרלוונטי בתמונה מטה), חושף עד כמה האמריקאים עצמם העריכו כי הפעולות שלהם או שכמותן, עלולות לגרום לפלישה סובייטית. המסמך הונפק לבקשת בז'ז'ינסקי בספטמבר 79' והוא ניתוח מודיעיני שמרכז את העמדות של כלל גופי הביון האמריקאים. לפי ארגוני הביון, הסובייטים ינסו להימנע מפלישה ככל שאפשרי (מהסיבות שנמנו בפסקאות הקודמות) ולכן הם העריכו כי הסבירות לפלישה שכזו היא נמוכה והסובייטים יסכימו לכל שלטון יציב וידידותי, ככל שכזה יהיה זמין. אך הניתוח קבע שלוש התרחשויות שלאורן הסיכוי לפלישה צבאית נרחבת וממושכת יגדל משמעותית: התמשכות הכאוס הפוליטי באפגניסטן, האפשרות לעלייתו של שלטון אפגני אנטי-סובייטי (דהיינו, פרו-אמריקאי), או התערבות צבאית זרה. 

עד דצמבר, כל שלושת התנאים שהאמריקאים עצמם הניחו כי יגבירו משמעותית את הסיכוי לפלישה סובייטית, אכן התממשו או הפכו לריאלים מפרספקטיבה סובייטית. הכאוס הפוליטי נמשך ואף גבר, התערבות צבאית זרה הייתה ברורה (הגם שבעיקרה לא חצתה אל תוך פקיסטן, אלא רק המוג'אהדין שאימנה, עם החימוש שסיפקה) וכפועל יוצא של כך שהכוחות שהיו לקראת הפלת המשטר האפגני מומנו ואומנו ע"י הקואליציה האמריקאית, היה זה סביר מאוד להניח ששלטונם יהיה אנטי-סובייטי. האמריקאים כתבו את הנבואה ביד שמאל ומימשוהּ ביד ימין.

לסיכום המלכודת האפגנית,

השערת "המלכודת האפגנית" איננה קונספירטיבית (במובן המגחיך) או איזה ניסיון להסיר אחריות מהסובייטים, אלא נשענת על הודאות של האמריקאים המעורבים וניירת ענפה. האמריקאים לכל הפחות פעלו בידיעה שהם מעלים את ההסתברות לפלישה והסובייטים אכן הגיבו בהתאם. בשילוב עם העובדה כי הסובייטים יידעו את האמריקאים מראש על כוונתם להחליף את השלטון האפגני ולייצב את המדינה ועם כך שהפקיסטנים והאמריקאים ככל הנראה סירבו להצעת אפגניסטן להסכם שלום (או לפחות שביתת נשק) בטרם לפלישה, לטעמי הראיות יותר ממספיקות בכדי לקבוע שהתזה כי האמריקאים הניחו מלכודת לדוב הסובייטי, היא בהחלט סבירה אם לא הסבירה ביותר מבין הזמינות. 

מנגד, קשה לאמוד את מידת האחריות של האמריקאים להחלטה הסובייטית לפלוש. בעוד שראוי לתת מקום ריאלי ביותר לכך שהפלישה הייתה תוצר של פעילות אמריקאית באזור, קשה לקבוע זאת באופן חד-משמעי ואני מותיר לקוראים לשקול זאת בעצמם. אני חושב שניתן להסכים שהאמריקאים פעלו להגברת ההסתברות לפלישה שכזו ושפעילותם היוותה לפחות חלק משמעותי מהסיבות לפלישה בפועל. יהיה גודלו של חלק זה אשר תכמתו אותו להיות, הוא בהכרח מחייב כי האמריקאים לכל הפחות חולקים באחריות לפלישה. 

אך לגבי החלק הבא – הפעילות האמריקאית (והישראלית) להארכת המלחמה – גם הספק הזה כבר לא קיים. אציין כי לצורך קביעת האחריות המשותפת של ארה"ב וישראל (לצד יתר החברות בקואליציה) בשואה האפגנית, מספיק כי תקבלו רק את אחת מהטענות (המלכודת האפגנית או הארכת המלחמה). אם אחת מהן נכונה, הרי שהשתתפנו ביודעין בפעולות שיעדן (דימום הסובייטים) מושג על ידי גרימה לפלישה שתוביל לשואה האפגנית או, לכל הפחות, הארכתה המכוונת. מבחינות רבות, הארכת המלחמה גרועה מעידוד הפלישה מלכתחילה, שכן בשלב הזה רצח העם הפסיק להיות השלכה תאורטית של מעשינו והפך להיות המציאות שהחלטנו לתחזק. 

לדמם את הסובייטים עד האפגני האחרון

כאמור, אנחנו יודעים מארכיוני המסמכים הסובייטים, כי הסובייטים לא תכננו להישאר באפגניסטן ובוודאי שלא להמשיך ממנה הלאה (כפי ששווק בפרופגנדה המערבית). גופי הביטחון הסובייטים האריכו כי יצאו משם תוך שישה חודשים לכל היותר וברז'נייב עצמו תיאר זאת כ"מבצע מוגבל" ש"ייגמר תוך שלושה או ארבעה שבועות" (The Global Cold War, עמ' 325). התכנית הייתה להיכנס, להחליף את חפיזולה אמין – שבצדק נתפס כסכנה ליציבות אפגניסטן ו(כנראה)שלא בצדק (אך לא ללא הצדקה) נתפס כסוכן אמריקאי – ולצאת. 

לאורך כל המלחמה, השלטון האמריקאי וגופי הביון המעורבים נחלקו לשני מחנות: הנושאים ונותנים (Negotiators) והמדממים (Bleeders). אם נפשט את עמדותיהם, המחנה הראשון רצה לסיים את המלחמה מיידית, דרך הסכמות עם הסובייטים על נסיגתם מהמדינה, לצד התחייבות של כל הצדדים להפסיק את התמיכה בכוחות המזויינים באזור. בעוד שהמחנה השני, המדממים, רצו למרוח את המו"מ עם הסובייטים ולהאריך את המלחמה ככל הניתן, בכדי לדמם את הסובייטים ולהעניק להם "ויאטנם משלהם". 

פסקה ראשונה מתוך כתבה המתארת את המאבק בין הנושאים ונותנים והמדממים בשלטון רייגן
The Nation 20.2.1988.

אי-המוסריות של מעשיהם הייתה ברורה לאמריקאים עוד בטרם יצאו לדרך אבל הם החליטו שהאינטרסים שלהם חשובים מחיי האפגנים.

"היו לנו דילמות מוסריות בהתחלה", אמר סטנספילד טרנר, ראש ה-CIA מ-77' ועד 81'. "השאלה הייתה בהתחלה, האם זה ראוי שארה"ב תספק נשק לאנשים שילכו אל מותם, בכדי להוציא את הרוסים משיווי משקל? חשבתי שזו שאלה קשה לענות עליה, מבחינה מוסרית. אבל בזמנו, אי שם ב-1979, היה בוודאות רווח לארה"ב מכך. אז אמרתי: אוקיי. אני חושב שאני יכול לקבל את זה מבחינה מוסרית" (Blank Check, עמ' 146). 

הראיות לאסטרטגיית הדימום והארכת המלחמה

באשר להארכת המלחמה, יש לנו אפילו יותר ראיות מאשר לנושא המלכודת האפגנית. אציג כעת את חלקן והעמיקו ככל אשר מספק אתכם:

בראיון מ-1997, בז'ז'ינסקי מתאר כיצד מדיניות "דימום הסובייטים" והארכת המלחמה, הייתה התכנית מהרגע הראשון: 


"[נסעתי ל]פקיסטן כחודש לאחר הפלישה […], במטרה לתאם עם הפקיסטנים תגובה משותפת שמטרתה לדמם את הסובייטים בכמות ולמשך הזמן הארוך ביותר שניתן" (דברים דומים אמר בראיון וידאו כאן).

בז'ז'ינסקי ב-2014:

"אני זוכר את היום שהסובייטים נכנסו לקאבול וכבשו את אפגניסטן. כתבתי לנשיא מזכר עם המשפט 'כעת יש לנו את ההזדמנות לתת לסובייטים את הויאטנם שלהם', ופעלנו בהתאם".

ב-1982 ליאוניד ברז'נייב נפטר בגיל 75. יורי אנדרופוב נכנס לנעליו ועוד במהלך ההלוויה פונה אל שר החוץ הפקיסטני ומביע נכונות לקבל את תכנית האו"ם לנסיגה מאפגניסטן. צ'ארלס קוגן, האחראי על האזור מטעם ה-CIA, התראיין על כך

"מעולם לא שקלנו אפילו שהסובייטים ייסוגו מאפגניסטן וינהלו מו"מ על יציאתם. זה לא נראה אמין שיעשו דבר כזה, בגלל שלא חשבנו שיעשו זאת. ולכן, באופן טבעי, כשדיברנו עם הפקיסטנים, לחצנו עליהם, תמיד, להמשיך את הלחץ [על הסובייטים]". 

בספרם "לצאת מאפגניסטן: הסיפור האמיתי של הנסיגה הסובייטית", חשפו דייגו קורדובז, האחראי מטעם האו"ם על המשא ומתן בין ארה"ב והסובייטים לסיום המלחמה באפגניסטן, וזליג הריסון, עיתונאי בכיר ואקדמאי מומחה לענייני אפגניסטן ואסיה, את התנהלות כל הצדדים לאורך אותו עשור. לאורכו ולרוחבו של הספר, מגוללים הניסיונות החוזרים והנשנים של הסובייטים ושל האו"ם להביא את האמריקאים להסכים לסיום המלחמה, ששוב ושוב סירבו, שינו את התנאים בשטח או העלו דרישות חדשות ומיותרות, בעוד מאות אלפים ממשיכים למות. להלן כמה דוגמאות:

ב-1983 הייתה הזדמנות ריאלית לנסיגה סובייטית. בעוד שהכותבים לא מתיימרים לקבוע מה היה קורה לו האמריקאים הסכימו, הם מבהירים כי:

"לא יכול להיות כל ספק לגבי כך שארה"ב סלדה מאוד מהגישה של האו"ם להסכם פשרה ב-1983 ושהגישה האמריקאית הטתה את המאזניים בויכוח הפנימי בהנהגה הפקיסטנית […]. באופן אירוני, בדיוק לאורך התקופה שאנדרופוב [המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית] גישש אחר דרך להתנתק מאפגניסטן, התומכים בהגברת המעורבות האמריקאית בשלטון רייגן היו בנסיקה" (עמ' 102). 

הם מצטטים את צ'ארלס קוגן (כאמור, האחראי ב-CIA על הפעילות הסודית באסיה ב-1983), שמספר כיצד ויליאם קייסי, ראש ה-CIA בזמנו, "חשב שאם נעסיק אותם [בלחימה באפגניסטן], זה ימנע מהם מליזום הרפתקאות נוספות, במיוחד נגד פקיסטן" (עמ' 103). 

הרמטכ"ל האמריקאי בזמנו, אדוארד מאייר, מתאר את עמדתו של ראש ה-CIA באופן דומה: "קייסי היה אומר שהוא רוצה [שהסובייטים] יצאו, אך בפועל הוא רצה שהם ישלחו עוד ועוד רוסים ויספגו אבדות". (עמ' 103)

מזכיר המדינה ("שר החוץ") האמריקאי, ג'ורג' שולץ:

"אני חשדתי שההתקפה שספגתי מחלק מהימין הקשה, נבעה מכך שהם לא באמת רצו שהסובייטים יעזבו את אפגניסטן; הם העדיפו לדמם אותם במלחמה ללא סוף" (עמ' 268).

העדות של קורדובז לסרבנות האמריקאים להפסקת הלחימה, משתלבת עם סרבנותם, דרך הפקיסטנים, להצעה להפסקת הלחימה עוד בטרם לפלישה, עליה דיברנו מוקדם יותר. סרבנות שלום זו גם נתמכת על ידי מסמכים מתוך הממשל האמריקאי. לדוגמה, תומאס תורנטון מהמועצה לביטחון לאומי, כותב לבז'ז'ינסקי במאי 1980 שלארה"ב יש בעיית תדמית בהקשר האפגני, כי בציבור ובעולם זה דווקא הם שנתפשים כ"סרבני שלום". לכן, טוען תורנטון, עליהם לצאת במבצע פרופגנדה בכדי לזייף כאילו שהם באמת שואפים להפסקת הלחימה, בו-בזמן שבפועל ימשיכו במדיניות של לפגוע בסובייטים על חשבון מותם של האפגנים:


"עלינו ליצור מסלול מקביל והפוך לאסטרטגיה הנוכחית שלנו (לגרום לסובייטים לשלם מחיר כבד) עם אסטרטגיה המציגה אותנו בתור הצד הקורא להסדר שלום בתנאים סבירים. עלינו לנוע ברוח של "מתקפת שלום" […]. […] בהינתן חוסר העניין הברור שלנו בתוצאה של שלום במו"מ, כאשר אנו אומרים משהו חיובי [לגבי הסדר שכזה] יש נטייה לפסול זאת.

מה שנדרש הוא שינוי בדגש. עלינו לדבר ארוכות ובקול רם על הצורך להסדר שלום באפגניסטן. עלינו לציין בכל הזדמנות כי אלו הסובייטים שמסכלים את התוצאה הזאת בפעולותיהם בשטח ובסירובם הבלתי-הגון להתחייב לנסיגה מיידית ומוחלטת. 

כמובן שנמשיך (וככל הניתן נגביר) את הפרופגנדה האינטנסיבית שלנו בהתאם לקווים הנוכחיים. ולא נזוז אפילו סנטימטר מהתנאים שלנו. אבל [הדגשה במקור] אנו ננסה להיות מזוהים עם מטרת השלום מאשר המטרה של הענשת הסובייטים (שבגדול, ניתן לציין, [מושגת] במחיר של אפגנים מתים […])". 

צ'ארלס קוגן אמר בשיחה סודית ב-1983 (עמ' 17) כי הפקיסטנים לעולם לא יסכימו להצעות הפשרה של הסובייטים לסיום המלחמה. זאת מכיוון שזיה (ראש ממשלת פקיסטן בזמנו):

"יודע איך אנחנו מרגישים לגבי זה. הוא מכיר בכך שזו הולכת להיות מלחמה ארוכה, ארוכה, והוא מחוייב לה לחלוטין. הוא וגנרל ראחמן [הרמטכ"ל הפקיסטני] לחלוטין מקבלים את הדעה שלנו שהביטחון של פקיסטן מובטח בצורה הטובה ביותר, על ידי השארת הרוסים תקועים שם [באפגניסטן]".

הסטינגרים המפורסמים – טילי כתף אמריקאים ששימשו להפלת המסוקים הסובייטים – הועברו למוג'אהדין רק לקראת סוף 1986, שבע שנים לתוך המלחמה. מדוע? הרי המעורבות האמריקאית הייתה ידועה מזה שנים. הרציונל של אספקת נשקים סובייטים בלבד, הפך למיותר זמן רב לפני כן.

אלא שלאחר שנים של ניסיונות סובייטים להשיג הסכם עם האמריקאים להפסקת המלחמה ויציאה מאפגניסטן, הם איבדו תקווה שהדבר יצלח על ידי שיחות בחדרים סגורים. גורבצ'וב מודיע על ההחלטה לסגת מאפגניסטן בנאום פומבי וטלויזיוני, ב-25.2.1986. ואז, כמה ימים לאחר מכן, בתחילת מרץ, רייגן מאשר לראשונה, ולאחר שנים של תחנונים מהאפגנים והקונגרס, העברת סטינגרים למוג'אהדין.

אך השימוש בפועל עוד לא יוצא לדרך. ב-28.7.86, גורבצ'וב מודיע בנאום פומבי נוסף על התחלת הנסיגה עד סוף השנה. חודשיים לאחר מכן, ב-26.9.86, הופעל לראשונה הסטינגר באפגניסטן והפיל שלושה מסוקים סובייטים ביום הראשון לשימושו. 

דהיינו, כל עוד הסובייטים לא הראו סימנים שהם מתכוונים לצאת ללא הסכם עם האמריקאים, ארה"ב השאירה את העימות על להבה "נמוכה", בהתאם למדיניותם להאריך את המלחמה. ברגע שהסובייטים אמרו שהם פשוט יצאו מהמדינה גם בלי הסכמה, אז ורק אז, האמריקאים מספקים למוג'אהדין נשק מתקדם. בניגוד לפרופגנדה המקובלת על כך שהסטינגרים הביאו לסיום המלחמה, ההפך הוא הנכון: הם פגעו דרמטית ביכולת של הסובייטים לסגת, שכן כמו אצלנו בישראל ובכל העולם, המנהיגות מלאת האגו והחרדה מההשלכות הפוליטיות, מתקשה לבצע נסיגות ללא "תמונת ניצחון" או לפחות מצב ניטרלי. 

בראיון מ-2006, נשאל מילטון בירדן, האחראי על מבצע ציקלון מטעם ה-CIA (לאחר קוגן), איך קיבל את התפקיד. בירדן השיב:

"ראש ה-CIA, ויליאם קייסי […] אמר לי 'אני רוצה שתלך לשם ותנצח'. הוא היה אדם מאוד מוסרי. […] הוא האמין שהגענו לנקודה שלהילחם עד האפגני האחרון בכדי לדמם את הסובייטים, כבר לא מוסרי".

גם כאן אנו רואים שוב הודאה של בירדן וראש ה-CIA שזו אכן הייתה המדיניות האמריקאית. בירדן נכנס לתפקיד רק ב-1986, שבע שנים לתוך המלחמה. בנקודת זמן זו, האפגנים ספגו כבר לפחות 750 אלף הרוגים. זה רף ההתעוררות ה"מוסרית" שהוא מתאר. כמובן שאפילו רף זה פיקטיבי. הסיבה האמיתית לשינוי במדיניות, הייתה שהסובייטים שינו מדיניות וניסו לצאת מאפגניסטן ללא הסכם עם האמריקאים, כפי שראינו בנקודה הקודמת. המדיניות ה"מוסרית" של האמריקאים מ-86' לא צמצמה את רצח העם, אלא דווקא הגבירה והאריכה אותו.

צ'ארלי וילסון עצמו, הפוליטיקאי האמריקאי שנלחם להגברת הסיוע באותן השנים, נתן ראיון ב-87' (Blank Check, עמ' 158) שבו הבהיר מדוע ארה"ב הגבירה את הלהבות באותן השנים ולא רצתה לסיים את המלחמה. "אנחנו איבדנו 58,000 חיילים בויאטנם. הרוסים אולי איבדו 25,000 באפגניסטן. מבחינתי, הם חייבים לנו 33,000 מתים". (שימו לב איך כאן, כמו כמעט בכל מקום, ספירת המתים והרווחים וההפסדים, היא תמיד ביחס שבין ארה"ב לברה"מ. האפגנים אינם נספרים ואינם פקטור, כפי שהיו הויאטנמים בזמנו ורבים אחרים לפני כן ועד היום).

עד כדי כך הייתה המדיניות האמריקאית לפגיעה בסובייטים על חשבון האפגנים שקופה וברורה, שהאמריקאים עצמם התנגדו לה. ב-1984, לאחר קרבות חוזרים ונשנים של חברי הקונגרס לנסות לגרום לממשל לסייע באמת לאפגנים בלחימה ולא סתם לתת להם למות במלחמת אין-קץ, הקונגרס מעביר החלטה הצהרתית שמטרתה להבהיר ולהביך פומבית את הבית הלבן, בחשיפה כי הוא לא באמת מנסה לנצח באפגניסטן. ההחלטה דורשת סיוע אמיתי למוג'אהדין ו/או לחתור להסכם לסיום המלחמה.

"לא יהיה ניתן להגן על [האסטרטגיה של] אספקת סיוע ללוחמי החופש [המוג'אהדין] שבדיוק מספיק בכדי להלחם ולמות, אך לא מספיק בכדי לקדם מטרתם לחירות". 

המדממים הישראלים

בארכיון המדינה מצאתי גם את המקבילה הישראלית לויכוח 'הנושאים ונותנים נגד המדממים'. אריה לוין, סגן ראש המשלחת הישראלית לאו"ם בניו יורק בזמנו, מדווח במסמך 'שמור' (הדרגה הנמוכה ביותר למסמכים סודיים) ב-1984, על רצונה של ברה"מ לסגת מאפגניסטן (עמ' 154). המדובר בחלופת מכתבים בהם גורמים שונים בממשל הישראלי מתווכחים בנוגע לכוונותיה של ברה"מ.

לוין מדווח שהתפישה שברה"מ מעוניינת לסגת אם תפסק ההתערבות הזרה באפגניסטן, "קנתה לה מוניטין". הוא שמע זאת מקורדובז (שצוין מעלה) והוא מדווח שהשגריר בזמנו וראש האופוזיציה בימינו, נתניהו, שמע זאת משר החוץ הפקיסטני.


אך ישראל, כמדינת לקוח של ארה"ב, גם כן הייתה שרויה באותה עת ברוסופוביה (לצד חרדה מוצדקת, שכן ברה"מ באמת חימשה את אויביה). לוין פוסל את העדויות כ"דיסאינפורמציה" של הסובייטים ומתוך הרצון העז לפסול את העובדה שגם הפקיסטנים אמרו לישראל שהם מעוניינים לסיים את המלחמה, הוא ממציא ספקולציה חסרת בסיס, כי הפקיסטנים המותשים מן הקרב ועומס הפליטים, הם שמפיצים את הטענה שברה"מ מעוניינת לסגת.

הוא מסיים בכך שהוויתורים של הסובייטים, אותם הוא מציב במרכאות בכדי לציין אי-אמון וזלזול, עלולים להביא ל"תזוזה כלשהי במשבר האפגני". זו רק דעתי, אך הניסוח של משפט אחרון זה, בקונטקסט המתואר מעלה, מרגיש כאילו הוא מתאר זאת לשלילה; דהיינו, אם העולם התמים יקנה את ה"ויתורים" של הסובייטים, המלחמה עוד עלולה חלילה להיגמר, בגלל העייפות של הפקיסטנים.

מסמך נוסף מארכיון המדינה (עמ' 93), חושף כי כבר מימיה הראשונים של המלחמה, ידעה ישראל שלמוג'אהדין אין כל סיכוי להשפיע על הכיבוש הסובייטי. משה עופר, יועץ בשגרירות ישראל בקנדה, מדווח ב-1980, רק שלושה חודשים לאחר הפלישה, מתוך שיחה שלו עם מנהל מחלקת דרום-מערב אסיה במשרד החוץ הקנדי או האמריקאי (לא הצלחתי לוודא). המנהל מבהיר את שהיה ידוע לכל: "המרידות וההתנגדות הפנימית יימשכו, אך לא ישנו את עובדת הכיבוש הסובייטי".  מתוקף כך שישראל וארה"ב בחרו בכל זאת להמשיך בתמיכה חסרת תכלית זאת, ברור כי הפסקת הכיבוש כלל לא הייתה המטרה. 

לסיכום אסטרטגיית "לדמם את הסובייטים עד האפגני האחרון", 

יש לנו ראיות וודאיות לחלוטין, כי מרגע שהסובייטים אכן פלשו, ארה"ב עשתה ככל שביכולתה להאריך את המלחמה, לתת לברה"מ את "הויאטנם שלהם" ו"לדמם את הסובייטים עד האפגני האחרון". ארה"ב המשיכה במדיניות הזאת במכוון וביודעין, גם כאשר מספר המתים הגיע לקנה מידה שואתי – וכך גם יתר המדינות שסייעו לה וביניהן ישראל. 

ראיות למעורבות ישראל באפגניסטן

עד כאן טיפלנו בשקרים על הפלישה הסובייטית נטולת ההתגרות ובכך שמטרת התומכים במוג'אהדין – ישראל, ארה"ב ואחרות – הייתה לעזור לאפגנים ולסיים את המלחמה. כעת נעבור להוכחות למעורבותה של ישראל באפגניסטן, אשר מוכחשת כאמור עד היום. 

כפי שכבר צוין, בשנים הראשונות לכיבוש הסובייטי באפגניסטן, ארה"ב רצתה מידה של עמימות לגבי מעורבותה ושלחה למוג'אהדין נשק שאפשר יהיה לטעון שנתפס בקרב מול הסובייטים ולא הגיע מהאמריקאים. לישראל, מצרים ואחרות, היו מחסנים של נשק סובייטי (שישראל תפסה במלחמותיה) ויכולות לייצר חיקויים של כלי נשק כאלה. ארה"ב התחייבה להחליף את הנשק הסובייטי המיושן שישלח לאפגנים, בנשק אמריקאי חדש ואיכותי, לצד רווחים יפים לכל גוזרי הקופונים שבדרך. זהו התיאור הכללי של מה שידוע כ"מבצע ציקלון".

להלן יפורטו הראיות שאספתי למעורבות ישראל באפגניסטן במסגרת מבצע זה. לצד ראיות חדשות שמצאתי, ניכר כי היות ולא נעשה מחקר על המעורבות הישראלית מעולם, ראיות רבות לא רוכזו יחדיו ונפסלו כבלתי-מספקות כאשר הוצגו בנפרד. חלקן ראיות נסיבתיות וחלקן ישירות, חלקן שוליות וחלקן כבדות משקל. לצד שיפוטכם של כל ראיה בנפרד, אבקש שתזכרו לאמוד את המשקל הקולקטיבי של הראיות (טבלה מסכמת נמצאת בסוף התחקיר) ולשאול: כיצד כל הראיות הללו מתיישבות עם גרסת המדינה ("לא היו הדברים מעולם"), לעומת הגרסה שאני טוען לה? האם הייתם מצפים שכל הראיות הללו היו קיימות, אם טענת המדינה נכונה? 

ראיות לדפוס פעולה

מעורבות של ישראל ברצח עם, תוך נקיטת מדיניות מכוונת להארכת מלחמה רצחנית, איננה דבר קל לעיכול. ככל מערכות החינוך, ישראל אינה מלמדת על השתתפותה בזוועות כאלה ואחרות מסביב לעולם והתקשורת הישראלית מיישרת קו בהתאם. כך שעל פניו, ההשערה הנבחנת בתחקיר זה, עלולה להראות לישראלים רבים כמרחיקת לכת ומצריכה הוכחות בקנה מידה חריג ביותר. 

מקטע זה של התחקיר נועד לבסס, על קצה המזלג, כי ישראל אכן ביצעה פעולות מן הסוג המדובר בשנות ה-80' (אספקת נשק לארגוני טרור, הארכת מלחמות וסיוע לרציחות המוניות – לרוב בשת"פ עם האמריקאים). ככל שההתנהלות איננה חריגה בעבור ישראל, הרי שהשערת התחקיר הופכת סבירה יותר ובהתאם מצריכה פחות הוכחות (אם אתם כבר מיודעים לפעילותה הצבאית והביונית של ישראל ברחבי העולם בשנות ה-80, אתם יכולים לדלג למקטע הבא, אך אני ממליץ לכל הפחות לרפרף בכדי לוודא זאת).

הרעיון של "לדמם את היריב דרך מלחמה חסרת סיכוי של מיעוט כלשהו המוקרב בהמוניו", לא נולד באפגניסטן והוא תרגיל שארה"ב וישראל חוזרות עליו עד ימינו. כך, לדוגמה, מתאר ד"ר ארמין קרישנאן, חוקר וסופר בנושאי ביטחון, ביון ואתיקה צבאית, את הניצול של איראן, ישראל וארה"ב (שהיו ידידות קרובות בזמנו) את הכורדים בשנות ה-70, בכדי לדמם את העיראקים ("Why Paramilitary Operations Fail", עמ' 32). שלושת המדינות רצו לפגוע בעיראק, כל אחת מסיבותיה. הן עודדו את הכורדים ותמכו בהם צבאית, במלחמה שהיה ידוע לשלושתן שהכורדים לא יכלו לנצח בה. ברגע שהיעד הושג באופן חלקי בעבור שלושת המדינות בהסכם אלג'יר, הן מיד חתכו את תמיכתן בכורדים. 

"התוצאה הייתה שההתנגדות הכורדית רוסקה בידי העיראקים", כותב ד"ר קרישנאן וממשיך ומצטט מדו"ח ועדת פייק של הקונגרס האמריקאי: "הנשיא, ד"ר קיסינג'ר [מזכיר המדינה] והשאה האיראני, קיוו שהלקוחות שלנו [הכורדים] לא ינצחו. במקום זאת, הם העדיפו שהמורדים פשוט ימשיכו ברף אלימות המספיק בכדי לכלות את המשאבים של עיראק. בקצרה, ממשלת ארה"ב מעולם לא הייתה כנה בתמיכתה בעצמאות כורדית, מה שעשה את זה קל בעבורם לחסל את המבצע ברגע שאיראן השיגה את מטרותיה". 

גם במקרה הכורדים, פעולות ישראל וארה"ב הובילו, כעשור לאחר מכן, למה שיש ומגדירים בתור "השואה הכורדית". לאחר שנטשנו את הכורדים, סדאם חוסיין הכריז על מבצע אל-אנפאל או בעברית "שלל מלחמה". השם נועד להבהיר באופן חסר רחמים שלאחר שהפקרנו אותם, הצבא העיראקי רשאי לטבוח בהם בקלילות (50-200 אלף כורדים נרצחו), בעודו מבצע אונס המוני ושודד את רכושם. ארה"ב המשיכה לתמוך בחוסיין ולהעניק לו סיוע כלכלי וצבאי, גם כאשר רצח העם היה ברור וגם כאשר התחיל להשמיד את הכורדים בנשק כימי (ארה"ב אף ניסתה בזמנו להפיל את האשמה על רציחת הכורדים בגז על איראן, למרות שאת הנשקים הכימים קיבלה עיראק מהמערב ואת נקודות הציון הלווייניות לצורך התקיפה, קיבלה מארה"ב). 

משמאל גופותיהם של אב כורדי עם ביתו בידיו לאחר שמתו במתקפת גז חרדל עיראקי. מימין המצבה לזכרם.

בישראל, כצפוי, לא ראו בכך אחריותנו או שהטילו את האשמה בלעדית על ארה"ב. כך, למשל, אמרו חברי הכנסת ביום השואה 1991, שהצטלב עם השואה הכורדית:

אריה אליאב (המערך): "[…] ידענו להיענות לקריאה לעזרה של המורדים הכורדים בראשותו של מולה מוסטפה בראזני בשנות ה-‎60 וה-‎70 […]. אחר-כך המר להם גורלם. אנחנו רצינו להמשיך לעזור להם, ולא יכולנו, מפני שדרכים מסביב להם נותקו מכל צד ועבר, הם נמכרו כבר אז, לא בפעם בראשונה בתולדותיהם הטרגיות […]".

עוזי לנדאו (הליכוד): "המעט שחייבות לעשות מדינות העולם המערבי כדי לכפר על חטאן הכבד בפרשת רצח העם הכורדי הוא להתערב ולהפסיק את הטבח […]. ארצות-הברית, אולי יותר מכל מדינה מערבית אחרת אחראית לטבח בעם הכורדי. היא זו שהמריצה את הכורדים למרוד ולהפיל את סדאם חוסיין, והיא זו שנטשה אותם לחסדי כוחות עירק, העולים עליהם עם טנקים, עם תותחים ועם מטוסים. חמור מזאת: כאשר הודיע דובר הבית הלבן שארצות-הברית לא תתערב בנעשה, הוא נתן בכך אור ירוק לסדאם חוסיין לשפוך דם כורדי ככל העולה על רוחו. נזכור כי בעיצומו של הוויכוח, לפני הפלישה, בין כוויית לעירק נפגשה שגרירת ארצות-הברית, אפריל גלספי, עם סדאם חוסיין והודיעה לשליט עירק, שלארצות-הברית אין עניין בסכסוך הגבול בין עירק לכוויית. גם בכך היא נתנה אור ירוק לפלישה העירקית שבאה כשבוע אחר כך.

[…] הציניות האמריקנית ביחס לכורדים חוזרת על עצמה. גם באוגוסט ‎1988 "לא ראו" האמריקנים כאשר המית סדאם חוסיין 5,000 כורדים בגז מרעיל – זקנים, נשים וטף חסרי הגנה. כבר אז הייתה הפרשה "עניין עירקי פנימי", שלא הפריע לממשל להיאבק עד יולי האחרון בקונגרס כדי להבטיח לשליט עירק סיוע כספי וטכנולוגי".

בדיוק כפי שישראל וארה"ב פעלו לדמם את העיראקים עד הכורדי האחרון, הן פעלו לדמם את הסובייטים עד האפגני האחרון. בדיוק כפי שישראל וארה"ב הפקירו את הכורדים מיד כשהשיגו את יעדן מול עיראק, השתיים הפקירו את האפגנים, מיד כשהסובייטים נסוגו (לאחר הנסיגה צפונה ממאה אלף אפגנים ימותו והטליבאן יעלה לשלטון, כתוצאה ישירה של הפקרה זו). בדיוק כפי שארה"ב המשיכה לתמוך בעיראק גם בזמן שהוא טובח במי שטענו שהם עומדים לצידם עד אותה נקודה (הכורדים), כך היא המשיכה לתמוך במוג'אהדין גם לאחר נסיגת הסובייטים, כשהם טבחו במי שנטען שהאמריקאים באו לסייע להם (האזרחים האפגנים). 

דוגמה נוספת להארכת מלחמה מכוונת של ישראל וארה"ב הייתה מלחמת איראן-עיראק (כמיליון הרוגים, על פני 8 שנים). אנחנו והאמריקאים חימשנו לפרקים את שני הצדדים (כולל נשק כימי וזוועות אחרות) אבל אף פעם לא מספיק בכדי שמישהו באמת ינצח או שהמלחמה תגמר. להלן כמה ציטוטים מהחקירה בפרשת איראן-קונטראס, בהם ישראלים ואמריקאים אומרים בגלוי שזו הייתה האסטרטגיה (מתוך כתבת 'העולם הזה', עמ' 25):

כך, בוריאציות כאלה ואחרות, עשתה ישראל בשנות ה-80 גם עם (רשימה חלקית, מן הגלוי בלבד):

עוד נזכיר שישראל הייתה חברה באותן השנים ב"מועדון הספארי" (ראו תמונה מטה). לאחר שה-CIA והשלטון האמריקאי נתפסו שוב ושוב בפעולות בלתי-חוקיות ורצחניות מסביב לעולם, שבוצעו ללא ידיעת הציבור ונבחרי הציבור האמריקאים, הקונגרס העביר חקיקה שהגבילה פעולות שכאלה ובמקרים מסוימים, מנעה מימון בעבורן. 

בכדי לעקוף מגבלות אלו, לצד סיבות ואינטרסים נוספים, הוקם אחד מגופי ה"דיפ-סטייט" המובהקים ביותר, שהוא מועדון הספארי. במועדון היו חברות רשמית איראן, מצרים, סעודיה, מרוקו וצרפת. לצידן היו חברות באופן סמוי ארה"ב, דרום אפריקה, רודזיה וישראל. 

נכס בקנייה בבעלות האיש העשיר בעולם בזמנו, סוחר הנשק ומממן הטרור הסעודי,
 עדנאן ח'אשוקג'י, שבו הוקם המועדון הסודי וממנו ירש את שמו.

כך אותן מדינות (יותר נכון קומץ בכירים מאותן מדינות) יכלו לבצע פעולות ביון, חיסולים, עסקאות נשק, סחר בסמים, מלחמות פרוקסי ועוד, תוך עקיפת הציבור, נבחריו, החוק במדינות שלהן והחוק הבינלאומי. הרבה הגדירו את המועדון בתור "ה-CIA האמיתי" באותן השנים ואכן, לפחות חלק ממבצע ציקלון התבצע דרכו ויש גם תאוריה לא מוכחת – אך לא נטולת רציונל – על כך שהמועדון היה מעורב באפגניסטן עוד בטרם לכך. 

לסיכום דפוס הפעולה,

טענת התחקיר לתמיכה ישראלית בארגון טרור רצחני, עידוד והארכה מכוונת של מלחמה במחיר של מאות אלפי הרוגים ובשיתוף פעולה עם האמריקאים, נופלת לחלוטין בתוך דפוס הפעולה של ישראל וארה"ב באותה תקופה ומתוקף כך, הינה השערה סבירה אשר אינה דורשת הוכחות החורגות מן המקובל במחקרים היסטוריים. 

למעשה, עוד באותן שנים עיתונאים וחוקרים ציינו שישראל הפכה לשכיר החרב של ארה"ב ומבצעת עבורה פעולות שהיא עצמה לא יכלה לבצע מפאת אי-חוקיותן או אי-מוסריותן. היתרון הגדול של ישראל, ציינו, הוא שהציבור הישראלי אדיש לכך וגם כאשר השלטון שלו נתפס בדברים שכאלה, כמו במקרה איראן-קונטראס, אין לזה כל השלכות על הפוליטיקאים המקומיים והתקשורת כמעט ולא מסקרת זאת. 

כך למשל כתב פרופסור בנימין בית הלחמי מאוניברסיטת חיפה ("הקשר הישראלי: את מי ישראל מחמשת ומדוע", עמ' 205-206):

 "ניתן לסמוך על ישראל שתספק [לארה"ב] שירותים שימושיים מסביב לעולם, ביעילות ובקור רוח – וללא התנגדות מקומית או ועדות חקירה. […] ישראל התקדמה מלהיות שוטר מקוף, לתפקיד השוטר העולמי […]. […] מה שאחרים מגדירים כ'עבודה מלוכלכת', ישראלים מחשיבים כחובה ברת-הגנה ולעיתים כשליחות".

 וכך למשל כתב העיתונאי אורי אבנרי ב'העולם הזה' (25.2.1987, עמ' 6), על התגובה בישראל לחשיפות באיראן-קונטראס:

דיווחים על מעורבות ישראל באפגניסטן

לאורך השנים היו מספר פרסומים שטענו כי ישראל אכן חימשה ואימנה את המוג'אהדין באפגניסטן. על פי רוב, התקשורת הישראלית התעלמה מהדיווחים ולא יידעה את הישראלים לגביהם. דיווחים אלו אמנם אינם מהווים הוכחה ואין הם מציגים ראיות אובייקטיביות לטענותיהם, אך גם לדיווחים המסתמכים על הדלפות ומקורות בקרב הממשלות וגופי הביטחון הרלוונטיים יש משקל מסוים וככל שמתרבים הדיווחים וככל שהם מגיעים ממקורות שונים, מדינות שונות וכדומה, כך מתחזקת השערת התחקיר למעורבות הישראלית הנטענת.

הדיווח המוקדם ביותר שמצאתי למעורבות ישראלית באפגניסטן, מגיע ממסמך של הקונסוליה הישראלית בהודו מ-12 במאי, 1980 (עמ' 137). הקונסול מדווח על ראיון של נשיא אפגניסטן בזמנו, בברק קרמל (ניתן לקרוא את הריאיון המקורי כאן). קרמל מסביר בראיון שהכוחות הסובייטים ייסוגו מאפגניסטן, ברגע שתפסק הזרמת הלוחמים והנשק לתוכה, על ידי המדינות הפועלות נגדה. הוא מונה את המדינות המעורבות וביניהן ישראל, כולל פעילות של ישראלים בשטחי פקיסטן ואפגניסטן. 

אציין כי קרמל לא מייחד את ישראל מיתר המדינות שהוא מונה ובנוסף, אין כל עוררין ואין ויכוח היסטורי שאכן כל האחרות באמת היו מעורבות במבצע, מה שמקטין את הסבירות שישראל התווספה לשם בשוגג או למטרות פרופגנדה. 

ב-1984, ה-NYT מדווח בתחתית של ידיעה על הנושא, שגם ישראל מממנת ומחמשת את המוג'אהדין. 

בארכיונים מצאתי רק אזכור אחד בישראל לכך, בכתבה קטנה בעיתון הארץ מה-29.11.84 (הכתבה אינה זמינה דיגיטלית אלא בהזמנה דרך ארכיון הספרייה הלאומית בלבד). כפי שניתן לראות בסוף הכתבה, נחמן שי, כיום שר התפוצות ובזמנו יועץ לשר הביטחון, הכחיש את המתואר בכתבה ואמר כי מדובר ב"דברי הבל". נראה (לפחות מעומק המחקר שאני ביצעתי) כי בזה תם הדיון בנושא בישראל, ההכחשה התקבלה ומעולם לא התבצע תחקיר עיתונאי או אקדמי מעבר לכך. 

בסוף 1984, 'העולם הזה' (עמ' 7) מביא בפני הישראלים את ממצאי הכתבה של העיתונאי ג'יימס אדאמס מה'סאנדיי טיימס' הלונדוני, לפיה ישראל ואש"ף מספקות טילי סאם-7 למוג'אהדין. לפי הדיווח, ישראל לא רק סיפקה את הטילים, אלא גם הייתה מעורבת בשדרוגם.  

לסיכום הדיווחים על מעורבות ישראלית באפגניסטן,

יש לנו שתי כתבות המתבססות על מקורות שלטוניים, לפיהן ישראל אכן היתה מעורבת במבצע ציקלון. כאמור, סך כל הראיון ומשקלן מסודר בסוף הטקסט בטבלה מסכמת ותוכלו לשקול את המכלול שם. 

עדויות למעורבות ישראל באפגניסטן

צ'ארלי וילסון וג'ואן הרינג

כפי שצוין, החריץ שדרכו בכל זאת מיוחסת לישראל מעורבות במבצע ציקלון, נובעת מהצהרות השחקנים הפוליטיים האמריקאים שהניעו את המהלך. צ'ארלי וילסון היה דמוקרט וחבר בית הנבחרים האמריקאי בזמנו. וילסון הוא שהשיג את המימון הראשוני להנעת מבצע ציקלון והיה הכוח הפוליטי החשוב ביותר בהקשר של מימונו, לפחות בחמשת השנים הראשונות של המבצע. וילסון נחשב לידיד גדול של ישראל, ביקר בה פעמים רבות והיה המתווך בין ישראל וארה"ב במבצע, לפחות בראשיתו.

וילסון והרינג ב-1983

ג'ואן הרינג הייתה רפובליקאית דתיה, שראתה בכל הפעילות באפגניסטן כאיזו שליחות דתית ומלחמה ב"סובייטים האתאיסטים". הרינג הייתה לוביסטית-למחצה ומתווכת בין גורמים חזקים ובעיקר פוליטיקאים שמרנים בארה"ב, חברות נפט בטקסס, משפחת המלוכה הסעודית והייתה מקורבת מאוד לנשיא פקיסטן בזמנו, זיא אל-חאק. היא זו שחיברה את וילסון לרעיון של לסייע לאפגנים ותיווכה בין הגורמים המעורבים, לפחות בחלק מהפעילות. 

אל-חאק והרינג, 1983.

למעשה אין ממש צורך בהבאת ציטוטים של וילסון והרינג למעורבות ישראל, שכן אין מחלוקת שהם טענו מאז שנות ה-80' כי כך אכן היה. הספר 'מלחמתו של צ'ארלי וילסון' והסרט שמבוסס עליו ונושא את שמו, מבוססים על ראיונות עומק עם שניהם וישראל נמצאת שם על פני דפים וסצנות רבות. ישראל, כאמור, פשוט הכחישה שכך היה, אך אין הכחשה שכך נאמר על ידי השניים שהיה. 

הרינג עם המוג'אהדין בפקיסטן

היות שכך ומפאת אורך הטקסט, אחסוך מכם את הציטוטים. אם נסכם טענותיהם בקצרה: השניים טענו מאז ומעולם, כי היה להם צורך בנשק סובייטי בכדי להסתיר שהאספקה למוג'אהדין מגיעה למעשה מהאמריקאים. לישראל היו מחסנים של נשק סובייטי. השניים נפגשו עם צבי רפיח (עליו נדבר מיד) וסגרו עסקה שלפיה ישראל תעביר (דרך מצרים ופקיסטן) את הנשק הסובייטי שברשותה והאמריקאים יחליפו אותו בנשק מודרני. בנוסף, רפיח קישר בין וילסון והתעשייה הצבאית בישראל ואלו פיתחו עבורו לפחות נשק אחד ("המרגמה הספרדית") שיועד למוג'אהדין. השניים לא היו מעורבים ישירות במרביתן של יתר העסקאות של מבצע ציקלון ובכך תמה עדותם הישירה בהקשר הישראלי. 


צבי רפיח

איש משרד החוץ לשעבר ולוביסט של תעשיות הביטחון, צבי רפיח שירת באיראן ובטורקיה, חזר לישראל ובהמשך הפך לראש מחלקת הקשר במשרד החוץ. בהקשר שלנו, רפיח היה המתווך הראשי בין ישראל ובין הפוליטיקאי האמריקאי, צ'ארלי וילסון, שכאמור, היה הכוח הפוליטי הראשי בארה"ב למימון וחימוש המוג'אהדין. ישראל והלובי היהודי בארה"ב דאגו שוילסון יתקדם בפוליטיקה האמריקאית, למרות שלל שערוריות סקס וסמים, והוא דאג לאינטרסים של ישראל (כפי שהם נתפסים בידי השלטון שלנו). בהקשר הזה, יש לציין, ישנה אחריות נוספת ישראלית למבצע ציקלון, שכן חלק מהיכולת של וילסון להשיג את המימון והתמיכה למבצע, נבע מכוח פוליטי שלא היה ברשותו לולא הגיבוי הישראלי. 

וילסון עם העוזרות שלו בקונגרס, שהועסקו על סמך המראה שלהן
 ומחשופים עמוקים והיו ידועות בתור "המלאכיות של צ'ארלי", מחזיקים נשקים.

למרות המתואר בסרט ובספר עליו התבסס, רפיח, בהתאם למדיניות הישראלית, הכחיש מאז ומעולם שהאירועים באמת התרחשו. ב-2013, לדוגמה, נשאל על מכירות נשק לפקיסטן (בדרך אל אפגניסטן ולמוג'אהדין) והשיב: "למיטב ידיעתי לא הייתה שום מכירת נשק לפקיסטן. אני לא הייתי מעורב במכירת נשק לפקיסטן ואני לא יודע על מעורבות של צ'רלי [וילסון] בדבר כזה". 

האמריקאים מאחורי מבצע ציקלון ולמטה השחקנים שגילמו אותם ב'מלחמתו של צ'ארלי וילסון'.

ובהתאם, גם עמוד הויקיפדיה של רפיח, בהתבסס על אותה כתבה, מהדהד את הגרסה הישראלית: "בניגוד למתואר בספרו של ג'ורג' קרייל "מלחמתו של צ'רלי וילסון" הכחיש רפיח בכתבה שהתפרסמה באתר nrg בשנת 2013 את סיפור מכירת הנשק של ישראל לפקיסטן בתחילת שנות השמונים בתיווכו של וילסון".

צבי רפיח בטקס ההוקרה לצ'ארלי וילסון ב-2008.

אכן, גם כשאני התקשרתי אליו בחודשים האחרונים, קיבלתי מרפיח תשובה דומה: "אני באפגניסטן לא עסקתי אף פעם". כאשר אמרתי לרפיח שיש לי ראיות חדשות הסותרות את הטענה שלו והגרסה הישראלית, כולל תיעוד שלו בטקס הוקרה לוילסון, עבר מהכחשה לסירוב להתייחסות והשיב בכעס: "אני לא מעוניין לדבר על הנושא הזה בכלל". 

וילסון (במרכז) עם המוג'הדין באפגניסטן.

טקס ההוקרה לוילסון התרחש ב-2008 בוושינגטון. הקהל שם שונה מהותית מהקהל שרפיח רגיל להכחיש בפניו את מעורבות ישראל באפגניסטן, שכן אין ישראלים וחלק ניכר מהנוכחים יודעים מבפנים, לכאורה, על מעורבות ישראל. מרבית הישראלים מודעים לכך שדיפלומטים ואנשי ביטחון ישראלים מספרים גרסאות אלטרנטיביות למציאות בישראל, כאשר הם מדברים אל העולם. נדמה לי שמרבית הישראלים אף תומכים בכך, שכן הם חושבים על צורה אחת של ההתנהלות הזאת: לשקר לעולם לטובת ישראל ולא "לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ". אלא שיש צורה נוספת, שפחות מוכרת למרבית הישראלים: דיפלומטים ואנשי ביטחון ישראלים, שבעולם וביחוד עם ידידות של ישראל, מספרים את האמת, בעוד שבעברית הם משקרים לאזרחי ישראל. הצנזורה היא ביטחונית, אך מטרתה היא פוליטית או מעמדית. דוגמה מובהקת לכך היא הצנזורה הצבאית וצווי איסור פרסום של השלטון, על מעשים של ישראל שכבר התפרסמו בעולם

בהתאם לכך, גם רפיח מדבר בלשון אחת בישראל ובאחרת מול חבריו האמריקאים. רפיח נאם בטקס על החברות האדוקה בינו ובין וילסון מזה 35 שנה ופיאר את וילסון כידיד ענק של ישראל שסייע לה רבות בעסקאות נשק. ואז, כ-8 דקות לתוך נאומו, סותר רפיח את התגובה שימסור חמש שנים לאחר מכן ב-2013. 

"צ'ארלי נהיה מיודד מאוד עם מצרים. לאחר מכן, הוא נהיה ידיד טוב של פקיסטן. אני מניח שחלקכם ראיתם את הסרט ואתם יודעים על מערכת היחסים שלו עם פקיסטן. אך עלי להדגיש כאן, כי בשום נקודה מערכת היחסים ההדוקה שלו עם מצרים ופקיסטן, לא הייתה על חשבון תמיכתו לישראל. להפך, צ'ארלי ניסה בזמנו לחבר בין ישראל ופקיסטן. הוא ניסה ליצור קשרים בין ישראלים ופקיסטנים וקשרים מסוימים אכן נוצרו, תודות לו. 

[…] "כשצ'ארלי עשה את הקטע שלו עם האפגנים והמוג'אהדין והביא להתמוטטות אימפריית הרשע [ברה"מ], הוא אמר לי שאני צריך לדעת שאם הרוסים יוכנעו, זה יהיה טוב לישראל, כי בסופו של דבר הם יתמוטטו ויאפשרו למיליוני היהודים לעזוב". 

דהיינו, בניגוד להכחשות ישראל והכחשת רפיח מ-2013, הוא מפנה את הנוכחים בטקס אל הסרט כמקור אמין להתרחשות הכללית באותן השנים. הוא מודה שוילסון אכן היה פעיל בפקיסטן ובהינתן תוכן הסרט, למעשה מודה שפעילות זו הייתה העברת נשק. כמו כן, רפיח מודה שוילסון חיבר בפועל בין ישראל ופקיסטן ושקשרים בין המדינות אכן נוצרו באותה עת. בהינתן שאנו יודעים שלא היו שום קשרים בין המדינות ברמה הרשמית והפומבית ובהינתן שרפיח מכיר בתוכן של הסרט על וילסון כנכון (לפחות ברמת המאקרו), הרי שהפעילות המדוברת היא זו העומדת בבסיס השערת תחקיר זה. (באשר לטענת רפיח כי הפעולות הובילו ליציאתם של יהודי ברה"מ – טענה זו שגויה ואשתדל לעסוק בה בתחקירים עתידיים, אך ברור מדוע המעורבים במבצע יחפשו הצדקות למעשיהם). 

וילסון במשרדו עם רובה אנפילד בריטי שקיבל באפגניסטן.

רפיח יורד מהבמה בסוף נאומו ומנהל האירוע מודה לו ומוסיף: "אלו מכם שראו את הסרט 'מלחמתו של צ'ארלי וילסון', יודעים שהסרט לא עשה צדק עם צבי, במובן שהשחקן לא נאה כצבי ואין לו את כישרון הדיבור והחיוך החם שצבי רפיח מביא לכל חבריו ועמיתיו. תודה רבה, צבי". 

אל מול הכרזה זו – שלמעשה אומרת כי הדמות הנקרית צבי רפיח בסרט ומעורבת במבצע ציקלון היא אכן צבי רפיח – רפיח מחייך ומסמן בידו תודה על המחמאה. שום תיקון. שום הכחשה. במשך כל הטקס מדברים שם על הסרט, מתארים אותו כנאמן למציאות באופן כללי, ורפיח לא מסביר כי השיחות הללו לא באמת התרחשו, כי ישראל לא הייתה מעורבת וכדומה. להפך, הוא מציין בפני הקהל שאם הם ראו את הסרט, הם כבר מיודעים לגבי מה שהתרחש. 

רפיח נתן ראיון נוסף על הנושא לפרויקט ההנצחה של וילסון. כאן כבר מדובר בקהל אפילו יותר קטן ויותר בטוח, מאשר זה הישראלי שהוא רגיל להכחיש בפניו את המעורבות הישראלית באפגניסטן ופקיסטן. הריאיון נערך טלפונית והם קוטעים זה את זה, אז אביא את עיקרי הדברים (מוזמנים לקרוא את המקור): 

המראיין מבקש מרפיח לספר על המציאות שמאחורי הסצנה בסרט שבה הוא ווילסון נוסעים למצרים עם רקדנית בטן, בכדי לסגור את התנאים לחימוש הישראלי-מצרי (במימון אמריקאי-סעודי) של המוג'אהדין. רפיח מאשר שהוא ואישתו אכן נסעו עם וילסון, ביחד עם השחקנית גילה אלמגור, רקדנית הבטן ועוד. במועדון נפגשו עם שר ההגנה של מצרים, אבו-גזאלה, כפי שמתואר בסרט. 

סצנת רקדנית הבטן מתוך 'מלחמתו של צ'ארלי וילסון'.

רפיח אומר – בניגוד להצהרתו לתקשורת הישראלית – שוילסון אמר לו שהמטרה היא לשלוח נשק למוג'אהדין, בכדי לדחוק את הסובייטים מאפגניסטן ומוסיף: "כבר הייתי מודע לכל זה, כמובן". 

רפיח ממשיך: "וילסון ביקש ממני שאחבר אותו ל-IMI [התעשייה הצבאית לישראל, כיום "תעש מערכות"]. […] ארגנתי פגישה והוא שאל אם הם יכולים לבנות סוג של מרגמה שניתן לפרק, להרכיב על חמור, להעלות לכל מקום [הרי אפגניסטן] ואז להרכיב מחדש ועדיין יהיה אפשר לירות אותה". 

מה שרפיח מדבר עליו הוא הנשק שידוע בתור "המרגמה הספרדית", ששמו נועד להסתיר שיוצר בישראל. רפיח טוען שהפרויקט לבסוף בוטל בגלל שלא רצו מעורבות ישראלית ושלמיטב ידיעתו, בזה תמה המעורבות של ישראל בהקשר האפגני.  

רפיח מסביר שהתראיין לספר "המלחמה של צ'ארלי וילסון" (עליו מבוסס הסרט), לבקשת וילסון. בסתירה לטענתו הקודמת שלא הייתה מעורבות ישראלית נוספת (למרגמה המבוטלת), רפיח אומר:

"קראתי את הספר […] ועד כמה שאני יודע, לגבי צ'ארלי, העסקאות שלו והמעורבות שלו איתי, הספר פחות או יותר מדויק"

הספר, כידוע, מתאר מעורבות ישראלית הרבה יותר נרחבת. יתכן שההפרש נובע מכך שרפיח מודר מחלקים אחרים של הפעילות (הוא עצמו טוען בראיון שוילסון לא עירב אותו במרבית הפגישות), שהוא משקר לגביהם או שהשערת התחקיר שגויה, ואכן לא הייתה מעורבות נוספת.

בנוסף לגרסאות הסותרות של רפיח בדוברו לישראלים לעומת האמריקאים, ישנן סתירות נוספות. לדוגמה, לפי הספר ובניגוד לטענת רפיח, המרגמה הספרדית הייתה בשימוש באפגניסטן, הגם ש"לעיתים נדירות", וידוע שהשמידה לפחות מוצב סובייטי אחד (פרק 27). המדובר ספציפית בתחום שרפיח טוען שבהם הספר "פחות או יותר מדויק" ("צ'ארלי, העסקאות שלו והמעורבות שלו איתי"). התיאור בספר מפורט וניכר כי הוא מסתמך על עדות של מילטון בירדן מה-CIA ומסמכים או תשדורת של הסובייטים, בתגובה לתקיפה במרגמה הספרדית.

רפיח ממשיך ומתאר בראיון כיצד פגש את ג'ואן הרינג, כפי שמתואר בספר, כשבאה עם צ'ארלי לישראל. אלא שהרינג גם כן התראיינה לפרויקט ההנצחה של וילסון וסותרת את טענת רפיח שלמעט המרגמה לא היו עסקאות נשק. כך היא מספרת:


"בסצנה הזו שהם משיגים את הנשק מישראל, אני זו שהייתי עם צ'ארלי, לא גאסט [סוכן ה-CIA]. הוא הגיע מאוחר יותר. […] אני ראיתי את העסקה בעיניים שלי… אתה יודע, [עם] החבר הישראלי [צבי רפיח]… שהיה אדם גדול". 

בטקס להשקת ספרה, הרינג הרחיבה על הנושא:

"לא יכולנו [לשלוח] ציוד או נשק מתוצרת ארה"ב. אז איך לעזאזל נעשה את זה? היינו חייבים להשיג אותם מהישראלים. הישראלים לא התכוונו לתת למדינה מוסלמית כמות משמעותית של נשק. אז צ'ארלי היה מאוד מקושר בישראל והוא עזר להם המון. אני אהבתי את הערבים. אז הלכתי אל הנסיך בנדר והנסיך סעוד, שהוא כעת שר החוץ של סעודיה, ואמרנו 'מישהו צריך לממן את הנשק הזה'. אז בסרט, יש את הסצנה שהישראלי [רפיח] פונה לצ'ארלי… ואני הייתי שם, לא רקדנית הבטן הזו […] אבל זה הוליווד. בכל מקרה, הישראלים אמרו: 'אתם מצפים מאתנו למכור נשק לסעודים?! אין לנו אפילו יחסים דיפלומטים איתם! אין אפילו איך לטוס מסעודיה לישראל או מישראל לסעודיה. איך לעזאזל נעשה את זה?!'. ואנחנו אמרנו להם, 'אתם מפחדים מהרוסים?'. והם פחדו, שניהם. והם הסכימו לעשות את זה. […] קיבלנו את הנשק והמצרים, שאלוהים יברך אותם, שלחו אותו". 

לסיכום חלקו של צבי רפיח,

רפיח הנפיק גרסאות סותרות למעורבותו ומעורבות וילסון במבצע ציקלון. הגרסאות האמינות יותר הן, כמובן, אלו שלא ניתנו לתקשורת הישראלית, אלא לפרויקט ההנצחה של וילסון והטקס לזכרו. זאת הן בגלל שניתנו בפני קהל קטן ואמריקאי שאין צורך או טעם לשקר בפניו, והן מפני שגרסאות אלו מתיישבות עם העדויות של וילסון, הרינג ואחרים. אמנם רפיח דבק בהכחשתו למעורבות ישראלית בכל ראיון שנתן, אך הסתירות עצמן מחזקות את השערת התחקיר וכך גם הודאות רפיח בפעילות ישראלית (המרגמה, הקשרים עם פקיסטן ועוד) שהכחיש עד כה ועדיין מכחיש גם כעת, למרות המידע הסותר. 

 ארי בן-מנשה, פרופ' חאלילי ולארי ליפשולץ

העדות הבאה שלנו מגיעה מארי בן-מנשה, ששירת ביחידה 8200 וביחידה לקשרי חוץ מ-1977 ועד 1987 (לפחות). בן-מנשה התפרסם ב-1989, לאחר שנעצר בארה"ב כשניסה למכור מטוסים ישראלים לאיראן. ישראל סירבה לסייע לו ואף טענה בבית המשפט שכלל אינו פועל בשמה ומעולם לא שירת בכוחות הביטחון. שקרים אלו הופרכו לאחר מכן במשפטו וישראל נסוגה לטענה כי היה רק מתורגמן פשוט שלא היה מעורב בשום פעילות מעבר לשולחן שלו. המושבעים נחשפו למסמכים משירותו ודרכונים שהראו שהיה בעשרות מדינות מסביב לעולם בתקופה שישראל טענה שהיה מתורגמן משרדי, סברו שאכן פעל כמתווך בשם ישראל וזיכו אותו

אזהרה

בישראל התקשורת קיבלה ומקבלת עד היום את ההסבר של המדינה כי "בטעות" טענה שאיש שעבד עבורה במשך עשור, מעולם לא עבד עבורה. גם לאחר שעיתונאי מגזין "טיים" העיד במשפט שבן-מנשה חשף בפניו את כל המידע הנוגע לאיראן-קונטראס ומכירת המטוסים לאיראן (Newsday, 28.11.1990, עמ' 4 ו-26. ראו תמונה מטה) לפני שבכלל נעצר ולפני הפרסום הראשון על הפרשה, התקשורת בישראל לא דיווחה על כך ולמיטב קריאתי, מעולם אפילו לא ניסתה להסביר מעין השיג מתורגמן זוטר את כל המידע המסווג שלו.

 

באותו אופן, התקשורת הישראלית לא הרגישה צורך מעולם לדווח ברצינות או להתמודד עם שלל המסמכים שהציג בן-מנשה ועשרות העדים, כולל ישראלים בכירים כגון רפי איתן וסגן-אלוף משה חברוני, שאיששו את גרסת בן-מנשה בספר של העיתונאי זוכה פרס הפוליצר, סימור הרש, בספר של העיתונאי הבריטי הידוע, גורדון תומאס, ובעוד מקומות רבים. תמצאו שלל כתבות בישראל בהן נכתב שהטענות "הופרכו", אך למיטב קריאתי, לא תמצאו את ההפרכה בפועל.  

אין גם הסבר או התייחסות לכך שסוכנויות הביון האמריקאיות עשו את אותו התרגיל שישראל עשתה לבן-מנשה, לריצ'ארד ברננקי. גם הוא טען למעורבות וידע בפרשיות בהן היה מעורב בן-מנשה ואף שהכיר את בן-מנשה באחת מעסקאות הנשק עם איראן. גם ברננקי טען שעבד עבור המדינה שלו. ה-CIA הכחיש, כמו צה"ל לגבי בן-מנשה, ואמר שלא שמעו עליו. אך גם אצלו במשפט התברר שזה היה שקר וגם אותו זיכו המושבעים מהאישום (ראו כתבה מטה). באותו אופן גם לא מפריע לתקשורת הישראלית שסוכן המוסד לשעבר, ויקטור אוסטרובסקי (עליו נדבר בהמשך), העלה טענות דומות לאלו של בן-מנשה ושגם אז המדינה טענה שהיה בתפקיד שולי ושהוא משקר (בו-בזמן שטענה בבית המשפט בארה"ב שאסור לאפשר לפרסם את הספר שלו, כי הוא מכיל סודות מסווגים שיסכנו את ביטחון המדינה וחיי סוכנים. גם כאן, בית המשפט דחה את טענות ישראל). 

לדעת כותב שורות אלו, פסילת עדויותיו של בן-מנשה שגויה או לכל הפחות נופחה מעבר לכל פרופורציה. עדויות לפעולות ביון פליליות ברף הגבוה ביותר זכו להתעלמות מוחלטת מהתקשורת הישראלית, בגלל מחלוקת או (אם נקבל את גרסת הממשלות) אפילו הפרכה של מספר טענות בודדות מתוך עשור של מידע. 

אבל בן-מנשה אינו נושא תחקיר זה ואולי אפרט מסקנות לגביו בעתיד. עבורכם, הקוראים, אתן את האזהרה אשר מפאת עוצמת ההתקפה על אמינותו בן-מנשה, כל עיתונאי שמדבר עליו חייב להנפיק: התקשורת והממשלות בישראל ובארה"ב רואות בו כשקרן הגדול ביותר בעולם, דו"ח הקונגרס לפרשת הקונטראס פחות או יותר כינה אותו כך והוא לוביסט ומתווך בעסקאות נשק בעבור כמה מהמשטרים המפוקפקים ביותר. גם כן לידיעת הקוראים: כל האנשים שקראו לו כך – הפוליטיקאים ובכירי שירותי הביטחון – הם עצמם מהשקרנים הגדולים ביותר על פני כדור הארץ וגם כן עוסקים בלובינג וסחר נשק עם אותם משטרים מפוקפקים ביותר (כפי שראינו בחלק העוסק בדפוס הפעולה מעלה, וכפי שעוד נראה בהמשך במסמכי הארכיון). 

אבל יש שקרנים בלתי-מצפוניים שהתקשורת מצטטת דבריהם כאמת משמיים ויש כאלה שמעוררים בה את הזיכרון שהתנהלות שכזו היא פסולה ומנוגדת לאתיקה העיתונאית. בצירוף מקרים מוזר שכזה ובהיפוך למהות העיתונות, הראשונים הם תמיד מהאליטות שהתקשורת אמורה להיות יריבה שלהן והשניים אמורים להיות המקור החשוב ביותר לתקשורת עצמאית, בכדי לחקור את אותן אליטות.

גרסת בן-מנשה

ניהלתי עם בן-מנשה מספר ראיונות טלפוניים בחודשים האחרונים, הגם שסיפק גרסאות בנושא בעבר. לפי עדותו, הוא אכן פעל בעבור ישראל בפשוואר שבפקיסטאן בשנות ה-80 ובערים נוספות. לפי בן-מנשה, ישראל סיפקה שם נשק לאיראן, לפקיסטנים ולמוג'אהדין במאות מיליוני דולרים, כשכל המעורבים גונבים מכספי הציבור הללו בדרך (ישירות או על ידי גניבה מהנשק). הוא טוען שהוא עצמו נפגש עם המוג'אהדין. כמו כן, לטענתו היה שם צוות של כ-8 ישראלים (שהתחלפו מידי פעם) ועסקו באימון של המוג'אהדין וגם לימדו אותם כיצד להשתמש בנשק שישראל סיפקה להם, כדוגמת טילי טאו. לצד פעילויות אלו, טוען בן-מנשה, ישראל עסקה באיסוף נשק סובייטי למחקר והעברה לאמריקאים, ריגול אחרי הפקיסטנים ועוד (יתכן שארחיב בתחקירים עתידיים על פעולות נוספות ובמיוחד בהקשר הגרעיני).

אישוש גרסת בן-מנשה

מעבר לאישושים הכלליים שצוינו מעלה, העיתונאי לארי ליפשולץ חקר את הטענה של בן מנשה לקיום צוות ישראלי בפקיסטאן ב-1991. הכתבה עצמה אינה זמינה יותר ברשת, אך שלל מקורות עקיפים מדווחים על תוכנה (ראו לדוגמה: Business as Usual: Iran-Contra and the National Security State, עמ' 10). להלן מצורף אחד מהם, צילום מתוך ספרו של העיתונאי יואל ביינרמן ("Inside the covert operations of the CIA & Israel's Mossad", עמ' 137). לפי דיווח זה ואחרים, ליפשולץ אישש כי בן-מנשה וצוות ישראלי אכן פעלו בפקיסטאן באותן שנים, בהסתמך על ארבע מקורות בשירותי הביטחון של פקיסטאן או מקורבים להם, שהגדירו את האירוע כאחד מ"הסודות הגדולים ביותר" של אסלאמאבאד. 

אישוש נוסף מצאתי בספר של פרופ' חילאלי, ראש מחלקת מדעי המדינה באונ' פשוואר שבפקיסטן, העוסק באותה תקופה ונושאים (US-Pakistan Relationship: Soviet Invasion of Afghanistan). 

אין ביכולתי לוודא את המחקר של פרופ' חילאלי, המסתמך על כתבות מאותן שנים שאינן זמינות יותר ושלל מקורות בעילום שם מפקיסטן ואפגניסטן, אך המידע שהוא מספק מסתנכרן במדויק עם עדותו של בן-מנשה ועם זה שמסרו המקורות של ליפשולץ (חלק נובע מכך שהוא מסתמך גם על התכנים של ליפשולץ ובן-מנשה, אך הרוב מסתנכרן ללא קשר). להלן החלקים הרלוונטיים מספרו של פרופ' חילאלי:

לפי חילאלי, ישראל חימשה ואימנה את המוג'אהדין. צוות ישראלי סודי פעל בפקיסטן באישור ממשלת זיא אל-חאק וביחד עם גופי הביון והביטחון הפקיסטנים. הישראלים אימנו אלפי מוג'אהדין, בעיקר מהארגון של הקמטייאר. (עמ' 124) 

הקמטייאר וארגונו היו הרצחניים, הסדיסטים והקיצוניים ביותר מכל קבוצות המוג'אהדין. בו-זמנית, הוא גם קיבל יותר מימון ונשק מארה"ב וישראל, מאשר כל ששת קבוצות המוג'אהדין האחרות יחדיו. הקמטייאר מוכר בתור "הקצב מקאבול", לאחר שכוחותיו הרגו לפחות 50 אלף אפגנים, לאחר הנסיגה הסובייטית. 

בהסתמך על הערכות משלל מקורות (לא הצלחתי להגיע לחלקם, הגם שהצלחתי לאשש את קיומם בזמנו), הוא בונה את הטבלה הבאה המרכזת את מספר לוחמי המוג'אהדין שהוכשרו על ידי כל מדינה (מכל המדינות בטבלה, רק ישראל עדיין מכחישה מעורבות). לפיה, ישראל אימנה כ-4,000 לוחמי מוג'אהדין בפקיסטן בתחילת שנות ה-80. (עמ' 121)

לפי הספר, בן-מנשה פיקח על משלוחי הנשק בשווי מאות מיליוני דולרים באופן אישי בפקיסטן. חילאלי גם טוען שחיילים ישראלים מתו בפעילות הזו (עמ' 126). לטענת החללים הישראלים באפגניסטן לא הצלחתי למצוא כל תימוכין וגם בן-מנשה אינו מודע לפצועים או הרוגים ישראלים, למעט חייל אחד ששבר רגלו שם. 

צוות לוגיסטי ישראלי ליווה את הנשק מהרגע שהגיע לפקיסטן, עד למסירתו למוג'אהדין. הנשק כלל: פגזים, טילי טאו נגד טנקים, תחמושת ומגוון של חלקי חילוף. חלק מהנשק עבר לאיראן ובדרך, כנהוג בעסקאות ביטחוניות ובמיוחד מפוקפקות שכאלה, מאות מיליונים נגנבו. (עמ' 126)

את הראיה החזקה ביותר מצאתי קבורה כהערת שוליים (עמ' 136). פרופ' חילאלי מדווח שהוא פגש אישית את בן-מנשה ביולי 1989 בפשוואר ופגש אותו עוד פעמים רבות בפקיסטן לאחר מכן. 

נדגיש: המדינה טוענת שבן מנשה חדל לעבוד עבורה ב-1987 (לאחר שהשקר על כך שמעולם לא עבד עבורה הופרך), אך בן-מנשה טוען שהנתק נוצר רק לאחר המעצר בנובמבר  1989 (טענה שכאמור, בית המשפט האמריקאי קיבל כנכונה או לכל הפחות סבירה מספיק לזיכוי). דהיינו, פרופ' חילאלי פגש את בן-מנשה בפקיסטן, שלושה חודשים לפני מעצרו בניו-יורק.

חילאלי טוען שפגש בבן-מנשה מספר פעמים באחד מהמרכזים האמריקאים בפשוואר, בתיווך מנהלת המרכז האמריקאית וביחד עם ד"ר ג'יי גוריאן, שהיה מנהל שם. את המנהלת לא הצלחתי למצוא, אך העובדה שחילאלי הכיר את בן-מנשה דרך בכירים אמריקאים, מחזקת את ההשערה שבן-מנשה לא היה שם באופן עצמאי (שכן מדוע בכירים אמריקאים יפגשו עם ויכירו לאחרים מתורגמן ישראלי ושולי, שפוטר שנתיים קודם לכן? לחילופין – אם נניח את הטענה הישראלית – איך מתורגמן ישראלי חסר כל קשרים ויכולת לאספקת נשק, הופך תוך שנה וחצי לסוחר נשק באפגניסטן, בתיווך אמריקאים?).

עוד נזכיר כי לפקיסטן באותן השנים וגם כיום אין יחסים דיפלומטיים עם ישראל, היא אינה מאפשרת כניסת ישראלים אל המדינה ואף על הדרכון הפקיסטני מצוין במפורש כי הוא תקף בכל העולם מלבד ישראל. דהיינו, עצם נוכחותו של בן-מנשה, שאזרחותו הקנדית עוד לא הייתה קיימת באותה עת, מחזקת את הסיכוי שמישהו התיר לו להיכנס באופן מיוחד. 

ד"ר גוריאן נפטר לפני כשנה, אך שוחחתי עם בנו שאישר כי אכן היה בתפקיד זה, באותו מקום ובאותן השנים (פרטים לגבי העבודה בפועל היו מעבר לידיעתו).

חילאלי מדווח שפגש את בן-מנשה בפעם השלישית בצ'יטראל שבצפון פקיסטן, כאשר ראה בעיניו את בן-מנשה עם המוג'אהדין. הוא גם מציין שהעיר שימשה בזמנו כאחד המרכזים הראשיים לחימוש בעבור המוג'אהדין.

בשולי הדברים, הוא טוען כי בן-מנשה השתמש בשם בדוי (מול אחרים בפקיסטן). בן-מנשה הכחיש שימוש בשם בדוי בשיחה עמי, אך לאחר יותר מ-30 שנה ובהינתן שבן-מנשה לא זוכר כלל את פרופ' חילאלי, אפשר שמדובר באיזו אי-הבנה מצד חילאלי או פרט שנשכח.

הערה: בכדי לוודא שאני לא באיזו לולאת פידבק מודיעינית, וידאתי ראשית שבן-מנשה לא מכיר את הספר, דרך שאלות עקיפות שלא מסגירות שזה מה שאני עושה. בן-מנשה אכן לא הכיר את הספר (לא מפתיע בהינתן שמעט מאוד אנשים קראו אותו אי-פעם), כך שקטנה הסבירות שיכול היה להתאים גרסתו לנאמר בו (לפחות קטנה ככל שאני, כעיתונאי, יכול לוודא זאת). בהינתן שבן-מנשה ממוקם רק בהערות בספרו של פרופ' חילאלי, אפשר שהמפגשים היו אירוע משמעותי במחקרו של האקדמאי, בעוד שהיו אלו שיחות קצרות וחסרות משמעות במהלך עבודתו של מתווך הנשק (כמובן, נתון לפרשנותכם, הקוראים). כך או כך, פרופ' חילאלי מעיד כי פגש את בן-מנשה מספר פעמים בפקיסטן ואף ראה אותו ביחד עם המוג'אהדין. המבקשים לפסול עדות זו, יצטרכו להסביר מדוע וככל הנראה, ידרשו דוקא הם לתאוריות קונספירטיביות (במובן המגחיך) בכדי לעשות זאת.  

סיכום 6-7 המקורות התומכים בטענות בן-מנשה:

  • בן-מנשה עצמו (ובהערת שוליים: בין כל הראיונות שלו שקראתי, המתפרסים על פני כ-30 שנים, אין סתירות בין עדויותיו בסוגיה זו).
  • ארבעת המקורות בגופי הביטחון הפקיסטנים של העיתונאי לארי ליפשולץ.
  • פרופ' חילאלי עצמו ומקור ביטחוני פקיסטני שהוא אישית דיבר איתו (למרות שאפשר שיש כאן כפל והמקור הוא אחד מהמקורות מהכתבה של ליפשולץ).

ג'ון קולי

העיתונאי ג'ון קולי, מומחה למזרח התיכון וזוכה פרס פולק לעיתונות, גם כן טוען בספרו (Unholy Wars, עמ' 32) כי ישראל סיפקה נשק למוג'אהדין, על בסיס ראיונות שערך עם ישראלים בירושלים ב-97' (אין פירוט לגבי סוג המקורות או מספרם). 

בהמשך הספר (עמ' 101), קולי מסביר שישראל היא היחידה שהצליחה לחמוק מגילוי מעורבותה במבצע ציקלון. הוא מציין כי לפחות שישה "מקורות מיודעים" התעקשו בפניו, מבלי להציג ראיות, כי ישראל אכן סיפקה נשק סובייטי ואימונים למוג'אהדין. הוא מציין גם כי "מספר אמריקאים ובריטים שהיו מעורבים בתכנית האימונים התחייבו בפני הכותב כי ישראלים אכן לקחו חלק, למרות שאף אחד לא היה מוכן להודות כי ראה או דיבר עמם בפועל".

ויקטור אוסטרובסקי

כאמור ובדומה לבן-מנשה, ויקטור אוסטרובסקי הוא איש ביון ישראלי לשעבר (במקרה הזה מ'המוסד'), שמיד עם החלטתו להפוך לחושף שחיתות, גופי הביטחון, הממשל והתקשורת, הכריזו עליו כנוכל ושקרן, שהיה בסך הכל "חניך" במוסד. אותן אזהרות והסברים שציינתי באשר לבן-מנשה, תקפים באופן כללי גם למקרה אוסטרובסקי. 

בספרו, The Other Side Of Deception, אוסטרובסקי מנפיק עדויות מתוך המוסד לפעילות ישראלית באפגניסטן באותן השנים. העיסוק באפגניסטן הוא עקיף לנושאים הראשיים של הספר, כך שהתרומה לתחקיר זה מצומצמת מאוד. 

בעמודים 143 ו-199, אוסטרובסקי מתאר שיחות עם הממונה עליו, המזוהה בשמו הפרטי בלבד, אפרים. השניים משוחחים על כך שהמוסד הפעיל מערך הברחת נשק מהמוג'אהדין באפגניסטן ומישראל, אל גורמי טרור במצרים (במטרה לפגוע ביציבות השלטון). העדות אינה קשורה ישירות לנושא התחקיר, היות והמסלול המתואר כאן הוא הפוך, אך יש בה בכדי להצביע על כך שישראל כן הייתה פעילה באפגניסטן, אכן היו לה קשרים עם המוג'אהדין וקשרים אלו אכן עירבו סחר בנשק. 

לסיכום העדויות למעורבות ישראלית,

סך הכל, יש לנו עדויות על מעורבות ישראלית באפגניסטן או לטובת המוג'אהדין:

  • משני אמריקאים (וילסון והרינג) ושלושה ישראלים (רפיח במידה חלקית, בן-מנשה ואוסטרובסקי).
  • עם אישוש על ידי חמישה אנשי ביטחון פקיסטנים (דרך המקורות של ליפשולץ וחילאלי).
  • לצד עדות מקור ראשון של פרופ' חילאלי לנוכחות של בן-מנשה בפקיסטן ועם המוג'אהדין.
  • ולצד לפחות 8 מקורות אנונימיים (אמריקאים, בריטים וישראלים) המעידים על תכנית חימוש ואימון ישראלית בפקיסטן (בפרסום של הניו-יורק טיימס ושל ג'ון קולי). 

ראיות מארכיון המדינה

להלן יובאו המסמכים שמצאתי בנבירתי בארכיון המדינה, החושפים קשרים בין ישראל והמוג'אהדין. נציין לפני כן כי במבצעים צבאים ופעולות ביון, ישנו כמובן מידור אינטנסיבי ועל כן המעידים לא בהכרח מיודעים לספקטרום המלא של הפעילות או אי-הפעילות של ישראל, גם אם הם מתנסחים בצורה המעידה אחרת. כמו כן, המוג'אהדין הורכבו משבעה קבוצות שונות ומסוכסכות ביניהן. מדינות שונות ואף גופי ביטחון שונים בתוך אותן המדינות, תמכו בקבוצות שונות. כך שגם כאן, השימוש במונח 'מוג'אהדין' (או "מורדים", "לוחמי חופש" וכו') במסמכים הוא הכללתי ומקום שבו מתואר קשר עמם כראשוני לדוגמה, לא ניתן לדעת האם הוא באמת ראשוני או שהוא ראשוני רק בהקשר של קבוצה ספציפית (למעט אם הדבר מובן מיתר המסמכים).

משרד החוץ מאשר עסקת נשק עם אפגניסטן

מסמך (עמ' 113) מ-1983, חושף אישור של דוד קמחי, מנכ"ל משרד החוץ בזמנו והמשנה לראש המוסד לפני כן, לעסקת מכירה כלשהי לאפגניסטן: "אין התנגדות לביצוע העסקה". לא מצאתי את המכתב עליו משיב קמחי, כך שאינני יודע מה נמכר לאפגנים. אך בהינתן שלישראל לא היה כל קשר פורמאלי עם אפגניסטן באותם ימים ובהינתן הגורמים המכותבים ומעורבים (מנהל לשכת שר הביטחון ומנכ"ל משרד החוץ), ברור כי לא מדובר על סחורות נורמטיביות, אלא נשק, סיוע צבאי או מודיעין. 

אבידן וח'לילזאד

נציג משרד החוץ, אלי אבידן, מדווח חזרה לישראל במסמך סודי ביותר מ-1985 (עמ' 104), על שיחה שלו בוושינגטון עם פרופסור זלמאי ח'לילזאד מאוניברסיטת קולומביה, מומחה בתחום הפצת נשק גרעיני, שמועסק במקביל כיועץ לממשל האמריקאי.

קצת רקע לפני תוכן המברק: ח'לילזאד נולד באפגניסטן. בתקופתו בקולומביה החל לעבוד עבור הממשל האמריקאי ועבד באינטנסיביות עם היועץ לביטחון לאומי, בז'ז'ינסקי. ב-1985 הפך ליועץ הרשמי של רייגן לנושא המלחמה באפגניסטן וקידם את האג'נדה האמריקאית, כפי שבאה לידי ביטוי במבצע ציקלון. בפלישה האמריקאית לאפגניסטן ב-2001, יחזור לשמש כיועץ לממשל וב-2004 מונה לשגריר ארה"ב באפגניסטן. 

אבידן מדווח כי "להפתעתו" ובאופן "מתמיה", ח'לילזאד מיודע על הקשרים הצבאיים בין ישראל ופקיסטן, על כך שהפקיסטנים מעוניינים בסיוע נוסף, שמפגש בנושא כבר התקיים, וכי ידוע לאבידן שישראל גם כן פועלת בנושא:

"[ח'לילזאד] שאלני במפתיע על קשרינו עם הפקיסטאנים. לתמיהתי אמר שהנושא "מסתובב" כאן ובעיקר יודע על קשרים בינצבאיים. הפקיסטאנים, שברשותם שריון מערבי וסובייטי, מעוניינים לטענתו בניסיון הישראלי הקשור להחלפת קני התותחים בטנקים. המשיך שמעורב בכך מפקד חיל האוויר הפקיסטני, רהין חאן, ומפגש בנידון התקיים כבר באתונה. אמרתי שאינני עוסק בתחום הנ"ל, אך ידוע לי שאנו מחפשים נתיבים אליהם. הסברתי למה".

הליגה נגד השמצה

מסמך נוסף מהארכיון (עמ' 73) מדווח על גישושים לעסקה בין המוג'אהדין וישראל. תום ניומן מהליגה נגד השמצה של בני-ברית בטקסס, מדווח ב-27.1.84, שפנו אליהם נציגי מוג'אהדין בבקשה לנשק ואימונים מישראל בסודיות. הוא אומר לאייב (אברהם) פוקסמן, גם כן מהליגה (ויעמוד בראשה בהמשך), שיש לו שתי דרכים לעשות זאת. האחת, שאייב "יריץ את זה דרך כמה חברים…", במה שנראה כמו רמיזה ברורה לחברים בישראל. השנייה, "אנשי קשר מהימין", שהוא מציין שנתנו סיוע כספי לסאווימבי מאנגולה בעבר ושהוא יכול לבצע "שידוך" ביניהם ומיד להתנתק מהעניין (בהינתן שגם ישראל וגם ארה"ב סייעו לסאווימבי, אין דרך לדעת אם הוא מדבר על הימין הישראלי או האמריקאי). ניומן מסיים ב'נ.ב.':

"אם יש לך טילי קרקע אוויר – פשוט שלח אותם ב'פדרל אקספרס'. אני אטפל בזה משם". 

הטילים המדוברים הם מהסוג שהמוג'אהדין נזקקו להם נואשות מול חיל האוויר הסובייטי. אינני יודע לומר והארכיון אינו חושף האם העסקה התממשה. אך לשון הטקסט והאופן שבו ניומן ישר מציין אופציות שכבר מוכנות לשימוש לעסקאות נשק ואימונים, עוד באותו המכתב שבו הוא לראשונה מדווח על כך שבכלל קיבל פניה שכזו מהמוג'אהדין, יוצרים את הרושם שזה "לא הרודיאו הראשון" שלו ושהוא לא מופתע מהפניה או חושב שהיא עתידה להידחות. 

הערה לידע כללי: ישראל, כמו מדינות רבות בעולם ובעיקר ארה"ב, משתמשת בארגוני סיוע ועמותות הקשורות אליה או תומכות בה (כגון הליגה נגד השמצה) גם כזרוע לפעולות ביון, פרופגנדה, דיפלומטיה ופעולות צבאיות. מזה עשורים שזה לא מהווה הסוואה של ממש מול מדינות וגופי ביון אחרים, אך הציבור הכללי פחות מודע לכך והביזור על פני שלל ארגונים, מקשה על יכולות המעקב של גורמי ביון זרים.

הועד לאפגניסטן החופשית

בקשה אחרת בארכיון (עמ' 79) מגיעה מהוועד לאפגניסטן החופשית, שמעוניין בפגישה בין היועץ של אחד מראשי המוג'אהדין, אחמד שאה מסעוד, ונציגי ישראל.

לפי מסמך אחר מהארכיון (עמ' 77), המביא את התשובה לבקשת הועד, ישראל סירבה לפגישה. אך הסיבה שניתנת לדחייה, מחזקת את השערת התחקיר: "היו לנו בעבר מספר מגעים עם המורדים שלא היו מוצלחים. אנו מעדיפים לא להסתבך עם הנושא הזה ועם הסובייטים ולכן מבקשים ממך להתחמק מהפגישה".

התשובה הישראלית ניתנה בינואר 1984. בכך היא משתלבת עם התאריכים בספרו של פרופ' חילאלי, לפיו הפעילות של ישראל באפגניסטן הייתה ב-83-4. יתכן שמסמכים אלו חושפים מדוע הפעילות נעצרה במחצית המלחמה (עקב הבעיות עם המוג'אהדין), ככל שבאמת נעצרה. אבל זו, כמובן, ספקולציה.

מסעוד עצמו והקבוצה שהנהיג, היו מהשפויים בקרב המוג'אהדין. אף אחת מהקבוצות לא הייתה ליברלית בקנה מידה מערבי, אך מסעוד היה יותר מוסרי וליברלי ממרבית האחרים. הסירוב הישראלי אפילו להיפגש איתו, מסתנכרן גם כן עם הספר של פרופ' חילאלי ועם העדות של צ'ארלי וילסון, שטענו שישראל תמכה בעיקר אם לא בלעדית בהקמטייאר הסדיסטי, וגם עם הידוע לגבי המדיניות של ארה"ב וסעודיה, שנמנעו כמעט לחלוטין מלתמוך במנהיגים המתונים והליברלים, כמו מסעוד ועבדול חאק

הומאיון אספי

במכתב נוסף מהארכיון (עמ' 176) מ-1982, גבריאל דגן מהאגודה לשיתוף כלכלי צרפת-ישראל, מדווח מצרפת על מפגש עם הומאיון אספי (Humayun Assefy) – קרוב משפחה של מלך אפגניסטן לשעבר שהודח ב-1973, זהיר שאה. אספי מדווח לדגן על מצב המורדים, על כך שהם מקבלים נשק קל "בעיקר מארה"ב דרך פקיסטן וכן ממצרים" וכי הם ביחסי איבה עם הפת"ח (ככל הנראה בכדי לעודד את ישראל לתמוך בהם). אספי מוסיף כי הם זקוקים לנשק נגד טנקים ומסוקים וכי הם מעוניינים בקשרים עם ישראל. גם כאן, הארכיון שותק לגבי המשך הדברים ואין לדעת האם העוסקה מומשה.

פרופ' בלוצ'

במברק מ-1982 (עמ' 183), יצחק לבנון משגרירות ישראל בצרפת (לימים שגריר ישראל במצרים וכיום מרצה בבינתחומי) מדווח כי אפגני בשם פרופ' בלוצ' "המשתייך למורדים האפגנים" מעוניין להיפגש עם השגריר הישראלי ולהעביר לו מידע. 

מחלקת הקשר במשרד החוץ משיבה (עמ' 182) שיש לקיים את הפגישה, אך בדרג נמוך מהשגריר עצמו, בתיאום עם המוסד, שישלח להם הנחיות לפגישה.

שבוע לאחר מכן, לבנון מדווח במכתב (עמ' 177) על הפגישה עם פרופ' בלוצ' (הקרוי על שם מקום לידתו במחוז בלוצ'יסטן שבפקיסטן). לפי הדיווח, בלוצ' עוסק בגיוס תמיכה, כספים ונשק למורדים הבלוצ'ים מקרב המוג'אהדין ומדווח כי "הוא יודע שישראל עזרה למורדים האפגנים" ומבקש לגמול לישראל על סיוע זה.

בלוצ' גם מדווח על צרכי הנשק של המורדים, ככל הנראה בתקווה שישראל תסייע בכך. שוב, הארכיון אינו חושף לאן הדברים המשיכו מכאן. 

סירוב לעסקאות עם המוג'אהדין

לצורך השקיפות, אציין כי מצאתי לפחות שני מקרים בהם ישראל מסרבת להיפגש עם נציגי המוג'אהדין ואף בלשון תקיפה. הראשון הוצג כבר מעלה (ועד אפגניסטן החופשית) והשני הוא הדוגמה מטה (עמ' 188). אינני יודע לומר מהם השיקולים של ישראל ומתי היא מסכימה ומתי מסרבת לפגישות הללו. אפשר ששיקול הדעת קשור לזמן הפניה, הגורם הפונה (כל המדינות המעורבות במבצע ציקלון סייעו לקבוצות מוג'אהדין מסוימות, אך לאחרות סירבו) והגורם המפנה (גם אם המוסד או גורם צבאי אחר מנהל מבצע, בהחלט אפשרי שישראל תרצה למדר מכך גורמים בקונסוליות שלה וכדומה). אך בהינתן שאנו רואים פגישות לפני ואחרי הסירובים הנוקבים, ברור כי גם אם הלשון נשמעת כמייצגת מדיניות רוחבית, היא הייתה נקודתית בלבד.

לסיכום הראיות מארכיון המדינה,

נמצאו חמישה מסמכים מהם עולה כי היו קשרים בין ישראל והמוג'אהדין. קשרים אלו היו למטרת קבלת ציוד צבאי ואימונים ונראה כי בחלק מהמקרים העסקאות התממשו בפועל. כך נובע הן מלשון המסמכים והן מהדיווח של האפגנים והאמריקאים בתוך המסמכים, המעידים על ידיעתם על הסיוע הצבאי של ישראל לפקיסטן ואפגניסטן. 

סיכום הראיות למעורבות ישראל באפגניסטן

לסיכום,

  • אנו יודעים כי פעילויות מהסוג שהתחקיר מייחס לישראל באפגניסטן, נעשו על ידה בשלל מקומות באותן השנים.
  • חמישה מקורות גלויים מתארים מעורבות ישראלית באפגניסטן, מהם שני אמריקאים, שני ישראלים ופקיסטני.
  • עיתונאים ואקדמאים בעלי שם מתארים במחקריהם לפחות 13 מקורות שטוענים למעורבות ישראלית.
  • נמצאו שני דיווחים בתקשורת שטוענים לחשיפת מעורבות ישראלית באפגניסטן.
  • ידוע על שני ישראלים שהיו מעורבים בפעילות עצמה (בן-מנשה ורפיח) שמסרו גרסאות. גרסת האחד מתאימה להשערת התחקיר והשני מכחיש, אך נמצאו סתירות בהכחשתו והוא נסתר גם על ידי חבריו הקרובים ביותר לפעילות (וילסון והרינג).
  • נמצאו חמישה מסמכים בארכיון המדינה לפיהם: 
    • ישראל אישרה לפחות עסקת נשק אחת עם אפגניסטן.
    • משרד החוץ מתאר שהיו לו קשרים "לא מוצלחים" עם המוג'אהדין.
    • יועץ אמריקאי בכיר שיודע על המעורבות הישראלית באפגניסטן.
    • נציג מוג'אהדין שמיודע לסיוע הישראלי ומעוניין לגמול עליה.
    • ועוד מספר הצעות לעסקאות נשק ואימונים עם המוג'אהדין, שחלקן נענות בטון חיובי (אך ללא וודאות לגבי התוצאה), לחלקן אין לנו את התגובה הישראלית ומיעוטן (2) נענות בסירוב. 

סיכום המעורבות הידועה

לסיכום,

  • ניכר כי ישראל סיפקה שירותים מגוונים למוג'אהדין וכי הקשרים התפרסו על פני זמן ממושך. 
  • המעורבות המבוססת ביותר היא האימון של אלפי לוחמי מוג'אהדין, לה יש עשרות מקורות המגיעים ממדינות שונות ובעלי אינטרסים שונים ביחס לישראל. 
  • יתר הפעילות אינה מבוססת היטב ברמת העסקה הבודדת ואין תחקיר זה מתיימר לטעון כי כל העסקאות המפורטות מעלה אכן הוכח כי התבצעו. אך הן ברמת השכל הישר והן ברמת ההסתברות, סביר שלפחות חלקן יצאו אל הפועל וכמכלול, הן מעידות על דפוס הפעילות הכללית ומחזקות את השערת התחקיר. 
  • יש לזכור כי הידוע בנושאים שכאלה, לרוב מהווה רק קצה הקרחון וסביר כי עסקאות נוספות עדיין מצונזרות וכי חלקן כלל לא תועדו מעולם או לא הגיעו אל הארכיון. 
  • מנגד, חשוב לציין כי אנחנו לא יודעים כמה מהנשק הלך למוג'אהדין וכמה לאיראן, פקיסטן ואחרים. בחלק מהזמן, האמריקאים שיקרו לקונגרס וטענו שנשק נשלח למורדים האפגנים, כשבפועל הוא נשלח לאיראן בהקשר של פרשת איראן-קונטראס. כמו כן, כולם גנבו מהנשק והכסף בדרך. כך שאין להסיק מהמידע לגבי הנשק שנשלח, כי הוא בהכרח הנשק שנתקבל על ידי המוג'אהדין. ברור כי חלק הגיע אליהם (הערכות אנשי מקצוע נעות בין 20 ל-50%. Blank Check, עמ' 152), אך אין לדעת בדיוק מהו. 

תגובת משרד הביטחון

לאחר חודש וחצי של דחיות ושיחות חוזרות ונשנות, משרד הביטחון השיב בתגובה לפנייתי (דרך הפקידה בדוברות בלבד): "לא נתייחס לנושא". מפאת התגובה הלאקונית, הבהרתי מפורשות כי התחקיר מאשים את ישראל בהשתתפות ביודעין ברצח עם ואף אמרתי כי "לא נתייחס לנושא" אינה תגובה סבירה להאשמה שכזו, במיוחד בישראל. אך התגובה נותרה בעינה. 

לדעת הכותב, התגובה מחזקת במעט את השערת התחקיר וזאת בשני אופנים:

  • עבור מי שטוען כי הינו חף מפשע – כפי שישראל טוענת מזה ארבע עשורים בקשר לאפגניסטן – התגובה בלתי-סבירה ביחס לאישום (סיוע לרצח עם).
  • ככל הנראה מבלי משים, היא חורגת מהתגובה שניתנה ב-40 השנים האחרונות. כאשר ישראל נשאלה עד היום על הנושא ללא הוכחות ופירוט, התגובה הייתה הכחשה מוחלטת ("דברי הבל", כתגובת נחמן שי בזמנו או "מעולם לא מכרנו נשק לאפגניסטן או פקיסטן", לפי גרסת צבי רפיח) . כעת, כשהשאלה הוגשה בצורה מפורטת ועם התייחסות למעשים ספציפיים, על ידי מי שידוע (במיוחד למשרד הביטחון) שלא יעמיד אישום ללא ראיות מקיפות, ההכחשה הוחלפה בסירוב להתייחס לנושא (בדומה לשהתרחש עם רפיח בין תגובתו ב-2013 וב-2021 לכותב).

    כעיתונאי, אני יכול להעיד כי פעמים רבות, כאשר אנשים חשים שהשאלות שהצגת בפניהם מעידות לסבירות גבוהה שיש ברשותך מידע רב, הם יירתעו מלהנפיק הכחשה שעלולה להיסתר על ידי התחקיר ו"לקבור" אותם עוד הלאה. במצבים כאלה, מושאי התחקירים לרוב מעדיפים לסגת אל אי-התייחסות ואולי להנפיק תגובה לאחר התחקיר, כאשר כל המידע מולם והם יודעים כיצד להציג את "האמת". זו כמובן לא הוכחה לכך שזה המצב גם כעת, אך השערה זו תתחזק ככל שתתמיד המדינה באי-התייחסותה גם לאחר הפרסום או ככל שתנפיק תגובה חלולה בלבד, נטולת ראיות והסברים. 

לסיכום מעורבות ישראל באפגניסטן,

בהינתן אי-תגובת משהב"ט, אני חושב כי התחקיר מציג ראיות ברורות למעורבות ישראלית באפגניסטן וברצח עם שהתחולל שם. הוצגו שלל סתירות בגרסת המדינה, כפי שפורט בהרחבה לאורך הטקסט. בהחלט ניתן להתווכח מה בדיוק הסיכוי שהשערת התחקיר נכונה, אך אני חושב שללא הצגת ראיות סותרות, אין מקום לויכוח שהשערת התחקיר היא ההשערה המובילה כעת; דהיינו, שנטל ההוכחה הינו כעת על מי שטוענים שגרסת המדינה, כי ישראל לא הייתה מעורבת באפגניסטן, היא הנכונה וכי עד שנטל זה לא יורם, השערת התחקיר היא ההיסטוריה שיש ללמד ולהציג (לכל הפחות, לצד גרסת המדינה). ככל שיש בכך ערך, מניסיוני האישי בקריאה על מעורבויות צבאיות שכאלה, הסיכוי כי כל הראיות הללו יהיו זמינות מבלי שבפועל הייתה פעילות, שכל העשן העולה מארכיון המדינה, מעדויות המעורבים ומהמקורות העיתונאים מתקיים בלי אש, הוא קטן מאוד. אך אני כמובן פתוח להפניית הקוראים והמדינה לראיות או הסברים אחרים.

סוף דבר (דעה)

לפני מספר שנים כתבתי על הדרך בה מלמדים את השואה היהודית בישראל:

"אין שום דבר חריג במיוחד במגפי עור; יש עוד הרבה עמים בלונדינים ואין חוקיות גיאומטרית שתצביע על ההבדל המוסרי שבין צלב קרס, מגן דויד וריבוע מצוי. הסממנים החיצוניים הללו אינם יוצרים מפלצת ולא הצטיידנו בהם כדי ליצור מפלצת, אלא בכדי לבחור מפלצת. בחרנו בהם כדי להתמקד במפלצת אחת מיני רבות ואפילו מהקלה שבהן, שכן המפלצתיות שלה גם גלויה יותר מהאחרות וגם פגעה בנו כיהודים ישירות.

אנחנו, הדור שלא נבחר בסלקציה הנאצית, בוחר בנאצים בסלקציה היהודית, בכדי לטשטש את כל הנאציזם האחר העוטף את העולם וחשוב מכולם, הנאציזם שבנו. אנחנו שורפים את דמותו של היטלר במדורותינו ומפנטזים שבכך שרפנו לא רק את המפלצת, אלא את המפלצתיות בכלל. יותר משאנו מוקיעים את התנהגותם ב"לא נשכח" שאנו מטקסים מידי שנה, אנו מתירים את התנהגותנו, מלבינים אותה. לכל הפחות, אם נדמיין לרגע שאנו באמת נקיי כפיים, אנו מאפשרים את אותו המצב הסוציאלי והנפשי, שהיווה את הקרקע לעם שלם לטבוח במיליונים עם ראש מורם; האמונה השלמה כי אנחנו "טובים" והיות שכך, מעשינו מוצדקים ואין צורך בביקורת ובדיקה עצמית".

אך יש צורך והוא דחוף. ממצאי תחקיר זה והידוע על שותפות ישראל בזוועות שונות ברחבי העולם, מראים כי הסכנה איננה תאורטית. הקו האדום נחצה כבר מזמן. ישראל הנחילה לאזרחיה את מוסר המקקים ההישרדותי של "לעולם לא עוד" (ובקריצה שקטה כולנו משלימים את המשפט: "לנו"); מוסר מעוות לפיו מוטב לרצוח מלהירצח וכי רק שתי אפשרויות אלו קיימות. את הלקח המוסרי האמיתי והנכון מהשואה, ישראל מסרבת לקבל ובוודאי מסרבת ללמד והוא שהיה דבר גרוע יותר מלהיות יהודי בשואה וזה להיות נאצי. ובאשר הלקח לא נלמד, הפשע יצא מידיהם של הבורים לו והקורבן הפך למקרבן. 

היפוך מוסר ההשכל מן השואה הודגם בצורה המזוקקת ביותר על ידי האיש שהחל את כל הפעילות הזאת מהצד האמריקאי, בז'ז'ינסקי. בראיון ב-2006 נשאל: "האם אתה חושב שזה היה לגיטימי מבחינה מוסרית להשתמש בחייהם של אפגנים, בכדי לקדם את האינטרסים של ארה"ב?". בז'ז'ינסקי השיב על ידי חימוש השואה היהודית, לצורך הצדקת יצירת שואות חדשות:

"במילים אחרות, אם היינו מסייעים בצורה יותר אפקטיבית, נאמר ליהודים שנלחמו בגטאות, היינו אשמים מבחינה מוסרית. האם זה מה שאת [המראיינת] מנסה לומר? שמוטב לאפשר לאנשים לטבוח באחרים, אפילו כשהם מתנגדים?".

בנקודת הזמן שבז'ז'ינסקי וארה"ב החלו את פעילותם, מספר האפגנים שנהרגו מפעילות סובייטית היה מזערי (אין נתונים ברורים, אבל נדמה לי שאף אחד לא יטען שמדובר ביותר מעשרות או שמדובר היה בפעולות טבח). הסובייטים לא הכניסו את האפגנים לגטאות, לא קבעו חקיקה שרואה בהם תתי-אדם נטולי זכויות, לא אסרו עליהם לעבוד וכו'. אין לנו ולו מסמך מודיעיני אחד של האמריקאים או הסובייטים מאותה התקופה, המציג תכנון, ציפייה או אפילו רצון קלוש לרצוח אפגנים (מלבד קומץ אנשים בהנהגה האפגנית והמוג'אהדינית). למעט העובדה שהגורמים המעורבים במבצע ציקלון בישראל וארה"ב זקוקים נואשות לטענה זו בכדי להצדיק פעילותם, היינו מגדירים אימרה שכזו מפי כל אדם אחר כהכחשת שואה. 

כמו עם הנבואה המגשימה את עצמה של בז'ז'ינסקי לגבי הפלישה הסובייטית – "זה בסדר שעודדנו פלישה, כי היא גם ככה הייתה מתרחשת" – גם כאן לא היה שום בסיס להאמין כי האפגנים עומדים בפני רצח עם, למעט אם היית זקוק לבסיס שכזה, בכדי להסיר ממך אחריות על כך שאתה מקדם רצח עם שכזה. כמו כל "נביא" שמגיע לעמדת שררה, בז'ז'ינסקי פעל להגשים את הנבואה, שהוא טען שתתרחש טבעית.  דהיינו, "זה בסדר שעודדנו רצח עם, כי זה גם ככה היה מתרחש". 

כך בדיוק מתרחש ההיפוך המוסרי הנדרש בכדי לבצע השמדת עם. זה הרי מה שהאמינו בו הנאצים עצמם: שהם הקורבן ושרצח העם שהם מבצעים, אינו אלא הגנה עצמית. ברגע שאתה קובע מצפן מוסרי המעמיד את ההישרדות מעל המוסריות, קל לבצע רצח עם ולטעון כי אתה בעצם מתגונן מאחד. כך, לדוגמה, מדלן אולברייט, מזכירת המדינה ושגרירת ארה"ב לאו"ם בזמנו, טענה ב-1996 כי מוות של חצי מיליון ילדים עיראקים כתוצאה מהסנקציות האמריקאיות, הוא מחיר ש"שווה את זה", במילותיה, לצורך החלפת שלטון סדאם חוסיין. כמו בז'ז'ינסקי לגבי האפגנים, אנו רואים את אותו הטיעון חוזר, על ידי ההיפוך המוסרי של לקחי השואה: מותר לבצע רצח עם, אם אתה טוען שאתה מתגונן מאחד תאורטי ונטול הוכחות – אפילו אם הוא אחד שגם בתיאוריה, אתה לא תהיה הקורבן שלו.

האדישות לסבלם של האפגנים

כשברה"מ נסוגה מאפגניסטן ב-89', בכירים אמריקאים בבית הלבן נשאלו מדוע ארה"ב לא תפנה את תקציב הסיוע שלה למוג'אהדין אל האזרחים האפגנים שהם טענו שכל כך דאגו להם ולשיקום מדינתם? מדוע ארה"ב לא תפעל למענם בכדי למנוע את מלחמת האזרחים שכבר החלה, בה האנשים שארה"ב וישראל אימנו וחימשו, יטבחו עוד לפחות מאה אלף אפגנים וינהיגו משטר דתי-קיצוני שידכא מיליונים ויהפוך נשים לתתי-אנוש? זה מה שהיה לממשל האמריקאי לומר:

"אין כאן [באפגניסטן] אינטרס פוליטי משמעותי". "מלחמת אזרחים תקטין את הניצחון האמריקאי. אפגניסטן עלולה להפוך לאחת מאותן מלחמות כרוניות של העולם השלישי, כמו בסודן או אתיופיה, והנטייה שלנו תהיה לחתוך משם". "השורה התחתונה היא שאפגניסטן איננה איראן. אין לה מאגרי נפט והיא ממוקמת במפרץ הפרסי. זה לא איזה פרס אסטרטגי שחייבים לשמור עליו בכל מחיר. אנחנו חייבים להיות ריאלים בקשר לכך".  

את האדישות לסיוע ההומניטארי לאפגנים, מצאתי גם כן בגרסה מקומית שלנו בארכיון המדינה. ב-82' הכנסת קובעת שה-21 למרץ יהיה מעתה "יום אפגניסטן", בצירוף הכרזה מלאת דאגה לסבל של האזרחים האפגנים.

אך כמה הייתה עמוקה הדאגה בפועל? לפי מספר מקורות, ישראל הסכימה להסיר כל סימון ישראלי או יהודי (מגן דוד) מהנשקים שסיפקה לפקיסטן ולמוג'אהדין, כפי שקורה בהרבה ממכירות הנשק של ישראל (שכן היא אחת מספקיות הנשק הגדולות ביותר לעולם המוסלמי והערבי, אך כמובן שלשני הצדדים נוח להסתיר זאת). בספר 'מלחמתו של צ'ארלי וילסון' (פרק 15), וילסון מספר על ויכוח שלו ב-1983 עם ה-CIA, בנוגע לאפשרות שישראל תייצר נשק בעבור המוג'אהדין (שהממשל האמריקאי סרב לספק להם, כי רצה להאריך את המלחמה ולא לנצח בה). צ'ארלס קוגן, שכאמור ניהל את מבצע ציקלון מטעם ה-CIA בתחילת הדרך, הסביר לוילסון כי "המוג'אהדין לעולם לא יסכימו לקבל נשק ישראלי וזה יסכן את היחסים עם הסעודים, שמממנים חצי [ממבצע ציקלון]". וילסון השיב לו: "אם זו הבעיה שלך, אני יכול לדאוג שחבריי הישראלים ישימו צלב קרס על הרובים". כמובן שוילסון הגזים במכוון, אך העיקרון שרצה להבהיר ברור: ישראל תמכור נשק גם באנונימיות או תחת איזו הסוואה שרק תבקש ממנה (כפי שאכן עשתה – באותו מבצע ובאינסוף אחרים). 

בפברואר 1980, הנציב העליון לפליטים שולח לישראל (עמ' 151) בקשת סיוע לפליטים האפגנים שבפקיסטן, הזקוקים נואשות לתרופות. משרד החוץ משיב (עמ' 143) עם רשימה של תרופות שישראל תוכל לספק, אך מסייג זאת בתנאי: "מדובר בקרטונים מסומנים שנעביר לז'נבה. לא נסכים לתרומה אנונימית". 

כשבועיים לאחר מכן (עמ' 114), נציגי ישראל באו"ם מדווחים חזרה כי "התגובה מאסלאמאבאד אינה מעודדת לגבי זיהוי מקור התרופות". 

אך ישראל לא זזה מסרבנותה למתן תרופות בסתר. חודשיים לאחר מכן מגיעה התשובה הסופית (עמ' 197), לפיה המדינות סירבו לדרישה וויתרו על התרופות. 

מבלי להסיר אחריות מאותן מדינות סרבניות, יש לשים דגש על עומק הדאגה האמיתית של ישראל לאפגנים: את הנשק והאימונים שתיחזקו את הסכסוך וסייעו ליצירת הפליטים האפגנים, הסכימה לספק אנונימית לטרוריסטים סדיסטיים. אך את התרופות שנדרשו בכדי לסייע לפליטים שנפגעו מהלחימה שהתקיימה בחסות אותו נשק, סירבה.

מדיניות זו ניכרת בהתנהלות הישראלית (כמו אצל מרבית יצואניות הנשק) עד היום: להכחיש כל אחריות ולא לדבר על כך שישראל היא יצואנית הנשק הגדולה בעולם יחסית לגודלה (והשמינית אבסולוטית) ובמקביל להאדיר ולקבל קרדיט על כל מקרה בו ישראל שולחת סיוע לקורבנות של אותו ייצוא. 

אדישות + פרופגנדה = מוסריות

אז איך האדישות הזו, שהיא הדבר שאנו טועים לקרוא לו "רוע", הופכת לסיפור ההרואי שכולנו מכירים, על האמריקאים שבאים לעזרת האפגנים מול הסובייטים הרעים? הצנזורה שראינו לאורך התחקיר, היא חלק מהתהליך, אך לא נדרשת רק העלמה של העובדות, אלא בריאה של נארטיב תרבותי אלטרנטיבי, המופץ בקרב ההמונים.

לדוגמה, בסרט (ולא בספר, שכן ספרים נקראים על ידי מיעוט ופחות חשובים להנדסת תודעת ההמונים) 'מלחמתו של צ'ארלי וילסון' התערבו עורכי דין ובכירים מהממשל האמריקאי והישראלי ושינו את תוכנו בהתאם לפרופגנדה: הטבח בסברה ושתילה הוסר (וילסון ביקר בישראל באותה עת והזדעזע ממנו), עו"ד אלים נשלח לאיים על הסטודיו ועל טום הנקס (שגילם את וילסון, שלצד הרינג וה-CIA, היה חלק מהמאיימים) עד שהסרט "תוקן" כך שלא יציג בסופו את איך שמתקפת ה-11 בספטמבר נבעה מהמעשים שלהם. גם העובדה שהאמריקאים החלו לתמוך במוג'אהדין לפני הפלישה ועודדו אותה (דהיינו, המלכודת האפגנית) טוהרה מהגרסה הסופית (לפרטים על השינויים הללו והרחבה על איך השלטון וגופי הביטחון האמריקאים משנים סרטים בהוליווד בהתאם לפרופגנדה שהם מבקשים לשווק: National Security Cinema: The Shocking New Evidence of Government Control in Hollywood). 

פה בישראל, מצאתי בארכיון המדינה (עמ' 4) את הפניה (המשורשרת) של הוליווד לישראל, לצורך הפקת הסרט "רמבו 3" (שצולם חלקית בישראל). 

בסרט המפקד של רמבו (סילבסטר סטאלון) נחטף על ידי הסובייטים הרעים, המוג'אהדין מוצגים כ"לוחמי חופש" נורמטיבים (אף אחד לא שופך חומצה על נשים או מסביר שרק השריעה היא החוק וכו') ורמבו (דהיינו, האמריקאים) מציל לא רק את מפקדו, אלא גם אפגנים רבים על הדרך, שכמובן סוגדים לו. מי שמלווה את רמבו במסעו למען הצדק והמוסר, הוא ה"אפגני" המקומי שלנו, ששון גבאי, שבאופן אירוני מלוהק כסוחר הנשק שמחמש את רמבו והמוג'אהדין (במקום כלשהו, האנשים שמאחורי מבצע ציקלון בישראל בוודאי נקרעו מצחוק כשהאמת בו-זמנית צונזרה מהסרט, אך גם מצאה עצמה בתוכו). 

הפקות קולנוע וטלויזיה זקוקות לגופי הביטחון ולממשל בכדי להשיג מידע, נשקים, אישורים לצילום, מימון ואישורי צנזורה כמובן (בגופי החדשות הצורך אפילו גדול יותר). השלטונות כיום לא נוהגים לצנזר ביד גסה וברורה, כפי שהיו עושים פעם. אתה פשוט מגיש תסריט עם בקשה שצה"ל יקצה טנקים וחיילים לצורך קרב מבויים ואם התסריט לא מציג את המדינה וגופי הביטחון כפי שהם רוצים להיראות (בהתאם לפרופגנדה), הם פשוט לא יאשרו את הסיוע. זו הסיבה שבבקשה מטה (עמ' 2) ובאופן כללי, מי שמטפל בנושאים הללו בצה"ל, זה אגף יחסי ציבור או הדובר (שהוא השם המכובס לשיווק, שהוא השם המכובס לפרופגנדה). 

שימו לב שבבקשה לסיוע שמפנה חברת ההפקה 'ישראפילם' לממונה על עידוד הסרט הישראלי (למעלה), הם מבקשים סיוע של צה"ל בטנקים וכדומה, ללא הסבר על תוכן הסרט (מצורף מעין תיאור כללי של כמה סצינות במסמך המלא, אך לא מעבר לכך). אך כשהממונה עצמו מעביר את הבקשה אל דובר צה"ל (למטה) – דבר שהוא בוודאי עושה רבות מתוקף תפקידו וכבר יודע מה נדרש בכדי לקבל אישורים – הוא טורח לציין בתחילת פנייתו כי "אשר לתוכן, מדובר בסרט פעולה שאין לו שום נגיעה בישראל או במזרח התיכון". יודע הממונה על הקולנוע את נפש צה"לו. 

האחריות שמעבר לפרופגנדה

פרופגנדה שקרית בליווי צנזורה קלה כאן, החלפת סצנת סיום שם… בדרכים שכאלה מהנדסים את התודעה שלנו, משיגים במרמה את הסכמתנו למעשי זוועות והופכים אותנו לתומכים הנלהבים של הגופים והאנשים שביצעו אותם. לאורך מבצע ציקלון, עמדו בראשות המדינה ממשלות ימין ושמאל. זה אינו עניין פוליטי ולמעשה הפוליטיקה משמשת את המעורבים במבצעים שכאלה כמסך עשן שמאחוריו התנהלות זו ממשיכה בניתוק לא רק מרצון העם, אלא אפילו מידיעתו (כמובן, בשותפות התקשורת, מערכת החינוך והאקדמיה). 

אך האמת ברורה: באפגניסטן התבצע רצח עם בשנות ה-80, במהלכו נטבחו כ-1.5 מיליון אפגנים חפים מפשע ומדינתם הושמדה ולא הצליחה להשתקם עד היום. הוא לווה בקמפיין פרופגנדה והסתרה, כפי שתמיד נלווים למעשים שכאלה. הוא תוכנן כ"מלכודת אפגנית" בקרירות ותחת ההדחקה והדיסוננס הקוגניטיבי שתמיד מלווים את הבנאליות של הרוע , והוא היה חלק ממדיניות מוצהרת של "לדמם את הסובייטים עד האפגני האחרון". 

במילותיה של אליסון דה פורגס: "לרצח עם במקום כלשהו, יש שותפים בכל מקום". משהוסר פרגוד הפרופגנדה, מושבת האחריות לפתחנו, שכן איננו חוסים עוד בצילה של הבורות. אפילו החוק הישראלי מטיל על מי שהיה שותף או בצורה כלשהי לחץ או עודד לדבר עבירה, מחצית מהעונש של מבצע העבירה וכך גם לגבי מי שסייע למבצע להסתיר את העבירה. דהיינו, יחס אחריות של שני-שליש למבצע ושליש לשותף. האם ישראל לא עונה להגדרת החוק שהיא עצמה קבעה כאַמָה מוסרית לפשיעה בספר חוקיה? 

ישראל הייתה הכוח המשמעותי מאחורי הקריירה של צ'ארלי וילסון, שהחל את מבצע ציקלון ואז הכניס את ישראל לתוכו, בעוד אחת ממערכות היחסים מבוססות שוחד חוקי שמרקיבות את השלטונות בשני הצדדים ומעודדות מלחמה וסחר נשק. ישראל אימנה אלפי לוחמי מוג'אהדין וחימשה הרבה יותר מכך, ביודעה כי המדובר ברוצחים סדיסטיים המעוניינים להקים מדינת שריעה גזענית וסקססיסטית (כפי שאכן עשו) וכי תפקידם במבצע הוא רק להכאיב קצת לסובייטים ולמות. לכל הפחות, גם אם מסיבה כלשהי תתעקשו לומר כי הראיות אינן מספקות (לטעמי על בסיס הכחשה בלבד, שכן אנו מקבלים שלל ארועים כאמת היסטורית על בסיס ראיות פחותות משהוצגו בתחקיר), ישראל סייעה אקטיבית לשווק את הפרופגנדה כי הפלישה הסובייטית נועדה למטרות אימפריאליסטיות או השתלטות על מאגרי אנרגיה, כשידעה שזו תרמית. ישראל השתתפה גם בפרופגנה שהקואליציה שתמכה במוג'אהדין עשתה זאת בכדי לסיים את המלחמה, כאשר ידעה היטב כי היא עושה זאת בכדי להאריכה במחיר של רצח עם. ישראל תמכה בפרופגנדה זו בתקשורת, באקדמיה, בבתי הספר, בהצבעות באו"ם ועוד. מה אנו אומרים על מכחישי שואתנו? איזו אחריות אנו מייחסים למי שטענו בזמנו כי יהודים אינה מופלים ומושמדים בגרמניה, כשידעו היטב שמדובר בשקר? איזו אחריות אנו מייחסים לשותפים "זוטרים" יותר בשואה שלנו?

נכון… הסובייטים והמוג'אהדין היו, ככל הנראה, הזרוע הביצועית של השואה האפגנית ובהתאם, מרבית האחריות מונחת לפתחם. אך גם לרצח עם זה היו שותפים בכל מקום ובמיוחד כאן בישראל.

אם לא נדרוש שהמדינה תנפיק תגובה למתואר כאן, אם לא נאמר ש"לא נתייחס לנושא" היא תגובה בלתי-מתקבלת על הדעת מבחינתנו כשמדובר במעורבות ברצח עם שבוצע בשמנו, אם לא נדרוש שקיפות בייצוא הביטחוני של ישראל וצימצומו למימדים שמאפשרים מוסריות, אם לא נדרוש שהמדינה תפסיק להשתתף בהפלת דמוקרטיות, בתמיכה במשטרים רצחניים ודכאניים, בסיוע לארגוני טרור ובמעשי רצח המוניים

 אם לא נעשה כל זאת ועוד, אז כנראה שלא רק היו לשואה האפגנית שותפים בישראל, כנראה שעדיין יש. 

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של הקוראים והצופים. בתחקיר שלפניכם הושקעו להערכתי שווה ערך של כשישה חודשים של עבודה במשרה מלאה שהם, לפי השכר הממוצע במשק כעת (₪11,600) כ-70 אלף ש"ח, לצד כ-₪850 בעלויות ישירות (רכישת ספרים, גישה לארכיונים ומאגרי מידע ונסיעות) ועוד כ-₪2,500 בעלויות שוטפות (שכירות על אזור העבודה, הוסטינג, בלאי, הוצאות תקשורת, אבטחה דיגיטלית וכו'). בסה"כ עלות התחקיר היא כ-73 אלף ש"ח.

אם מצאתם את התוכן ראוי ותרצו לראות עוד מסוגו, אתם מוזמנים לתמוך לפי יכולתכם ושיקולכם.


תודה לעו"ד, החוקר ופעיל זכויות האדם איתי מק, על הייעוץ והעשרה בנוגע לעסקאות נשק של ישראל באותה תקופה.


מדוע חשוב לשלם בעבור עיתונות איטית

מחקר של עודד ג'קמן, בהנחיית פרופ' צבי רייך מאונ' בן-גוריון, בדק את הקף העיתונאים החוקרים בישראל ושיטות העבודה שלהם (ב-2010 אמנם, אך המצב דומה כיום או גרוע יותר). בסך הכל, בישראל יש כעשרה עיתונאים חוקרים בלבד (היתר פשוט מעבירים לכם מידע שהועבר אליהם – תוך הסתרה של הגורם המעביר – ומיעוטם משלימים עם תחקירנות מינימאלית בלבד). בגרף מטה מוצג זמן העבודה הממוצע לכלל תחקיריהם (בתקופה שנסקרה).

כפי שאתם רואים, לא רק שיש לכם רק כעשרה עיתונאים חוקרים שעובדים עבורכם בכל המדינה, אלא ששני-שליש מתחקיריהם מסתיימים תוך חודש ו-98% תוך חודשיים. זה לא מקרי, אלא תוצר של המודל העסקי של העיתונות, האינטרסים של הבעלים של גופי התקשורת ושל הפוליטיקאים והרגולטורים המפקחים עליהם. לדוגמה אישית, כשהתקבלתי לעיתון "הארץ" בזמנו, נדרשתי על ידי העורכים להנפיק תחקיר כל שבועיים – וזה עיתון נדיב בסטנדרטים ישראלים.

המשמעות היא שכל שנדרש בכדי להסתיר מכם מידע כמו זה שבתחקיר (או שחיתות וכו'), הוא לקבור אותו בעומק שני חודשי מחקר. זה לא חייב להיות אני אבל אם לא תשלמו לעיתונאים חוקרים ותהיו מוכנים להמתין למחקרים ארוכים ומורכבים, בוודאות יבצעו זוועות בשמכם וימעלו בכספיכם. כל מה שאתם חושבים שאתם יודעים על השחיתות בישראל, כל מה שאתם חושבים שאתם יודעים שנעשה בשמכם על ידי מערכת הביטחון – כל זה הוא רק מה שהתגלה במודל הקיים והמסורס של התקשורת. הפשעים הגדולים באמת שגורמים את הנזק הרב ביותר, נעשים על ידי שחקנים מתוחכמים בעלי הגנות טובות, ומתוקף כך, דורשים תחקירים ארוכים (ולעיתים אתה עובד שלושה חודשים על תחקיר ובסוף אין מה לחשוף). דמיינו משטרה שבה עובדים רק שוטרים כחולים, למעט עשרה בלשים בלבד, כשמרבית התחנות נמצאות בבעלות העבריינים שהם אמורים לחקור. זו התקשורת במצבה הנוכחי.לשיקולכם.


אמינות המחקר ומרווחי טעות אפשריים:

מחקר זה עוד לא עבר "ביקורת עמיתים":

כידוע, אני עובד לבד. גם בתחקירים פשוטים בהרבה, הדבר מייצר אפשרות לטעויות ועל אחת כמה וכמה בתחקיר על פעולות סודיות ביותר, שהיו מעורבים בהן כמה עשרות אנשים בלבד, שהתרחשו לפני 30-40 שנה בצד השני של העולם, כאשר מרבית המעורבים כבר מתו, רוב המידע צונזר והיתר מפורק כפיסות מודיעין על פני כל הגלובוס. באשר אני מעמיד האשמה חמורה כהשתתפות ברצח עם, אני מודה כי יש בי חרדה מוגברת לטעות שכזו (שאני חושב שטוב שתהיה כזאת לעיתונאים). אך אני מזכיר שאתם, הקוראים, מהווים את ביקורת העמיתים שלי ורק לאחר שמספיק אנשים קראו והגיבו – בהנחה שהנטען בתחקיר לא הופרך – יש לראות בתחקיר כסופי (וכמובן שאעדכן ככל שיגיע מידע חדש). 

במילותיו של דונלד ראמספלד, ישנם גם את הבלתי-ידועים הידועים (הדברים שאני יודע שאינני יודע) ולצידם את הבלתי-ידועים הבלתי-ידועים (הדברים שאני בור אפילו לאי-ידיעתי אותם). כך שתמיד יש חלל לטעויות. ניסיתי לעמת את המדינה עם מסקנות התחקיר ולקבל תגובתה, בכדי לוודא שאכן אינני מחמיץ משהו או שיש לישראל איזו דרך להפריך או למזער את מסקנות התחקיר, לפני שאשחיר שמה בהאשמה כה כבדה. כפי שראיתם בתחקיר, משהב"ט סרב להתייחס. ניסיתי לעשות ביקורת עמיתים מצומצמת ופניתי למספר אקדמאים ישראלים עם רקע באפגניסטן, אך לצערי מרבית המרצים בישראל (בתחומים בהם המדע מתנגש עם המיתוסים המקומיים) מנותקים לחלוטין מהעובדות ההיסטוריות (אפילו בצד השמאלי של המפה האקדמית) והתרגלו להסביר את העבר כמעט בלעדית דרך אידיאולוגיות ותאוריות שבטיות-דתיות (על גבול הגזעניות) במקום כרונולוגיה עובדתית (הסונים והשיעים הם ככה… האיראנים הם כאלה… וכו'). מרצים אחרים לא היו פנויים או שסירבו לקרוא את הראיות עצמן והתנגדו להשערת התחקיר כבר בשלב ההקדמה, מבלי לבדוק על מה היא מבוססת (עוד לפני המעורבות הישראלית, בשלב המלכודת האפגנית והארכת המלחמה – שנחשבים לקונצנזוס בקרב אקדמאים בכירים בעולם, ביניהם האקדמאי המצוטט ביותר בעולם, חומסקי). מפאת שלא הצלחתי לקבל תגובות מהאקדמיה או המדינה, ניסיתי להכניס לתחקיר את מירב התוכן הגולמי, כך שנוכל לנהל את הדיון גם לאור סירובם להשתתף בו (לפחות עד כה). 

תיקונים לאחר פרסום:

  • הוסרה מהטקסט והוידאו עדות של בוריס ברסטוביצקי, שהעיד כי פגש שני עיתונאים ישראלים בקאבול, שלפי סוכן ה-KGB שהיה עמו, היו בעצם אנשי ביטחון ישראלים. היות ונוכחות ישראלית באותה עת לא היתה סבירה, הכנסתי עדות זו כמחזקת לטענת המעורבות הישראלית, תוך שהגדרתי אותה כבעלת משקל מוגבל בלבד. לאחר פרסום, אכן הובהר לי בתגובות כי רון בן ישי אכן סיקר בשטח את אפגניסטן באותן השנים. אמנם, די ברור שהעדות איננה על בן ישי (המעיד הוא ישראלי מזה שנים והיה יודע זאת), אך מפאת משקלה המוגבל של העדות מלכתחילה והפגיעה הזאת בה כעת, החלטתי להסירה לחלוטין מהטקסט והוידאו. טבלאות ריכוז הראיות עודכנו בהתאם.

חומר ארכיוני: 

אינני היסטוריון, אך לצורך התחקיר קראתי קצת הנחיות של העוסקים בתחום. מסמכים מארכיונים מספקים חלון הצצה אל תקופה אחרת. מפאת היות החלון צר למדי, הוא עלול לתת מצג שווא באשר לתמונה הכללית שמעבר לרוחב החלון. דעות של אנשים מהתקופה שייצגו רק את הכותבים, עלולות להראות כעובדות או כאילו היו האמת המקובלת באותה עת. בהינתן שבמקרה זה מדובר בפעולות סודיות ביותר, ישנה אפשרות שגם הכותבים עצמם אינם אינדיקציה לידיעת המצב (למשל, דיפלומט יכול לתאר תמונה של אי-מעורבות ישראלית, מפני שרק המוסד וקומץ אחרים מיודעים לכך שזה שקר – או להפך).

ישנם מקרים רבים וידועים של הסתמכות יתר או הסתמכות בלעדית על מסמכי ארכיון, אשר הובילה למסקנות שגויות (יש היסטוריונים וארכיאולוגים רבים – לרוב כאלה העונים על צורך של ציבורים כאלה ואחרים לדבוק בגרסה היסטורית שיקרה לליבם – שכל מחקרם מבוסס על צ'רי-פיקינג שכזה). מנגד, ככל שיותר מסמכים "מציירים" את אותה התמונה וככל שהם משלימים ומסתנכרנים עם ראיות שאינן מהארכיון, כך גוברת אמינותם. אני סבור כי החלון במקרה זה רחב דיו ומשתלב היטב עם הראיות והעדויות האחרות, אך עדיין ראוי לציין זאת בפני הקוראים ומוטב, כאמור, להמתין ל"ביקורת העמיתים" של הקהל הרחב, בכדי לראות אם דעתי מוצדקת.

בנוסף, חלק מסריקות מסמכי הארכיון המוצגות בתחקיר נערכו בכדי להציג רק את הקטעים הרלוונטיים מתוכם ולחסוך באורך התחקיר ובעומס על הקוראים. חיתוך מקטע מקשר סומן ב-"[…]". לינקים למסמכים המקוריים והמלאים בארכיון המדינה נמצאים בתחקיר עצמו. 

הגדרת "שואה" ו"רצח עם":

האם המוות של כ-1.5 מיליון אפגנים עונה טכנית להגדרה של שואה או רצח עם, הוא נושא הנתון לויכוח. רוב המשפטנים מסכימים כי התשובה לכך שלילית, שכן אין ראיות כי מטרת הסובייטים המוצהרת הייתה להשמיד את האפגנים (מבחינתם וגם ביחס להרג שבוצע בידי המוג'אהדין, אמנם יש ראיות למספר ארועי טבח של מאות או אלפי אפגנים בחיסולי נקמה, כדרך לבצע טיהור של שטחים  מאוכלוסייה וכו', אך לא ספציפית ניסיון להשמיד את האפגנים). היות וההגדרה הבינלאומית נובעת מהאמנה למניעת רצח עם, כל מה שאינו עונה להגדרה הזו, לא נחשב במשפט הבינלאומי כ"רצח עם" (וזו בדיוק המחלוקת והסיבה שיש חוקרים שחושבים שההגדרה שגויה ושהאירועים באפגניסטן עונים להגדרה הנכונה של שואה או רצח עם).

כמובן, מעט מאוד מהשפה שלנו מבוסס על סטנדרטים משפטיים ובצדק (העולם איננו בית משפט). כאשר אני משתמש במונח "שואה" או "רצח עם" בטקסט זה, אני עושה זאת כפי שמרבית האנשים עושים זאת. דהיינו, במובן של הריגה מכוונת של אחוז משמעותי מקרב אוכלוסייה אזרחית כלשהי. בדומה לאופן ש"רצח" דורש הוכחת כוונה מראש להמית ובלעדיה יוגדר הארוע כ"הריגה", כך אירוע לא יוגדר כשואה, גם אם יושמדו בו 50% מאוכלוסייה או אפילו כולה, אם אין ראיות לכך שזו הייתה מטרת ההורגים. כמו כן, גם ברצח שמטרתו היא בכל זאת חיסול מוצהר של המונים, עדיין לא יוגדר הדבר כשואה או רצח עם, אם הרציונאל של המרצחים היה פוליטי ולא גזעי (ראו לדוגמה את הדיון בין הפרופסורים ברטוב ומוזס שפורסם לאחרונה ואני כמובן מחזיק בתפישתו של מוזס, כי המונח "ג'נוסייד" וגם המונח העברי "שואה", במכוון או שלא יוצר היררכיה של רציחות המוניות אשר ממקמת את שואת היהודים מעל האחרות ומתוקף כך, מתירה ומוזילה אותן). 

בעיניי, הויכוח המשפטי הוא שולי ומהות ההגדרה חייבת להיות העיקרון המוסרי: אנו מגדירים אירועים כשואות, בכדי למנוע הישנות של שואות ולהפסיק אותן כאשר הן מזוהות (על בסיס מספר הנרצחים האזרחייים – דהיינו, לא לוחמים –  ולא רציונל הרוצחים). ככל שההגדרה מצומצמת כך שהיא לא מוכלת מסיבות טכניות על רצח בהיקפים דרמטים – ואין חולק כי 1.5 מיליון הרוגים או 10% מאוכלוסייה הוא הקף שכזה – היא חוטאת למהות האמנה עצמה (מניעת רצח עם). ככל שחשובה לכם ההצמדות להגדרה הטכנית, החליפו את המונח "שואה" ו"רצח עם" בטקסט/וידאו (כאשר אני מייחס אותו לאירועים באפגניסטן) ב"הריגה של 1.5 מיליון אפגנים" (או המקבילה שעובדת עבורכם). אך בעיניי, אין ראוי מלהשתמש במונח הטעון "שואה", אשר משקלו מגיע מהשואה היהודית כמובן, בכדי למנוע או לבקר רציחות המוניות של בני אדם, באשר הן. אם חשובה לכן יותר ההגדרות המשפטיות או הייחודיות של השואה היהודית, מאשר הצבעה על האחדות שלה עם רציחות המונים אחרות בכדי לעצור אותן, אז לטעמי מדובר בדיוק בהיפוך המוסרי של לקחי השואה, שתיארתי ב"סוף דבר".

תרגום:

כל הטקסטים מאנגלית תורגמו על ידי. ניסיתי להישאר נאמן למקור, אך גם לי יש הטיות שאינני מודע אליהן ושגיאה היא תמיד אפשרות. אם יש ספק, אתם מוזמנים לבדוק את המקור בלינקים שמצורפים לציטוט ולהשאיר תגובה אם טעיתי.

פורסם בקטגוריה חוץ לארץ, חינוך, עיתונות, פוליטיקה, צבא, שחיתות | עם התגים , , , , , , , , , , , , | 25 תגובות

כך המציאו ארגוני החקלאים, התקשורת והפוליטיקאים את עלילת "הטרור החקלאי"

טרור חקלאי. למעט אם חייתם תחת סלע בשנים האחרונות, ראיתם את המונח הזה שוב ושוב בכותרות התקשורת הישראלית. זה בכלל לא משנה אם זה עיתון שמאל או ימין, המסקנה של קורא החדשות הישראלי מהחדשות המשווקות לו, היא שישנה תופעה עצומה בהקפיה, שאף הולכת ומחריפה משנה לשנה, של ערבים המבצעים פשיעה לאומנית כנגד חקלאים יהודים, על דרך הגניבה, ונדליזם, סחיטה והצתה, המובילה למשבר חמור בחקלאות, נטישה של חקלאים את הענף והשתלטות ערבית על אדמותיהם.

מקבץ כותרות מהתקשורת

מקבץ כותרות רנדומליות מהתקשורת הישראלית

מה אם אגיד לכם שכל זה היה ועודנו שקר? שבישראל בכלל אין דבר כזה "טרור חקלאי ערבי"? מה אם אגיד לכם שכל הסיפור הזה נולד מעלילת דם גזענית של ארגוני החקלאים, המנסים להשיג תקציבים מקופת המדינה? שהפוליטיקאים שדיווחו לכם שזו האמת, בו-זמנית הודו בפה מלא שזה השקר שלדעתם צריך לספר לכם, בכדי להשיג את התקציבים הנדרשים ולרצות את הלובי החקלאי? שמאות העיתונאים שדיווחו לכם בעשרות אלפי כתבות שה"תופעה" הזו היא עובדה, כלל לא טרחו לבדוק את הנתונים ובמקרים הגרועים יותר, בדקו ואז שיקרו לכם?

נשמע הזוי וקונספירטיבי מכדי להיות אמיתי? לחצו כאן לקריאת התחקיר המלא באתר "הארץ" ושיפטו בעצמכם.

פורסם בקטגוריה גזענות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חדשות, עיתונות, פוליטיקה, פלילים | עם התגים , | 14 תגובות

אישתון עובר ל"הארץ"

לאחר כשש וחצי שנים כבלוג עצמאי, אישתון עובר לעיתון "הארץ". בשלב זה מדובר על תקופת ניסיון של כמה חודשים, בעיקר לצורך פרסום פרוייקט מבקשי המקלט בישראל, עליו אני עובד מעל לחצי שנה, ולאחריה יחליטו ב"הארץ" האם היתה זו טעות נוראית שיש להפסיקה לאלתר או טעות סבירה שאפשר לחיות עמה.

לפני שאכנס לפרטי המעבר, אני רוצה ראשית להזמין את כל מי שמתעניין בסוגיית האריתראים והסודנים בישראל (ברמת הנתונים ולא הדעות), לעקוב אחרי פרסומי בחודשים הקרובים (ניתן להרשם לעדכונים במייל – כאן בבלוג מצד שמאל למעלה – או בפייסבוק, טוויטר, וגם ב"הארץ" כמובן).

אני יודע ש-14 שנים לאחר הגעת ראשוני האריתראים והסודנים לישראל, מרבית הישראלים, מימין ומשמאל, כבר די משוכנעים שהם מיודעים בסוגיה. כולכם קראתם כתבות בנושא או עוקבים אחרי הפעילים הבולטים ברשתות החברתיות, וחלקכם אפילו קרא דו"חות של ארגוני זכויות אדם משמאל או של "המרכז למדיניות הגירה ישראלית" מימין. למרות שכך, לאחר כמה שנים של עיסוק בסוגיה וכעת כמעט שנה של מחקר אינטנסיבי, אני יכול לומר כיום שישנם חורים ענקיים של ידע בנושא הזה, לצד טעויות ואפילו שקרים.

היות ומדובר בגורלם של עשרות אלפי בני אדם (תושבי השכונות הרלוונטיות לצד האריתראים והסודנים), אני מבקש שתעשו עימי עוד סיבוב אחד ותשתפו ותזמינו אחרים לעשות זאת גם כן. חלק ניכר מהמידע שאציג הוא חדש לחלוטין (כן, גם אם אתם מיודעים ומעורבים לרמת יהונתן יעקובוביץ או ענת בן דור, שפי פז או יגאל שתיים) או לכל הפחות מסודר ומרוכז בצורה אחרת משנעשה עד כה.

אם אינכם גזענים שפשוט לא רוצים שכף רגל לא-יהודית תדרוך בישראל או אוטופיסטים מנותקים מהמציאות שחושבים שיש לְאַזְרֵחַ כל כף רגל שדורכת בישראל, המידע שאציג בהכרח ישפיע על עמדותיכם, שכן הוא סותר הרבה מהנתונים בסוגיה – ממש בנושאי הליבה שלה.

דרושים מתנדבים

כחלק מפרוייקט מבקשי המקלט, אני זקוק למספר רב יחסית (כמה עשרות) של מתנדבים, לניתוח כמות גדולה של מידע. אין צורך בהכשרה מיוחדת או ידע מוקדם. פשוט לקרוא ולשלוף מידע, בהתאם להנחיות שתקבלו.

דרישות:

  • יכולת בסיסית לעבוד עם מחשב (שום דבר מרגש: גלישה, גוגל דוקס, צילומי מסך וכדומה) וכמובן מחשב (שולחני או לפטופ. לא ניתן לבצע את העבודה על טאבלטים וכדומה) וגישה לאינטרנט.
  • יכולת להתמודד עם עבודה סיזיפית יחסית (הרבה קריאה משעממת, בדרך למציאת ה"אוצרות הקבורים" שנדרשים למחקר).
  • פנאי לפגישת אורינטציה ראשונית של כמה שעות בת"א (ייתכן שבסוף נסתדר בלעדיה).
  • יכולת להתחייב למינימום של 30 שעות התנדבות מהבית, על פני החודש שלאחר הפגישה הראשונית.
  • תדרשו לאשר (בכתב או תיעוד אחר) שלא לשתף או לחשוף את המידע שתעסקו בו ואת הפרוייקט, בשום צורה ואופן, עד אשר זה יפורסם.
  • תאריך התחלת ההתנדבות עוד לא נעול, אבל מתישהו בחודש הקרוב.
  • רוצים לעזור? כיתבו לי (eishton@gmail.com) עם הכותרת "התנדבות לפרוייקט מבקשי המקלט".

אז מדוע אני עוזב את הבלוג?

שתי סיבות הובילו אותי למהלך הזה. ראשית, כידוע לכל קוראי הבלוג, הפרסומים מאז ומעולם לא היו עקביים: לא עמדתי בלוחות זמנים, טרחתי זמן רב על טקסטים "מושלמים" שעד שסיימתי אותם הפכו ללא רלוונטים וכדומה. אני מקווה שכניסה למערכת מסודרת, עם עורכים, דד-ליינים ותמיכה הקפית, יתקנו זאת.

באשר לסיבה השניה: אינני רודף אחרי כסף, אך חוסרו רודף אחרי ואפשר לומר שההחלטה לעבור לעולם השכירים, היתה החלטה קבוצתית, שהתקבלה לאחר התייעצות עם מיטב חבריי בבנקים ובחברות האשראי, שהאמינו בי והיו לצידי עוד מהמינוס הראשון.

נ.ב.

אינני באמת "עוזב את הבלוג". כאמור, מדובר כרגע בתקופת ניסיון, שגם במהלכה פסקה ראשונה ולינק לכתבה המלאה ב"הארץ" ימשיכו להתפרסם פה ואם יהיו תכנים שהם לא ירצו או חלקים מהם שיפלו בעריכה, גם אלו יגיעו לכאן.

כמו כן, אני מנצל את המעבר להאצת קצב הכתיבה. מעתה אני מקווה שלצד התחקירים, אעמיד גם טורי דעה וטורים קצרים נוספים, שבעבר פרסמתי כסטטוסים בפייסבוק בלבד או שלא פרסמתי כלל (כי שמרתי את הבלוג לתכנים "גדולים"). זה עדיין החלק הפחות חשוב של עבודתי, אבל זה יאפשר לי להשאר ברצף כתיבה ורלוונטיות. בינתיים התפרסמו בשבועיים האחרונים שני טורי דעה שלי ב"הארץ" שאתם מוזמנים לקרוא כאן (על המצגת/סטנדאפ של נתניהו על איראן) וכאן (על עיוות המציאות בטיעון של עמית סגל לתמיכה בפסקת ההתגברות).

מדוע "הארץ"?

ראשית שקלתי לעשות קמפיין גיוס המונים. אלא שעשיתי אחד כזה בעבר וכאמור, אינני מרגיש שעמדתי בציפיות. לאחר מכן בדקתי אפשרות של מימון מקרנות ועמותות. כמה קרנות, כמו "הקרן החדשה לישראל", אכן הסכימו לתמוך בבלוג (או לפחות בפרוייקט של מבקשי המקלט) ואפילו בסכומים מצטברים שיקח לי זמן רב להרוויח כשכיר (תודה על כך).

אלא שקרנות ועמותות אלו, שלא בצדק וללא בסיס עובדתי, הפכו בעשור האחרון בישראל למושא של קמפיין דה-לגיטמציה, המציג אותן כמי שמנסות להשמיד את מדינת ישראל (כמדינת היהודים או בכלל) – במיוחד בנושא האריתראים והסודנים. הגם שאין בכך אמת ולמרות שהבלוג הזה מקפיד ללוות טענותיו בלינקים והוכחות אשר מבטלים את הצורך להתבסס על אמינות הדובר וחשיבות מימונו, הדבר היה פוגע ביכולתי לתקשר עם חלק מהאנשים במחנה השני ומעולם לא ראיתי טעם בעיתונות אוננותית המענגת את עצמה ומשכנעת את המשוכנעים מראש (זו אינה ביקורת חד-כיוונית וגם בשמאל רבים פוסלים מידע, רק בגלל שהוא הגיע ממקור ימני).

היות שכך, החלטתי לבדוק אופציות כשכיר בגוף תקשורת קיים. עשיתי סבב, קיבלתי כמה הצעות, ובחרתי במוסד שהוא מבחינתי פסגת העיתונות הממוסדת בישראל. נכון שאינני מסכים עם כל שנכתב בדפיו, עם חומת התשלום שלו, עם הקהל המוגבל (למרות שעדיין משמעותית רחב יותר מזה שיש לי, כאן בבלוג) ושאני דוקא כן חושב שהוא פעמים רבות חוטא בחטא האוננות-המחנאית, אבל כל מי שעיניו בראשו ומזיז לרגע את טורי הדעות ועוסק במהות החשובה ביותר, לדעתי, של עבודה עיתונאית – חשיפת מידע חדש ובעל חשיבות לציבור (במיוחד כזה שהאליטות, לסוגיהן, מעוניינות לקבור) – יהיה חייב להודות במה שגם ניתן לדעתי להוכיח במחקר, והוא ש"הארץ" מפרסם יותר תוכן ייחודי וחדשני, יותר תחקירים וחשיפות, מאשר כל גוף תקשורת אחר במדינת ישראל. "הארץ" גם היה העיתון היחיד שבכל זאת פרסם חלק קטן מהתכנים שלי או לפחות קישר אליהם. ברוח זו, קיבלתי יד חופשית למדי (לפחות לזמן זה), לעסוק במה שאני רוצה ואיך שאני רוצה. אני מקווה שאעמוד בציפיות.

האם אישתון ישאר אנונימי?

כנראה שלא. כפי שכתבתי כבר בעבר, הבחירה באנונימיות נבעה משיקולי ביטול-אגו ולא עקב היותי מקושר לאיזה ארגון או רתיעתי מחשיפה לציבור (כבר רואיינתי בחיי מספר פעמים בפנים גלויות – בטלויזיה ובעיתונים). כעת אני מעוניין לפנות לקהל רחב יותר, במיוחד בסוגיה הרת הגורל של מבקשי המקלט, ובכדי לעשות זאת אנסה לשלב גרסאות וידאו של התכנים (דהיינו אני מול מצלמה) ולאחר מכן גם אתראיין עליהם בגופים אחרים. החשיפה גם תאפשר לי לקחת חלק אקטיביסטי יותר בנושאים הקרובים לליבי ולא רק לסקרם מאחורי המקלדת. נוסף לכך, החברים מהבנקים אינם מסופקים גם מהשכר ב"הארץ", כך שאפשר ובעתיד אשלים הכנסה בדרכים שונות, אשר אינן מתאפשרות כל עוד אני אנונימי.

לבסוף ואם להיות כן, אז לאחר 6 וחצי שנים של ניתוק, קצת מיציתי את הבדידות של האנונימיות ואפילו מיזנתרופ כמוני מוצא עצמו כעת במחסור באינטראקציה (שאני בטוח שיעלם מהר למדי עם הגעתה).

תודה

זו רק תקופת ניסיון בשלב הזה, אז אינני רוצה לומר מילים סופניות יתר על המידה. ובכל זאת: תודה רבה לכל התומכים בבלוג לאורך השנים. גם העבודה שתפורסם כעת על דפי "הארץ" היא תולדה של תמיכתכם ומכל הדרכים בהן הרווחתי כסף בחיי, שום דבר לא משתווה לתחושה המוזרה-נפלאה הזאת, כשאתה מקבל הודעה שמישהו שקרא את התוכן שכתבת ולמעשה כבר קיבל את מלוא המוצר בחינם, משלם מבחירתו החופשית בעבורו.

תודה לכל מי שהתנדב, לכל מי שנידב מידע, למי שהדליף, שיתף, תמך, קרא והגיב.

החודשים הקרובים יהיו עמוסים בתכנים, אז אל תלכו לשום מקום.

פורסם בקטגוריה ענייני אישתון | עם התגים , , , | 25 תגובות

גיבורים נולדים במותם 2017 – הסרט: יכיר עם ישראל את בניו ובנותיו

תמונה לסרט1

הסרט/מצגת לפניכם נועד להוקיר את החללים, אך בו זמנית למצוא בעיות במערכת, להשמיע את קולן של המשפחות שכנראה שלא יתנו להן להדליק משואה, ולמנוע את החלל הבא. התחקיר הטקסטואלי המלא, עם מידע נרחב יותר על החללים, סטטיסטיקות וחשיפות נוספות, יפורסם בשבוע הקרוב.

מומלץ להעביר את הסרט ל-HD בכדי לצפות באיכות טובה ושהטקסט והתמונות יהיו ברורים. כמו כן, מומלץ לצפות במסך מלא בכדי לקרוא בנוחות ולהפעיל רמקולים/אוזניות.

 

תיקונים/תוספות לאחר פרסום:

  • אם אינכם רואים את הסרט, ייתכן שיש לכם תוסף החוסם את פייסבוק. כבו אותו או שתוכלו לצפות ישירות בלחיצה כאן.
  • אריה רוזנפלד – שבסרט מדווח שאיבד רגלו בלבנון, על פי עדות בעקבות הסרט, נטען שאיבד רגלו בשירות קבע, בתאונת מלגזה במחסן תחמושת.
  • ממשפחתו של אליהו גבאי נמסר, כי אליהו טבע כי לא היה מציל בעקבות שביתת המצילים.
  • אורן אהרן לוי – שהתאבד ב-28.12.2016 אך מפאת שמו הנפוץ לא הצלחתי למצוע מידע נוסף עליו: בעקבות הפרסום זוהה אורן ע"י צופה. להלן תמונתו:אורן אהרו לוי


אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. בסרט בו צפיתם ובתחקיר שמאחוריו הושקעו כ-350 שעות תחקיר, כתיבה, גרפיקה ועריכה. אם מצאתם שהתוכן מצדיק זאת, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם – בלחיצה כאן.



פורסם בקטגוריה הסכסוך הישראלי-פלסטיני, פוליטיקה, צבא | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 37 תגובות

הדלתא-∆ 28.3.2017



התקשורת – הבולשיט = ∆



מקרא

הערה: מסתבר שהייתי יומרני מידי והפינה לוקחת לי הרבה יותר זמן להרכבה משחשבתי. בנוסף, התוצאה פחות מקצועית מהסטנדרט שאני בנוח לגביו (אבל אני חייב להמשיך הלאה לדברים אחרים). כך שייתכן מאוד שזו תהיה פינה חד-פעמית בלבד, שכן לא אוכל לבצע תחקירים במקביל. הפינה מתחילה ב'לאקונה' (נושא שאני מרגיש שסובל מתת-דיווח בארץ ומשלים משלל פרסומים) וסקירת התקשורת לאחריה.

לאקונה ∆ תקשורתית: תת-הדיווח על הקורבנות של ארה"ב

"המלחמה בטרור של טראמפ הפכה במהירות לברברית ואכזרית כפי שהבטיח" – מדווח ה'אינטרספט' בכתבה על מלחמת 16 השנים של ארה"ב בטרור והאצתה אל הבלתי-מוסרי (או לכל הפחות בלתי-מקצועי) תחת טראמפ. ב-4 פעולות בחודשיים הראשונים של טראמפ, נהרגו כבר צפונה מ-300 אזרחים סורים ותימנים. בחודש האחרון נהרגו כ-1300 אנשים בכ-100 תקיפות של ארה"ב והקואליציה, שלא ממש סוקרו בתקשורת – בוודאי לא בצורה המתקרבת לסיקור של כל הרוג בודד באירופה, ארה"ב או ישראל.

aristrikes-1490534771

ארה"ב (לצד מדינות מערביות נוספות) אחראית גם למקרי מוות נוספים, אשר לא מבוצעים ישירות על ידה אלא, בתימן למשל, בעיקר ע"י ערב הסעודית (אבל החימוש, ההכשרה, האישור והמודיעין, הם לרוב אמריקאים). מתוך כ-40 אלף ההרוגים בתימן, 13 אלף נהרגו ב-90 אלף ההפצצות של ערב הסעודית, ששליש מתוכן פגעו במטרות אזרחיות.

'האינטרספט' מכניס את הזינוק בהרוגים לקונטקסט עם הבטחת הבחירות של טראמפ "להפציץ לדאע"ש ת'צורה", ואז לשלוח את חברת הנפט אקסון לקחת "להם" את הנפט (למרות שהוא גנוב מתושבי המקום מלכתחילה, אבל הגונב מגנב פטור כנראה). לבינתיים נראה שהוא אכן הולך בכיוון, לאחר שבפברואר טראמפ מינה את מנכ"ל אקסון לתפקיד מזכיר המדינה, האחראי על מדיניות החוץ.

המדיניות האגרסיבית אך כושלת הזאת, לא צפויה להיפסק כשממשל טראמפ מצוייד ביותר ויותר "מומחי טרור" כמו  היועץ לביטחון לאומי הפרו-נאצי, סבסטיאן-v-גורקה:

זאת למרות שבניגוד לפרופגנדה, ארה"ב בכלל לא נסוגה צבאית מהעולם תחת אובמה (כפי שאוהבים לומר בימין כאן ומעבר לים). בעוד שרובנו חושבים על פעילות צבאית במושגים של מלחמה כוללת, 'הכוחות המיוחדים' (SOF) של ארה"ב הם שמבצעים את מרבית התקיפות וההדרכות/הפעלות של כוחות מקומיים, עוד מתקופת בוש (למעט במלחמה כוללת כמו הפלישה לעיראק). ב-2016 55% מהם נשלחו לאזור המזרח התיכון – ירידה של 35% מאז 2006, שלכאורה תומכת בפרופגנדת הנסיגה הצבאית של אובמה (למרות שמדובר בעיקר בצמצום הכוחות בעיראק ואפגניסטן). אלא שבאפריקה בזמן הזה, הקף הפעילות זינק ב-1600%. בסה"כ מספר המדינות בהן פעלו הכוחות המיוחדים עלה ב-130% תחת אובמה וב-2016 הכוחות נפרסו ב-138 מדינות – 70% ממדינות העולם (שאובמה כביכול "נסוג ממנו").

20170202_Special_Forces

~~~

בינתיים, הוכרז לאחרונה כי מדענים ירססו חומרים באטמוספרה בניסוי הגדול ביותר עד היום לתיקון התחממות כדור הארץ. בממשל טראמפ – שלפחות בגילגולו הנוכחי מכחיש את קיומה של תופעת שינוי האקלים מעשה אדם ("תרמית של הסינים") – ישנה התלהבות מרעיון הנדסת האקלים הלא מבוסס הזה, שכן הוא מאפשר להמשיך ולזהם, תוך קיצוץ תקציבים המיועדים לפיקוח ומניעת הזיהום. בכך מצאו פיתרון למה שהם טוענים שכלל איננה בעיה.

ואכן, התקציב של טראמפ משלב בין האגרסיביות הצבאית – זינוק בתקציב הביטחוני – ובין קיצוץ עמוק בכל השירותים לאזרח, לרבות ביטול הפיקוח והמחקר הסביבתי. כפי שאמרו הנשיא ודוברו בנוגע לתופעת שינוי האקלים: "אנחנו לא מוציאים על זה יותר כסף. אנחנו מחשיבים את זה לביזבוז כספי המיסים שלכם".

לסיכום, סביר להניח שבשני הנושאים הבוערים ביותר כיום – הלוחמה הנצחית (כולל טרור ופליטים) והסביבה (שינוי אקלים וזיהום) – העולם הולך לכיוון שלילי ואולי אסוני בארבע שנים הקרובות (מחנה ה"להכנס בהם" ו"לנשום פחם זה בריא", כמובן יחשוב אחרת).

השחיתות בתע"א: עדויות במשטרה וממכתב שנשלח למבקר המדינה על קיומו של מנגנון התפקדות בכפייה לליכוד תחת איומים לפגיעה בשכר וקידום העובדים, המופעל ע"י הוועד ובכירים בתע"א הקשורים לשר הרווחה כץ ופעלו לפי דרישותיו || השחיתות במעצ: טיוח דו"ח ביקורת ותפירת ג'וב למקורבת|| החל מראשון: משני מנכ"ל למשרדי ממשלה ימונו ללא מכרז ע"י השרים. נתניהו כבר קיבל את אותה החלטה לפני 20 שנה והתקפל רגע לפני שבג"ץ הספיק להתערב || הצעת חוק של הבית היהודי למנוע מבג"ץ לפסול חקיקה|| נפסלה החלטת עיריית פ"ת לנתק חשמל ומים מבניין של מבקשי מקלט || מפעל הפיס הורה לבטל אירוע של שוברים שתיקה: פעילות אסורה∆|| המוסד גייס אנשי ביון צרפתים כסוכנים כפולים|| החברה המטפלת בקופי חוות מזור: המדינה לא העבירה כסף, מחר נאלץ לנטוש. ככל הנראה הגיעו להבנות עם המהג"ס למימון ל-3 חודשים הקרובים || 'הארץ' בהפשטה מסודרת וחביבה למי שאיבד את עצמו בנוגע למשבר התאגיד ורוצה להבין מה קורה או לחילופין הסרטון הקצר של וואלה || דו"ח OECD: תמיכה נמוכה בישראל לסיעודיים|| דו"ח הביטוח הלאומי: קיצוץ הקצבאות מ-2003 דרדר נכים לעוני|| חקירה במשטרה על תמיכה בחרם היא בלתי חוקית|| עוד 57 מיליון להתנחלויות ||

פל∆טינה

blood

הנער שנהרג ע"י חיילים בחמישי וצה"ל טען שזרק בקבוקי תבערה ∆ – הפלסטינים טוענים שהוא וחבריו (שנפצעו קשה) בכלל לא יצאו מהרכב ושהמרחק מהכביש להתנחלות בכלל לא מאפשר זריקת בקת"ב. ההוכחות, לטענתם, הן תמונות (משמאל) של הרכב המחורר והדם שבתוכו (מה שלא מוכיח שלא זרקו ואז ברחו לרכב, אבל כן מוכיח שכנראה המשיכו לירות עליהם גם כשכבר ישבו בתוכו) ∆ || חמאס סגר את המעבר מעזה לישראל עקב ההתנקשות בבכיר הארגון∆ לאחר מכן פתח אותו חלקית (גברים בני 15-45 מנועים מלעבור) לצד סגירת המרחב הימי, שדרכו חושדים שהגיעו המתנקשים או יברחו משת"פים של ישראל || עדויות מחקירת המח"ט, ישראל שומר, שירה והרג נער פלסטיני, ובחקירתו שיקר וטען שהיה בסכנת חיים כי זרק עליו אבן (לעומת זאת: ילדים יהודים זרקו אבנים על אוטובוסים בעפולה בשביל הכיף, נעצרו בצורה מסודרת, שוחררו עם ערבות של ההורים ואפס כדורים בראשם) || הסרטון של החיילים הגוררים ילד פלסטיני בן 8 מבית לבית בניסיון להכריח אותו לחשוף זורקי אבנים || צה"ל: 14 חשודים בטרור נעצרו ביהודה ושומרון || תחקיר טוען (אבל לא ממש מוכיח) שישראל או המוסד אחראים לתקיפות על אתרי אינטרנט של ה-BDS || צה"ל: ניסיון דקירה ליד בה"ד 3 (נעצר ללא נפגעים)∆ || אחרי 17 שנים של התעללות, העליון חייב את הצבא לפצות על הריסה של משתלות וחממות של פלסטינים || אל ג'זירה על מפעלים ישראלים בשטחים, המזהמים את שטחי החקלאות של הפלסטינים ומעסיקים אותם בתנאים עלובים:

סטטיטיקה

פועל בניין נהרג – 10 || הרוגים בתאונות דרכים – 79 ||

אקטרה

שקד מעכבת את מינוי נשיאת העליון כדי לבחון מחדש את שיטת הסיניוריטידורית ביניש מגיבה∆|| פעילה ערביה לזכויות נשים נורתה בלוד ע"י מתנקש רעול פנים עם משתיק קול ומצבה אנוש ∆ || ריבלין דחה את בקשת החנינה של אולמרט∆|| כרגיל, המטה ללוחמה בטרור הוציא אזהרות מסע שהופכות לכותרות בומבסטיות ללא הצדקה∆||  רגב Vs. תאטרון אל-מידאן∆|| שת"פ חשאי בין עירית חיפה לארגונים הסביבתיים הביא לפשרה מוקדמת מדי|| אביגדור קלנר, ממורשעי פרשת הולילנד, זכה בשחרור מוקדם מן הכלא|| המדינה כלאה מבקש מקלט דרפורי בניגוד לחוק ע"י המנעות מכוונת מלאפשר לו להוכיח שהוא דרפורי|| ביטן אמסלם וזוהר מהליכוד מנעו רפורמה לביטול המונופליות על שידורי הספורט, ערוץ 5 נשאר הבלעדי, המחיר זינק פי 5 ומגולגל לצרכנים || הורים לאוטיסטים ללא מסגרת חינוכית תובעים את המדינה על הפקרתם|| הקומנדו של המשרד לנושאים אסטרטגיים: כך פועלת ישראל נגד פעילי החרם || חיפה כימיקלים שיקרה\"טעתה" כשטענה כי לא ניתן לרוקן את מכל האמוניה מתחת ל-600 טון|| מנהל בבז"ן הורשע בעסקת טיעון – שלח עובדים למותם ברשלנות וקיבל חצי שנת עבודות שירות|| דו"ח חדש של מרכז המחקר והמידע של הכנסת על התמכרות לתרופות מרשם בישראל|| נעצרו 22 חשודים בעבירות מין שהוסתרו בחברה החרדית|| עמותת 'מתנת חיים', העוסקת בתרומת איברים, מפלה ערבים ומאפשרת 'תרומה ליהודים בלבד' (מרבית האיברים אכן מגיעים ליהודים בלבד) || שחיתות במועצה האזורית גלבוע: תפירת מכרזים, נפוטיזם, ניגוד עניינים, עבודות פיקטיביות. הקוקטייל הישראלי הרגיל:

מ∆ביב לעול∆

300 נעצרו בהפגנות נגד נשיא בלארוס והגבלות הוטלו על האינטרנט∆ || אלפי מפגינים ברוסיה נגד השחיתות || המחאה וההפגנות בברזיל על שחיתות הענק בפרשת "שטיפת המכוניות" נמשכות|| אנשי מיליציה בקונגו ערפו את ראשיהם של כ-40 שוטרים || 6 עובדי סיוע נרצחו בדרום סודאן – סה"כ 12 השנה ו-79 מ-2013|| יום הזיכרון לשואה הבנגלדשית של 1971, בה נרצחו בין 300 אלף ל-3 מיליון בני אדם ונאנסו כ-300 אלף נשים, ע"י הכוחות הפקיסטנים.

הרצאות ∆ ודוקו

מושב באונ' ת"א על "חידושים בתיאוריה פמיניסטית מזרחית": 'זהות מזרחית נשית במשפט' – פרופ' יפעת ביטון, 'עדה מעמד ולאום– שוליות מרובה בתוך ההגמוניה' – ד"ר יאלי השש || התמודדות עם שינויי האקלים בארץ ובאזור, ניר סתיו, מנהל השירות המטאורולוגי (ישראל התחממה כבר במעלה וחצי) || "המועדון בו הנשים כלואות": זנות, סרסורים ופליטים סורים בלבנון, בה החוק קובע כי לזונות אסור לצאת לרחוב מ-5 בבוקר ועד 1 בצהריים "לביטחונן האישי".

דעות

גשם של רופאים ערבים, חרף נתניהו|| כחלון רק צריך לשרוף קצת זמן||

פּקה פּקה

סגן נשיא ארה"ב מייק פנס: טראמפ שוקל ברצינות את העברת השגרירות לירושלים || לפיד מעלים את פתרון שתי המדינות ומקצין: דוגל בתהליך היפרדות שיימשך 20-15 שנה || ראשי המפלגות החרדיות לנתניהו: מתנגדים להקדמת הבחירות על רקע משבר התאגיד || בנט ולבני נפגשו בוושינגטון עם השליח האמריקאי לתהליך השלום || גפני: אנחנו לא מאמינים שנכון ללכת לבחירות, אבל לא חוששים מכך || לפיד: "אם אבחר לראשות הממשלה, הטלפונים הראשונים שלי יהיו לליכוד ולעבודה". "מפלגה שבתוכה יושבת בל"ד עם חנין זועבי, באסל גטאס ושונאי ישראל ממש לא יכולה לשבת בממשלה" || ח"כ מרגלית ליועמ"ש: נתניהו מפר את הסדר ניגוד העניינים שלו בתחום התקשורת ||



אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. אם מצאתם שהתוכן מצדיק זאת, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם – בלחיצה כאן.



פורסם בקטגוריה הדלתא-∆ | 7 תגובות

פינה חדשה בבלוג: הדלתא-∆

החל ממחר, סקירת תקשורת יומית בבלוג – הדלתא-∆ – השואפת להיות מעין עורך קולקטיבי לכ-250 מקורות המידע שאני קורא באופן קבוע, ולגבשם לכדי עיתון יומי (או לפחות "לינקתון", שכן מדובר בהפניה לתכנים ולא פרסומם כאן)  – בלי הג'אנק והאינטרסים, דחוס ואינפורמטיבי. בפשטות:



התקשורת – הבולשיט = ∆



בימים/שבועות הראשונים אפעיל את ה-∆ במצב "הרצה" ואתם מוזמנים להשאיר ביקורת/הערות. לפי הפידבק והתשלומים מבחירה שלכם, לצד היכולת שלי לייצר את הפינה בלא יותר משעה ביום (לא כולל הקריאה של התכנים – שעה/תיים – שאני מבצע מזה שנים ללא קשר ל-∆), אשקול בעוד כחודש אם להמשיך או להפסיק עם הסקירה.

מה הרעיון של ה-∆?

בעולם התקשורת של היום, רוב התוכן אינו מכיל מידע חדש. כל עובדה הנלמדת לראשונה, מתורגמת לאלפי טורי דעה, לצד פרסומות, כפילויות תוכן, ג'אנק, עיסוק אובססיבי באותם נושאים או אירועים ללא כל חידוש וכן הלאה. תכנים נטולי כל חידוש אלו, מהווים 99% ממה שקרוי "החדשות". ה-∆ היא סריקה של התקשורת ושליפה של ההפרש (או 'הדלתא') שבין הידע שהיה קיים לפני התוכן המדובר, והידע החדש שנוסף לעולם בזכותו – בניכוי כל הברברת המיותרת.

בנוסף לכך, ה-∆ תהיה ערוכה כפי שאני מאמין שהחדשות צריכות להיות ערוכות. היררכיית המידע תהיה לפי סדר חשיבותו, כאשר בניגוד לתקשורת אינני מייחס חשיבות לנדירות האירוע או ל"סקסיות" שלו, אלא דוקא לכמה שהוא נפוץ ביחס להשלכות האמפיריות שלו על העולם שלנו (פיגוע בעיראק עם 100 הרוגים ימוקם לפני פיגוע בלונדון עם שני הרוגים, זיהום סביבתי לפני תינוק שנשכח באוטו וכן הלאה). טורי דעה, ראיונות וכדומה, יקחו את המושב האחורי (אם יכנסו בכלל לרכב), ותחקירים ומידע חשוב על המציאות, ייקחו את ההגה.

למה אני חושב שנדרשת סקירה שכזו בישראל?

ראשית, בגלל הואקום. הסקירות היומיות הרציניות שהיו בישראל (ולווט אנדרגראונד והעין השביעית) אינן איתנו יותר. סקירות אלו ביצעו סיקור רחב יותר מזה שתראו ב-∆ (אני פחות אכתוב ויותר אלנקק), של מספר כלי תקשורת קטן בהרבה (העיתונים הראשיים של ישראל בלבד, לעומת ~250 מקורות מידע שונים שאני אסקור), מתוך פרספקטיבה הרבה יותר "הומוטקסטואלית" (עיתונאים שמדברים על עיתונאים ותקשורת שעוסקת בתקשורת). עיסוק זה חשוב וראוי, אבל אני אתמקד יותר בתוכן עצמו. אם נאמר ש'העין' חושפים את העיוות, ההטיה והבעיות בתקשורת – עבודה קריטית וחשובה במיוחד בישראל – ה-∆ שואפת פשוט לעקוף אותן ולהציג את התמונה הנכונה.

שנית, אין אף גוף תקשורת, או מקבץ של מספר חד-ספרתי של גופי תקשורת, שקריאת התוכן שלהם משקפת את המציאות בצורה נכונה ויחסית מלאה (לפחות בסטנדרטים שלי). הפתגם הישן קובע שאם אתה לא קורא עיתונים, אתה לא מיודע אבל אם אתה קורא אותם, ידיעתך מעוותת.

הפיתרון לבעיה זו היא כמובן לקרוא המון עיתונים, בלוגים, מחקרים, גופי תקשורת אלטרנטיבים ועוד, עד אשר העיוות שמייצר כל יצרן תוכן ספציפי – מטעמי אידאולוגיה, רשלנות, אינטרסים כלכליים, אינטרסים פוליטיים ועוד – מתבטל אל מול העיוותים הנגדיים, ומתקבלת תמונת מצב תקינה (יחסית). מן הסתם לרוב האנשים אין זמן לעשות זאת כל יום ולכן אני מקווה שה-∆ תוכל לעשות זאת בשבילכם (למרות שאני מודע לחלוטין שמרבית האנשים גם לא מעוניינים בשירות הזה ולא מקרה הוא שגופי תקשורת מסדרים את התוכן בריבועים עם תמונות גדולות, ולא שורות מידע מהודקות).

מה עם העבודה הרגילה של הבלוג?

כאמור, סקירת התקשורת (ללא התיעוד של ה-∆) היא משהו שאני עושה כבר שנים. התוספת היא רק כתיבת תמציתית לגבי זה, שאני מקווה שאוכל לבצע בשעה לכל היותר. אמשיך לפרסם תחקירים, טורי דעה וביקורת תקשורת כרגיל.

הערה: אני מחפש מתנדבים להפעלה מחדש של יומן האירועים של הבלוג, שריכז הפגנות, הרצאות ואירועים פוליטים, לצד הופעות, טיולים ומסיבות חינמיים. אם אתם מעוניינים להשקיע 10 עד 120 דקות ביום (תלוי כמה יומני ארועים תקחו על עצמכם וכמה מהירים אתם), בסריקת אירועים והכנסתם ליומן הבלוג וליצור יומן ארועים חברתי שיעזור לשלל המאבקים החברתיים בישראל, הפצת השכלה ותרבות חינמיים ובילויים ברי-קיימא, צרו עימי קשר (eishton@gmail.com).

 

פורסם בקטגוריה הדלתא-∆ | 16 תגובות

פייק ניוז: 'כאן' ו'מידה' מוכיחים שהתקשורת משקרת על האנטישמיות תחת טראמפ בעזרת שקרים על האנטישמיות תחת אובמה

ביקורת תקשורת

בתאגיד 'כאן בהקמה' פרסמו (23.2) סרטון המוכיח לכאורה, שהטענות בתקשורת על עלייה באנטישמיות בארה"ב תחת טראמפ הן למעשה "פייק ניוז", והאשם האמיתי הוא אובמה. להלן הסרטון:

הכתב מאחורי הסרטון, עומר דוסטרי מ'כאן', מאשים את התקשורת בהתעלמות מהמידע מסיבות אידאולוגיות, אך למעשה זה דוסטרי שמציג שנתיים מתוך 8 שנות ממשל אובמה, המציגות עליה באנטישמיות תחת אובמה וכך מזכות לכאורה את טראמפ.

סיבוב קצר בפייסבוק של דוסטרי, הוביל אותי למה שאפשר והיה המקור של כל הטעויות וההטעיות שבכתבה שלו, אשר חופפות במידה רבה את הטעויות וההטעיות בכתבה של גלעד צוויק באתר 'מידה' ("איפה היה מואב ורדי כאשר האנטישמיות גאתה תחת אובמה?"), שזכתה לחשיפה רחבה יחסית. כך שטקסט זה הוא ביקורת ותיקון לכתבה ולסרטון יחדיו.

נאמר רק שבעיית יסוד בשתיהן, הוא שהם מערבבים את הנתונים של הליגה נגד השמצה הנוגעים לביקורת על מדיניות ישראל מול הפלסטינים (מה שהליגה מכנה "פעילות אנטי-ישראלית"), עם שנאת יהודים באשר הם (אנטישמיות).

בהחלט ייתכן שהם, כמו מרבית הישראלים-היהודים כיום, מאמינים שהשניים אחד הם (למרות שהדבר אומר שישנם מיליוני "יהודים אנטישמים" בישראל ובעולם) ושזו רק "אנטישמיות מוסווית", אבל עדיין חלה עליהם חובה להסביר זאת לצופה\קורא (מה שצוויק עשה חלקית ודוסטרי לא עשה כלל). גם אני חושב שיש הרבה דברים שישראלים אומרים שהם למעשה גזענות מוסווית כלפי ערבים, אבל לא אציג הפגנה בעד סיפוח או החרמה של גופים שמאלנים, כהפגנה שבה צעקו 'מוות לערבים'.

הבה נרוץ בזריזות על הטענות ונראה כיצד הן שגויות או מסלפות את האמת.

"בשנים 2014-15 חל זינוק של 30% באירועים אנטישמיים בקמפוסים"

בפועל, ב-2015 היו 90 אירועים אנטישמיים בקמפוסים וב-2014 47. זה כמעט כפול ולא "זינוק של 30%".

[תוספת לאחר פרסום: ב'מידה' התכוונו לשנים אקדמאיות ופשוט לא ציינו זאת, וקיבלתי את טענתו של צוויק שזו השמטה לא מכוונת. אלא שאם טעות אינה מכוונת, אנו מצפים שתתוקן, מה שהם מסיבה לא מובנת מסרבים לעשות].

חשוב מכך, הוא שהנתון נוגע בעיקר לאירועים אנטי-ישראליים ולא אנטישמים (התנגדות למבצעים, מלחמות, הכיבוש וכדומה, ללא קריאות ותקריות אנטי-יהודיות). מה שב'מידה', כאמור, ציינו במרכאות (אירועים "אנטי ישראליים") אך מיד טענו שבכל זאת מדובר באנטישמיות, וב'כאן' לא הוסבר כלל.

ללא קשר לכך שהם שגו בנתון (בשנים לעומת שנים אקדמאיות) ושגו ('כאן') או הטעו חלקית ('מידה') גם בנוגע למה שהוא עוסק בו ("אנטי-ישראליות" ולא אנטישמיות), הוא בכל מקרה שקרי, במובן שהינו "צ'רי פיקינג" (ברירת נתונים מצומצמת מתוך כלל הנתונים, בכדי להוכיח טענה שאינה עולה מהמידע המלא). מדוע סרטון על כלל האנטישמיות תחת אובמה, מודגם ע"י העלייה הספציפית בקמפוסים?

ממש מרחק כמה שורות באותו דו"ח, ניתנת התשובה: התקריות בקמפוסים מהוות רק 10% מכלל התקריות בארה"ב. ככל שנתון עוסק במספר תקריות נמוך יותר, כך התנודתיות שלו גדלה ואינה משקפת שום דבר (למעט אם בודקים אותה על תקופה ארוכה מספיק, מה שאינו אפשרי במקרה זה, שכן מדידת תת-הקבוצה של הקמפוסים היא חדשה יחסית).

"בשנת 2015 אירעו 941 תקריות אנטישמיות בארה"ב, לעומת 912 ב-2014"

הנתונים האלה נכונים, אבל שימו לב לרמאות שנעשתה פה: את נתון הקמפוסים, בחרו להציג כחישוב אחוזי העליה (30%), אבל את הנתון של כלל התקריות, בחרו להציג ללא החישוב, אשר היה חושף עליה זניחה של 3% בלבד. באותה מידה היה אפשר לבחור גם קבוצת קמפוסים ספציפיים מתוך כלל ארועי האנטישמיות, ולהגיע לעליה של מאות ואלפי אחוזים.

"האנטישמיות בארה"ב התגברה דווקא תחת ממשל אובמה"

למרות הביטוי "ממשל אובמה" – אשר נמשך 8 שנים – ב'כאן' וב'מידה', כאמור, מוצג רק היחס שבין 2014 ל-2015. אז שלפתי את הנתונים מ-98 ועד 2015:

%d7%aa%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%a0%d7%98%d7%99%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%90%d7%a8%d7%94%d7%91-1998-2015

עיניכם הרואות, תחת אובמה האנטישמיות דוקא ירדה. נעשתה בחירה סלקטיבית של העלייה הקטנה ב-2014-15, שהתרחשה, בין השאר, במקביל למבצע צוק איתן, בו ישראל הרגה 2,200 פלסטינים, בלחימה שנמשכה כחודשיים (מה שמייצר הרבה הפגנות ואירועים "אנטי-ישראלים", אשר מעורבבים עם האירועים האנטישמים).

ממוצע 6 השנים של ממשל אובמה (לגביהן יש נתונים) הוא 1,020 תקריות בשנה, לעומת ממוצע 8 השנים של בוש – 1,562 תקריות בשנה. לא רק שהנתונים לא מראים ש"האנטישמיות התגברה דוקא תחת אובמה", כפי שדיווחו ב'כאן' או ש"תחת אובמה: זינוק במספר התקיפות על רקע אנטישמי", כפי שתיארו ב'מידה', אלא שהאנטישמיות צנחה ב-35%, בתקופתו של אובמה.

"מספר התקיפות נגד יהודים כמעט הוכפל ב-2015"

שוב נכון (מ-36 תקיפות פיזיות ב-2014, ל-56 ב-2015) ושוב בחירה בררנית.

תקיפות פיזיות.jpg

לצערי, דו"חות הליגה מלפני 2008 אינם מבדילים בין תקיפות פיזיות, להטרדות ואיומים, כך שאני לא יכול להציג השוואה רצינית לבוש. אבל בגדול, הממוצע ל-6 השנים של אובמה הוא 35 תקיפות פיזיות בשנה. בשנה היחידה שיש לנו משלטון בוש (2008), היו 37 תקיפות. כך שהנתון הזה לא מראה על שום תופעה מיוחדת תחת אובמה באופן כללי, אלא רק על קפיצה נקודתית ב-2015.

"היהודים בארה"ב סופגים 60% מפשעי השנאה"

לסיום ועל הדרך, נתקן טענה הנמצאת בכתבה באתר 'מידה' בלבד:



"נתוני ה-FBI מלמדים כי באופן עקבי, האוכלוסייה המותקפת ביותר על רקע דתי בארה"ב הם היהודים, המהווים רק 1.8 אחוז מכללי אזרחי המדינה אך סופגים 60 אחוז מפשעי השנאה המתרחשים בה."



לכל הפחות, הניסוח הזה מטעה. יהודים לא סופגים 60% מפשעי השנאה בארה"ב, אלא 60% מפשעי השנאה על רקע דתי (לעומת גזעי, מגדרי, אתני וכולי). אם נלך לנתוני ה-FBI, נראה שיהודים היו מושא התקיפה ב-59.2% מפשעי השנאה על רקע דתי. כל פשעי השנאה על רקע דתי, היוו 17.4% מכלל פשעי השנאה, מה שאומר שחלקם של היהודים מכלל קורבנות פשעי שנאה בארה"ב, הוא 10.3% ולא 60%. זה עדיין פי 4-5 מחלקם באוכלוסיה ובהחלט ראוי לציון, אבל לא פי 30.

"אבל לתקשורת נוח יותר להטפל לטראמפ"

הטענה שסוגרת את הסרטון של 'כאן', חושפת את הצביעות: מאשימים את התקשורת בעיוות נתונים לרעת טראמפ, על בסיס עיוות הנתונים לרעת אובמה. ב'מידה' גם כן בחרו לסיים עם האשמה אירונית של התקשורת ב"הפצת בורות", לצד ה"ההוכחה" כי טראמפ אינו גזעני: העובדה שבתו התגיירה.

התקשורת הישראלית מפיצה בורות - מידה.jpg

מתוך כתבתו של צוויק ב'מידה'

אותם האנשים שאומרים לנו שביקורת על מעשי ישראל בשטחים היא אנטישמיות, גם כשהיא מובעת או נתמכת ע"י יהודים (כי יש "תופעה" בלתי-מתועדת של "אוטו-אנטישמיות"), לפתע מסבירים לנו שבלתי אפשרי שאדם יהיה אנטישמי, אם הבת שלו התחתנה עם יהודי.

כשמתנגדי מדיניות ישראל (גם יהודים) אומרים שיחס הממשל האמריקאי לישראל נשלט ע"י הלובי היהודי בארה"ב, הם אנטישמים הרומזים לכך שהיהודים שולטים בעולם. כשטראמפ אומר לאותו לובי יהודי שהם לא יצביעו לו כי הם רוצים "בובה שהם יכולים לשלוט" בה והוא לא צריך את הכסף שלהם, אז הוא מנהיג אמיץ .

האיש שאישתו הראשונה טוענת שהחזיק עותק של "מיין קמפף", ושחברו נתן לו כמתנה ב-1990 את "הסדר החדש שלי" (ספר הנאומים של היטלר), כי הוא חשב שטראמפ "ימצא אותו מעניין" (טראמפ אכן שמר אותו, אך כשעובדה זו התפרסמה טען שלא קרא בו), איננו אנטישמי כי הבת שלו התגיירה. אבל יהודי שמאמין שלאחר 50 שנה בשטחים, יש להחרים תוצרת מההתנחלויות בכדי לקדם פיתרון של שתי מדינות, הוא נאצי קלאסי. במילים פשוטות: יהדותו של שמאלני אינה מוכיחה שאינו אנטישמי, בעוד שהתגיירותה של בתו של ימני, פוסלת את כל ההוכחות שהוא כן.

למרות שכך, חשוב לציין שהתקשורת הכללית אכן קופצת למסקנות בקביעתה שיש "גל אנטישמיות" בארה"ב. ישנה עלייה לכאורה במספר המקרים, אבל זו תקופה קצרה מידי מכדי לתת לה חשיבות סטטיסטית, והארועים עוד טרם אומתו ונחקרו כהלכה. את התגובות של משטר טראמפ לאירועים הללו ניתן לשפוט בנפרד מהאירועים עצמם, היות וגם ככה לא טראמפ הוא שמרסס בעצמו את צלבי הקרס (ואיזה משטר מתאים יותר להגיב על אירועים ללא קשר לאם באמת התרחשו, מהמשטר הזה שמדמיין פיגועים פעם בשבוע לערך).

quote-if-you-don-t-read-the-newspaper-you-re-uninformed-if-you-read-the-newspaper-you-re-mis-mark-twain-34-63-58

להוסיף על האירוניה, האימרה הזאת, המיוחסת למארק טוויין, ככל הנראה אינה קשורה אליו.

משפט מוכר בקרב אנשי התקשורת הוא "אחת, שתיים, תופעה!", המתאר את האהבה של עורכים להפוך כל שני ארועים דומים וסמוכים, לחלק ממשהו גדול יותר, ללא כל תימוכין. במידה מסויימת, התקשורת אכן עושה זאת לגבי מה שקרוי "גל האנטישמיות" מאז כניסתו של טראמפ לתפקיד.

דוסטרי וצוויק מדגימים לנו את הגישה ההפוכה: "תופעה? אחת, שתיים!" – לעשות צ'רי פיקינג מתוך תופעה (ירידה באנטישמיות תחת אובמה), בכדי לבטלה או אפילו להציג תופעה הפוכה לחלוטין ("עובדות אלטרנטיביות").

i cant seperate.jpg

לסיכום,

לעיתים פשוט צריך להתאזר בסבלנות ולחכות קצת להתגבשות העובדות. תנו למידע על מקרי האנטישמיות להצטבר ואני מבטיח לכם שעוד לפני שיסיימו לחקור מה בדיוק היה חלקו של יעקב אבו-אלקיעאן בטבח הנוראי בבואלינג גרין, יהיו נתונים סטטיסטיים אמינים, שכל צד יוכל לעוות לטובתו בצורה מקצועית ומכובדת.



אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. אם מצאתם את התוכן ראוי, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם – בלחיצה כאן.



תכנים חדשים בפייסבוק של הבלוג:

פורסם בקטגוריה גזענות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חדשות, חוץ לארץ, עיתונות, פוליטיקה | עם התגים , , , , , , | 20 תגובות

איך מכניסים את כל הגז של ישראל לבקבוק שמפניה אחד?

טור דעה

לפי מרבית הדיווחים, תיק 1000 העוסק במתנות שקיבלו נתניהו ומשפחתו, הוא הקרוב ביותר לסיום חקירה. פרשנים רבים טוענים כי החוק היבש מחייב שזו תהפוך לכתב אישום, ומנגד ניתן למצוא חיות פוליטיות כעמית סגל, שמנתח ומרכז היטב את הסיבות ה"רטובות" יותר, שבגללן החקירה תתנדף ותעלם, בעוד שנה-שנתיים.

אך לא בסטנדרט המשפטי ברצוני לעסוק. כפי שכל ימני יודע, כשכותב שמאלני אומר ש"לא בסטנדרט המשפטי אני רוצה לעסוק", ניתן לספור את השניות שיחלפו עד שיטיח בחברו הימני ש"הרף הפלילי אינו סטנדרט ראוי לנבחר ציבור" (למרות שבישראל של השנים האחרונות נראה שמעורבות כלשהי בפלילים, היא אולי תנאי קבלה).

אך גם בהטפת מוסר אינני רוצה לעסוק כאן. שלא כרבים מחברי בשמאל, אינני מזועזע מפרשות השחיתות הקלות (באופן יחסי) של נתניהו – פקדונות הבקבוקים, גלידת הפיסטוק, הסיגרים, השמפניה וכולי. כמובן שאינני מזלזל בהן כפי שעשה נתניהו בסרטון הבחירות שלו (בהצלחה רבה). כמובן שגם אינני חושב שזו "רדיפה" לדרוש מנבחרי ציבור שקיפות ולהוות דוגמה המשדרת שמטרת החוק היא ללמדנו מה אינו מוסרי, ולא תחמנות משפטנית, שבה החוק רק מסמן את העוולות והגזל אשר ניתן לבצע מבלי להענש.

וכמובן שזה מבזה לראות ראש ממשלה צועק בכנסת שמותר לקבל מתנות במאות אלפי שקלים, כמשדר לאזרחי המדינה את האידיאל העלוב: "אם זה לא פלילי, זה מוסרי", או בגרסת האליטות של ניקסון: "כשהנשיא עושה זאת, זה אומר שזה חוקי" (או בגרסת היועמ"שים: כשרה"מ עושה זאת, זה לא אומר שזה חוקי, אבל זה אומר שיש לחקור זאת בצורה שונה מהנעשה עם שאר בני התמותה הנחותים, וכתוצאה מאותה איפה ואיפה והגדרת "ספק סביר VIP", רה"מ לא יועמד לדין עם ראיות אשר היו שולחות אזרח מן השורה לכלא. או בנטרול הפרוצדורה והתמקדות בתוצאה: כשרה"מ עושה זאת, זה אומר שזה חוקי).

ובכל זאת ישנה לדעתי צביעות רבה בקרב השמאל, בקביעתו שהשחיתויות הקטנות (יחסית) הן דבר בל יעבור ושמצביעי הימין אשר לא חושבים כך, הם טיפשים או מושחתים.

הדרישה הצבועה של השמאל:

נדמיין לרגע מצב הפוך ואולי אף מתחום המדע הבידיוני, בו רה"מ שמאלני והוא לקראת הסדר עם הפלסטינים או ביטול מתווה הגז והלאמתו. האם כאיש שמאל מצפוני, ידיעתי כי אותו סייבורג (בהנחה סבירה שהשמאל יחזור לשלטון כאשר מרביתנו נהיה רובוטי-אדם) הוא קמצן ונהנתן, אשר מקבל "מתנות"\טובות-הנאה ממיליארדרים, היתה מובילה אותי למסקנה שעלי לתעדף את ניקויו מהמערכת מאשר טובתם של מיליוני ישראלים ופלסטינים? בוודאי שלא.

 

פוליטיקה היא הפשרה שבין אידאולוגיה לפרקטיקה. בבואנו להחליט עבור מי להצביע, ראוי והכרחי שנבנה היררכיה של שיקולים ואין כלל הכרח שתכונותיו ופשעיו האישיים של אדם, יתועדפו בחשיבותם מעל שיקולים גיאו-אסטרטגים או מאקרו-פיננסים. הרי בהאשמתו של נתניהו, טמונה גם חפותם של מצביעיו: הוא שם את תשוקותיו ופחדיו האישיים מעל המדינה, והם אולי נגעלים מכך, אך שמים את הגועל האישי הזה מתחת לטובת המדינה (כפי שהם רואים אותה). ההתנחלויות פורחות, התקציבים חזרו לישיבות, ישראל מנהלת מדיניות אגרסיבית (באופן יחסי) כלפי המקיפים אותה, ומתרחבת ביהדותה ובשטחה. אלו בוודאי אינם אידאלים של השמאל, אבל גם במבט שמאלני ברור לחלוטין שהם (ודוגמאות רבות אחרות שלא מניתי) חשובים יותר מהיות נתניהו אדם דוחה ברמה האישית, שגוזר מיליונים לכיסו האישי בדרכים ספק-חוקיות ובוודאות לא נאותות.

 

מעבר לכך, רבים בימין מתעבים את נתניהו עוד לפני וללא קשר לכל הפרשיות הללו. כמו בשמאל, הם רואים בנתניהו חיה פוליטית נטולת אידאולוגיה של ממש, גם בלי שאיזה שמאלני מבריק יגלה להם את התבונה הנשגבת הזו. אבל הם יודעים לקרוא סקרים ומבינים שבפשרה שבין אידאולוגיה לפרקטיקה, בנט לא יהיה ראש ממשלה בקרוב, ועדיף חוק הסדרת-הגזל ביד, מאשר סיפוח מלא על העץ (או מדינת הלכה, ניתוב תקציבים וכולי, בהתאם לפלג הימני הספציפי אליו הם משתייכים).

 

ולמרות שכך:

 

מתנות קטנות (יחסית) יכולות בכל זאת לטמון בחובן השלכות כבדות. מה שחשוב בקמצנותם וחמדנותם של הנתניהו'ז, איננו הדבר אשר התקבל, אלא אשר עלול להינתן בתמורה. ברמה הבסיסית ביותר, לפני כל כוונה פלילית של אילו מהצדדים, כמו מרבית בני האדם, אנו חשים צורך להוקיר תודה למי שמעניק לנו מתנות.

 

quote-gratitude-is-a-debt-which-usually-goes-on-accumulating-like-blackmail-the-more-you-pay-mark-twain-55-83-37.jpg

"הכרת תודה היא חוב אשר לרוב הולך ונצבר כסחיטה; ככל שתשלם, כך תידרש לשלם יותר".

בצורה זו, גם ללא סחיטה גלויה, נוצרים קשרים של סחיטה רגשית, אשר סוללים כבישים עוקפים לחברים ומקושרים (הבנה עתיקה ביהדות, שממנה נולד "שונא מתנות יחיה"). מספיק "חברים" כאלה – וברוך השם, מיום ליום אנחנו מגלים שנתניהו הוא חברמן רציני – וכל העבודה הציבורית מוטה לטובת האינטרסים של קומץ מקורבים.

 

friends.jpg

מקור ותימוכין: "זו לא טעות – זו מדיניות"

מעבר להכרת תודה:

 

אבל לא בסחיטה רגשית "תמימה" מתמצה הנושא. ברור לחלוטין שאם תדרש תמורה לאותן "מתנות", אז לא המולטי-מיליונרים שסופרים את הכסף מפיקדונות הבקבוקים ודורשים החזר הוצאות על המזון של קאיה, יהיו אלו שישלמו אותה. טבעם של קמצנים נהנתנים הוא שהם רואים את כספם האישי וכספי המדינה, כמו חלפן מטבעות: אין השקל שלהם, שווה ערך לשקל שבאחריותם. הסחר ביניהם אינו מוגבל עקרונית או מוסרית, אלא רק כפוף לשער חליפין, המשתנה בהתאם ליציבותם הפוליטית ואמצעי הסחיטה של הבא בשערי הצ'יינג'.

 

למרות דברי נתניהו, ברור כי מעשיו הם לכל הפחות רולטה-משפטית והפסד ודאי בזירה התקשורתית. היות שכך, החרדה איננה מכך שהקמצן קיבל סיגרים, אלא שמי שהביא לו את הסיגרים (או צד ג' שיודע על כך) מחזיק מאותו רגע באמצעי סחיטה על הקמצן. כמה הקלטות עדיין מונחות בצד, מחכות ליום גשום, בכדי להזכיר לרה"מ שיש לו מה להפסיד אם לא ידאג לבעליהן? כמה "נותני מתנות" נוספים קורצים כעת לנתניהו, שגם הם עלולים ללכת למסור עדות במשטרה, דוקא בעת הרגישה הזו, אם לא תאושר התאזרחותם או תשונה תקנה בנוגע לעסקיהם? וזה לא איזה בלוגר שמאלני שאומר שחקירות ואיום בחקירות יכולות להשפיע על ר"מ בנושאים דרמטיים:

 

לפי הגרסאות המודלפות מלשכת נתניהו, מוזס ניסה לסחוט את רה"מ. לא שאני מאמין לגרסה הכבושה הזו, אבל אם אתם ממחנה נתניהו, הרי שאפילו הוא עצמו טוען שסוחטים אותו. זו גם לא הפעם הראשונה: שרה נתניהו טענה (גם כן בגרסה כבושה) שמני נפתלי איים שיפרסם סיפורים מביכים, אם לא ישלמו לו ויבטיחו לו משרה לכל החיים.

 

זה בדיוק מדגים כיצד טובת הנאה שולית יחסית, הנמצאת בתחום האפור ושאין לדעת אם בכלל תהפוך להרשעה, מהווה רולטה-פלילית שמספיקה בכדי להוות אמצעי סחיטה. אני בספק שאפילו בשמאל תמצאו מישהו שמאמין שנתניהו יסכים, למשל, להסתכן ולנסות לדאוג להתאזרחות של גוי עשיר, תמורת שרשרת זהב לאהובתו. אבל אפילו בימין יודו רבים, שאולי יעשה זאת תמורת אי-חשיפת השרשרת שכבר קיבל.

 

love-is-a-wonderful-thing-my-dear-but-it-leaves-you-wide-open-for-blackmail-quote-1

"אהבה היא דבר נפלא, יקירתי, אך היא מותירה אותך חשוף לרווחה לסחיטה".

ומרגע שעשה את אותו מעשה (אזרוח או מה שלא נתבקש), אז עכשיו אינו סחיט רק על קבלת התכשיט, אלא גם על התמורה שנתן בעבורו (קבלת שוחד). הדיספרופורציה בין דמי השתיקה ובין המידע לגביו נסחט עובד הציבור, נובע אם כן משתי סיבות:

  • הוא נסחט עבור אינטרס אישי, אך משלם מהכיס הציבורי. לא רק שהוא עצמו לא היה מסכים לשלם דמי שתיקה יקרים כל כך אילו נבעו מכיסו, אלא שברוב המקרים, זה בכלל לא היה באפשרותו.
  • אופיה של הסחיטה הוא שהנסחט נותר נשלט בידי הסוחט גם כשהוא משלם. בעוד שנסחט רגיל היה מתרושש מתישהו, נסחט החולש על כספי ציבור יכול לשלם כל עוד הוא בתפקיד, או לחילופין לספק תמורה אשר ממשיכה להניב (כמו שינוי תקנה או חקיקה, אשר משמעותה מיליונים רבים לעסק כלשהו – בכל שנה ושנה).

לכן, גם אנו נדרשים להסתכל באותה דיספרופורציה על טובות ההנאה, וככל שעובד מדינה חולש ואחראי על תקציבים והחלטות גדולות יותר, יש להסתכל על קבלת 1000$ כאילו קיבל מיליון דולר (ויותר). התמורה שיקבל אדם בעבור שוחד\סחיטה של פקיד במשרד הרישוי ועבור שוחד\סחיטה זהים בערכם של פקיד בכיר במשרד האוצר, יהיה לחלוטין שונה. מה שניתן להשיג מסמכותו של פקח עירייה, שונה מהותית משניתן להשגה משופט. וכשאנו מדברים על ראשי ערים וממשלות, סיגר יכול להפוך לפרויקט בניה גדול, שבתורו יכול לבלום או לעכב רפורמת ענק. כך, תאורטית, אפשר להכניס את כל הגז שלחופי ישראל, לתוך בקבוק שמפניה אחד.

זו הסיבה שהמדינה עצמה שולחת כל כמה זמן רענון לכל עובדיה ונבחרי הציבור, על האיסור לקבל מתנות, כמו זה שלפניכם (ניתן לדלג):

 

 

לסחוט כמו מקצוען:

אינני מחדש כאן דבר, כמובן. כל חוקר צעיר במשטרה ילמד אתכם את התרגיל הזה: תופסים עבריין על עבירה שולית וסוחטים אותו עליה בכדי להתקדם בשרשרת הפשיעה. מרגע שהסכים למשהו קטן, הוא כבר סחיט על עצם זה שהלשין למשטרה (מול ארגון הפשיעה), והעבירה המקורית הופכת שולית. ככל שישלם, כך יהפוך סחיט יותר. לדוגמה:

 

קלייטון לונטרי היה חייל במשמר של שגרירות ארה"ב ברוסיה. הרוסים אירגנו לו ולחבריו הצעירים מהמשמר, מסיבת סקס מבוימת עם זונות, סמים וכמובן, מצלמות נסתרות שתיעדו שלל דברים מביכים. ה-KGB, כיאה לסוחטים מנוסים, ראשית ביקשו מהם דברים חסרי ערך (לצלם את רשימת המבקרים בשגרירות למשל, כשברור שגם ככה הם מתועדים ע"י הרוסים מבחוץ). המעשה הראשוני לא נועד להשיג מידע, אלא להכניס את הרגל בדלת, עם פשע זניח וקל לביצוע, שהנסחט ירגיש בנוח לבצעו. למרות שוליות המידע שהועבר, המעשה עדיין מוגדר כבגידה. מאותו רגע הפכו קלייטון וחבריו לשפוטים של ה-KGB, ונסחטו הלאה לחשוף סוכני CIA ולמסור מידע מקיף על המתרחש בשגרירות.

 

לכן, ראוי לדעתי שתומכי נתניהו ישאלו עצמם, האם זו רק שמפניה ופקדון הבקבוקים? אם כן, אז לגיטימי שיתעדפו נושאי מאקרו על המיני-מיקרו הזה, ולא הם הצבועים, אלא השמאלנים הטוענים שלא היו עושים בדיוק אותו הדבר בעבור מנהיג שלהם. אך לאור כך שאין מכחיש (אפילו לא רה"מ) שלא מדובר בארוע נקודתי, אלא "מתנות" מכל עשירי תבל, לו ולמשפחתו, במשך עשרות שנים – האם באמת ניתן להתמם ולומר כי "זו רק שמפניה" וש"על סיגרים לא מפילים ממשלה"? האם אותן "זוטות" התקבלו מסבתות נחמדות שהיו בביקור גלוי בכנסת, או מעסקנים בעלי אינטרסים ברורים ועצומים בישראל, שנתנו את שנתנו במחשכים ותחת שמות קוד (דוגמת "ורודים" ו"עלים")? האם יש לחשוב על כל אותן "זוטות" כארועים הרמטיים, או כנקודת פתיחה אפשרית, כמו מסיבת הסקס של קלייטון, אשר בידי סוחט מיומן עלולה להביא עלינו תוצאות הרסניות?

 

כאשר נוסיף את החקירות החדשות, שכבר עוסקות במיליארדים ופגיעה אפשרית בביטחון המדינה, האם עדיין אפשר לומר שזו שחיתות אשר מקומה מתחת למאקרו הכלכלי-ביטחוני של ישראל? גם לו יחמוק מהרשעה תחת טענת המושחתים של "לא ידעתי", האם יש אדם בישראל עם גרם של יושר עצמי, שמאמין שרה"מ באמת לא ידע שהעו"ד האישי שלו מייצג את המספנות בגרמניה ויקבל עשרות מיליונים מהעסקה? שסתם כך ביטל מכרז ודאג שאותן מספנות הן שיבנו את הספינות והצוללות? האם יש מישהו שבהגינות יוכל בכלל להסביר למה חברת ספנות תשלם עשרות מיליונים לעו"ד שאינו מבין דבר בספנות, למעט העובדה שהוא גם מייצג את רה"מ וקרוב משפחה שלו? והאם סתם במקרה אופן הפעולה של אותן מספנות הוא לשחד אנשי ממשל מסביב לעולם, בכדי שיקנו ציוד שמדינתם לא צריכה או יכלה להשיג במחיר זול יותר? והאם סתם מקריות היא שלקראת כל אותן עסקאות בוטל החוק המגביל את העמלה של מתווכי עסקאות נשק (הגבלה שמראש הוכנסה בכדי למנוע מצב שהעמלה תשמש כשוחד)?

 

והנה שוב, גם בחקירות אלו, אנו רואים את החשיפה לסחיטה: מיקי גנור, דוד שמרון, נציגי המספנה ואולי עוד כמה שחקנים קרובים – כל אלו בוודאות יכולים להעיד ואולי אף להציג ראיות (הקלטות או העברות כספים), שנתניהו ידע גם ידע. חישבו כמה כוח סחיטה יש לאדם כזה כעת על רה"מ.

 

האם נתניהו התחזק כשחמק מהרשעה באותן פרשיות עבר (ביביטורס, עמדי וכולי)? או שבכל אותן פעמים, האנשים שיכלו להוכיח כי נתניהו ידע אבל שתקו, קיבלו עוד קלף סחיטה, אשר הביא אותנו לפרשיות הענק של ימינו? אם יחמוק נתניהו מהרשעה על הספינות והצוללות, האם זה ניצחון עבור הימין, או לידתו של ר"מ בובתי הנשלט לחלוטין ע"י כל אותם "חברים" שיכולים להוכיח אחרת?

 

וכל שנותר לנתניהו (ולנו), הוא להאמין בטוב ליבם של אותם "חברי ילדות" (ילדותה של החקירה הרלוונטית, כמובן).

 

the-bonds-of-friendship-dwindle-with-age-oliver-but-a-little-blackmail-lasts-forever_600x315_58241.jpg

"קשרי הידידות קמלים בחלוף הימים, אוליבר. אך מעט סחיטה מחזיקה לנצח".

בין המילטון לנתניהו:

 

ב-1791, אלכסנדר המילטון, מהאבות המייסדים של ארה"ב, החל לנהל רומן עם אישה נשואה. בעלה גילה את הרומן וסחט את המילטון במשך שנים, עד אשר נעצר על פשע אחר. הבעל דרש מהמילטון שיחלצו מהתיק בכך שיודה בעבירה במקומו, אחרת יחשוף את הרומן. המילטון, דחוק בין אישום בשחיתות (אם יודה בפשע שלא ביצע) ובין שערוריית סקס, החליט שהספיק לו והתוודה על הרומן בכדי לעצור את הסחיטה (תוך שהוא יודע שאפשר שוידויו יגיע לציבור, כפי שלבסוף קרה).

 

הלקח הראשון והידוע, הוא שסחיטה איננה מעשה חד-פעמי ושיש לה טבע הדרדרותי, אשר יכול להפוך עבירה ראשונית שולית, לעבירה סופית חמורה. הלקח השני הוא שרק מנהיגים חזקים מסוגלים להתוודות על מחדליהם הקטנים והאישיים (וידוי שיכול לחסל את הקריירה שלהם), בכדי למנוע מחדלים גדולים וציבוריים (ואפילו המילטון צלח זאת רק כשנדחק לפינה).

 

hamilton-vs-bibi-framed

סחיטים. נתניהו והמילטון

הקרחת המכוסה בשיער הצבוע והמוחלק, בן הדוד והעסקאות בניגודי עניינים עם מדינות אויב, החשבון הסודי במקלט המס בג'רזי, הבת המוסתרת, כל השלדונים ושאר "החברים" (חלק ניכר מהם נחשדו או הורשעו בפלילים), האיומים על עובדי בית רה"מ, הניירות בפונט עצום בכדי להסתיר את המשקפיים, הדרישה מעיתונאים לגנוז כתבות על שרה, הסכמים אסורים ומוקלטים עם בעלי אמצעי תקשורת תמורת סיקור אוהד, עשרות ומאות אלפי דולרים במזומן מבן דודו מיליקובסקי (בכדי ששרה לא תצעק עליו), "מתנות" בהיקפים עצומים, מימון כפול של טיסות, רהיטי הגן, עמדי, החשמלאי, המטפלת…

 

16664985_1853790341570398_3304022525226115286_o.jpg

מקור ותימוכין: "זו לא טעות – זו מדיניות"

יותר מידי אנשים, יודעים יותר מידי דברים ומחזיקים ביותר מידי ראיות והקלטות, על משפחה ואדם שאובססיביים וחרדים לגבי פרסומים העוסקים בהם ותדמיתם הציבורית. לכן, זה כבר לא משנה אם זה היה חוקי או פלילי, שמפניה או צוללת. כמו עבריין שהפך לסוכן משטרה, כמו שולה זקן לאולמרט, על צווארו של רה"מ מונחות סכינים רבות, אשר בינן ובין העבירה המקורית שבעקבותה נשלפה הסכין, כבר אין כל קשר או פרופורציה. זה מה שהופך את השחיתות לכל כך מסוכנת, אפילו כשהיא נסובה סביב זוטות: כמטריושקה פרדוקסיאלית, כל עבירת שחיתות מגיעה עם מחוייבות לעבירת השחיתות הגדולה יותר שבתוכה.

 

לכן, אני חושב שמעבר לרף המשפטי (האם המעשים פליליים?) והרף הממלכתי (האם המעשים ראויים?), יש להוסיף רף חדש וקריטי לדיונים הללו: הרף העברייני (האם המעשים סחיטים?).

 

הרי גם אנשי ימין רבים ותומכים של המשנה הכלכלית של נתניהו (שוק חופשי, שבירת מונופלים, צמצום מעורבות המדינה וכדומה), מתקשים בשנים האחרונות להסביר את מעשיו בפועל – במיוחד בכל הנוגע למתווה הגז (יצירת מונופול במחיר גבוה) ובנושאים שסביבו (ביטול מכרז לרכישת צוללות וספינות – הליך תחרותי להשגת המחיר הזול ביותר – והעדפת יצרן בבעלות מדינת אויב).

 

מי יסחט ראש ממשלה?

 

לרבים האפשרות שמישהו יהיה אמיץ מספיק בכדי לסחוט ראש ממשלה, נראית תלושה ולא ראויה להתייחסות. אז ראשית, הנתניהו'ז, כאמור, טוענים בעצמם שכבר נסחטו (ע"י נוני ונפתלי). האם רה"מ יעביר סודות גרעין לאיראנים בכדי שלא יגלו שקיבל טובות הנאה או שוחד? כנראה שלא. אבל האם מישהו שמיודע לכך שרה"מ קיבל טובות הנאה או שוחד, יכול "לבקש" טובה ולהזכיר לו את מה שהוא יודע ושומר לעצמו, מבלי לאיים בצורה ישירה (דאג לי כמו שאני דואג לך)?

 

תוסיפו לזה אלמנט של תמורה בשילוב עם האיום המרומז (דאג לי כמו שאני דואג לך, וככה שנינו נרוויח), בכדי לפנות גם לחרדות וגם לחמדנות, והנה מתכון קלאסי לסחיטה "מעודנת" משולבת שוחד, של ראש ממשלה בישראל (גם הרוסים המשיכו לספק לקלייטון לונטרי זונות, סמים וכסף, בו בזמן שסחטו אותו; ממקסמים את הסיכוי להצלחה בשיטת המקל והגזר).

 

למעשה, היות וכבר שנים רבות ידוע לכל שנתניהו פשוט לא מסוגל לסרב לטובות הנאה, סוחט מתוחכם יכול לתת מתנה, מתוך כוונה מראש להפכה לסחיטה בהמשך (כפי שעשו הרוסים לקלייטון). מתחילים במימון כפול לטיסה – משהו קטן בכדי להכניס את הרגל בדלת. לאחר מכן איזה בקבוק יקר או תכשיט. בהדרגה מעלים את ערך המתנות מבלי לדרוש דבר, כך שהנהנתן מרגיש בנוח עם קבלת טובות הנאה גדולות ופליליות יותר. והנה לכם אדם בעמדת סחיטה על רה"מ, מבלי שהצליח להשיג מידע סודי או לצלם אותו במיטה עם אישה אחרת. עכשיו בוא תעזור לי עם הרפורמה\המתווה\המכרז, לפני שדרוקר מקבל מעטפת "ביביטורס 2", שהפעם תסתיים בהרשעה.

 

נתניהו חושף השחיתות (אבל לא לגמרי):

 

ואכן, רק לפני כמה שנים, דיווח רה"מ ליאח"ה כי איש עסקים הציע לו שוחד, אך סירב לגלות את שמו. האם זו התנהגות של ר"מ או של עבריין? איזה עובד ציבור מסתיר מן המשטרה את שמו של העבריין שניסה לשחד אותו? ברור שאין זה המקרה של האזרח המפחד מנקמתו של ארגון הפשיעה, שכן האזרח במקרה שלנו הוא האדם המאובטח ביותר במדינה. אז ממה בכל זאת פחד נתניהו? אולי זו בעצם ההתנהגות שהיינו מצפים מעבריין שהיה שותף או יוזם הפשע, לאחר שהצעתו נדחתה או ששותפו איים להסגירו? עבריין מנוסה שמיד לאחר האיום נועץ בעורך-דינו, שאמר לו לרוץ מהר ולהגיש תלונה?

 

כל מי שאי פעם הותקף ע"י שוטר מכיר את התרגיל הזה: הם מרביצים לך, ומיד עוצרים אותך על תקיפת שוטר, בכדי לקעקע את הגרסה שלך. העבריין המנוסה תמיד רץ לדווח למשטרה על הפשע (בגרסתו שלו), לפני שהקורבן או שותפו לפשע יספיק לעשות זאת. ומה נוח יותר מלדווח שהיה פשע, מבלי לדווח את שמו של הפושע? אתה מכין אליבי למקרה שאותו איש עסקים יפנה לרשויות, מבלי להכריח אותו לעשות זאת ומבלי להודות בחלקך בפשע. זה נראה כאילו נתניהו פשוט יצר לעצמו את הפתרון האידיאלי ל"דילמת האסיר".

 

prisoners_dilemma

 

סחיטה נעימה:

 

ברוב המקרים, אם מטעמי חרדת הסוחט מהקלטתו ואם מכיוון שהדבר מקל פסיכולוגית על הסוחט והנסחט, מעשה הסחיטה מוצג כהצעה המיטיבה עם שני הצדדים, ולא כאיום גס. כולנו שמענו את ההקלטות הללו גם מעבריינים מהסוג הנמוך ביותר, שנכנסים לעסק ומסבירים לו שבאזור יש הרבה גנבות והצתות וכדאי לו לרכוש את "שירותי האבטחה" שלהם. כך שברור שכאשר הסוחטים יהיו עו"ד מהשורה הראשונה, עסקנים פוליטיים ומיליארדים, האזנה לסחיטה תשמע כאילו הם בכלל התומכים הגדולים ביותר של הנסחט.

 

עד כדי כך קיצוני הדבר, שמזה שנים רבות מתקיים ויכוח אקדמי על האם מדובר בפשע בכלל, לאור מה שקרוי "פרדוקס הסחיטה": בניגוד לפשעים אחרים, סחיטה יכולה להיות מורכבת משני מעשים חוקיים ומוסריים (מותר לבקש תשלום ומותר לחשוף פשע, אך אסור לבקש תשלום תחת האיום לחשוף פשע). פרדוקס נוסף הוא שברוב מקרי הסחיטה, הקורבן מעדיף להיות קורבן הפשע (הסחיטה), מאשר קורבן ההליך התקני (דהיינו חשיפת המידע לגביו הוא נסחט). היות שכך, גם היום קשה פעמים רבות להבדיל בין סחיטה (אשר איננה בוטה או מאיימת במעשה פלילי), להצעה עסקית:

 

האם עיתונאי שמציע לוותר על תחקיר חושפני ומביך, תמורת קבלת מידע רציף מאותו פוליטיקאי מעתה ועד קץ תפקידו, סוחט אותו או מנהל משא ומתן? מה אם הוא מבקש כסף תמורת העלמת התחקיר? האם בעלים של עיתון המציע סיקור מרוכך תמורת צמצום ההפצה של עיתון מתחרה, מאיים או סוחר? האם עובד\ת בבית רה"מ המאיים בתביעה שעלולה להביך את הנתניהו'ז, ומציע "הסדר" עם סעיף סודיות שיסתיר את המבוכה, מבצע סחיטה, או שמא כאשר הסחיטה נעטפת כאיום חוקי, היא מתבטלת? האם תביעות השתקה הן סחיטה? האם עו"ד המייצג מספנה גרמנית ומבקש מר"מ עליו הוא יודע אינספור דברים מפלילים, ש"יראה אם הוא יכול לעזור לו" כך שהרכישה תתבצע דרכם – האם הוא מבצע סחיטה או רק שואל שאלה תמימה?

 

אין זה מקרה שמנופי הלחץ והסחיטה המודרנים והמתוחכמים, אכן מתבצעים לרוב ע"י דמויות שכאלה (לוביסטים, אנשי תקשורת, עו"ד וכדומה), דוקא מפני שתחת חסות תפקידם, קשה להגדיר ברמה הפלילית אם המעשה הוא הצעה עסקית, איום משפטי או סחיטה.

 

quote-if-you-demand-money-from-someone-in-exchange-for-your-silence-it-s-called-blackmail-arthur-baer-139-43-07

"אם אתה דורש כסף בתמורה לשתיקתך, זה נקרא סחיטה. אם העו"ד שלך דורש כסף בתמורה לשתיקתך, זה נקרא הסדר. אם אתה עושה דברים [\פשעים] גדולים, הם מצלמים את פרצופך, ואם אתה עושים דברים קטנים, הם מצלמים את בהונותיך [\טביעות אצבע]".

ואכן, גישה רווחת בניתוח עבירת הסחיטה (שלא עוסקת באנשים פרטיים), היא שהקורבן האמיתי של מרבית הסחיטות אינם הצדדים המעורבים, אלא הצדדים אשר אינם מיודעים לסחיטה – לדוגמה הציבור אשר התקשורת תסתיר ממנו מידע, או שישלם ממיסיו עבור ספינות וצוללות.

 

האם נוכל למצוא קורבן רצח או אונס, שמעוניינים בביצוע הפשע? כמובן שלא. והנה בסחיטה, הקורבן גם מרוויח מהשתקת המידע לגביו נסחט ואלי אף גוזר קופון מהתמורה שנסחט לספק. בדיוק בגלל זה ההגדרות המתקדמות יותר לסחיטה שעולות באקדמיה (בהקשר של משרתי ציבור), קובעות כי סוחט הוא אדם אשר סוחר בהשתקת\העלמת סחורה אשר אינה שלו, תמורת סחורה שאינה של הנסחט (כמו בעליו של עיתון ור"מ המנהלים מו"מ על חופש המידע והתקשורת השייכים לציבור). סחיטה של נציג ציבור, אם כך, יכולה להזיז מיליארדים, מבלי להותיר כל סימן ברור למעשה פלילי.

 

ולכן:

 

ראש הממשלה מאיים על מדינת ישראל – לא בתוכן סודותיו, אלא בעצם קיומם; לא בנזק הישיר והשולי של הגניבות\המתנות הקטנות, אלא בכך שהן חושפות אותו לסחיטה כנגדם, בהיקפים עצומים. ניקח את התכשיטים של שרה כדוגמה:

 

אם הנתניהו'ז משקרים, אז התכשיט שמילצ'ן קנה לשרה עלה 9,000 דולר, וזה כמובן אסור (בוודאי כשלא דיווחו על כך). בסיטואציה זו אנו מדברים על מעשה פלילי, וכל מי שמיודע לקיומו (לכל הפחות מילצ'ן ועובדיו), רכש כוח סחיטה. מנגד, אם הם דוברים אמת והתכשיטים עלו 200-300 דולר, אזי שמילצ'ן משקר. אלא שקבלת המתנה בסתר מאפשרת לו את השקר הזה, ושוב נותנת לו כוח סחיטה. כך ששתי האפשרויות מעבירות כוח מידיו של נבחר הציבור, לסוחט המיודע.

 

לכן, אי-פליליות או ממלכתיות, אינן רף מספק לנבחר ציבור בכיר ובוודאי שלא ר"מ – גם כשמדובר במתנות קטנות (יחסית). ראו לדוגמה כיצד פוטר היועץ לביטחון לאומי של טראמפ, מייקל פלין, לא כי הוכח שנסחט ע"י הרוסים, אלא כי "עלול להיות חשוף לסחיטה". וזאת על בסיס מה? על בסיס שבן דודו קיבל עשרות מיליונים על עסקת נשק שהוא דאג שתעבור, בין ארה"ב ליריבתה ההיסטורית? לא. על כך שהעביר מידע חלקי לגבי שיחת טלפון עם השגריר הרוסי. לא הרשעה, לא חשד לעסקת ענק – רק שקר או השמטת מידע, כאשר מדובר במדינת אויב, הספיק בכדי שישימו את בטחון המדינה מעל הקריירה של עובד ציבור אחד. "הרוסים ידעו מה הוא אמר בשיחה. לכן, אם הם רצו לגרום לפלין לעשות משהו, הם יכלו לאיים עליו לחשוף את השקר אם הוא יסרב". בדיוק כפי שעשו בעבר, בדיוק כפי שניתן לעשות לנבחרי ציבור בישראל: לוקחים מעשה יחסית שולי בחשיבותו וסוחטים ממנו נזקים אסטרונומים.

 

פה בישראל, משום מה, חלקים נרחבים בציבור מתקשים לומר את הברור מאליו: אם המתנות וההטבות חוקיות, היה צריך לדווח עליהן, וכך למנוע גם את החקירה וגם אפשרויות סחיטה (במיוחד כשזה לא המקרה הראשון או העשירי של הנתניהו'ז, בדיוק בדברים שכאלה). אם הן לא, אסור היה לקבלן. איך שלא תסובבו זאת, הנתניהו'ז, מבחירתם החופשית, מסכנים שוב ושוב את עצמם, הליכוד, הממשלה והמדינה, תמורת טובות הנאה (לרוב שוליות למדי).

 

לו השכלנו לפעול כך מראש, לא היינו מגיעים למצב בו ראש ממשלת ישראל דחף לרכישת ציוד צבאי מסווג, מחברה בבעלות מדינה עוינת, כשמקורביו גוזרים קופון של עשרות מיליונים. האם זה פלילי? ממלכתי? זה בכלל לא רלוונטי! מעל רף סיכון מסוים, זה בכלל לא משנה אם הוא סחיט, מושחת או רשלן. רעידותיהם של חולי פרקינסון אינן נובעות מאי-ממלכתיות או שוחד, אבל אנו עדיין פוסלים אותם מלעבוד ככירורגים. ליבו הטוב של המנתח, אינו מתיר את ידו הרועדת עם האיזמל.

 

והעובדה שרה"מ מספר לנו על כל אותן "סחיטות" (נוני ונפתלי), "מתנות", "חברויות" ופגישות "לגיטימיות" – כל אותם דברים סחיטים או סחיטות בפועל – רק לאחר שחקירה עיתונאית או משטרתית חושפת אותן, ושהוא חושף הצעות שוחד מבלי לחשוף את המשחד (איש העסקים האלמוני), מעידה בבירור: נתניהו הוא לא המילטון וישראל מונהגת ע"י חולה פרקינסון-פוליטי, או גרוע מכך – אינה מונהגת על ידו כלל וכלל.

 

מנגד, ההתנהגות שלנו, הישראלים, כל כך מבישה בנושא זה, שאולי כלל לא נדרשה סחיטה (למרות שכאמור, גם אם לא נסחט לעשות את פשעיו, הוא בכל זאת סחיט על שעשה אותם). כשאנו שוב ושוב אומרים לנבחר ציבור – בפיותינו וקלפיותינו – שזה בסדר שהוא לקח\גנב\קיבל אלפים, ואז עשרות אלפים, ואז מאות אלפים, צפוי שיבין לבד שהגיע הזמן להתקדם למיליונים ועשרות מיליונים. המתיר את המים הגנובים אשר ימתקו, מתיר את השמפניות הגנובות, אשר ימתקו אף יותר. כי מספיק שהפירצה קוראת לגנב, אך על אחת כמה וכמה, אם הנפרצים קוראים לו גם כן.

 



אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. בטקסט שקראתם הושקעו כ-35 שעות תחקיר, כתיבה,גרפיקה ועריכה. אם מצאתם שהתוכן מצדיק זאת, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם – בלחיצה כאן.


תכנים חדשים בפייסבוק של הבלוג:

פורסם בקטגוריה פוליטיקה, פלילים, שחיתות | עם התגים , , , | 17 תגובות

שוטר מג"ב בן דרי: לוחם שהתרשל או רוצח סדרתי? הצטרפו למשפט הוירטואלי (עם ראיות חדשות ודרמטיות) ושפטו בעצמכם

combined cuts 1.jpg

פתח דבר:

ככל תקרית בין ישראלים לפלסטינים, הסיפור שלפנינו אינו עומד לבדו, מחוץ לקונטקסט ההיסטורי שברא אותו ולעמדות הפוליטיות המפרשות אותו. ניסיון אובייקטיבי לשפוט אירוע אחד מתוך המכלול הזה, אינו דבר קל – בוודאי כאשר השופטים באים מאחד מצידי הסכסוך. ובכל זאת, ישנן אמיתות אשר עומדות מחוץ לדפי ההיסטוריה, כמסרבות להתיישן או להתחדש, ומעידות על אי-תלותן בנו. אחת מאותן אמיתות מוסריות, מהבסיסיות והמקובלות שבהן, היא פסילתו של מעשה הרצח, באשר הוא.

הטקסט שלפניכם מרכז את המידע המהותי הנוגע למשפטו של שוטר מג"ב בן דרי, וכולל ראיות חדשות ודרמטיות, לצד מידע שנשכח או מעולם לא הוסבר כמכלול. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה Uncategorized, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חדשות, עיתונות, פוליטיקה, פלילים, צבא | עם התגים , , , , , , , , , , | 39 תגובות

האקדח המעשן של הירי בביתוניא הוא בכלל תרמיל מעופף: בניגוד לטענת צה"ל, ניתוח הארוע מעיד על סבירות גבוהה לירי חי

כידוע לכולנו, ביום הנכבה האחרון נהרגו שני פלסטינים (מוחמד אבו טאהר בן ה-17 ונדים נווארה בן ה-20). סביר להניח שכולכם ראיתם את הסרטים המתעדים את הירי במצלמות האבטחה ובימים האחרונים נוסף  גם הסרטון של CNN שלכד את הירי בנווארה (הוסר מיוטיוב. ניתן לצפות בו הלינק הקודם):

עד כה רבים בישראל עסקו בשאלות כמו האם הסרטון מבוים? מדוע הנער שולח ידיים כשהוא נופל? מדוע אין דם? האם הקליע מזוייף? שאלות כאלה ואחרות הן לגיטימיות ויש להן תשובות (כתבתי נספח המופיע בסוףף הטקסט עם תשובות לשאלות אלה ועוד). אבל בטקסט שלפניכם אתמקד בשאלה אחת בלבד:

האם הירי הנצפה בסרטון הוא ירי חי?

ההסבר הישראלי:

טענת ישראל היא שלא היה כל ירי חי באותו ארוע (אין טעם בלינקים. טענה זו נמצאת בכל כתבה העוסקת בתקרית). על פי צה"ל, החיילים עצמם העידו שלא ביצעו ירי חי ולא שמעו בעצמם מישהו אחר מבצע ירי כזה. נוסף על כך הסביר הדובר, לא נמצא חוסר במחסניות של הכדורים החיים.

עדים יכולים כמובן לטעות או לשקר ומחסניות אפשר כמובן למלא (בהמשך אראה ששאלת המחסניות בכלל לא רלוונטית). אינני מציין זאת בכדי לטעון שכך היה, אלא רק בכדי להבהיר שהמידע שהציג צה"ל עד כה, אינו פוסל את האפשרות של ירי חי, אלא רק מעלה טענה שירי כזה לא התבצע. רק במקום אחד נחצה הגבול שבין מתן עדות לבין קביעה אמפירית וזה היה בקביעה שירי חי בכלל לא היה אפשרי בסרטים שהוצגו.

המגבלה הטכנית:

דובר צה"ל הסביר לכל מי ששאל, כי ניתן לראות בתמונת הירי של CNN שעל הרובים יש תוספת המיועדת לירי גומי. מייקל אורן, שגריר ישראל לארה"ב בעבר, התראיין ב-CNN ואל מול תמונות הירי הסביר שהתוספת המוברגת על הנשק, אינה מאפשרת ירי חי.  כמותו היו עוד רבים שהתבטאו כך, אבל את המכה הסופית הביאו בערוץ 2 עם המומחה הבא:

"העיבוי שאנחנו רואים כאן על הקנה, זה לא מיועד לירי בתחמושת חיה, אך ורק לירי כדורי גומי".

כך קובע יוסף יקותיאל, "אוטוריטה בנושא כלי נשק, מי שהקים את מערך הקליעה במשטרת ישראל, במג"ב ובימ"מ". לכאורה כאן תם הדיון. אני, 'בצלם' ורבים אחרים, בדקנו את הסנכרון בין סרט הירי לסרט הפגיעה של מצלמות האבטחה וכולם מצאו שהם מתאימים. 'הארץ' אפילו הכינו סרטון שמציג זאת (אני מתנצל על ההעתקה. אינני יכול להטמיע סרטים מהפלטפורמה שלכם):

מי שלא מסתפק בכך, להלן סנכרון של 3 מצלמות אבטחה והסרטון של סי אן אן:

ולכן, אנחנו יודעים שהצילום מציג את רגע הירי ועתה אומר לנו יוסף יקותיאל, מומחה רציני בתחום הנשק, כי הרובים יכלו לירות אך ורק כדורי גומי.

מי שקורא את הבלוג הזה מספיק זמן, יודע שאני מתרחק ונמנע ככל הניתן מ"מומחים" ומעדויות בכלל. מדיניותי היא שאם משהו הוא בגדר עובדה, "מומחה" או עדות הם פשוט עצלנות עיתונאית, המחליפה את העבודה הנדרשת בכדי להסביר עובדה זו לקורא.  אם כן, בואו נבדוק את טענת יקותיאל – העובדה לכאורה שלא ניתן לירות כדור חי עם התוספות הנראות בסרטון.

"אך ורק לירי כדורי גומי":

חתכתי את רגע הירי מהסרטון של CNN (אולי תרצו לפתוח אותו בחלון נפרד ובמסך מלא ולחזור אליו לסירוגין במהלך הטקסט):

יקותיאל מדבר על התוספות הנצפות בסרטון כאן:

סימון ההתקנים

אכן, אין שום ספק שעל רובי החיילים והשוטרים בסרטון, ישנה תוספת המולבשת על הקנה של הרובה, המיועדת לירי גומי. התוספת היא סוג של 'רומה' (תוספת המיועדת להפוך את הרובה למשגר), שלתוכו מכניסים 3 גלילי גומי העטופים בצלופן (עקב צורתם הם מכונים בצבא "טמפון"). בכדי לשגר את הטמפון מהרומה, מחליפים את הכדורים הרגילים בתחמישים, שהם כדור ללא קליע – החלק שעף ופוגע באנשים. התחמיש מתפוצץ ברובה (כמו כל כדור) והגזים שבדר"כ היו דוחפים קליע, ממשיכים במעלה הקנה אל תוך הרומה ומעיפים את הטמפון לעבר המטרה:

טמפון תחמיש ורומה

אני אינני "אוטוריטה בנושא כלי נשק", אבל אחד מקוראי הבלוג הפנה אותי לשיחה בפורום 'צבא וביטחון' באתר 'פרש' ובה מספר חיילים מספרים – בניגוד לטענתו של יוסף יקותיאל – שאין בעיה לירות חי דרך הרומה ואף שעשו זאת בשירותם. גם בתגובות לאחד מהפוסטים בבלוג של יוסי גורביץ, כותב אחד המגיבים:

"עוד דבר לא חדש הוא השימוש במטול רימונים. כשהייתי בעזה פגשתי איש יחידת שמשון שסיפר לי על הטריק הקבוע: לירות את הרימון (נשאר המטול הריק מולבש על הרובה) ואז לירות אש חיה כשהקצין שלידך חושב שאתה יורה רימון גומי. במילא – כך הוא אמר – הם חוטפים את הגופה ואין חקירה, אז למי אכפת?"

מגיב נוסף (הבלוגר שלום בוגוסלבסקי) עונה לו:

"אתה מדבר על "טמפון" לירי כדורי גומי. גם אני שמעתי את זה מחיילים. שמלבישים את המתקן, אבל שמים מחסנית עם כדורים חיים. הם, אגב, סיפרו את זה כמשהו טוב ומשעשע". (שלום כתב סטטוס על כך היום וגם שם חיילים נוספים העידו כי הדבר אפשרי)

בתמונה של הרומה (למעלה), נראה כי יהיה קשה לכדור לעבור דרך פתחו הצר. וזה נכון – כדור לא יעבור. אבל הרובה לא יורה את הכדור אלא את הקליע בלבד:

556

מימין כדור 5.56 שלם, משמאלו תרמיל ללא הקליע ומשמאלו הקליע לבדו.

אבל עדויות, כאמור, אינן חביבות עלי. השם הרשמי של הטמפון הוא RCC-95 והוא מיוצר פה בישראל ע"י תע"ש. קשה למצוא עליו יותר מידי פרטים, אבל מסתבר של'בצלם' יש מעין מיני-חוברת \ ברושור של המוצר וגזרתי בשבילכם את החלק הרלוונטי (לברושור המלא):

RCC 95

שימו לב לסעיף השלישי (תרגום): "יכולת מיידית לירי 5.56-מ"מ קטלני, ללא הסרת המתאם". שוב, אינני "אוטוריטה בנושא כלי נשק" ואם מעוניין מר יקותיאל או אחרים שטענו כמותו להסביר לי מה אני מחמיץ, הם מוזמנים לעשות זאת, אבל לפי עדויות חיילים רבים ולפי היצרן עצמו, ניתן לירות כדורים חיים דרך המתאם\הרומה. נכון הוא שירי חי דרך רומה שבו עדיין יש טמפון, עלול להיות מסוכן. הקליע עלול להעיף את הטמפון ואז הירי יכול לאבד מדיוקו, או שהוא עלול להתקע בטמפון ולפוצץ את הקנה. אבל ירי עם רומה ריק, אמור להיות ירי רגיל לחלוטין.

אינני יודע מה ההסבר של מר יקותיאל לטענתו. באשר לאחרים שהביעו עמדה דומה בתקשורת, הרי שזה שיעור נוסף לקורא ולצופה הישראלי שאין הביטחון של הדובר או התואר המתלווה לו, מחייב ידע אמיתי בתחום בו הם מתבטאים. אבל בנוגע לדובר צה"ל זה כבר נושא אחר: הם ידעו (או היו צריכים לדעת) שטענתם שלא ניתן לירות דרך הרומה (נשק שפותח בישראל, מיוצר בישראל ונמצא שנים רבות בשימוש צה"ל והמשטרה), היא שקר.

***

אבל מטרת הטקסט הזה היא לא רק להראות שאפשר שהיה ירי חי בביתוניא, אלא שהיה ירי חי בפועל. העובדה שדובר צה"ל בדה הסבר לארוע אולי מרמזת לכוונת הסתרה, אך בוודאי לא מוכיחה זאת.

תיקון לאחר פרסום:

(מי מכם שלא מבין במכניקה של הנשק, יבין את תוכן התיקון רק בהמשך הטקסט)
בהמשך הטקסט אני מוכיח לכאורה שהיות ורואים בוידאו שהשתחרר תרמיל בעת הירי של השוטר שירה בנווארה, בלתי אפשרי שמדובר בירי שאינו חי. לאחר הרבה מאוד חיפושים נמצא תיעוד של מקרה כזה, בו נראה ירי גומי לכאורה עם יציאת תרמיל (זאת בניגוד להרבה מאוד סרטים הפוכים והמפרט של יצרני הכדורים עצמם). היות שכך, בשלב זה למרות מה שכתבתי בהמשך הטקסט, אין לראות בשחרור התרמיל שתצפו בו הכרח ("100%") לכך שהתבצע ירי חי, אלא רק עליה בסבירות בכך שמדובר בירי חי. עדיין, מתוך תיעוד של מאות מקרי ירי גומי שבהם צפיתי, עוד לא נמצא אחד בו בוצעה דריכה מלאה של המכלול שכוללת פליטת תרמיל וגריפת כדור חדש, כפי שקרה לאחר הירי בנדים נווארה


שאר הטענות שקראתם עד כה ואלו שמופיעות בנספח שלאחר הטקסט, תקינות. עמכם הסליחה.
(לאלו מכם שרוצים לקרוא את הדיונים שפתחתי למען חקר הטענה הזאת או רוצים להוסיף לגביה מידע, ראו את התגובות למטה, הפייסבוק של הבלוג ובאשכול שפתחתי בפורום 'צבא וביטחון' של אתר 'פרש).
הערה: תיקון זה פורסם טרם השידור ב'צינור לילה'.

חזרה לתחקיר…

***

כשלב ראשון, האנשים מ'בצלם' אמרו לי שיש הבדל בצליל הירי של גומי ושל כדור חי. אני מודה שלי אישית קשה לקבוע מסקנה שכזאת (אין לי את הניסיון הנדרש) ולכן קיבצתי מספר יריות מאותו היום ובערך מאותו המיקום של הצלם. נסו אתם לראות אם אתם מזהים יריה שונה בצליל (יש 5 יריות בסרטון):

הצלחתם לזהות שוני? יש לכם יריה מועדפת? הירי הרביעי הוא הירי שבו אנו עוסקים כאן (הירי בנווארה). אני כן שומע יותר הדהוד מאשר ביריות האחרות, אבל אני לפחות לא מסוגל להסיק מכך שמדובר בירי חי. היות שכך, נעזוב את תחום האודיו ונעבור אל תחום הויז'ואל.

בכדי להבין מה קורה בסרטון, ראשית אנו צריכים להבין כיצד עובדים הרובים הנראים בוידאו (אני מתנצל בפני מי שמידע זה מיותר מבחינתו). הסרטון הקצרצר הבא מציג את המכניקה של רובה ה-M16:

להלן תיאור פשטני של המכניקה: בתחתית המחסנית יש קפיץ שדוחף את הכדורים למעלה, אל בית הבליעה. מאחורי הכדור מגיע המכלול, שגם כן נדחף ע"י קפיץ ודוחף את הכדור אל מקומו בהמתנה לירי. לא נכנס לכל הפרטים, אבל משם, כאשר לוחצים על ההדק והנוקר פוגע בכדור, אבק השריפה שבתוך הכדור מתפוצץ והקליע עף במעלה הקנה. התרמיל הריק שהחזיק את אבק השריפה בתוכו, עף החוצה דרך פתח צדדי וכך מתפנה מקום לקליע הבא.

אבל בכדי שהתרמיל יעוף, המכלול שקודם לכן דחף אותו קדימה, עתה צריך לשוב לאחור, בכדי שהתרמיל יעמוד מול פתח היציאה. הפעולה הזאת היא למעשה דריכת הנשק. לפני הרבה מאוד שנים, דריכת נשק היתה חלק בלתי נפרד מכל יריה בודדת. כיום לרובים יש תעלת גזים בין קצה הקנה ועד לאזור המכלול. כאשר הכדור מתפוצץ והקליע עף, חלק מהגזים שדוחפים אותו עולים לתוך התעלה הזאת, שמוליכה אותם חזרה אל המכלול הנדחף על ידם אחורה, כפי שתוכלו לראות בסרטון הבא:

למה אני מציק לכם עם כל הנתונים הטכנים האלה? ראיתם עכשיו שכשיורים כדור חי, הגזים דוחפים לאחור את המכלול והתרמיל הריק עף החוצה. אלא שכאשר יורים תחמיש (כדור ללא קליע) בכדי שישגר את הטמפון (גלילוני הגומי), אין קליע שמקשה על הגזים להתקדם והם עוברים את הפתח של תעלת הגזים אל תוך הרומה (ההתקן שממנו נורה הטמפון). התוצאה היא שלא מועברת מספיק אנרגיה בתעלת הגזים, המכלול לא חוזר לאחור והתרמיל לא עף לבדו מהרובה.

להלן סרטון מאותו היום ואותה הזירה. שימו לב לחייל שקרוב אל המצלמה ולדרך שבה הוא יורה (מחסנית אדומה המסמנת תחמישים, רומה  על הרובה, דריכה ידנית לאחר כל ירי ורק לאחר הדריכה עף התרמיל):

עוד סרטון של חייל יורה גומי באותו היום (אין תרמיל):

אז עכשיו אנחנו יודעים שבירי גומי עם תחמיש, החייל חייב לבצע דריכה ידנית לאחר כל ירי, בכדי שהתרמיל יעוף מהרובה ושאם אין דריכה ידנית, התרמיל הריק ישאר בתוך הרובה. נחזור עתה לרגע הירי בסרטון של CNN:

ראיתם? כנראה שלא. הכל קורה בפחות משניה אחת. ראשית, שימו לב שאתם מסתכלים על האדם הנכון ועל המקום הנכון:

כיוון מבט הקוראים

העין נמשכת אל החייל הימני שהקנה שלו בולט, אבל היריה הרלוונטית (הראשונה) היא של החייל השלישי משמאל (החץ בתמונה) ואתם צריכים להסתכל בסרטון לאזור שסימנתי בריבוע. האטתי בשבילכם את הסרטון, אבל זה עדיין כמה פריימים בודדים. הגדילו את הסרטון למסך מלא ואתם תראו שבדיוק כאשר השוטר יורה, רואים (בריבוע האדום) מה שנראה כתרמיל, עף בדיוק מהנקודה הנכונה ומבצע את חצי מהמסלול הבליסטי שהיינו מצפים מאותו תרמיל לבצע (לפני שהוא מוסתר ע"י העץ):

לסיכום:

אם כן, אנו יודעים שאפשר לירות כדור חי דרך הרומה, אנו יודעים שזה משהו שחיילים עושים לפעמים, אנו יודעים שרגע הירי שצפיתם בו מסונכרן עם רגע הפגיעה בנווארה (הסרטון של 'הארץ'), אנחנו יודעים שתרמיל לא יעוף כשמדובר בירי גומי עם תחמיש ואנחנו רואים שבדיוק ברגע בו אנו מצפים שיעוף תרמיל בירי חי, עף מה שנראה כתרמיל, מהמקום בו הינו מצפים שתרמיל יופיע ובמסלול שהינו מצפים שתרמיל יתקדם (בקשת, למעלה וימינה מהנשק).

יצוין ש'בצלם' ביקשו את הוידאו המקורי מ-CNN בתקווה שהאיכות תהיה טובה יותר. עד כה לא התקבלה תגובה מהרשת (הכתב עצמו מסר לדוברת בצלם כי הוא "די בטוח שתרמיל אכן נפלט, אבל יבדוק שוב"). אני כמובן אעדכן בהתאם אם וכאשר יתקבל מידע נוסף.

עד אז, אני מסכים שאפשר תאורטית לטעון שלא מדובר בתרמיל. לאחר בדיקה דקדקנית של הסרט, לא נראה לי שחרק יכול לנוע בצורה הזו ו\או במהירות הזו והסבירות לסנכרון שכזה נראית לי נמוכה מאוד. שאריות מהטמפון (דבר שקורה לעיתים) צריכות להופיע בכלל מעבר לקנה (מקום היציאה של הטמפון) ולנוע בכיוון ההפוך ממה שנראה בסרט. כך שאני לא מצאתי הסבר סביר אחר. נראה לי שכאימרת המשפט, אם זה נראה כמו תרמיל, זה זז כמו תרמיל וזה מופיע היכן שתרמיל היה מופיע – זה כנראה תרמיל.

כך או כך, אין כוונת הניתוח שנעשה כאן להחליף את עבודת המעבדה שישראל צריכה לבצע ולהציג באופן שקוף לאזרחים ולעולם. להפך – מטרת הטקסט היא להראות עד כמה חקירה מקצועית שכזאת נדרשת ומי מכם שלא מאמינים שבוצע ירי חי, צריכים להיות הראשונים לדרוש זאת, כי במצב הנוכחי התמונה היא אחרת.

זום על התרמיל

זום על מה שנראה כתרמיל שעף בדריכה האוטומטית לאחר הירי

לאחר הירי אותו שוטר דורך ידנית את הנשק לכיוון המצלמה, כך שקל לראות שעף מהרובה תרמיל או כדור חי (לא ניתן לקבוע), שמנתר על החומה. בהנחה שהירי הראשון היה חי והתבצעה דריכה אוטומטית של הנשק, אז הדריכה השניה (הידנית) פשוט העיפה כדור שלם (תחמיש או חי), שלא התפוצץ בכלל.

האם כל זה אומר שהחייל ידע שהוא יורה חי? האם אפשר שהמחסנית סומנה בצורה לא נכונה או שהוכנס לתוכה כדור חי בטעות או בכוונה? כיצד זה מסתדר עם היריות האחרות באותו היום?

אני לא מתיימר לקבוע את המסקנות הללו, פשוט כי המידע הקיים לא מאפשר קביעות שכאלה. לכן אינני מסיים הפעם, כהרגלי, עם איזו תובנה מוסרית של ממש. אבל אנחנו כן יודעים שדובר צה"ל שיקר\טעה כשאמר שלא ניתן לירות דרך רומה ואנחנו יודעים שהצלף השני בסרטון (הימני ביותר), הוא בכלל חייל ממערך התקשורת שאסור היה לו לירות בכלל (לכן בסרטון אתם יכולים לראות שישר לאחר שהוא יורה, מגיע שוטר ולוקח לו את הנשק. החייל הושעה מתפקידו).

מכך ניתן לקבוע שהסביבה עצמה והתנהלות החיילים והשוטרים, היא לא כזו שבה ניתן לפסול מראש, מפאת "הוראות הפתיחה באש" או מקצועיות המעורבים, שנעשו טעויות או פשעים ממקום של "שעשוע" (כשם שהצלם הצבאי בחר לבלות קצת בירי על מפגינים). אני חושב שלכל הפחות, אם אתם באמת אובייקטיבים, אז אפילו אם עדיין לא שוכנעתם בכך שבוצע ירי חי, הרי שהספק צריך לעבור מהצד הפלסטיני לצד הישראלי.

מטרת הספק היא לא לבטל את המוסריות של הגוף שכלפיו הוא מוטל, אלא לוודא אותה. איש לרגע לא יחשוב שאדם הדורש לחקור את הרצח של טוראי יפתח גריידי, מנסה לטעון שכל הישראלים הם רוצחים. ובכל זאת, נדמה שכאשר מדובר במצב הפוך (החייל הוא החשוד), לפתע רבים חושבים שחקירת היחיד נועדה לפסילת הכלל.

בדיוק כפי שמי שרוצה מועדונים ללא רוצחים, דורש שיחקרו כל רצח במועדון, כך מי שרוצה צבא מוסרי (ולא רק לומר שהוא כזה), דורש שיחקרו כל חשד למעשה אשר איננו.
—————————————————————————————————————————–

אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. בפוסט שקראתם הושקעו כ-50 שעות של מחקר, כתיבה ועריכה. אם מצאתם את התוכן ראוי, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם.

תודה ל'בצלם' על העזרה בתחקיר (לרמת 'תחקיר משותף' מבחינתי). לתרומה לבצלם לחצו כאן. תודה לפונה האנונימי שהפנה את תשומת ליבי לנושא התרמיל והפנה אותי לחומרים ועזרים נוספים.
—————————————————————————————————————————–

נספח לתחקיר (לפתיחה בחלון נפרד) – שאלות אחרות שקשורות לביום, צורת הנפילה של הנורים, למה אין דם, האם קליע מזויף וכדומה (בנוסף למאגר הוידאו של אותו היום):

התפתחויות:

12.11.2014 – שוטר מג"ב (אחד מהיורים) נעצר בחשד לרצח ומפקדו נעצר על כך שידע וסייע להסתיר (לפחות שניהם, אם לא כל השוטרים והחיילים שהיו בזירה, לכאורה שיקרו בתחקיר הצה"לי).
19.11.2014 – לפי מז"פ הקליע שהוצא מגופת נווארה, תואם לרסיסים שנמצאו בגופה, תואם לרובה של שוטר המג"ב העצור ועליו דם של נווארה. למרות זאת, השוטר כנראה יואשם בהריגה ולא רצח. המפקד של השוטר הוקלט בשיחה בה הוא מפליל את היורה (ההקלטה או תוכנה לא פורסמו).

פורסם בקטגוריה הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חדשות, עיתונות, פוליטיקה, צבא | עם התגים , , | 158 תגובות