כך התקשורת גורמת לכם לתמוך בהחרבת אוקראינה

מדוע בתקשורת ובשלטונות המערב לא מציגים את הסטטיסטיקות מאחורי הפתרונות שטוענים בפנינו שיעזרו לאוקראינים?מדוע לא מראים לנו מה קרה לעמים אחרים שניסו עליהם את ה"פתרונות" הללו? כיצד התקשורת משתמשת בערכים ובמוסר שלנו, כדי להסליל אותנו למעשים שחותרים תחתם? האם ארה"ב מתכננת להפוך את אוקראינה לאפגניסטן של אירופה ומה הראיות לכך?

בכך ועוד עוסק הולוג החדש המביא את דעתי, על בסיס המחקרים בתחום, כי הדרך לגיהנום האוקראיני רצופה בכוונות הטובות של המערב.


אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של הקוראים והצופים.
אם מצאתם את התוכן ראוי ותרצו לראות עוד מסוגו, אתם מוזמנים להצטרף לתומכי הבלוג לפי יכולתכם ושיקולכם.


הערה: אני מתנצל בפני הקוראים, אך אין לי מספיק זמן כרגע לייצר גרסת טקסט לוידאו הזה (אך אני מציג בו את המקורות עליהם אני מסתמך, כך שבדיקתם עדיין זמינה לצופים). כמו כן, אני מזכיר (כרגיל) שאני עובד לבד. הגם שאני משתדל לוודא את המידע היטב, טעויות הן תמיד אפשרות. מצאתם אחת? השאירו תגובה ואשתדל לתקן במהרה.

פורסם בקטגוריה גזענות, חדשות, חוץ לארץ, עיתונות, פוליטיקה, צבא, שואה | עם התגים , , , , | 44 תגובות

כל מה שהתקשורת מסתירה מכם בנוגע למשבר באוקראינה


קלישאה היא שהקורבן הראשון במלחמה הוא האמת. מזה למעלה מחודשיים, מאז החלה ארה"ב לדווח כי היא צופה פלישה רוסית לאוקראינה, התקשורת עוזרת בחיסול קורבן ראשון זה ועוסקת כמעט בבלעדיות בשני דברים שאף אחד מהם איננו בתחום תפקידה:

  • הצגת טענות של ממשלות וגופי ביטחון כעובדות – ההיפוך המוחלט מתפקיד התקשורת, שהוא לחשוף את האמת מאחורי טענות ולפקפק במוקדי הכוח (וראשונים בהם מדינות וגופי הביטחון שלהן).

  • פרשנות ערכית חד-צדדית – מי צודק בעימות מבחינה אידיאולוגית ומוסרית, כאשר על כך יש הסכמה אקסיומטית בתקשורת הישראלית והמערבית, כי רוסיה היא ה"רעים", ארה"ב ה"טובים" ואוקראינה הקורבן, מבלי בכלל לנסות להציג את הפרספקטיבה הרוסית לסיטואציה. כל זאת למרות שהתקשורת לא אמורה לומר לאנשים מה לחשוב (לזה קוראים פרופגנדה), אלא לספק להם את מירב המידע הגולמי כדי שיוכלו לחשוב בעצמם. 

בכל הטכניקות שפיתחו בני האדם להסקת מסקנות איכותית והוגנת (למשל ההליך המשפטי, השיטה המדעית או הסקה בייסיאנית) יש עקרון משותף וברור: כדי לקבוע מה הסבירות של השערה מסוימת (נניח, "מי אחראי למצב הנוכחי באוקראינה?"), אנו נדרשים לקחת בחשבון את כל הקונטקסט, הראיות הזמינות וההסברים של הגורמים המעורבים (כולל אלו של היריב או אפילו האויב) ללא כל סינון.

התקשורת טוענת בפניכם כי היא אכן עושה זאת ומביאה בפניכם גם את הפרספקטיבה הרוסית למצב ואת כל הראיות הרלוונטיות. אך כמעט בוודאות שלא נחשפתם בתקשורת למרבית הראיות המופיעות בטקסט זה, לא משנה באיזו מהדורת חדשות אתם צופים או איזה עיתון אתם קוראים. גם בסיקורים המתיימרים להביא את העמדה הרוסית (ויש מעט מאוד מהם), פעולות רוסיה מוצגות כניסיון להקים מחדש את האימפריה הסובייטית, כנובעות בלעדית מהאגו והאגרסיביות של פוטין וכדומה. דהיינו, הפרספקטיבה המוצגת לכם כמתארת את ההשקפה הרוסית בנוגע למצב באוקראינה, היא בעצם התיאור המערבי של ההשקפה הזו – ולא ההשקפה עצמה ("טענת איש קש"). 

פוטין ומשמאל אנשים הקשורים למיליצית אזוב האוקראינית והנאצית (שלא מייצגת את אוקראינה בשום אופן, כמובן). פרטים על המיליציה והקשרה לנושא בהמשך הטקסט.

הבהרה:

מכיוון שישנה התנגדות רבה להצגת עמדת התוקף (במיוחד בזמן התקיפה), אני מעוניין להסביר בשלוש פסקאות מהיכן אני בא לסוגיה הזו. בדיקת המקורות למשבר הנוכחי באוקראינה וחלוקת האחריות הנכונה בין המעורבים, אין משמעה תמיכה בפוטין. בכל תחום אחר למעט קומץ כמו פוליטיקה, כלכלה וביטחון, איש לא יעז לומר שניתן להגיע למסקנה הסבירה ביותר ללא קריאה של ההשערות האלטרנטיביות או שקריאה והפצה שלהן, היא מעשה אנטי-פטריוטי או ראוי לכינוי "אידיוט שימושי". מפאת שאנו חיים במערב, התקשורת שאנחנו צורכים מוטה באופן פרו-מערבי (כשם שהתקשורת במזרח מוטה נגדו). ולכן, תיקון ההטיה והשלמת המידע המוסתר בחסותה, בהכרח יניבו גרסה פרו-רוסית, לכאורה. 

אני מביא כאן את תפיסת הרוסים לפלישה לאוקראינה (את תפיסת המערב אני מניח שכבר קיבלתם מהתקשורת והטקסט הזה נועד כהשלמה לה ולא כתמונה מלאה בפני עצמו). אני מביא עמדתם לא כהצדקה לפלישה, אלא בכדי להבין מדוע היא, לדעתי, למעשה "לגיטימית" לפי חוקי המשחק של המערב, ומדוע היתה צפויה יחסית וברת-מניעה. יכולתנו להבין שמי שעברו טראומה אלימה בילדות נוטים להיות יותר אלימים בבגרותם, אינה אומרת שאנו מקבלים את האלימות הזאת, אלא רק שאנחנו מנסים להבין את שורשה בכדי להיטיב ולמנועה להבא. אני ניגש אל הטקסט ממקום של תובנות נושנות כמו שמוטב להיות חכם מצודק ושחכם לא מכניס את עצמו לבור שפיקח יוצא ממנו.

אך אינני בוחר צד בין רוסיה והמערב, שכן התנהגות שני הצדדים בזויה בעיני (אך כמובן מגבה את האוקראינים, שלטעמי הינם קורבן של שניהם). אף כעיקרון אני פוסל את עצם החלוקה לצדדים ורואה בה אשליה המשרתת את האליטות לשליטה בהמונים (בכל הצדדים). קל מאוד לפרוט על מיתרי המחנאות שלנו לכדי זניחת הרציונאל, המוסר ואפילו האינטרס האישי שלנו. אך בסוף היום האליטות מרחפות מעל כל זה. הסנקציות וקריסת השוק ברוסיה ואוקראינה יובילו מיליונים אל העוני, אך מקלטי המס והבנקים יעזרו להסתיר את הרווחים שירוויחו מנהלי המלחמה בשני הצדדים. בין שהפצצות, הקליעים והטילים, יהרגו רוסים או אוקראינים, חברות הנשק ירוויחו משניהם. וכשעשן המלחמה יתפזר, בין המתים, הפצועים ואלו שנותרו חסרי כל, המכנה המשותף לא יהיה המחנה המשותף, אלא עצם קנייתם את החלוקה למחנות. 


אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של הקוראים והצופים.
אם מצאתם את התוכן ראוי ותרצו לראות עוד מסוגו, אתם מוזמנים לתמוך לפי יכולתכם ושיקולכם.



הקונטקסט שהתקשורת מסתירה מכם

הערה: הטקסט מתחיל עם קונטקסט העבר ומתקדם כרונולוגית אל ההווה, כך שהראיות שכנראה תמצאו אותן הכי דרמטיות, נמצאות בהמשך. אנו מתחילים עם ביסוס האפשרות שהמידע המודיעיני המגיע מגופי הביון של המערב, יכול להיות שגוי או שקרי ושהתקשורת כולה יכולה להחמיץ זאת או לשתף עם כך פעולה. אציג דוגמאות רבות לכך, כולל דוגמאות בהן הדבר נעשה ספציפית נגד רוסיה. בכך יעסקו שלושת הקונטקסטים הראשונים (אפגניסטן 1979, פרופגנדה אנטי-רוסית, טענות ארה"ב בעבר) והעובדות הספציפיות לגבי אוקראינה מתחילות מפרק הקונטקסט הרביעי (נאט"ו).  

קונטקסט: אפגניסטן, 1979

כאמור, כדי לאמוד את ההשערות שלנו בנוגע למצב נוכחי, יש ראשית לבדוק את ההיסטוריה הרלוונטית למצב. נתחיל דוקא מהמחקר האחרון שפירסמתי. הוא שימושי לנו כי הוא מתאר מצב דומה: הרוסים פולשים למדינה הגובלת בהם, הם טוענים שהם עושים זאת כאקט הגנתי בעקבות אגרסיביות של ארה"ב ואירופה, בעוד המערב טוען שהם משקרים ועושים זאת עקב רצון התרחבות אימפריאליסטי. כעומק הדימיון בין אירועי עבר לאירועי הווה, כך גדלה השימושיות שלהם עבורנו כדי להסיק מהם מסקנות כעת. 

לפי הסיפור שסופר (ולצערי עדיין מסופר) בתקשורת המערבית, ב-1979 ברה"מ פלשה לאפגניסטן ללא הצדקה או התגרות ואז הרגה 1.5 מיליון אפגנים בכיבוש שנמשך עשור. אבל כפי שתוכלו לראות במחקר, כל זה היה תרמית. האמריקאים, הסעודים, הפקיסטנים, הסינים והבריטים, החלו לשלוח נשק וטרוריסטים לתוך אפגניסטן, שנים לפני הפלישה. הפלישה הסובייטית לא היתה תוצאה בלתי-צפויה של המהלך הזה, אלא כפי שהאמריקאים הודו בעצמם מאז וכפי שהמסמכים הסודיים מראים, הפלישה היתה התכנית האמריקאית מלכתחילה: או שהאמריקאים יצליחו להשתלט על המדינה או שברה"מ תצטרך לפלוש ולשקוע בבוץ האפגני. כך או כך, ארה"ב מרוויחה (על חשבון האפגנים, כמובן. לכן האסטרטגיה הוגדרה על ידי האמריקאים: "לדמם את הסובייטים עד האפגני האחרון"). 

שימו לב שזה כבר משהו שהתקשורת אף פעם לא מסבירה לכם: מדינות ושחקנים מתוחכמים לא חותרים לגישה הילדותית המתוארת בעיתונות, של תוצאה אחת חיובית ואחת שלילית. שחקנים מתוחכמים שואפים לייצר מצב שבו כל או לפחות מרבית התוצאות האפשריות, משרתות את האינטרסים שלהם. על כן, סביר מאוד לשקול גם כיום את האפשרות, שמבחינת ארה"ב התקפלות רוסית מאוקראינה היא תוצאה חיובית, אך כך גם פלישה מלאה והסתבכות בבוץ האוקראיני. כשם שהם חתרו לדמם את הסובייטים עד האפגני האחרון (ויש עוד דוגמאות רבות במחקר לשימוש בטקטיקה הזאת ע"י האמריקאים והאירופאים), זה לחלוטין ריאלי שהם יחתרו לדמם את הרוסים עד האוקראיני האחרון (אינני טוען לידיעה שזה המצב, רק שזו השערה ריאלית שיש לשקול ושכשזה קרה בעבר, לקח שנים עד שגילינו זאת). 

בקיצור, הדבר הראשון שהתקשורת צריכה לומר לכם על מלחמות, זה שיש לקחת בחשבון את האפשרות שאנו לא יודעים מה באמת מתרחש באוקראינה ושאפשר ואף סביר שהסיפור מערב גורמי ביון ומבצעים סודיים, שיתכן שמשמעותם היא היפוך מוחלט של הנרטיב העולה מהמידע הגלוי בלבד. ברוב המלחמות, מסמכים סודיים הנחשפים עשורים לאחר מכן משנים דרמטית את התמונה שהוצגה בזמן אמת. היות שכך, זה הזמן לציין שגם למידע המוצג בטקסט זה, יש לגשת עם מידה רבה של צניעות ופתח לאי-וודאות (גם אם לפעמים ברצף הכתיבה שלי אני כושל ומתנסח בצורה יהירה וודאית יותר). נוסף על כך, אני גם כותב לבד ואפשר שיש לי טעויות (השאירו תגובה אם מצאתם ואתקן).

קונטקסט: פרופגנדה אנטי-רוסית

אז מ-79' ועד 89', ארה"ב והאירופאים שיקרו לנו לגבי הרוסים באפגניסטן, בנסיבות להן דימיון אפשרי עם הנסיבות כיום באוקראינה. אך זה לא בהכרח אומר שזהו המצב כיום. על כן, נשאלת שאלת קונטקסט מתבקשת: האם יש לנו ראיות לכך שבארה"ב בשנים האחרונות, הופעלו והופצו טענות פרופגנדה ע"י השלטון, גופי הביון והתקשורת, כנגד הרוסים? האם יש לנו דוגמאות מהעת האחרונה, שיכולות להראות שפרופגנדה שכזאת היא אירוע שגרתי מבחינת האמריקאים ועל כן יש להפחית מהאמינות שאנו מייחסים לטענות שלהם כנגד הרוסים?

  • ב-2016, הדמוקרטים בארה"ב טענו, בסיוע של גופי הביון האמריקאים, שרוסיה מתערבת באופן משמעותי בבחירות האמריקאיות לטובת טראמפ והילרי קלינטון עד היום טוענת שההשפעה הזאת היתה דרמטית והיא שהביאה להפסדה. אלא ששלל מחקרים בנושא לא מצאו שום בסיס לכך, למעט התערבויות שוליות לחלוטין (כמה אלפי בוטים ברשתות החברתיות שלכאורה הפיצו מידע כוזב, כמו בכל מערכת בחירות, בכל מדינה בעולם) וחשיפת שחיתות (אמיתית לחלוטין) במחנה הדמוקרטי (הפריצה לשרתי הדמוקרטים, המיוחסת ע"י האמריקאים לרוסים).

  • הדמוקרטים טענו וחלק ניכר מהם טוענים עד היום שהיתה קנוניה או סחיטה של טראמפ בידי הרוסים, על בסיס המחקר הידוע בתור "סטיל דוסייר". כיום אנו יודעים שהדמוקרטים עצמם שילמו והזמינו את המחקר הזה, שהם וגופי הביון האמריקאים פרצו וריגלו אחרי טראמפ והרפובליקאים וזייפו רבות מהטענות הללו לצרכים פוליטים (אכן, היו כמה פגישות בלתי-ראויות בין קמפיין טראמפ לרוסים, בניסיון להשיג מידע נגד קלינטון. חלקן אף היו פליליות, הגם שהמעשים הם שגרתיים בעולם הפוליטי ונעשים על ידי כל הצדדים. אך מכאן ועד הטענות שטראמפ הוא סוכן רוסי, מרצונו או שלא, המרחק עצום ואכן, החקירה האמריקאית לא מצאה כל בסיס לכך). יתרה מכך, ישנן ראיות ברורות למדי שהדמוקרטים פעלו ביחד עם האוקראינים, בכדי להתערב בבחירות ארה"ב ב-2016, לקדם את הטענה כי טראמפ סוכן רוסי, ולפגוע בסיכוייו להיבחר.

  • ערב הבחירות האחרונות בארה"ב, נתגלה במחשב של הבן של ביידן חומרים המסגירים מעורבות שלו בחברות אוקראיניות שאין לו כל ידע בתחום עיסוקן (אך בכל זאת קיבל שכר של מיליוני דולרים), כאשר בבירור (אך לא הוכח) מדובר בעסקה שלפחות שואפת ("שלח לחמך על פני המים") ליחסי קח-תן בתמורה להשפעה של אביו (שבזמנו היה סגן הנשיא של אובמה). כדי למנוע את הפגיעה בביידן (הפרסום היה ערב הבחירות), הדמוקרטים וגופי הביון האמריקאים טענו שמדובר בפרופגנדה רוסית מזוייפת ושהאימיילים שנחשפו מזויפים (הביידנים עצמם, בידיעה שזו לא האמת, נמנעו מלהגיב לנושא ומעולם לא טענו שהמיילים מזויפים), וגופי התקשורת והרשתות החברתיות צינזרו את התוכן ומנעו כל שיתוף או הפצה של התחקיר. כיום אנו יודעים שההפך היה נכון: המידע היה אמיתי והפרופגנדה האנטי-רוסית נוצרה על ידי האמריקאים עצמם, כדי לחבל בקמפיין של טראמפ (או לפחות למנוע פגיעה בקמפיין של ביידן).

  • ב-2020, במהלך הקמפיין לנשיאות, טענו הדמוקרטים והתקשורת המערבית, על בסיס טענות בלתי-מתומכות מגופי הביון האמריקאים, כי הרוסים משלמים פרס כספי ללוחמי טליבאן, בעבור כל חייל אמריקאי שהם הורגים. כיום אנו יודעים שאם היה מודיעין בנושא, הוא היה חלש ביותר ואף גוף ביון אמריקאי לא העריך כי הוא וודאי או אפילו סביר. פוליטיקאים אמריקאים שקידמו את הטענה, ניסו מאז להצדיק זאת מטעמים טכנים וחלקלקות לשונית. הצגת מודיעין ברמה שכזו כוודאי (כפי שנעשה בפלישה לעיראק וכו') היא אינדיקציה כי מדובר בתרמית ופרופגנדה, שכן גופי ביון נותנים דירוג לאיכות הערכות המודיעין שלהם בזמן אמת ולא נטען כי הערכה זו הוסתרה מהפוליטיקאים שהציגו את המידע כאמין ואיכותי. הערכה סבירה, לטעמי, שנעשתה מאז היא (בהסתמך על התזמון, הבנה של מי הרוויח מהמהלך ומה היו תוצאותיו) שמטרתה היתה לפגוע בטראמפ (בהסתמך על הקונספירציות הקודמות שקשרו בינו ובין הרוסים) ולמנוע ממנו לעשות את שתכנן לעשות ואת שחברות הנשק וגופי הביטחון התנגדו לו – לצאת מאפגניסטן.

בקיצור, אנחנו רואים שארה"ב ביצעה בשנים האחרונות שלל פעולות פרופגנדה כנגד הרוסים. כאמור, זה לא מוכיח שזה המצב גם לגבי אוקראינה אבל כמובן שזה מידע רלוונטי בבואנו לשקול את הטענות האמריקאיות ולהעריך היכן שוכנת האמת. 

הערה: החד-צדדיות של הפרופגנדה האנטי-רוסית בארה"ב בשנים האחרונות (דהיינו, שמקורה כמעט בבלעדיות מהדמוקרטים), נובעת מיחסי הכוחות עם הרפובליקאים והאוקראינים באותו הזמן. אין להסיק מכך איזו תכונה יחודית לדמוקרטים. בתקופות אחרות (שאינן רלוונטיות לטקסט זה) בהן האינטרסים ויחסי הכוח היו הפוכים, היו אלו הרפובליקאים שהפיצו טענות בסגנון שכזה.

קונטקסט: טענות ארה"ב בעבר, על בסיסן פתחה במלחמות

היות ואנו מסתמכים בהחלטותינו על מודיעין המגיע מגופי הביטחון של ארה"ב ואירופה, ראוי לשקול עד כמה אמינות הערכות הביטחון של גופים אלו והאם בעבר זויף מידע באשר לפעולות עוינות של מדינות, רק כדי ליזום פעולה עוינת (שתוצג כמגננתית) על ידי האמריקאים והאירופאים?

  • ב-1964, האמריקאים זייפו תקיפה בידי הויאטנמים כדי לפתוח במלחמה נגדם ואז רצחו מעל לשני מיליון בני אדם, חלק משמעותי מהם בטקטיקות נאציות למדי.

  • ב-1979 ארה"ב טענה, כפי שכבר ראינו קודם, שברה"מ פלשה לאפגניסטן ללא סיבה וכי היא ושותפותיה אינן מחמשות כוחות נגד השלטון האפגני ומפעילות בשטח קבוצות טרור. כאמור, כל זה היה שקר שנועד להביא להשתלטות אמריקאית על אפגניסטן או לפלישה סובייטית אל המדינה והסתבכותה בה.

  • ב-1981 ארה"ב טענה כי הרוסים משתמשים בנשק כימי שכונה "גשם צהוב", באפגניסטן, לאוס וקמבודיה ורצחה כך צפונה מעשרת-אלפים בני אדם, ב-47 תקיפות. אנו יודעים כיום ממסמכים שכבר אינם סודיים (Killing Hope, עמ' 349), כי מדענים אמריקאים דיווחו לממשל בזמן אמת כי מדובר בצואה של נחילים ענקיים של דבורים וכי הממשל האמריקאי בחר לצנזר את המידע (כשהמידע דלף נטען כי הרעל עורבב עם אבקנים כדי להסוותו) ולהפיץ את השקר על כך שמדובר בנשק כימי.
  • עוד באותה שנה ושוב כדי להצדיק את תקיפת העיראקים, ארה"ב טענה כי 250 אלף חיילים עיראקים, בליווי אלפיים רכבים משוריינים, פלשו לכווית. אלא שתמונות לוויין חשפו כשנה לאחר מכן, שהיה מדובר בתרמית או לכל הפחות הגזמה מכוונת (כמובן, פלישה אכן היתה, הגם שניתן להתווכח לגבי ההתנגדות האמריקאית לה, היות וסאדאם חוסיין דיבר עם שגרירת ארה"ב בטרם לפלישה ובירר את עמדת האמריקאים כשכוחותיו על הגבול. השגרירה אמרה לו ש"לארה"ב אין עמדה על סכסוכים פנים-ערביים" ושאין לארה"ב כוונה להטיל סנקציות על עיראק. רק לאחר מכן התבצעה הפלישה ועל כן יש המפרשים זו – ואני ביניהם, הגם שלא בוודאות – כפעם נוספת בה ארה"ב הובילה מדינה לפלישה, רק בכדי לפעול נגדה לאחר מכן. בכל מקרה, הטענה כאן היא רק לגבי הנכונות לזייף או להגזים מודיעין). 

כאמור, גם שעון תקול מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום והעובדה שארה"ב מרבה לזייף מודיעין ותקיפות כדי להצדיק פעולות התקפיות שלה כהתגוננות או כדי לסבך מדינות אחרות במלחמות, לא מוכיחה כי כך המצב גם כעת באוקראינה (ולמען הבהירות: מדינות רבות עושות מעשים שכאלה ואין כוונתי לטעון שהדבר ייחודי לאמריקאים). אך זה בוודאי משפיע על ההסתברות לנכונות הטענות ואמינות המדווח בתקשורת.

קונטקסט: נאט"ו

לפי הסיפור המשווק בתקשורת, פוטין תוקף כרגע מדינה עצמאית, כדי לאסור על ממשלתה שנבחרה באופן דמוקרטי ולגיטימי, לבצע פעולה שמדינה ריבונית זכאית לעשותה (הצטרפות לבריתות עם מדינות אחרות ובהקשר שלנו, ברית נאט"ו). 

ברית נאט"ו הוקמה לאחר מלחמת העולם השניה, במטרה מוצהרת להגן על אירופה המערבית מברית המועצות (ברה"מ) לשעבר. אלא שצורך הגנתי זה נעלם לאחר התפרקות ברה"מ ב-91' (אך ישנם כמובן צרכים ואינטרסים אחרים שנאט"ו מתעסקת בהם). לא ברור אם אף לפני כן הייתה לו הצדקה, היות שברה"מ הציעה ברית זהה בזמנו, רק לכל מדינות אירופה יחדיו, כך שיהיה סיכון אפילו נמוך יותר למלחמה. ארה"ב סירבה.

לפי הרוב המוחלט של הדיווחים בתקשורת שלנו, טענת רוסיה שברית נאט"ו היא שלמעשה מבצעת מעין פלישה לכיוונה ורוסיה רק מתגוננת, נעה בטווח שבין "פרופגנדה שקרית" ל"אולי נכון על הנייר (או על המפה), אך בפועל לא מצדיק את פעולות רוסיה". אז בואו נבדוק זאת.

גם האמריקאים חושבים כך

ראשית, רק כדי שתבינו עד כמה האמריקאים יודעים היטב שההתנגדות לצירוף אוקראינה איננה איזה טירוף של פוטין או שאיפה אימפריאליסטית, כפי שמתואר לנו בתקשורת, אלא צורך בטחוני עליו יש הסכמה רוסית רחבה, אני מעוניין לצטט בפניכם מזכר שכתב ב-2008 ראש ה-CIA הנוכחי, ויליאם ברנס, למזכירת המדינה בזמנו, קונדוליזה רייס:

"כניסה של אוקראינה לנאט"ו היא הקו האדום הבוהק ביותר בעבור האליטות הרוסיות (לא רק פוטין). על פני יותר משנתיים וחצי של שיחות עם שחקני מפתח רוסיים, מהטיפשים ביותר בחללים האפלים של הקרמלין למבקרים הליברלים והחריפים ביותר של פוטין, עוד לא מצאתי ולו אדם אחד שרואה בהצטרפות אוקראינה לנאט"ו דבר מלבד איום ישיר על האינטרסים הרוסים". 

גם מזכיר המדינה תחת ביל קלינטון, ויליאם פרי, מסכים שבראייה היסטורית (שהתקשורת "חוסכת" מכם), האחריות למצב הנוכחי רובצת בעיקר לפתחה של ארה"ב. "אם אתה מסתכל על תקופה של עשרים השנים האחרונות ומחשב בלוח התוצאות, ישנן לפחות אותו מספר של טעויות בצד האמריקאי, לעומת הצד הרוסי". פרי מסביר שהוא זוכר בתקופתו שהוא התנגד להרחבת נאט"ו מזרחה ומודה ששם התחיל "המדרון החלקלק"; שעד אז היחסים עם רוסיה היו במסלול חיובי ושהיתה זו ארה"ב שהחליטה לסגת חזרה אל מדיניות המלחמה הקרה. 

התרחבות נאט"ו לאורך השנים (רוסיה נמצאת בקצה הימני של המפה).

המדובר על ההתחייבות המפורסמת של ארה"ב ואירופה לרוסים ב-1990, שנאט"ו לא תתרחב "אפילו סנטימטר אחד מזרחה" (אל עבר רוסיה). בתמורה הרוסים הסכימו לאיחוד של גרמניה והצטרפות מזרח גרמניה לנאט"ו (וחשוב להבין שזה ויתור ענק: גרמניה ניסתה להשמיד את רוסיה פעמיים באותה מאה והרגה עשרות מיליוני רוסים). התחייבות זו הוכחשה בזמנו ועד היום ניתן למצוא אנשים שמנסים לשווק את הפרופגנדה שכלל לא היתה הבטחה שכזו, אך יש לנו את המסמכים הסודיים המקוריים כיום ואנו יודעים שההבטחה ניתנה גם ניתנה. ולמרות שכך, ארה"ב ונאט"ו המשיכו להתקדם מזרחה, הלאה והלאה, אל עבר רוסיה, מציבים בכל מקום בו הם דורכים טילים וכוחות המאיימים עליה. 

גם שגריר ארה"ב לברה"מ בזמנו, ג'ק מטלוק, מתאר כיצד עוד בתקופתו וכמובן לאחריה, היתה זו ארה"ב שדירדרה את מערכת היחסים במכוון, הפרה את ההסכמים והביאה אותנו אל המצב בו אנו נמצאים היום. תוכלו לקרוא את מאמרו ("אני הייתי שם: נאט"ו והמקורות של המשבר באוקראינה") או לצפות בראיון המלא כאן:

ואפילו ג'ורג' קנאן, אחד המומחים הגדולים ביותר בארה"ב לרוסיה וברה"מ ומי שנחשב לאבי "תורת הבלימה", שמטרתה בדיוק למנוע התרחבות רוסית, התנגד באופן מוחלט להתרחבות נאט"ו מזרחה. כך אמר לאחר שארה"ב החליטה על ההתרחבות ב-1998:

"זוהי תחילתה של מלחמה קרה חדשה. אני חושב שהרוסים בהדרגה יגיבו באופן תוקפני וזה ישפיע על המדיניות שלהם. אני חושב שזו [התרחבות נאט"ו] טעות טראגית. לא היתה כל סיבה לכך. אף אחד לא איים על אף אחד אחר. ההתרחבות הזו היתה גורמת לאבות המייסדים [של ארה"ב] להתגלגל בקברם. התחייבנו להגן על סדרה של מדינות, אפילו שאין לנו את המשאבים או הכוונה לעשות זאת ברצינות. [התרחבות נאט"ו] היתה פשוט החלטה פזיזה של הסנאט [האמריקאי] שאין לו כל עניין ביחסים בינלאומיים.

אני הוטרדתי באופן מיוחד מההתייחסות לרוסיה כמדינה שמתה לתקוף את מערב אירופה. אנשים לא מבינים? המחלוקות שלנו במלחמה הקרה היתה עם השלטון הסובייטי-קומוניסטי. וכעת אנו מפנים את גבנו לאותם אנשים בדיוק, שביצעו את ההפיכה הבלתי-אלימה הגדולה בהיסטוריה להסרת אותו משטר סובייטי". 

לסיכום, ארה"ב סירבה להכניס את רוסיה לתוך נאט"ו וסירבה ומסרבת להפסיק לקרב את נאט"ו אל רוסיה. האם זה "קיצוני" להסיק שמי שלא רוצה אותך איתו בברית צבאית שנועדה למנוע מלחמות ולא רוצה להשאיר אזור חיץ-צבאי בינו ובינך, לא חותר לשלום ולטובת האינטרסים שלך? האם זה קיצוני שלא להאמין למי שאומר שההתרחבות אינה מבוססת כוונות זדון כלפי רוסיה, כאשר היא מבוססת על הפרות הסכמים חוזרות ונשנות? אם זה קיצוני, איך זה שכל כך הרבה דיפלומטים ואנשי ביטחון אמריקאים – אנשים שנלחמו בסובייטים במשך עשורים – מחזיקים בדיוק באותה העמדה? 

האירוניה היא שהתקשורת שהעלימה מכם את כל הקונטקסט על התרחבות נאט"ו כאקט אלים כלפי רוסיה, טוענת פניכם ומשכנעת אתכם כעת, שהדבר לעשות, הדבר שאתם צריכים לתמוך בו עכשיו, הוא עוד ממה שהביא אותנו למצב הזה מלכתחילה: להרחיב, לקרב ולחזק את נאט"ו מול רוסיה. כך אמרה לכם התקשורת בעשור הראשון של המאה והביאה למלחמה בגיאורגיה ב-2008. על בסיס השגיאה הזאת, היא המליצה לכם להמשיך לתמוך בהתרחבות נאט"ו והביאה למלחמה באוקראינה ב-2014. על בסיס השגיאה הזאת, היא המליצה לכם להמשיך לתמוך בהתרחבות נאט"ו והביאה למלחמה של 2022. מעוניינים להמשיך עם העצות שלה אל מלחמת עולם שלישית?

קונטקסט: גאורגיה (2008) ואוקראינה (2014)

לפי התקשורת והשלטונות במערב, ההתנהלות האלימה ונטולת כל הצדקה או התגרות מקדימה של פוטין, היא המשך ישיר וצפוי של התנהלותו התוקפנית כאשר פלש ב-2014 לאוקראינה וסיפח בכוח את חצי-האי קרים וכאשר פלש ב-2008 לגאורגיה והביא לניתוק שני מחוזות משטחה. אלא שגם תיאור זה מציג רק את הפרספקטיבה המערבית לאירועים אלו ובמידה רבה מנותק לחלוטין מהעובדות ההיסטוריות.

לפני שנתקן עם העובדות, שימו לב מה התקשורת מוכיחה בטענות אלו לגבי גאורגיה ואוקראינה: שהיא מבינה את העיקרון לפיו אירועי עבר יכולים לשפר את הסקת המסקנות לגבי אירועי הווה דומים. ולמרות שכך, היא לא עושה זאת בעבור אירועי עבר של האמריקאים (כפי שהראיתי מעלה ואראה עוד בהמשך), אלא רק בעבור אלו של הרוסים (וגם זאת, כפי שמיד נראה, על ידי סילוף העובדות). עצם זה שהתקשורת מנפיקה קונטקסט לצד הרוסי, אך לא מביאה לכם את המקבילה בעבור הצד השני, היא עוד אחת מהאינדיקציות שאתם נחשפים לפרופגנדה ולא לתקשורת הגונה, שכן עיקרון יסוד בהתנהלות הגונה הוא סטנדרטים שווים לכל הצדדים. 

גאורגיה (2008)

לגבי גאורגיה, הסיפור מאוד פשוט. לפי מרבית הדיווחים בתקשורת, גאורגיה מוכיחה שפוטין יוזם מלחמות כדי להשתלט על שטחים. אלא שהמלחמה ב-2008 לא היתה יוזמה של פוטין. שורשיה (בהתעלם מהקשרים פנימיים של גאורגיה עצמה) בהחלטה של ארה"ב והאירופאים לצרף את גאורגיה לנאט"ו ומי שפתח במלחמה ותקף ראשון, היתה גאורגיה. אתם לא צריכים להאמין לי. האירופאים עצמם הקימו ועדת חקירה לאותה המלחמה וועדת החקירה שלהם קבעה שכך הדבר

האם לאחר הפגזה מתמשכת שהרגה מעל מאתיים אזרחים, ההתערבות הרוסית היתה פרופורציונאלית? זו שאלה נפרדת משאלת היוזמה כשלעצמה אבל ראוי לזכור שארה"ב ואירופה מחמשות ואף פולשות וכובשות מדינות שלמות, בעבור אירועים בקנה מידה דומה או אפילו קטן מכך (ישראל לעיתים פולשת או פותחת במלחמות בעבור הריגה או חטיפה של אזרחים או חיילים בודדים בלבד). 

בהחלט ניתן לומר שרוסיה מינפה את התקיפה הגאורגית כדי למקסם את האינטרסים שלה. אך חשוב לזכור שהיא עשתה זאת, כמו במקרה של אוקראינה (שתכף נדבר עליו), רק לאחר שנאט"ו החליטה לצרף את גאורגיה אל הברית, בניגוד להתחייבויות לרוסים ב-90'. באפריל, ארבעה חודשים לפני המלחמה בגאורגיה, נאט"ו פרסמה את החלטתה: "נאט"ו מברכת על השאיפות של אוקראינה וגאורגיה לחברות בנאט"ו. הסכמנו היום כי מדינות אלו אכן יהפכו לחברות נאט"ו". 

כל הדיבור על זה שרוסיה מנסה להתרחב, שפוטין מתנהל באלימות באירופה, שיש איזה ניסיון לחזור ל"רוסיה הגדולה" או לאימפריה הסובייטית – כל זה לא היה קיים בתקשורת המערבית או בניתוחי הביטחון של המערב, לפני החלטת נאט"ו ב-2008 להתרחב אל רוסיה והתגובה הרוסית בגאורגיה שבאה בעקבותה. דהיינו, אתם יכולים לראות שסדר הסקת המסקנות הפוך מכפי שמתואר בתקשורת: רוסיה לא הציגה התנהגות אלימה או פלישות לתוך אירופה, אלא רק לאחר שאירופה וארה"ב הציגו התנהגות אלימה ו"פלישות" אל עבר רוסיה. 

גם חשוב לציין שהגורם המוביל של ההתרחבות אל רוסיה, הוא ארה"ב ולא אירופה. צרפת וגרמניה התנגדו ב-2008 לצירוף של גאורגיה ואוקראינה לנאט"ו וראו בכך מתכון לאסון (שאנו חווים מאז ועד היום). הצהרת נאט"ו על כניסה עתידית כלשהי של השתיים, היתה כל שארה"ב הצליחה להשיג בהינתן ההתנגדות האירופית. 

התובנה הזו גם חשובה כדי להבין את הסקת המסקנות הרוסית: היות שרוסיה לא פעלה באלימות כלפי אירופה מזה עשורים והיות ואף אחד לא טען באירופה שרוסיה מהווה איום עליהם עד 2008, ההחלטה האמריקאית להרחיב את נאט"ו לא יכולה היתה להתקבל בשום צורה הגיונית כהתרחבות הגנתית. הגנה ממה? מרוסיה שלא עשתה כלום, אלא רק לאחר שהתרחבתם? התקשורת מציגה לכם הצדקה, שהיא למעשה הצדקה רטרואקטיבית.

היות שכך, רוסיה ראתה בהתרחבות כמהלך התקפי, בדיוק כפי שארה"ב ואירופה ראו ורואות התרחבות הפוכה כהתקפית כלפיהם (על כך נרחיב בהמשך).

התרחבות רוסית או מניעת התרחבות מערבית?

מה שמביא אותנו לנקודה נוספת שלא מובהרת על ידי התקשורת: הסיבה שפוטין תוקע יתד במחוזות קטנים בגאורגיה ואוקראינה, איננה כדי להתרחב, אלא כדי למנוע התרחבות של נאט"ו. אינדיקציה ראשונה לכך, היא שמדובר בשתי המדינות שנאט"ו פעלה להתרחב אליהן. האין זה מוזר בעיניכם שהתקשורת טוענת שרוסיה פשוט פועלת מרצון אימפריאליסטי להתרחבות כללית, אך זו מתבצעת רק אל מדינות שמנסים לצרפן לנאט"ו ורק באותם רגעים שההחלטה מתקרבת ליישום? איפה ניסיונות ההתרחבות האימפריאליסטים הנוספים של רוסיה?

האינדיקציה השניה, שגם כן מוסתרת בתקשורת, היא העקרונות של נאט"ו. כאמור, התקפה על חברת נאט"ו אחת היא התקפה על כולן (לפחות על הנייר). היות שכך, תמיד היתה התנגדות בנאט"ו לצרף מדינות שבהן מתחוללת מלחמה בהווה, שכן המשמעות היא שכל חברות נאט"ו מיד ימצאו עצמן גם כן באותה המלחמה. ולכן פוטין תקע יתד קטן אך דרמטי בגאורגיה ואוקראינה: כי כל עוד יש שם לחימה בעצימות נמוכה, הכנסתן לנאט"ו משמעה מלחמת עולם מיידית, שכן אז ארה"ב ואירופה אוטומטית נמצאות במלחמה עם רוסיה. כלומר, יש הסברים יותר רציונלים להחלטות של פוטין – לא שאיפה להתרחבות של רוסיה, אלא שאיפה למניעת התרחבותה של נאט"ו. זה לא שרוסיה חיפשה מלחמות בעצימות נמוכה באותן מדינות, אלא שמלחמה שכזו היא הפתרון הסביר ביותר שהם מצאו לעצור את ההתרחבות של נאט"ו.

אוקראינה (2014)

לפי התקשורת בישראל ובעולם המערבי, רוסיה פלשה לאוקראינה ב-2014, ללא כל הצדקה, התגרות או אזהרה מראש. אלא שכמה חודשים לפני הפלישה לאוקראינה ב-2014, הממשלה האוקראינית הופלה בהפיכה אלימה.

אין עוררין כי אותה ממשלה באוקראינה ב-2014, הגיעה לשלטון בבחירות דמוקרטיות וחוקיות (בחירות 2010). אין עוררין גם כי השלטון הזה לא ביצע פשעים נגד האנושות בעמו או הביא אותם אל סף רעב וכדומה (דברים שעלולים להצדיק את הפלתו באמצעים בלתי-דמוקרטיים). אך הנה זה פלא, את הפלת השלטון הלגיטימי הזה בהפיכה אלימה, הציגה ומציגה התקשורת המערבית כ"הפיכה עממית" וכביטוי עילאי של דמוקרטיה כפונקציה של רצון העם (יובהר: מדובר היה שלטון מושחת, כמו מרבית השלטונות של אוקראינה. אך בדמוקרטיה, כפי שראינו בישראל בשנים האחרונות, ייחוס שחיתות למנהיג אינה מצדיקה הפלת שלטון בהפיכה).

מדוע בעצם? האם הפלת שלטון בנסיבות שכאלה במדינות בהן למערב אין אינטרס בהפלת השלטון הקיים, היתה נתפסת כ"דמוקרטית"? האם לא ברור כי הבסיס לחוקי המשחק של הדמוקרטיה, היא שלמעט מקרי קיצון חריגים ביותר (שכאמור, אינם רלוונטים לאוקראינה ב-2014), החלפת שלטון נעשית רק דרך הקלפי או בתי המשפט? אם לאחר ההחלטה על הברקזיט באנגליה, המונים היו מתחילים להרוג ולשרוף אנשים, מפילים את הממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי, מובילים לבריחתו של ראש הממשלה מהמדינה, וכופים את רצונם להשאר באיחוד האירופי, האם היינו מגדירים זאת כ"מהלך דמוקרטי" או "הפיכה עממית"? 

תת-קונטקסט: ארה"ב היא המדינה המובילה בעולם בהתערבות וחבלה בבחירות דמוקרטיות

הסיבה לכך שהפיכה אלימה זו מוצגת בפניכם כדמוקרטית, היא שהיא אורגנה בידי האמריקאים. בהינתן שהתקשורת לא מדווחת על מעשים שכאלה בידי ארה"ב, לחלקכם הטענה אולי תשמע קיצונית ומתוקף כך, בלתי-סבירה. לא אתחיל להנפיק את אינסוף הדוגמאות לכך שארה"ב מפילה ממשלות דמוקרטיות ומחבלת במערכות בחירות כעניין שבשיגרה, אך מחקר שמרכז את מרביתן זמין לקריאתכם כאן. לפי המחקר אנו יודעים על 81 התערבויות (פליליות מן הסתם) של ארה"ב במערכות בחירות של מדינות אחרות, כש-68% מההתערבויות נעשו במבצעים סודיים. 

הסיבה שארה"ב ארגנה או סייעה להפיכה באוקראינה באותה השנה, הייתה שהנשיא האוקראיני בזמנו, ויקטור ינוקוביץ, עמד בפני החלטה משמעותית: לאיזו ברית כלכלית להצטרף – לזו של אירופה וארה"ב או של רוסיה? 

פוטין הציע לינוקוביץ מוצא מהבעיה (לצד איומים על ניתוק קשרי מסחר ואנרגיה, לו יבחר באירופה): אוקראינה לא תכנס להסכם בלעדי עם אף אחד מהצדדים ותקבל סיוע ושת"פ משניהם (כאשר רוסיה הציעה חבילה כלכלית הרבה יותר נדיבה מהאירופאית). ארה"ב ואירופה דחו את ההצעה ודרשו בלעדיות על אוקראינה, שבהתאם בחרה לבסוף ללכת על השת"פ הרוסי. 

ההתנגדות המערבית לא באמת היתה רק כלכלית. מה שהוסתר מכם בזמנו ומוסתר בתקשורת עד היום, הוא שהסכם השת"פ הכלכלי של אירופה וארה"ב עם אוקראינה, הכיל בתוכו הסכם שת"פ בטחוני, שלמעשה היה דרך להכניס את אוקראינה לנאט"ו בדלת האחורית.

מאז שאמנת ליסבון נכנסה לתוקף ב-2009, כל חברות האיחוד האירופי (החברות באמנה) מחוייבות ליישר את מדיניות ההגנה והביטחון שלהן עם יתר האיחוד במידה מסוימת ובמיוחד באשר לסכנות ביטחוניות החיצוניות או קולקטיביות לאיחוד (כדוגמת טרור). בהינתן ששאר האיחוד מתיישר בחפיפה גדולה מאוד עם המדיניות של נאט"ו, קל להבין שכניסה לאיחוד היא מבחינות מסויימות כניסה חלקית לנאט"ו. 

בנוסף, בסעיפים 4, 7 ו-10 של ההסכם ה"כלכלי" בין האיחוד לאוקראינה, נקבע שאוקראינה בהדרגה תסנכרן את פעילות החוץ, ההגנה והביטחון שלה, עם הפעילות הביטחונית של האיחוד האירופי ותכנס לשת"פ צבאי וטכנולוגי. ואכן, כל מדינה שהצטרפה לברית הכלכלית של האיחוד האירופי מאז 1989, הפכה לאחר מכן לחברת נאט"ו. מהבנה זו נבעה ההתנגדות הרוסית, אך זה, ככל הנראה, לא מידע שהתקשורת חושבת שאתם צריכים לדעת. 

משתלטים על אוקראינה

היות ואירופה וארה"ב סירבו לאפשר לאוקראינה שת"פ כלכלי גם איתם וגם עם רוסיה, ינוקוביץ נטה לכיוון הסכם עם הרוסים והאמריקאים והאירופאים ידעו זאת. במשך חודשים ושנים לפני הרגע הקריטי, הם מימנו פעולות נגד השלטון, הקימו ערוצי תקשורת נגדו (ומאז הם סוגרים באופן דיקטטורי את גופי התקשורת הפרו-רוסיים במדינה) והכינו את הכוחות האופוזציונרים שידרשו להפיכה של 2014, הפיכת יברומאידאן (כמובן, היתה גם התנגדות עממית וטבעית לשלטון והיו לה גם סיבות טובות לכך. אך לא מספיק טובות להצדיק הפיכה בכוח הזרוע וסביר להניח שלא היה להם את כוח הזרוע הנדרש, לולא התמיכה האמריקאית-אירופית). 

במערב (בעיקר ארה"ב) תמכו, מימנו וחימשו יחידות נאציות שהפעילו טרור ברחובות והשתלטו על בניינים של השלטון ואיימו על חייו של הנשיא (עוד על היחידות הנאציות לקראת סוף הטקסט). אינדקציה נוספת לכך שההפיכה אכן היתה לאומנית ואנטי-רוסית (ולא רק כלכלית, דמוקרטית ואנטי-שחיתותית, כפי שהוצג במערב), היא שלאחר שב-22 לפברואר הנשיא ינוקוביץ בורח מהמדינה, מה שתנועת ההפיכה שתפסה את השלטון מצאה דחוף ביותר לבצע יום למחרת, ב-23 לפברואר, זה לבטל את חוק שפות המיעוטים. החוק לא באמת היה משמעותי מבחינות אופרטיביות, אך העניק מעמד רשמי לשפה הרוסית באוקראינה (בדומה לערבית בישראל). 

נדגיש: הנאצים האוקראינים מאמינים בעליונות לבנה, כמו נאצים רבים, אך רואים את הרוסים כסלבים ולא לבנים (כמו הנאצים המקוריים בגרמניה). זו הסיבה שפוטין אמר בהכרזתו על הפלישה שהם יפעלו "לדה-נאציפיקציה של אוקראינה" ולא, כפי שמוסבר לכם בתקשורת, בגלל שהוא משוגע, משקר, טינאייג'ר משיחיסט או – כמה אירוני – הולך בדרכו של היטלר או סטאלין.

כמובן שכוחם של הנאצים באוקראינה מוגזם מאוד על ידי פוטין ורוסיה, הגם שיש מיעוט קטן ביותר מהם שאכן נמצא בעמדות מפתח. מצד שני, במערב מסלפים את האמת לכיוון השני ומסתירים בכלל את קיומם ואת שיתופי הפעולה עמם. אינני מומחה לגזענות באוקראינה, אך מיליציית אזוב וכוחות נאצים נוספים שפעלו ב-2014, מנו בזמנו עד 15 אלף איש. בתוך הפיכה שלא מערבת צבא, זהו כוח דרמטי וכאן צודקת רוסיה. בתוך שלטון כללי של מדינה עם 40 מיליון אזרחים זהו כוח חלש וכאן מסלף פוטין. אך אפשר פשוט להסביר זאת, במקום להסתיר זאת ולהציג עיתונאות מחנאית של הכל או כלום. 

חיילי מליציית 'אזוב' הנאצית, ביחד עם קצינים אמריקאים.

השיחה הסודית שהתקשורת מתעלמת ממנה

לצד עובדות אלו, אמריקאים ואירופאים תועדו פעמים רבות מסייעים לאופזיציה באותן השנים והדבר אף נעשה באופן פומבי לעיתים. אך החשיפה המשמעותית מכולן, הגיעה מהדלפה (ככל הנראה ע"י הרוסים) של שיחה בין המשנה לשר החוץ האמריקאי לנושאי אירופה, ויקטוריה ניולנד, והשגריר האמריקאי בקייב, ג׳פרי פיאט.

בשיחה (מטה) אתם יכולים לשמוע מה שבדרך כלל לא מגיע לאוזני הציבור: שני פקידים בכירים אמריקאים, מדברים על איזה שלטון הם הולכים להרכיב באוקראינה, לאחר שיפילו את ינוקוביץ. הם מחליטים שאחד מגורמי האופוזיציה עוד לא בשל להנהיג את המדינה ולכן בוחרים באחד אחר ומדברים על איך יפעילו את האו"ם כדי שיקדם את המהלכים, כך שיראו כאילו היו מהלכים טבעיים ודמוקרטים, הנמצאים באינטרס הבינלאומי.

"ההתפרצות של ארה"ב אל הפוליטיקה הפנימית [של אוקראינה] היתה עמוקה, עם תמיכה אקטיבית בהפיכה של 2014 והפלת הממשלה האוקראינית הנבחרת".

שגריר ארה"ב לברה"מ בזמנו, ג'ק מטלוק.

 להלן השיחה להאזנתכם (או תמליל שלה עם הסברים, הזמין כאן):

למיטב חיפושי ברשת, השיחה הזאת כמעט ולא דווחה בתקשורת הישראלית. היו קומץ דיווחים ב-2014, אך אלו התמקדו בכך שבשיחה האמריקאים אומרים "fuck the EU", במובן שהם מבצעים או מעורבים בהפיכה וקובעים את השלטון האוקראיני בניגוד לרצון של אירופה (שוב, בדומה להתנגדות הגרמנית-צרפתית לצירוף גאורגיה ואוקראינה לנאט"ו ב-2008, שהוכתב על ידי האמריקאים). בקומץ הדיווחים הללו, התקשורת הישראלית יישרה קו עם הסברי הבית הלבן ומחקה לחלוטין את החלק של השיחה שעסק בשליטה בפוליטיקאים האוקראינים. במקרים אחרים חלקים אלה הושארו, אך התקשורת מיסגרה את השיחה כשיחה שפירה בין דיפלומטים על מהלכים לגיטימים ואף הידהדו את הטענה האמריקאית האורווליאנית, שהעובדה שככל הנראה הרוסים הם שיירטו את השיחה בה דיפלומטים אמריקאים נשמעים מתערבים בשלטון האוקראיני, מוכיחה דוקא שהרוסים הם שמתערבים שם (מה שכמובן נכון. שני הצדדים מתערבים שם, הגם שלא ידוע לנו על התערבות דרמטית שכזו ב-2014 מצד הרוסים. אך ניתן להסביר זאת ולא להתמש בטענה האמריקאית בכדי למחוק את מעשיהם). 

בכל מקרה, ברור למדי מצורת הניסוח שהם לא מדברים על דברים שהם הולכים להציע לאוקראינים לעשות או לנסות לשכנעם לעשות, אלא שזה פשוט מה שהולך לקרות ושהם אלו שקובעים בנוגע לכך (או לכל הפחות, שיש להם כוח משמעותי שמבטיח שסביר מאוד שכך יהיה). ואכן, בשיחה ניולנד פוסלת מספר פוליטיקאים ומובילי מחאה והיא ופיאט מחליטים ש"יאץ" – ארסני יאצניוק – הוא האיש שמתאים וימונה לראשות הממשלה. כחודש לאחר השיחה יאצניוק אכן מונה לראשות הממשלה. 

(לצורכי אובייקטיביות, שנראה לי שנדרשים לאור הצגת הדברים בתקשורת בארה"ב ובישראל: נסו להקשיב לשיחה ולהחליף את שני הדיפלומטים האמריקאים בשני סינים, איראנים או אירופאים ואת הפוליטיקאים והמפגינים שהם מדברים עליהם באוקראינה, בפוליטיקאים ומפגינים מקבילים בישראל, במחנה הפוליטי שאתם לא משתייכים אליו. 

נניח, אם אתם ימנים, דמיינו שאתם שומעים שיחה כזו בין שני דיפלומטים גרמנים, שמדברים על מי ממובילי המחאה נגד ביבי הם הולכים להכניס בתור ראש הממשלה במקומו – למרות שנבחר בבחירות דמוקרטיות – זאת לאחר שהם מימנו את אותה הפגנה וסייעו לה ולאחר שביבי סרב להסכם איחוד כלכלי עם המדינה של אותם דיפלומטים. ואז, קצת לאחר מכן, מובילי המחאה מפרים את ההסכם להפסקת האלימות (כפי שקרה באוקראינה), ביבי בורח מהמדינה ומובילי המחאה אכן ממונים לאותם תפקידים שנקבעו בשיחה וההסכם שנחסם אכן נחתם מחדש. האם הייתם חושבים שזו "שיחה שפירה"? האם הייתם מתארים זאת כ"דיפלומטיה"? או, כפי שנראה לי ברור לחלוטין, כשיחה המתעדת התערבות קשה בעניינים הפנימיים של מדינה אחרת, המתעלה עד כדי הפיכה והשתלטות חלקית עליה?).

אחדד: אינני טוען שכל הראיות הללו מוכיחות ברמת בית משפט שארה"ב שלטה בתוצאה באוקראינה. אבל אני אומר כך:

  1. אם המצב היה הפוך ואותן ראיות היו זמינות למעשים זהים כלפינו בידי מדינה זרה ועויינת, היינו מסיקים אשמה בוודאות גבוהה.
  2. ארה"ב היא המדינה המובילה בעולם בהתערבות בלתי-חוקית במערכות בחירות של מדינות זרות וביצוע הפיכות והפלת משטרים (כולל דמוקרטים). על כן, כאשר יש ראיות בהקף שכזה לפעולות שכאלה, הפרשנות הסבירה ביותר היא שזה אכן מה שקרה ונטל ההפרכה הוא על החולק על כך.
  3. מדינות אינן מתנהלות על פי רף ראיות של בית משפט. ישראל וארה"ב אינן מחסלות אנשים או מבצעות תקיפות וכדומה, רק כאשר יש בידיהן ראיות מעבר לצל של ספק. אם יש מידע מודיעיני סביר (ומה שיש כאן הוא הרבה מעבר למה שארה"ב מציגה כאשר היא מבצעת תקיפות או אפילו פולשת למדינות), הן משקללות סיכון-תועלת ובמקרה של סיכון שמדינה שכנה תיפול לכדי ברית צבאית עם מדינה עוינת, ההחלטה היא כמעט תמיד לפעול (וכך גם פועלת ישראל מול שכנותיה). רוצה לומר, הפרשנות הרוסית למעורבות או שליטה חלקית אמריקאית באוקראינה, היא סבירה ברמת השכל הישר וסטנדרטית לחלוטין ברמת חוקי המשחק הבינלאומיים – כולל אלו של המערב.
  4. נסו לרגע לחשוב על מדינות שהמערב טוען שרוסיה או סין וכדומה, שולטות או יש להן השפעה כבדה על הממשלות שלהן. טענות שכאלה מופיעות בתקשורת תדיר. האם אתם זוכרים מתי לצד טענה שכזו הוצגה שיחה כמו ששמעתם מעלה לצד תיעוד של העברות כספים למתנגדי השלטון, לצד חילוף שלטון תוך חודש בדיוק כפי שנשמע בשיחה? דהיינו, כאשר טענה שכזו מועלית על ידי המערב, התקשורת שלנו מסתפקת ברף ראיות נמוך בהרבה. פעמים רבות, מספיק לה שגופי הביון יטענו שכך הדבר, גם בלי ראיות כלל.

אי-הדיווח על השיחה והמסגור שלה כשיחה תקינה במעט הדיווחים שבכל זאת היו בתקשורת הישראלית, מאוד מקל עליה כעת להעלות טענות על ה"קיצוניות" של רוסיה המבקשת להתערב בהחלטה על שיתוף פעולה בין מדינות ריבוניות, תוך התעלמות מכך שארה"ב לא רק התערבה בהחלטה שכזו באותה המדינה בדיוק, אלא הפילה או סייעה להפלת כל השלטון כדי למנוע אותה. כך הם גם לא מסבירים לכם מדוע פוטין ורוסיה טוענים שהשלטון האוקראיני הוא "שלטון בובות" של האמריקאים ומותירים לכם להסיק שמדובר באיזה שקר למטרות פרופגנדה, או ש"פוטין לא שפוי", ללא כל ראיות והסברים.

כמובן, מאז היו כבר בחירות ב-2019, בהם ניצח מועמד פרו-מערבי. אך הפרספקטיבה הרוסית היא שהדבר איננו רלוונטי וזאת מכמה סיבות:

  1. כאמור, בעקבות ההפיכה האוקראינית-אמריקאית ב-2014, רוסיה לא ראתה ברירה והשתלטה על קרים ושני מחוזות במזרח אוקראינה, בכדי למנוע הצטרפותה לנאט"ו. כתוצאה מכך, 12% מהאוכלוסיה הנמצאים באותם שטחים, לא יכלו להצביע בבחירות 2019. שטחים אלו מהווים את הריכוז הגדול ביותר של פרו-רוסים באוקראינה. כפי שתראו בחלק הבא של הטקסט, האוקראינים חלוקים בנושא רוסיה/נאט"ו. לכן, 12% הם דרמטים ואי-השתתפותם פוסלת בעיניים רוסיות את הלגיטימיות של הבחירות (כמובן, המערב יאשים את רוסיה במצב, עקב תפיסת השטחים הללו. אך רוסיה תטיל את האחריות על תפיסת השטחים על פעולות המערב ב-2014 והפרת ההבטחה שלא להרחיב את נאט"ו מזרחה).
  2. הרוסים לא מאמינים שארה"ב הפסיקה להתערב באוקראינה או איבדה כוחה על השלטון שם. שלא כמו בחירות 2014, אין לנו ראיות ישירות לפעולות פליליות של ארה"ב ב-2019. אך רוסיה צודקת, לדעתי, בכך שזו הנחה סבירה. אם אנו מסתכלים על ההיסטוריה של מעורבות פלילית של ארה"ב במדינות זרות, היא כמעט אף פעם לא נקודתית ורגעית – בוודאי שלא כאשר המטרה (הכנסת אוקראינה לאיחוד האירופי ונאט"ו) טרם הושגה. כאמור, זה לא רף הוכחות של בית משפט, אך בחוקי המשחק הבינלאומיים, זו הסקה סבירה וסטנדרטית ובמערב משתמשים בדיוק באותו הרציונאל. אני בספק שתמצאו איש ביון שיטען שישראל לא היתה מסיקה שמדינה בה איראן או רוסיה העלו משטר התומך בהן בבחירות האחרונות, עדיין נמצאת תחת השפעתן בבחירות שלאחר מכן (אלא אם יש ראיות סותרות לכך).
  3. בעיניים רוסיות, היה להם כבר הסכם על שת"פ כלכלי עם אוקראינה ב-2014. אם השלטון לא היה מופל, ההסכם היה ממומש ורוסיה היתה מקבלת הזדמנות להוכיח לאוקראינים שהוא משתלם להם. בהחלט תוכלו לטעון שבפועל הוא לא היה משתלם להם. אך זו ספקולציה אשר לא לוקחת בחשבון את האינטרס הרוסי העצום (במיוחד לאור ידיעתם שנאט"ו והאמריקאים פועלים באוקראינה נגדם) לשכנע את האוקראינים להשאר לצידם. בעיניים רוסיות זה לא רק שנלקח מהם הסכם השת"פ הכלכלי, אלא גם ההזדמנות להראות לאוקראינים את משמעותו. ולכן, אחרי שכבר מנעת את ההסכם ואתה במשך חמש שנים מזרים כסף והשפעה מהצד שלך (האמריקאי), זה כבר לא מצב שניתן לשפוט לפי חוקי המשחק הדמוקרטים. לפי הרוסים, אתה לא יכול להפיל ממשלה ב-2014 ואז להתנהג כאילו אין לזה השלכות על הבחירות שבאות לאחר מכן. עצם השליטה ב-2014, היא יתרון ברור בהגעה אל 2019 (זו, בין השאר, אחת מהסיבות שמדינות קובעות הגבלות כהונה, כי עצם השררה מגבירה את היכולת להשאר בשררה).

האם הטענות האלה מספיק קבילות מבחינתכם להצדיק את פעולות הרוסים? אינני יודע לומר. אני יודע שארה"ב פועלת באופן דומה במצבים הפוכים ואני יודע שהן אינן "הזויות". חזקות יותר או פחות, זה נתון לפרשנות. אך לא "קיצוניות" ו"הזויות", כמשווק בתקשורת. אך כנראה שכשאתה מציין שרוסיה פלשה לאוקראינה ב-2014, זה לא רלוונטי ליידע את הקורא שהיא עשתה זאת רק לאחר שהתבססו ראיות רבות מאוד (הרבה יותר מאלה שהמערב דורש לפני שהוא מבצע תקיפות ופלישות), כי השלטון הדמוקרטי הופל כדי להכניס את אוקראינה לברית נאט"ו כנגד הרוסים. 

"רצון העם האוקראיני"

לאחר כל זה, התקשורת בישראל ובמערב מיסגרה את ההפלה של השלטון הנבחר והחוקי כלגיטימית ודמוקרטית, כי היא כביכול יצגה את רצון העם האוקראיני. כאמור, גם אם הדבר היה נכון, רצון העם אינו מהווה הצדקה במשטר דמוקרטי להפיל באלימות ממשלה מכהנת (שלא בנסיבות קיצון שאינן רלוונטיות כאן). אך גרוע מכך, זה היה שקר עוד אז ונותר שקר עד היום. 

הסקרים באותה עת, הראו באופן שיטתי כי הציבור האוקראיני מפוצל בסוגיה כמעט באופן שווה. כפי שאתם רואים למטה, עד 2013 (כשהאמריקאים ככל הנראה החלו לקדם את המחאה כדי להביא להכנסת אוקראינה לאיחוד האירופי), היה רוב קטן ויציב באוקראינה שהעדיף הסכם שת"פ כלכלי עם רוסיה על פני אירופה. אפילו בפברואר 2014, חודש ההפיכה, המחנות היו כמעט שווים, עם יתרון קל למחנה הפרו-אירופי. דהיינו, זה לא "רצון העם", אלא לכל היותר רצון חצי-העם. ובדמוקרטיה, רצון שכזה השואף להגיע לשלטון, דרכו לעשות זאת היא דרך הקלפי. 

אתם יכולים לראות בסקר הבא (מטה) שעד להפיכה, כלל לא היה ביקוש בקרב האוקראינים לבחירות וגם הבחירות שארה"ב והאירופאים ארגנו באוקראינה לאחר ההפיכה, לא שיקפו את רצון העם האוקראיני. אפילו בפברואר 2014, בזמן שההפגנות התרחשו ברחובות, 80% מהציבור האוקראיני התנגד להקדמת הבחירות (ויובהר: כל הסקרים האלה הם של ארגון אמריקאי לקידום דמוקרטיה, המנוהל כמעט בבלעדיות על ידי פוליטיקאים אמריקאים ובעיקר מהימין. כך שההטיה של הסוקר כאן, אם ישנה, היא לרעת המחנה הפרו-רוסי).

למעשה וכפי שאתם רואים בסקר הבא, אפילו להפגנות והפיכת יברומאידאן (שהתקשורת טוענת בפניכם שייצגה את "רצון העם") כלל לא היה רוב בקרב האוקראינים, אלא רק לאחר שזו כבר הושלמה (וגם אז, רוב קטן ביותר). 

זו גם נקודה טובה להזכיר שאותם סקרים גם הראו שאין רוב אוקראיני התומך בכניסה לנאט"ו (מטה). אבל כפי שכבר הבנתם, "רצון העם" חשוב רק כאשר הוא מסתנכרן עם רצון האליטות בארה"ב ובתקשורת. כשהוא לא, כלל אין צורך להציג בפניכם נתונים לגביו. 

כל הסקרים הללו, המראים חלוקה די שווה ב-2014 בין המחנה הפרו-רוסי לפרו-מערבי, היא בין השאר הסיבה שהרוסים רואים את הוצאת 12% מהאוכלוסיה הפרו-רוסית באוקראינה (במזרח ובקרים) מחוץ לבחירות, כדרמטית וככזו הפוסלת את לגיטימיות הבחירות.

מסכימים? לא מסכימים? נתון לשיקולכם. "הזוי"? נראה לי שלא. מידע שלגיטימי שהתקשורת לא תציג בפניכם? נראה לי שלא.

קונטקסט: סיפוח חצי האי-קרים

כאמור, לפי התקשורת פוטין פלש לאוקראינה ב-2014 ללא הצדקה, עקב שאיפות אימפריאליסטיות וזו הסיבה שסופח חצי האי-קרים. כבר ראינו שטענה זו מופרכת מיסודה, אך ישנו גם מחקר או ניתוח איכותי של הפרופסור למדעי המדינה, דניאל טרייזמן, מאוניברסיטת קליפורניה שבארה"ב, שניסה לנתח את הרציונאל של פוטין ורוסיה באותו סיפוח. לפי פרופ' טרייזמן, ישנן שלוש תזות בנושא:

  1. פוטין המגן – כנגד התרחבות נאט"ו וסילוק הצי הרוסי מהים השחור באמצעות איבוד בסיס חיל הים הרוסי בסבסטופול. לא אכנס לחשיבות הדרמטית של הבסיס בסבסטופול בעבור רוסיה, אך להלן סרטון קצרצר שנותן לפחות ראשית הבנה בנוגע לכך:
  1. פוטין האימפריאליסט – השואף לחזור לאדמות אמא רוסיה הישנה והטובה. 
  2. פוטין המאלתר – שקיבל החלטה אימפולסיבית לאחר הפלתו של ינוקוביץ בהפיכה. 

טרייזמן מצליח להעלות טיעונים חזקים מאוד, המפריכים או פוגעים באמינות הטענות המושמעות לכם עד היום בתקשורת, לפיה ההשערה הנכונה היא 'פוטין האימפריאליסט' ומסכם על שילוב בין השערה 1 ו-3 (פוטין אילתר מהלך באופן ספונטני, בעקבות ההפיכה של האמריקאים באוקראינה והסכנה לאבד את בסיס חיל הים הרוסי). 

לדוגמה, הוא מציין כי לא סביר שרוסיה תכננה את המהלך מראש, שכן הסכם עם אוקראינה לבניית גשר בין חצי-האי ורוסיה – שהיה מקל מאוד על הפלישה ומשרת את האינטרסים הרוסים לאחר הסיפוח – נחתם עוד ב-2010. למרות שכך, פוטין לא קידם בפועל את בניית הגשר כלל והפלישה התרחשה בלעדיו. 

דוגמה נוספת שמציין טרייזמן: בדצמבר 2013 פוטין אישר הלוואה של שלוש מיליארד דולר לאוקראינה תחת ינוקוביץ. כאמור, כמה חודשים לאחר מכן, ינוקוביץ הופל. בתחילת 2015, השלטון החדש שנבחר על ידי המערב החליט להתעלם מהחוב ורוסיה הפסידה את הכסף. אם פוטין ידע שרק כמה חודשים לאחר מכן הוא הולך למבצע צבאי להשתלטות על חצי-האי ולא נקלע לסיטואציה בעקבות ההפיכה האמריקאית-אוקראינית, הוא מן הסתם לא היה מעביר את הכסף לשלטון שידע מראש שהוא הולך לפלוש לשטחו (ואז, מן הסתם, לא ישלם חוב למדינה שפלשה אליו ונגסה מאדמתו). טרייזמן מצטט במחקר יועץ פוליטי מהקרמלין שאמר לו: "זה לא הסגנון של פוטין להעניק מתנות שכאלה". 

כאמור, מסכימים או לא, אלו לא טענות "הזויות" ואלו לא עובדות חסרות כל משמעות שניתן פשוט למחוק מדיווחי התקשורת בנושא.

קונטקסט: אוקראינה כבר הוכנסה לנאט"ו

לפי התקשורת, גם אם נקבל את עמדת רוסיה המתנגדת להכנסת אוקראינה לברית נאט"ו, הרי שהדבר לא מצדיק פלישה, שכן הדבר טרם קרה. קנצלר גרמניה, אולף שולץ, כמו רבים אחרים מברית נאט"ו, אמר בתקופה האחרונה שהוא לא מבין מדוע רוסיה החליטה להתייחס להצטרפות הפוטנציאלית של אוקראינה לנאט"ו כ"קאזוס בלי" (עילה למלחמה) מאחר שנושא זה אפילו לא נמצא על השולחן. "זה לא יקרה בפעם הבאה, זה לא יקרה בזמן הקרוב. פוטין יודע את זה", אמר הקנצלר. 

הגם שנכון שאוקראינה אינה חברת נאט"ו מבחינה פורמאלית, בהחלט ניתן להתווכח האם, כפי שטוענים הרוסים, לא הפכה כבר, לפחות חלקית, לחברת נאט"ו בפועל? האם יש משהו שאנחנו, במערב, מחמיצים או לא מובהר לנו בתקשורת?

כאמור, חברות בברית נאט"ו משמעה שכל המדינות החברות שולחות כוחות וסיוע, כאשר הברית מחליטה לצאת להתקפה או הגנה על אזור מסוים. אוקראינה הצטרפה לברית נאט"ו ושלחה כוחות ונשק (בהקף משמעותי ביותר) למלחמות נאט"ו בעיראק ובאפגניסטן.

בהתאם, חברות בברית נאט"ו משמעה שכאשר חברה אחת בברית מותקפת כל יתר החברות שולחות לה סיוע ובמקרי קיצון, אף מצטרפות בעצמן ללחימה. כפי שאתם רואים בעצמכם כעת, אוקראינה, שלכאורה אינה חברת נאט"ו, מקבלת לאור הפלישה לשטחה סיוע מכל חברות נאט"ו.

הקלישאה הישנה אומרת, שאם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, זה כנראה ברווז. אז אני חושב שאם מדינה פועלת ביחד עם נאט"ו; שולחת כוחות למלחמות של נאט"ו; מקבלת סיוע מנאט"ו כאשר היא חשופה לתקיפה; מצהירה בחוקתה על כך שהיא רוצה להיות חברת נאט"ו (כפי שעשתה אוקראינה, מיד לאחר שהוקמה הממשלה שהינדסו האמריקאים); חותמת על הסכמי שת"פ צבאיים עם נאט"ו; נאט"ו קיבל החלטה רשמית שהיא תצורף בעתיד אליו; השלטון הדמוקרטי שלה (שהתנגד להצטרפות לברית נאט"ו) הופל בהפיכה שאורגנה על ידי נאט"ו והוחלף בשלטון התומך בהצטרפות לנאט"ו  –  אני חושב שהברווז הזה, למרות ההיתממות של התקשורת, הוא חבר נאט"ו. 

האם החברות הזאת מלאה כרגע? לא. אך מעיניים רוסיות ואף סתם בעיניים אוביקטיביות, ניתן לראות שהמערב מיתמם ושרוסיה צודקת: חברות אוקראינה בנאט"ו אינו עניין המונח בצד בצורה קפואה. מתחילת שנות האלפיים, המערב בהדרגה מבצע מהלכי השתלטות על המדינה וצירופה אל הברית, אשר נושאים פירות ברורים לחלוטין. כעת, בעיניי רוסיה, נותרו רק הקווים האדומים האחרונים ביותר של חברות בנאט"ו (חתימה פורמאלית, הצבת טילים והכנסת כוחות זרים). 

האם ישראל או ארה"ב זקוקות להסכמים כתובים בין איראן וחיזבאללה (או דוגמאות דומות אחרות), כדי להכיר בכך שישנו שיתוף פעולה ביניהן? או שכמו הרוסים, אם ישנו שיתוף פעולה בשטח, היא רואה בכך את כל ההוכחות הנדרשות לצורך הפעלת כח צבאי?

האזהרה של פוטין שהתקשורת לא מדווחת עליה

וכאן הנקודה להזכיר קונטקסט נוסף שהתקשורת מעלימה. בפגישת נאט"ו ב-2008, הציעה ארה"ב לראשונה לצרף רשמית את גאורגיה ואוקראינה לנאט"ו. פוטין מיד הזהיר באותה פגישת נאט"ו ולאחר מכן הדליף את האזהרה לתקשורת:

"אם אוקראינה תצורף לנאט"ו, היא עלולה להפסיק להתקיים כמדינה מאוחדת… באופן ספציפי, רוסיה עלולה לספח את חצי האי-קרים ואת מזרח [המדינה]". 

לכן, בניגוד למדווח לכם, פוטין לא פעל באופן מוזר או אימפריאליסטי. לא מדובר בניסיון התרחבות וכיבוש שטחים (או לפחות, יש לדעתי ראיות טובות יותר שתומכות בתזה הנגדית). רוסיה הודיעה מראש שהכנסה של אוקראינה לנאט"ו תוביל לפלישה וסיפוח של קרים והמחוזות המזרחיים. ארה"ב החליטה שהיא לא רק עושה זאת, אלא גם משיגה זאת דרך סיוע בהפלת המשטר האוקראיני ואז – ורק אז! – פוטין מימש את האיום. 

שוב אזכיר, בנפרד מאם אתם מסכימים עם הרציונאל שאני מתאר כאן: האם אתם לא חושבים שהתקשורת אמורה לספר לכם שפוטין הודיע שש שנים מראש כיצד יגיב לצירופה של אוקראינה לנאט"ו ושהתגובה שביצע בפועל, היתה בדיוק מה שהוא אמר שיעשה ולא סנטימטר מעבר? האם זה לא מידע שברור שדרוש לכם כדי להגיע להחלטה עצמאית ומודעת בנושא?

קונטקסט: טילים בליסטיים

דרישתה של רוסיה להסיג לאחור טילים בליסטיים שהציבה נאט"ו במזרח אירופה, גם כן מוצגת בתקשורת כהזויה. גם כאן, הקיצוניות הרוסית מיוצרת על ידי העלמת הקונטקסט לדרישה. 

בין השאר, הרוסים מונים שני אתרי טילים ספציפים בפולין וברומניה, אותם הם דורשים להסיר. ארה"ב טוענת כי האתרים לא נועדו לשימוש כנגד רוסיה, אלא כנגד אפשרות לתקיפה מאיראן – טענה שכל איש ביטחון עם הבנה בסיסית בנושא יצחק ממנה (המרחק שגוי, אין באמת צורך ואין כל היסטוריה שתצדיק מהלך שכזה. בגדול תחשבו על זה שאיראן תמקם טילים בסוריה ותאמר שזה לא נגדנו, אלא למקרה של תקיפה מסודן). טענה נוספת של האמריקאים, היא שהטילים הם טילי יירוט בכלל (חלק ממערכת Aegis Ashore). היות שכך, כפי שמהדהדת התקשורת, מדובר בנשק הגנתי. האין זה קיצוני לדרוש להסיג נשק שכלל לא יכול לשמש לתקיפתך?

נשק הגנתי?

אך כאמור, קונטקסט. ב-1972, ארה"ב וברה"מ חתמו על הסכם לצמצום ארסנל הטילים הבליסטיים הגרעיניים. כדי לעשות זאת, התקבלה הסכמה שאף צד לא יבנה מערכת ליירוט טילים שכאלה. כך נשמרת הרתעה הדדית, שכן כל צד יכול להשמיד את השני באותה המידה ולכן אין צורך להגדיל את הארסנל. 

ובדיוק בגלל זה מערכת ליירוט טילים בליסטיים על גבולה של רוסיה איננה מערכת "הגנתית", כפי שמשווק לנו בתקשורת, אלא התקפית. היא מאפשרת לצד השני לתקוף אותך גרעינית ומפרה את האיזון שהוסכם עליו ב-72' (כמובן, בהינתן הארסנל של רוסיה, מספר המערכות הנוכחי עדיין לא מספיק כדי לאפשר תקיפה שלה בפועל. אך רוסיה, כמו ישראל או ארה"ב בסיטואציות דומות, לא תמתין עד שיהיה זה מאוחר מידי). ב-2001, הייתה זו ארה"ב – ולא רוסיה – שהחליטה לסגת מהאמנה ולחדש את המירוץ הגרעיני שמסכן את המין האנושי (כפי שהמשבר באוקראינה מדגים היטב). 

ועכשיו שוב: האם לאחר שארה"ב היא שנסוגה מההסכם לטילים הבליסטיים ואז ארה"ב היא שהפרה את ההתחייבות שלא להתקדם מזרחה עם נאט"ו, ואז ארה"ב היא שהציבה טילים בסמוך לגבולות רוסיה וארה"ב היא שהפרה את המאזן הבליסטי-גרעיני בינה ובין רוסיה – האם עדיין הדרישה של רוסיה להסיג מגבולותיה את הטילים הללו נשמעת לכם קיצונית? אולי אינכם מעוניינים להיעתר לה, אך האם היא הזויה, כמתואר בתקשורת? האם המידע הזה לא רלוונטי עבורכם כדי לקבל מסקנה נכונה בנושא?

קונטקסט הפוך

כאשר מועלות הצדקות לצורת התנהלות מסויימת, הדרך לבדוק האם הן באמת תקפות, היא לראות האם הן מייצגות עקרונות אוניברסלים המיושמים באופן שווה או שהן רק מועלות נקודתית מסיבות אינטרסנטיות. הדרך הטובה והקלה ביותר לעשות זאת, היא להשוות את ההתנהלות של המשתמשים בצידוק העקרוני-אוניברסלי, כאשר המצב היה הפוך – דבר שהתקשורת לא תבצע עבורכם (כאשר הצד השני נחשב מבחינתה יריב או אויב). 

עיקרון: "הזכות של מדינה ריבונית להצטרף לבריתות צבאיות כרצונה"

הדוגמה ההפוכה המתבקשת, כמובן, היא משבר הטילים בקובה (1962), בו קובה הסכימה להצבת טילים גרעיניים סובייטים בשטחה, ומשבר החטיבה הסובייטית בקובה (1979), בו קובה איפשרה לרוסים להקים בסיס קטן בשטחה ובו חטיבה רוסית אחת. 

החטיבה לא היוותה כל איום על ארה"ב, אך האמריקאים בכל זאת הגיבו כאילו שמדובר בפתחה של מלחמת עולם שלישית. סנאטורים אמריקאים הכריזו פומבית כי "ארה"ב לא יכולה לאפשר לסובייטים להקים בסיס על אדמת קובה" שיוכל לשמש כ"קרש קפיצה להתערבות צבאית אמיתית או איום בהתערבות שכזו בהמיספרה". 

שימו לב שהאמריקאים סירבו לנוכחות רוסית ב"המיספרה" שלמה (דהיינו, בחצי כדור-הארץ המערבי), בעוד הרוסים במקרה אוקראינה ונאט"ו, בסך הכל מסרבים לנוכחות אמריקאית/נאט"ו במדינות הגובלות בהם. דרישה אמריקאית זו אינה מפתיעה, כמובן, שכן זו הדוקטרינה האמריקאית הידועה לשמצה מזה 200 שנים, דוקטרינת מונרו.

ובכל זאת, התקשורת מספרת לנו שיש משהו הזוי וקיצוני בדרישות הרוסים, שהן בסך הכל שבריר מהדרישות המקבילות של האמריקאים בדיוק באותו הקשר. ארה"ב מתערבת תחת דוקטרינת מונרו בכל מדינות דרום אמריקה ומונעת מהן שיתופי פעולה בינלאומיים כרצונן. אך התקשורת לפתע לא זוכרת לציין זאת בפניכם או לעלות טענות בגנות הפגיעה בריבונות של אותן מדינות בידי האמריקאים. עזבו 200 שנים אחורה… רק לפני כשנתיים טראמפ הצהיר מחדש וספציפית כנגד הרוסים (והסינים), וקבע: "זו היתה המדיניות הרשמית של מדינתנו מאז הנשיא מונרו, שאנו דוחים את ההתערבות של מדינות זרות בהמיספרה הזו".

אם כן, אנו רואים שטענות המערב אינן משקפות עקרונות אוניברסליים וחוקי משחק שהוא עצמו באמת מכבד. כשרוסיה אומרת שהם מסרבים לאפשר למדינות הקרובות אליהם להציב טילים בליסטיים של נאט"ו, התקשורת אומרת לנו שזו טענה חצופה והזויה וכי למדינות יש ריבונות לקבוע להכנס לבריתות צבאיות עם מי שבא להן ולהציב בשטחן כל נשק שהן רואות לנכון (לכל היותר, בכפוף לאמנות בינלאומיות למניעת הפצת נשקים להשמדה המונית). אך כשרוסיה עושה אותו הדבר לארה"ב, לפתע זה לגיטימי להתערב בענייניה הפנימיים של קובה ולאסור על מדינה ריבונית להכנס לברית צבאית ולהציב בשטחה חיילים או נשק בהתאם (ונזכיר שלאוקראינה גבול יבשתי ארוך עם רוסיה, בעוד שבין קובה וארה"ב מפרידים כ-400 קילומטרים של ים). 

אפילו לא צריך דוגמאות היסטוריות. הניו-יורק טיימס פרסם רק שלשום כתבה על כך שפוטין בודק אפשרות לבריתות צבאיות עם מדינות באמריקה הלטינית. כך הם כותבים:

"הצעד המשמעותי ביותר שפוטין עשוי לנקוט יהיה אספקת סיוע צבאי למדינות אמריקה הלטינית או פרישת מערכות נשק באזור. באמצע ינואר התבקש סגן שר החוץ הרוסי להתייחס לאפשרות שרוסיה תקים תשתיות צבאיות בוונצואלה או בקובה, וענה שאין לשלול אפשרות זו. ימים ספורים לאחר מכן שוחח פוטין עם מנהיגי ונצואלה, קובה וניקרגואה, שלפי מקורות בקרמלין איששו את השותפות האסטרטגית של המדינות עם רוסיה."

ומה היה לממשל האמריקאי לומר על האפשרות הזאת? בוודאי ובהתאם ל"עקרון האוניברסלי" הם אמרו שלמדינות יש זכות לבחור להכנס לברית צבאית עם מי שבא להן, לא? כמובן שלא:

"משרד החוץ האמריקאי אמר שהאפשרות שרוסיה תשלח כוחות צבאיים לאמריקה הלטינית היא "איום סרק". דובר המשרד, נד פרייס אמר: "אם נראה תזוזה כלשהי בכיוון זה, נגיב במהירות ובנחישות"."

מה שאסור לרוסיה, מותר לישראל

אותו כנ"ל תקף גם לצביעות של התקשורת הישראלית בהעלאת טענה זו, בו-בזמן שישראל תוקפת ומפגיזה כל שני וחמישי בסוריה ולבנון, בכל פעם שאלו מכניסות לשטחן נשק או כוחות איראנים. האם לאותן מדינות אין זכות ריבונית להכנס לברית צבאית עם איראן ולהציב טילים איראנים בשטחן? רק שלשום ישראל נמנעה מלגנות את רוסיה באוקראינה, כדי שזו תאפשר לה להמשיך לתקוף בסוריה. דהיינו, ישראל לא מגנה את רוסיה שתוקפת כדי למנוע ברית צבאית באוקראינה, כדי שהיא תוכל להמשיך לתקוף כדי למנוע ברית צבאית בסוריה. כנראה שמדובר בעיקרון אוניברסלי מיוחד שכזה, שקיים רק בפיותיהם של אנשי תקשורת ופוליטיקאים ורק כאשר הם רוצים לחמש אותו כנגד אחרים. 

כמובן, אינני אומר שאין אנו יכולים לקבוע שזה פשוט אינטרס שלנו לאפשר הצבת טילים כאשר זה משרת אותנו ולמנוע זאת כאשר זה לא. אך לא תפקיד התקשורת לשקר לנו בנוגע לכך. אם אנו רוצים לקבל החלטה אינטרסנטית או שהחלטה שכזו תתקבל בשמנו, נעשה זאת מיודעים ולא בחסות שקרי פרופגנדה על עקרונות אוניברסליים שבדיקה פשוטה מגלה שאנו כלל לא מקבלים אותם כאשר הם מופעלים כלפינו. העובדה שהתקשורת בוחרת לרמות אתכם ולהציג את המצב כאילו היה מדובר בהפרה של רוסיה לעקרונות אוניברסליים, שוב צריכה להדאיג אתכם באשר להיותה תקשורת מגויסת, אשר מטה את סיקורה ומסתירה מכם את המציאות. 

עקרון: שלטון הנשלט בידי מדינה אחרת, אינו יכול להזמין אותה להכניס כוחות למדינתו והדבר מהווה פלישה

שאלה נוספת היא, האם כניסה של נאט"ו לאוקראינה מהווה דוקא היא פלישה? לכאורה, התשובה לכך שלילית. אם מדינה ריבונית מחליטה לאפשר כניסה של כוחות צבאיים של מדינות אחרות לשטחה, הרי שזו איננה פלישה. אלא שב-1979, בפלישה הרוסית לאפגניסטן, הסיטואציה היתה הפוכה: הרוסים טענו שהם אינם פולשים, מכיוון שהם אכן הוזמנו להכנס אל המדינה על ידי השלטון האפגני. אלא שארה"ב והעולם המערבי טענו (במידה רבה של צדק) שאותו שלטון הגיע לשררה ושורד, רק בזכות החסות הסובייטית. הזמנת כניסה צבאית משלטון שאינו באמת עצמאי ממרות המוזמנים, קשה לראותה כהזמנה אמיתית ומכאן שמדובר בפלישה. 

אך בהינתן שב-2014 ארה"ב והאירופאים היו מעורבים בהפלת השלטון באוקראיני והחלפתו בפרו-מערבי, ובהינתן שבעקבות המלחמה מחוזות המזרח (הפרו-רוסים ואנטי-נאט"ו) מתקשים להצביע בבחירות עד היום (כ-12% מהאוכלוסייה), הרי שאותו היגיון עולה גם כיום לגבי אוקראינה (לפחות מפרספקטיבה רוסית): איך ניתן לטעון שכניסה מערבית לאוקראינה (דרך נאט"ו) היא פעולה ריבונית לגיטימית ולא סוג של פלישה (או השתלטות), אם השלטון שמתיר את הכניסה הגיע לשררתו ושורד בה רק בזכות החסות האמריקאית-אירופית?

אכן, היה זה אידיאלי ומוסרי יותר לחיות בעולם המכבד ריבונותן של מדינות ומתנהל לפי כללים הוגנים ואוניברסלים. אלא שזה לא העולם בו אנו חיים ולפחות במאות השנים האחרונות, אירופה וארה"ב, הן המפרות הראשיות והמובילות של ריבונותן של מדינות אחרות. עד שנגיע לאידיליה הזאת, בהחלט לגיטימי וחשוב שהתקשורת תבקר הפרות ריבונות, אך לא באופן חד-צדדי ומוטה. כאנשי תקשורת, אנו לא אמורים לייצג את המערב ואפילו לא את ישראל, אלא להביא בפני הקוראים את מירב הראיות ולאפשר להם להחליט בעצמם האם פעולות המדינה או קולקטיב המדינות שאנו משתייכים אליו, פועל בצורה שהם מסכימים עמה. כשגופי תקשורת מראים הטיה רציפה ומתמשכת כפי שאנו רואים כעת, ומעלימים מידע לטובת אחד הצדדים, קוראים לדבר הזה פרופגנדה.

קונטקסט: אינטרסים

לפי התיאור בתקשורת, ניתן להבין כי מלחמות בין מדינות ויחסים בינלאומיים, נקבעים על ידי מנהיגי המדינות והם בלבד. כדי להבין מה רוסיה עושה, מספיק להבין מה פוטין רוצה. לביידן יש בחירות אמצע בקרוב ולכן ניתן להבין מה ארה"ב עושה. רציונאל ילדותי זה, המתבסס על בורות מוחלטת בהבנת כוחות פוליטים ומדינתיים (או רצון להסתירם מהקוראים), נפוץ בתקשורת ומכונה לרוב "עיתונאות מרוץ סוסים". דהיינו, עיתונות המציגה נושאים סבוכים המורכבים משלל כוחות ואינטרסים, כאילו היו נושא פשוט בו מספיק להביט ב"סוסים" שבחזית ה"מירוץ", כדי להבין את מהותו ולחזות תוצאותיו.


במציאות, כפי שברור לכולנו אם רק טורחים לציין זאת בפנינו, שלל גופים ואינטרסים מפעילים כוח ומשפיעים על התוצאה. על כן, בבואנו לנתח את המצב באוקראינה ולשקול את האחריות להגעה למצב הנוכחי, עלינו לשקלל לא רק את פוטין וביידן או רוסיה וארה"ב, אלא את כלל הכוחות המשפיעים על המתרחש שם. 

לדוגמה, חברות האנרגיה האמריקאיות לוחצות על ביידן (ולפניו על טראמפ) ללחוץ על גרמניה כדי שתקפיא את צינור הגז הרוסי-גרמני (נורד-סטרים 2) וצפויות להרוויח מיליארדים מהמהלך (כשם שחברות לובינג אחרות, פעלו בשליחות הרוסים עד לאחרונה כדי להפשיר את אותו הצינור). בינואר השנה, בעקבות הפעולות האמריקאיות כנגד רוסיה, הפכה ארה"ב לראשונה בהיסטוריה ליצואנית הגז הנוזלי (LNG) הגדולה בעולם. התחזיות צופות שעד סוף השנה הנוכחית, היצוא האמריקאי אף יגדל ב-20% נוספים

הצביעות באשר למהלכים של ארה"ב בנוגע לצינור נורד-סטרים בכלל זועקת לשמים (אך כמובן דוממת בתקשורת). אותה מדינה שאומרת לנו כיום שאין למדינה (רוסיה) זכות להתערב בהחלטות הריבוניות של מדינה אחרת (אוקראינה), הפעילה ב-2017 סנקציות שמנעו ממדינות אירופאיות ריבוניות (גרמניה, צרפת ואוסטריה), מלממש החלטה ריבונית שלהן לרכוש אנרגיה ממדינה אחרת (רוסיה). זו הסיבה שהפרופסור לכלכלה, מייקל האדסון מאוניברסיטת מיזורי-קנזס שבארה"ב, העלה את התזה שהמטרה של המהלכים של ארה"ב מול פוטין איננה לשלוט ברוסיה, אלא לשלוט באירופה. כך הצהירו אז באירופה על מעשי ארה"ב:

"אספקת האנרגיה של אירופה היא עניין אירופאי ולא אמריקאי"
"לאיים על חברות מגרמניה, אוסטריה ומדינות אירופאיות אחרות בעונשים בשוק האמריקאי אם הן ישתתפו בפרויקטים של גז
טבעי כגון נורד-סטרים 2 עם רוסיה […] מכניס תכונה חדשה לחלוטין ושלילית אל היחסים האירופאים-אמריקאים"

הצהרה משותפת של קנצלר אוסטריה, כריסטיאן קרן ושר החוץ הגרמני, זיגמר גבריאל

גם חברות הנשק פועלות לקדם גישה התקפית באוקראינה, שתוביל להגדלת מכירותיהן. כך, בשיחות טלפון עם משקיעים ובעלי מניות, התרברבו מנהלי חברות הנשק האמריקאיות בתקופה האחרונה על הרווחים הגדולים שהתחילו לזרום מהסכסוך ועתידים אף לגדול. לדוגמה, מנכ"ל חברת הנשק ריית'און, אמר בשיחת טלפון עם בעלי המניות בחברה לפני כחודש: "אנו רואים הזדמנויות למכירות בינלאומיות. […] המתחים במזרח אירופה, בים סין הדרומי, […] יוצרים לחץ על הוצאות הביטחון שם. לכן, אני לחלוטין מצפה שאנחנו נהנה מכך". 


כלל האינטרסים בהקשר האוקראיני הם מעבר לידיעתי ומערבים מאות חברות ותאגידים, עשרות מדינות, אלפי פוליטיקאים, בעלי הון ועוד. אינני מתיימר לומר לגבי חלק זה של הטקסט כי המיפוי בוצע כראוי, אלא רק לציין בפניכם שהתקשורת, על בסיס מיפוי אפילו קטן מזה, טוענת שהיא כן מציגה בפניכם תמונה מלאה ושאתם רשאים לקפוץ למסקנות וודאיות, על בסיס מידע חלקי ביותר. 

ורק לצורך הנפקת דוגמה קונקרטית מהעבר הקרוב, נזכיר כי ממשל בוש שפלש לעיראק תחת טענות שקריות ב-2003, הורכב כמעט כולו מאנשים שרגע לפני כן עבדו בחברות נשק ונפט ואז כולן קיבלו חוזי ענק במיליארדים במדינות שכבשו. תמיד טוב לצפות שוב בסצנה המפורסמת מ'פרנהייט 9/11', בה אנשי ממשל אמריקאים יושבים באולם אירועים בעיראק עם ראשי חברות הנשק, הטכנולוגיה והאנרגיה האמריקאיות, ומספרים להם שיש פה הזדמנות ענק לעשות הון מכל הנפט והחוזים:

קונטקסט: ישראל

דבר נוסף שהתקשורת מסתירה מכם, הוא שההפיכה באוקראינה ב-2014 נעשתה בשיתוף פעולה הדוק עם המילצייה הנאצית והאנטישמית "אזוב" (לפרטים קראו כאן וכאן). זה פחות רלוונטי לקבלת החלטת בנוגע למשבר כיום ובכל זאת נדמה לי שתקשורת ישראלית, שנאותה לדווח לכם כל פעם שמישהו מצייר צלב קרס באיזה חור תחת בצד השני של העולם, תשתף אתכם בכך.

אולנה סמנייקה (מימין ומשמאל מחזיקה את הדגל הנאצי בשילוב מועל יד),
מנהיגת המחלקה הבינלאומית של ה-UNC, שהוא הזרוע האזרחית של גדוד אזוב.

לא מדובר על "אנטישמיות חדשה" וכל מיני פלפולים שכאלה. נאצים-נאצים, עם צלבי קרס, שמאמינים בטוהר הגזע הלבן וכל הנלווה לכך. מייסד המיליציה אנדריי בילצקי, כיום חבר הפרלמנט האוקראיני, הצהיר כי: "המשימה ההיסטורית של אומתנו בזמן קריטי זה היא הובלת המסע האחרון של הגזע הלבן להישרדותו. מסע נגד תתי האדם אשר מונהגים בידי הגזע השמי".

למרות שכך, ב-2016 נפגש שר הפנים האוקראיני, ארסן אבקוב, שנחשב לפטרון של "אזוב", עם משלחת הכנסת בראשות ח"כ דוד אמסלם, במהלך ביקור רשמי באוקראינה. אבקוב נפגש גם עם שר הפנים אריה דרעי. ישראל אף חימשה וכנראה שעדיין מחמשת את הנאצים האלה, כפי שדווח בעיתון 'הארץ':

"כך למשל, נצפו חיילים אוקראינים נושאים רובי תבור במצעדים צבאיים בקייב. בחודש פברואר 2016, נחשף כי חברת אלביט מערכות עתידה להשתתף בפורום השקעות ביטחוניות באוקראינה. בחודש אפריל 2016,  נפגש מפקד חיל האוויר האוקראיני עם נציגי חברה ביטחונית ישראלית, כדי לדון בשדרוג מערכות התקשורת של המטוסים והמסוקים. החברה הביטחונית האוקראינית 'Fort' קיבלה אישור ממדינת ישראל לייצר רובים ישראליים מן הדגמים תבור, נגב וגליל.

בעיר דנייפרופטרובסק במזרח אוקראינה, פועל בית ספר לאימונים צבאיים', אשר לפי אתר האינטרנט שלו ניתנים בו אימונים גם בידי קציני צה"ל לשעבר, ומדריכיו קיבלו הכשרות צבאיות על ידי ישראלים. באתר מוצבת תמונה של אימון ירי ברובה תבור, וכן מצוין כי ניתנות בו הכשרות ליחידת המשמר הלאומי בה חברים גם אנשי "אזוב".

בחודש מאי 2017 ביקר בישראל ראש ממשלת אוקראינה, ולדימיר גרוייסמן, ונפגש עם שר הביטחון אביגדור ליברמן ודן עמו בחימוש הצבא האוקראיני. בחודש דצמבר באותה שנה, התראיין קצין צה"ל לשעבר (לטענתו) בתקשורת האוקראינית וסיפר כי השתתף בקרבות במזרח המדינה והדריך שם חיילים. גם לפי אתר האינטרנט של מליציית "אזוב", משתמשים חבריה ברובי תבור".  

ארסן אבוקוב עם חה"כ דוד אמסלם

התנהלות זו של ארה"ב וישראל – חימוש ואימון של קיצוניים רצחניים וגזענים – לא צריכה להפתיע אתכם, במיוחד מול רוסיה. זה בדיוק מה שעשינו בשנות ה-70' וה-80' באפגניסטן. אז אימנו וחימשו את המוג'אהדין (פנאטים איסלמיססטים וסאדיסטים, ביניהם בן-לאדן ומי שבעתיד יהפכו להיות חלק מחברי הטליבאן ואל-קעידה) כנגד הרוסים והיום (או לפחות בשנים האחרונות) אנו מאמנים ומחמשים נגדם נאצים. אך בבסיס מדובר באותה אסטרטגיה של שימוש בפסיכים וטרוריסטים במלחמת פרוקסי כנגד הרוסים (כאמור, תוכלו לקרוא עוד בתחקיר הקודם שלי). כך אנו מגיעים למצב האבסורדי שהתרחש ב-2014, בו הליגה נגד השמצה, הארגון היהודי שאמור להלחם בגזענות ובמיוחד אנטישמיות, סרב לתמוך בחקיקה בקונגרס האמריקאי שאסרה על מכירת נשק לקבוצות הנאציות באוקראינה. 

לטעמי, תקשורת ישראלית שלא מנפיקה את הקונטקסט הזה – במיוחד כאשר היא מנפיקה קונטקסט על אנטישמיות בכל סיטואציה אחרת – חוטאת לתפקידה ומונעת מכם החלטה מודעת ומושכלת.

סוף דבר

עכשיו שנחשפתם לראיות רבות שלא הוצגו בפניכם על ידי התקשורת והשלטונות, האם באמת התמונה נראית לכם כל כך פשוטה ובינארית, רעים מול טובים, כפי שהיא מוצגת בתקשורת? האם אתם עדיין חושבים שיש כאן צד אחד שהצדק והאמת לחלוטין מתיישבים עם מעשיו או שמא מדובר במארג מורכב של אינטרסים, אשר מצריך פתרונות אינטילגנטים נטולי אגו? 

האם באמת לא ניתן להבין מדוע רוסיה דורשת התחייבויות כל כך נוקשות כעת מנאט"ו והאמריקאים, לאחר שראיתם ש:

  • ארה"ב טמנה לה מלכודת ונלחמה בהם במשך עשור מ-79' ועד 89' (המלכודת האפגנית)
  • ארה"ב הפרה את ההסכמות עמם ב-1990 (אי-התרחבות נאט"ו מזרחה)
  • נסוגה מהחוזה עמם ב-2001 (הגבלת טילים בליסטיים)
  • פעלה להכניס מדינות הגובלות ברוסיה לנאט"ו ב-08' (גאורגיה ואוקראינה)
  • הרחיבה את נאט"ו והציבה טילים גרעיניים בסמוך לגבול רוסיה לאורך שני העשורים האחרונים
  • בנתה מתקנים ליירוט טילים בליסטיים בסמוך לרוסיה ובכך הפרה את המאזן הגרעיני שהוסכם עליו ב-72'
  • סייעה להפלת השלטון באוקראינה ב-2014 (כשזה סרב להצטרף לאיחוד האירופי ובחר בשותפות עם רוסיה)
  • ומאז ועד היום, הטילה ומטילה סנקציות משמעותיות על רוסיה (על כך שהיא לבסוף הגיבה לכל המהלכים הללו)
  • כל זאת, תוך כדי שארה"ב והתקשורת המערבית, למעשה מכחישים שכל זה בכלל קרה (מה שמקשה על יצירת לחץ ציבורי עולמי לאכיפת ההסכמים, שכן התקשורת מעלימה בכלל את קיומם).

כשהתקשורת והשלטונות במערב אומרים לכם שרוסיה ופוטין מסרבים לשחק במגרש הדיפלומטי וחוצים אל המגרש הפסול של האלימות, הם מתעלמים מכל הדיפלומטיה הזו מעלה. זו ארה"ב ונאט"ו שמסרבות לשחק במגרש הדיפלומטי, שלא מכבדות הסכמים, שנסוגות מהם ושמפילות באלימות משטרים. זו ארה"ב ונאט"ו שמציבות טילים וכוחות על גבול רוסיה. 

רוסיה ניסתה להשאיר את בעיית נאט"ו והטילים הבליסטים במגרש הדיפלומטי מזה למעלה מ-30 שנים, אך זה המערב שסרב ומסרב לעשות זאת גם כעת. ועכשיו, כמו הילד שמקלל ומתגרה ואז רץ למורה שתגן עליו מה"בריונים", אנו מתנהגים כאילו ההתנהגות של רוסיה אינה צפויה או גרוע מכך, נובעת מרוע ואימפריאליזם בלבד. מפרי הדיפלומטיה הסדרתיים, מלינים על כך שאנשים מסרבים להמשיך להתנהל עמם באופן דיפלומטי. 

כשארה"ב פלשה לעיראק ב-2003, בתמיכתה של ישראל ובסיוע חלקי מנאט"ו, היא איפשרה כמה חודשים של דיפלומטיה בלבד לפני כן ואז הודיעה לסדאם חוסיין שיש לו 48 שעות לעזוב את עיראק (באפגניסטן היה מדובר על ימים בלבד וכך גם בפלישות אמריקאיות אחרות). זאת אומרת, מבחינת ארה"ב, דיפלומטיה של כמה חודשים היא די והותר זמן כדי להצדיק לאחריה פלישה למדינה שלא תקפה אותה ונמצאת בצד השני של העולם. ובכן, האם זה עדיין "הזוי" ו"קיצוני" שלאחר שהמתינו הרוסים 30 שנים שארה"ב ונאט"ו יכבדו את ההסכמים הדיפלומטים שנחתמו עמם ויפסיקו להתרחב לעברם, הם לבסוף החליטו על פלישה למדינה שצמודה אליהם? 

כמובן, אני חושב ששתי הפלישות פסולות מיסודן. אך אם אלו חוקי המשחק, אינני מבין על מה אנו מלינים מול הרוסים ואינני יכול לראות את צורת הצגת הדברים בתקשורת בהקשר זה, כשום דבר מלבד פרופגנדה ונוכלות.

דרישות הרוסים

ולכן, אבקש שנסתכל על ארבע הדרישות הראשיות של רוסיה לסיום המשבר ונשאל מחדש: האם הן באמת כל כך קיצוניות והזויות, כפי שמתארת התקשורת? האם הנוקשות הרוסית בנוגע לתנאיהם, לא מרגישה סבירה יותר לאחר שראיתם כמה הפרות של ההסכמים הקודמים ביצע המערב מולם? להלן הדרישות:

  1. החזרת הכוחות האמריקאים והאירופאים שנשלחו בעקבות המשבר הנוכחי –

    נדמה לי שמובן שהסגת כוחות הדדית בהסכם שלום או הפסקת אש, היא ברורה מאליה ואיננה קיצונית כלל.

  2. התחייבות שלא להכניס את אוקראינה וגאורגיה תחת הסכמי שת"פ ביטחוניים כגון ברית נאט"ו –

    האם לאחר כל הראיות שראיתם למעשים של ארה"ב והאירופאים באוקראינה וכנגד רוסיה, זו עדיין נשמעת לכם כדרישה "קיצונית"? אינני אומר שבהכרח הגעתם למסקנה שצריך לכבד אותה, אך האם לא ברור שהיא כלל איננה הזויה ושיש סיבות טובות להצגת הדרישה הזו? האם לא ראיתם שארה"ב, דרך דוקטרינת מונרו, מעלה דרישה זהה לא בעבור מדינות עם גבול משותף עמה, אלא לגבי חצי מכדור הארץ? האם באמת ניתן לומר שדוקטרינת מונרו איננה קיצונית ואז לטעון ש"דוקטרינת פוטין" היא כן?

    ואם כל התכלית של נאט"ו היא למנוע מלחמה באירופה וצירוף של אוקראינה וגאורגיה לנאט"ו הכניס אותנו ל-14 שנים של מלחמה בעצימות נמוכה וכעת למלחמה בקנה מידה אחר לגמרי, האם הגיוני להתעקש בכלל על צירופן? האם הגיוני שברית למניעת מלחמה באירופה, תתרחב במחיר של יצירת מלחמה באירופה?

    האם באמת ניתן לומר שדרישת רוסיה למנוע כניסת אוקראינה להסכם שת"פ ביטחוני עם המערב היא קיצונית, כאשר הממשלה הריבונית והדמוקרטית של אוקראינה כבר הסכימה לכך ב-2014 והסכמה זו הוכשלה רק על ידי הפיכה אלימה בעידוד והובלה של המערב עצמו?

    ואולי הזוי מהכל: כאמור קנצלר גרמניה, אולף שולץ, כמו רבים אחרים מברית נאט"ו, אמר בתקופה האחרונה שהוא לא מבין מדוע רוסיה החליטה להפוך את ההצטרפות הפוטנציאלית של אוקראינה לנאט"ו להצדקה למלחמה, מאחר שנושא זה אפילו לא על השולחן. ואני שואל אתכם אל מול טענות התקשורת: מה בדיוק קיצוני בלהעתר אקטיבית לדרישה שאתה עצמך טוען שגם ככה היית נעתר לה פאסיבית? כמה רחוק נמשיך במשחק הזה בין מעצמות גרעיניות, רק כדי לא להסכים למשהו שגם ככה אנחנו טוענים שלא התכוונו לעשות?

    "עכשיו שהם פלשו אי-אפשר להסכים לכך, כי זו כניעה לאלימות", זו לא תשובה של ממש. את הדרישה הזאת הרוסים מעלים מאז 1990. זאת אומרת, הדרישה הרוסית היתה איתנו באופן כללי (לגבי כל ההתרחבוית מזרחה) במשך 18 שנים (1990-2008) והפרנו את ההתחייבות; היא היתה איתנו באופן ספציפי לגבי אוקראינה במשך שש שנים בתנאי שלום (2008-2014) וסרבנו; שמונה שנים בתנאי לחימה בעצימות נמוכה (2014-2022) וסרבנו; ולבסוף, שלושה חודשים תחת איום פלישה עם כוחות פלישה על הגבול (נובמבר 2021 – פברואר 2022) וסרבנו. הניסיון להציג זאת עכשיו ככניעה לאלימות, הופך את סדר הדברים לחלוטין על ראשו. לכל הפחות, ניתן לראות שהיה חלון למנוע אלימות ולאפשר לקוראים לשקול אותו כשיקול מול רוסיה כיום.

  3. הסגת חלק מכוחות נאט"ו ומתקני הטילים הבליסטיים-גרעיניים שלהם ממדינות הגובלות ברוסיה:

    שוב, אם דרישה זו היא קיצונית, אין כל דרך להסביר כיצד דוקטרינת מונרו היא סבירה. בנוסף, האם דרישה שכזו יכולה באמת להיות מוגדרת כקיצונית, אם היא מלכתחילה היתה ההסכמה בין נאט"ו ורוסיה וההתקדמות מזרחה שמבקשת רוסיה להסיג כעת לאחור, כלל לא היתה אמורה להתרחש? במילים פשוטות: מה קיצוני בדרישה לתיקון בעקבות הפרת חוזה? אם הדרישה הזו שלא להתקדם מזרחה היא קיצונית, הזמן של המערב לסרב לה היה ב-1990. אתה לא יכול להסכים לתנאים בחוזה, להפר אותם ואז לטעון שדרישת התיקון של הצד השני היא הזויה.

  4. שמירה על האוטונומיה של המחוזות הבדלניים והתחייבות שלא לפעול כנגדם צבאית:

    אירופה ואוקראינה כבר הסכימו לדרישה הזו בהסכמי מינסק, כך שלטעון שהיא קיצונית והזויה כעת, זה שוב לטעון שמי שמבקש לאכוף סעיף שאתה חתמת עליו, הוא הזוי. כמו כן, חשוב לזכור כי הדרישה איננה לנתק את השטחים מאוקראינה, אלא רק לתת להם אוטונומיה מוגבלת בכפוף לשלטון המרכזי. רוסיה ביקשה שאוקראינה תהיה מדינת-חיץ בינה ובין המערב (והמערב, כאמור, הסכים להרבה יותר חיץ ב-1990) ולאחר שהמערב סייע להפיל את השלטון האוקראיני, היא בעצם מנסה לייצר את אזור החיץ הזה דרך האוטונומיות המומצאות הללו. האם זה באמת קיצוני שלאחר שהמערב "פלש" אלפי קילומטרים אל עבר רוסיה ומנע ממנה כל יכולת דיפלומטית להפסיק זאת, שרוסיה לבסוף דורשת בכוח הזרוע לפחות כמה מאות קילומטרים אחרונים של חיץ בינה ובינו?

לסיכום,

בעיניים פקוחות ומיודעות, האם באמת ראוי לקדם מלחמה בין מעצמות גרעיניות, שעלולה (במקרה קיצון, אך כזה שכבר היו לנו שתי מלחמות עולם שהדגימו שהאנושות מסוגלת לו) להביא לחיסול האנושות, במקום למצוא פיתרון סביר למצוקות הרוסיות? האם באמת ניתן לומר שיותר קיצוני לזוז לכיוון דרישות הרוסים, מאשר להסתכן במלחמת עולם? 

גם אם הפלישה הרוסית לאוקראינה מכעיסה אתכם, האם אין לכם ביקורת על 30 שנים של מעשי ארה"ב ונאט"ו? האם לא ניתן לראות כיצד הפלישה הייתה תוצאה צפויה למדי של מעשי המערב? האם אתם לא חושבים שכל זה כלל לא היה צריך להתרחש ולא היינו צריכים להגיע לכאן? האם אתם לא מרגישים שהתקשורת שיקרה לנו במשך עשורים ושאילו ידע הציבור הרחב על הדברים בזמן אמת ואילו הוצגו בצורה הגונה, אולי היינו מבקשים אי-שם ב-1990, שארה"ב דוקא כן תכניס את רוסיה לנאט"ו. אולי ב-97' יכולנו לומר שאנחנו מתנגדים להתרחבות נאט"ו מזרחה. אולי בשנות האלפיים היינו מתנגדים להרחבות הנוספות של נאט"ו. אולי היינו דורשים שיכובד הסכם הטילים הבליסטיים, כך שלא נגיע כיום למרוץ והתנגשות גרעינית. אולי אם היו מסבירים שארה"ב היתה שותפה להפיכה אלימה ב-2014 באוקראינה, היינו דורשים בשמונה שנים האחרונות שלפחות יכבדו את הסכמי מינסק ומונעים את הפלישה הנוכחית. 

ואם כל אלה לא היו צריכים להמנע, מהו השלב שבו רוסיה כן הייתה צריכה להפעיל כוח כדי לעצור את ההידרדרות? מהו השלב שאנחנו במערב עושים זאת? האם באמת מוטב לנו שרוסיה היתה ממשיכה להמתין, עד אשר נאט"ו היתה מגיעה עד גבולה באזור זה וכל סכסוך כמו זה שאנו נמצאים בו כעת, כל טעות של חייל, עלולה להפוך אוטומטית למלחמת עולם גרעינית? האין זה רוברט פרוסט האמריקאי שפירסם את המימרה האל-מותית והברורה-מאליה, כי גדרות טובות יוצרות שכנים טובים? האם לא ברור שהניטרליות של מדינה שמשמשת אזור חיץ בין נאט"ו לרוסיה – דוקא לאור הסכסוך הנוכחי – הוא אינטרס של כולנו? שיהיה איזה מרווח שימנע התנגשויות ושכאשר אלו קורות, יהיה מסוגל "לספוג" טעויות ולחימה בעצימות מוגבלת בעקבות החלטות של מנהיגים מלאי אגו, מבלי להביא לקיצה של האנושות?  המילה "אוקראינה" עצמה משמעה הוא "אדמת גבול", היות שבמשך מאות שנים היא היתה אזור החיץ שבין המזרח והמערב.

בכל תחומי התכנון אשר אינם מערבים פוליטיקה והטיות רגשיות, אנו לא מקווים שקטסטרופה לא תתרחש, אלא מראש מתכננים נקודות שבירה סבירות יותר שימנעו כשל טוטאלי. המוט המחזיק את ההגה ברכב שלכם, בנוי להתרסק אל תוך הרכב בתאונה כדי לא לשפד אתכם. כל חזית הרכב בנויה להתקפל כאקורדיון, כדי לספוג את מירב האנרגיה מהתאונה, לפני שהיא מועברת אל גופכם. בין בני אדם וסכנות גדולות, בין שתי מעצמות הגרעין הגדולות בעולם, אנו לא מניחים מבנים קשיחים כמו נאט"ו, בהם מכה ב"פגוש האוקראיני", מיד מועברת במלוא העוצמה אל "ההגה האירופאי" ומשפדת את "הנהג האמריקאי". זה לא תכנון למניעת קטסטרופה, אלא ליצירתה. 

מלחמת העולם הראשונה פרצה בעקבות רצח של אדם אחד בלבד. אך מה שהפך רצח בודד למלחמה גלובאלית, היה דוקא הבריתות דמויות נאט"ו. לא נכנס לפרטים, אך אוסטריה לא הגיבה מיד לרצח, אלא ראשית קיבלה התחייבות מגרמניה שזו תעמוד לצידה, אם בעקבות התגובה הלוחמנית של אוסטריה, רוסיה תצטרף ללחימה. המנגנון הזה לא מנע את המלחמה, אלא הפך אירוע חסר משמעות (בקנה מידה אנושי או אירופאי) לשרשרת תגובות ובריתות אוטומטיות שהובילה למותם של מיליונים.  

במקום שהתקשורת תוביל אתכם למסקנה שמזל שבמלחמה הנוכחית אוקראינה לא הייתה חברה בנאט"ו, היא משווקת לכם פנטזיות על כך שלו היתה בנאט"ו מלכתחילה, המלחמה לא היתה פורצת. דהיינו, התקשורת משווקת לכם את שבהנדסה ובכל יתר תחומי החיים, אנו מזמן יודעים שאיננו נכון: כשלים קורים, חומרים מתעייפים, תאונות יתרחשו ומלחמות יפרצו. אנחנו זקוקים למבנים עם אלסטיות המאפשרת לספוג את אלו בצורה מבוקרת ולא פלסטיות טוטאלית שממירה כל תאונה למלחמת עולם, תחת איזו פנטזיה אוטופיסטית-ביטחוניסטית, לפיה יש איזה מבנה הרתעה שיביא לכך שלא יהיו שוב מלחמות אף פעם. איפה הוא? איפה המבנה הזה? איפה ההיסטוריה ממנה מוסקת קיומו? האם נאט"ו עצמה לא שרויה כרגע על סף מלחמה ולא בעצמה היתה מעורבת בעשורים האחרונים בלחימה בקוסובו, סרביה, אפגניסטן, לוב, יוגוסלביה, עיראק ועוד? 

כן… הרתעה יכולה לעבוד. טנקים בבסיסים הצבאיים של מדינה, ירתיעו אחרים מלתקוף אותה. אך טנקים על הגבול של מדינה אחרת, כמעט ויחייבו אותה לתקיפה מונעת. כן… נאט"ו עד גבול אוקראינה עלולה להרתיע את רוסיה מהרפתקאות באירופה. אך נאט"ו עד גבול רוסיה כמעט ולא מותירה לה ברירה, מלבד ליזום את שהיא מאמינה שגם ככה צפוי להתרחש. השאלה איננה האם רוסיה צודקת בפרשנות הזו (וכפי שראינו בדוקטרינת מונרו וכדומה, המערב עושה פרשנות זהה ואף נרחבת יותר), אלא האם הפרשנות הזו צפויה מראשיתה והאם האינטרסים שלנו משורתים על ידי הפיכת הפרשנות הזו לנבואה שמגשימה את עצמה. האנשים והתקשורת שאמרו לכם שהרחבת נאט"ו תביא שלום וביטחון (או פשוט הסתירו זאת מכם), המשיכו לשווק זאת אחרי גאורגיה ב-2008, אחרי אוקראינה ב-2014 ולאורך כל שמונה שנות הלחימה מאז. ועכשיו, כשההתרחבות הזו מביאה לעוד אסקלציה ופלישה מלאה לאוקראינה, הם עדיין ממשיכים עם אותה אשליה ואומרים לכם: הלאה! עוד! פנימה! ומתי יגיע השלום המובטח? כשנאט"ו יציבו טילים גרעיניים בקרמלין?!

אבל התקשורת חשבה ועדיין חושבת שאתם לא צריכים להיות מעורבים ומיודעים בפרטים האלה ובראיות הפרוסות לאורך טקסט זה. האליטות הפוליטיות, הבטחוניות, האינטלקטואליות והבינלאומיות, כבר קיבלו החלטה והתפקיד שלכם זה להרכין ראש בפניה. בין שאתם מסכימים עם ההחלטות שהתקבלו עבורכם ובין שלא, עצם זה שהן התקבלו עבורכם ובאי-ידיעתכם, צריכה לעורר בכם זעם רב וספקנות משמעותית מעתה והלאה, כלפי התקשורת, ממשלות וגופי הביון והביטחון. הם רוצים שתחליטו אם אתם עם רוסיה או ארה"ב. אני בסך הכל מבקש שתשימו לב שכשאתם מקבלים את חוקי המשחק הללו ובוחרים מחנה, יש קבוצות שמרוויחות ללא קשר לתוצאה (חברות הנשק, האנרגיה ויתר האליטות) ונהיה קל מאוד לשלוט בכם ובאינפורמציה שאתם נחשפים אליה. הם אמנם משווקים לכם את זה כבחירה חופשית, אך זה בעצם מבחן אמריקאי בו כל התשובות שגויות.

מי שישלם את המחיר על ההחלטות הללו לא יהיה פוטין. יהיו אלו אנשים כמוני וכמוכם, שימותו, שיאבדו את עבודתם, שיהפכו לפליטים ונכים, שיאבדו בתיהם ושיחרב עולמם. בין שאתם חושבים שהאחריות להגעה למצב הנוכחי רובצת יותר לפתחו של צד זה או אחר, אני חושב שתוכלו לכל הפחות להסכים, שמדינות וגופי ביון מרבים לשקר ושהתקשורת לא אמורה להקיא עלינו את דבריהם כעובדות תוך הסתרת הקונטקסט. תקשורת אשר עושה זאת, כמו התקשורת שלנו בישראל, איננה מגנת העם, אלא מערכת פרופגנדה שנועדה להנדס את תודעתכם להאמין שמה שהאליטות כבר החליטו בלעדיכם, הוא בצורה כלשהי החלטה שלכם. תקשורת שכזו איננה "כלב השמירה של הדמוקרטיה", אלא מסך העשן הנועד להסתיר את אי-קיומה.


אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של הקוראים והצופים.
אם מצאתם את התוכן ראוי ותרצו לראות עוד מסוגו, אתם מוזמנים לתמוך לפי יכולתכם ושיקולכם.


הערה למשאירי תגובות: אני עובד לבד (ויש לי עוד עבודות) והוצפתי בתגובות לפוסט זה. אני מתנצל אם דילגתי על אישור תגובה שלכם ועל העיכוב בפרסומה. אשתדל להגיע להכל בזמן הקרוב.

פורסם בקטגוריה גזענות, חדשות, חוץ לארץ, עיתונות, פוליטיקה, צבא | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 196 תגובות

כך סייעה ישראל לרצח 1.5 מיליון בני אדם בשואה האפגנית

ניתן לקרוא את התחקיר המלא פה באתר או כ"ספר דיגיטלי" (PDF בלחיצה כאן). כמו כן וכפי שכתבתי, אני מתחיל כעת ולוג לצד הבלוג הטקסטואלי. הגרסה המורחבת והמעודכנת יותר (ככל שיהיו עדכונים) היא תמיד הטקסטואלית ויכולות הוידאו שלי מוגבלות, אך למי שמעוניין התחקיר מונגש גם בגרסת וידאו/אודיו.

הקדמה

יש סיפור שהתקשורת, בתי הספר, המדינה וגופי הביטחון, מספרים לנו על אפגניסטן מזה למעלה מ-40 שנים ועלינו, הישראלים היהודים, מאז השואה היהודית. הסיפור הולך ככה: 

  • ב-1979 ברית המועצות (ברה"מ) פלשה לאפגניסטן ונשארה שם ככוח כובש במשך עשור. בתקופה זו הרגו חייליה בין מיליון לשני מיליון אפגנים (כ-10% מהאוכלוסייה), חלק ניכר מהם ברציחות או הרעבות המוניות של אזרחים לא חמושים, במה שיש ומגדירים כרצח עם או "השואה האפגנית". 
  • לאחר הפלישה, "לוחמי חופש" אפגנים, הקרויים מוג'אהדין, החלו להלחם בפולשים. היות והסובייטים סירבו לפתרון דיפלומטי, ארצות הברית (ארה"ב) הצטרפה למאבק וסייעה למוג'אהדין להלחם בהם עקב דאגתה המוסרית לעם האפגני וכי שאפה להוציא את ברה"מ מאפגניסטן ולסיים את המלחמה כמה שיותר מהר. 
  • ישראל, שקמה מאפר השואה, כמובן לעולם לא תסייע לרצח עם ובכלל לא הייתה מעורבת בסיפור. לכל היותר – וגם זה מוכחש רשמית עד היום – סייעה באיזה משלוח נשק אחד ושולי למדי. 

אלא שלסיפור הזה אין אחיזה במציאות. מבלי לבטל את האחריות הסובייטית לאירועים, רוב התיאור מעלה נולד כקמפיין פרופגנדה בגופי הביטחון והשלטונות האמריקאים והישראלים (לצד מדינות נוספות). התקשורת, כהרגלה בנושאי חוץ וביטחון, התמסרה לקמפיין טוטאלית וממשיכה לשווקו עד היום ומערכות החינוך, כצפוי, מנחילות אותו כעובדות היסטוריות. אמנם חלק מהאמריקאים לא בדיוק הסתירו חלק קטן מהמעורבות שלנו (מה שמיעוט ישראלים מכיר דרך הסיפור של הסנאטור האמריקאי, צ'ארלי וילסון, עליו נדבר בהמשך), אך ישראל הכחישה אף מעורבות זו ובכך תם הסיפור. 

אך בניגוד להכחשתה, מחקר עמוק בארכיונים בישראל ובחו"ל, ראיונות עם אנשי ביטחון ישראלים מאותה התקופה, ריכוז מידע (מעין מטא-אנליזה עיתונאית) מכתבות, ספרים ומחקרים מסביב לעולם, חושף כי ישראל, אשר שאלה ושואלת כיצד העולם שתק בשואתנו, הקצינה אף יותר משתיקה אל אקטיביות וסיוע ברצח עם; בעוד אנו מלינים כי העולם חטא כלפינו כשסרב להפגיז את מסילות הרכבת שהובילו אל מותנו, בשנות ה-80 הייתה זו ישראל, שלצד ארה"ב ואחרות "סללה את המסילות" אשר הובילו כמיליון וחצי אפגנים אל מותם. 

הראיות מראות:

  • ישראל בחרה ביודעין לחמש ארגונים איסלאמיסטים רצחניים, שהיו מעורבים עוד אז ברציחות המוניות, סקילות, הטחת חומצה בפניהן של נשים, כריתות איברים וזוועות מהסגנון.
  • ישראל הפעילה מחנות אימונים בפקיסטאן, בהם הכשירה את אותם קיצוניים. אנשי ביטחון ישראלים נכחו בשטח והעבירו אימונים והכשרות, אספו וסיפקו מודיעין ועוד. 
  • ישראל, מדינת השואה, המשיכה בפעילות זו כאשר היה נתון שמטרת המדיניות היא "לדמם את הסובייטים עד האפגני האחרון" ולהאריך את המלחמה ככל הניתן – גם כאשר המצב באפגניסטן כבר הוגדר בידי רבים כרצח עם. 
  • ישראל וארה"ב ידעו כי המדיניות שלהם הופכת את פקיסטן לדיקטטורה צבאית סמי-אסלאמיסטית, בו-בזמן שאיפשרו לה להשיג נשק גרעיני, בידיעה כי נשק זה יופץ הלאה (ואכן, משם המשיכה הטכנולוגיה לאיראן, צפון קוריאה, לוב ועוד). 
  • האנשים שארה"ב וישראל הכשירו, המשיכו מאפגניסטן למדינות מסביב לעולם ואחראים לחלק ממתקפות הטרור הגדולות ביותר בעשורים האחרונים – כולל נגד שתיהן. 

הערה: תגובת משרד הביטחון, רמת הוודאות של התחקיר, תיקונים לאחר פרסום, אופן השימוש במילים "שואה" ו"רצח עם" בטקסט, מידע חסר ואפשרויות לטעויות או הטעיות בלתי-מכוונות מצד הכותב, מצוינים בסוף התחקיר

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של הקוראים והצופים. אם מצאתם את התוכן ראוי ותרצו לראות עוד מסוגו, אתם מוזמנים לתמוך לפי יכולתכם ושיקולכם.

תוכן עניינים

אני מתנצל מראש על אורך התחקיר, שהינו כספר קצר. אינני יודע לאמוד את ידיעת הבסיס של הקורא הממוצע ומכאן שאינני יודע כמה רקע נדרש לו. כמו כן, אינני יודע לאמוד את מידת ההתנגדות למסקנות התחקיר ומכאן שאינני יודע לומר כמה ראיות נדרשות בכדי לבסס בפניכם את ההשערות. היות שכך, פירטתי מה שעבורי באופן אישי, הן יותר ראיות משנדרשות בכדי להגיע אל המסקנה. התחקיר מחולק לתת-נושאים וככל שאתם מרגישים בנקודה מסויימת כי הוצגו מספיק ראיות עבורכם לאישוש אותו תת-נושא, תוכלו לדלג למקטע הבא.

מה באמת קרה בפלישה לאפגניסטן

בטרם נעמיק בחלקה של ישראל בשואה האפגנית, ראשית יש להבין מה באמת קרה באותה מלחמה ומדוע החלה. בנקודה זו, בהינתן מה שמלמדים אותנו בבתי הספר ובתקשורת, הרי שגם אם לישראל הייתה מעורבות, מדובר במעורבות באירוע חיובי: סיוע לשחרור האפגנים מהכיבוש הסובייטי. לכאורה, פעולה מוסרית ומוצדקת. אך כאמור, תיאור זה מנותק מהמציאות. נעסוק בכך דרך שתי שאלות:

  • האם האמריקאים נקטו בפעולות סודיות במטרה להכריח או להעלות את ההסתברות לפלישה סובייטית, בכדי לטמון להם "מלכודת אפגנית"?
  • האם ארה"ב, ישראל ויתר השותפות בקואליציה שתמכה במוג'אהדין, פעלו במכוון להאריך את המלחמה ככל הניתן והפכו פלישה שיכלה להסתיים במהרה ועם מעט הרוגים (באופן יחסי), לכיבוש שנמשך עשור ולצידו רצח של 1.5 מיליון אפגנים?

המלכודת האפגנית

לפי ההיסטוריה המשווקת לנו, הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979 נבעה מאימפריאליזם רוסי, רצון להתרחבות ורדיפה אחר משאבי אנרגיה, כאשר ארה"ב עשתה ככל שביכולתה בכדי להזהיר ולמנוע מהסובייטים מלבצע את המהלך. כך הדברים תוארו בזמן אמת וכך קפאו להם השקרים בספרי הלימוד במערכת החינוך ובתקשורת המערבית

אלא שמאז נחשף מידע רב התומך באפשרות כי ארה"ב דחקה בסובייטים לפלוש לאפגניסטן, במה שהוגדר בתור "המלכודת האפגנית", בכדי "לתת לרוסים ויאטנם משלהם". דהיינו, לגרור את הרוסים אל מלחמת פרוקסי אסימטרית ארוכה, תוך מימון וחימוש כוחות התנגדות לפלישה, באופן שדומה מעט למה שהסובייטים עשו לאמריקאים במלחמת ויאטנם (כמובן שהאמריקאים רואים עצמם כקורבן בהקשר הויאטנמי, למרות שתקפו ראשונים, זייפו תקיפה בידי הויאטנמים בכדי לפתוח במלחמה נגדם ואז רצחו מעל לשני מיליון בני אדם, חלק משמעותי מהם בטקטיקות נאציות למדי). כאמור, אין בכך מכדי להסיר אחריות מהסובייטים על הפלישה ומעשיהם באפגניסטן, אך יש לחלק את האחריות נכונה וההיסטוריה כפי שהיא מונחלת לנו בהקשר זה, אינה עושה זאת.

הרקע

בתקופת המלחמה הקרה, התפישה המערבית הייתה כי הסובייטים מנסים להשתלט על העולם וכל אמצעי להלחם בהם, כולל גופותיהם של עמים אחרים, כשר. רציונל זה נחשב שפוי בזמנו תחת תאוריית הדומינו, לפיה אם מדינה אחת תהפוך לקומוניסטית או סוציאלית, הסובבות אותה ידבקו ב"מחלה" גם כן וכך הלאה עד קריסת העולם. 

איור מתוך כרזה אנטי-סובייטית שפורסמה ב-1980: "התמנון האדום: סדרת הדפסות המפרטות כיצד בשני העשורים האחרונים
 ברית המועצות השיגה התקדמויות מבהילות במסעה לשליטה עולמית".

דוגמה ישראלית לרוסופוביה ותאורית הדומינו ששלטה במדיניות החוץ המערבית, ניתן למצוא, לדוגמה, בטור של חבר הכנסת לשעבר, שמואל כץ, ב'מעריב' (ראו מטה) כשבוע לאחר הפלישה הסובייטית. העיתון מפרסם נבואתו לפיה אם לא תעצר רוסיה, לאחר אפגניסטן תיפול פקיסטן, האוקיינוס ההודי, המפרץ הפרסי, המזרח התיכון, סעודיה, ישראל (כמובן) ואז הגלובוס כולו: "ברה"מ […] נמצאת בעיצומו של ניסיון היסטורי להגיע לשליטה בעולם", כתב בביטחון אשר אינו מצריך ראיות. נסו לחשוב כמה יוצא לכם לקרוא תיאור שכזה בתקשורת או מהפוליטיקאים לגבי ארה"ב, למרות שזו פלשה או תקפה בעשרות מדינות בעשורים האחרונים, ללא גבול משותף או אף יבשת משותפת עמן, ושיש לה לפחות 800 בסיסים צבאיים מחוץ לגבולותיה, הפרוסים ב-70 מדינות בעולם ואנשי צבא בכמעט כל מדינה בעולם

אחת האינדיקציות הברורות שיש לנו לטירוף הרוסופוביה ששלט בזמנו בארה"ב ובישראל, היא שעד 1979 פקיסטן הייתה מנודה מהקהילה הבינלאומית ותחת סנקציות אמריקאיות, היות והייתה בדרכה להשיג נשק גרעיני. ישראל, כמו עם איראן כיום, נלחמה בכדי למנוע בכל דרך את האפשרות ל"פצצה אסלאמית" ראשונה. 

אבל ברגע שהגיעה ההתנגשות בין האפשרות להתגרענות פקיסטנית או האפשרות להכאיב לסובייטים באפגניסטן, בארה"ב החליטו ביודעין לאפשר לפקיסטנים להשיג נשק גרעיני, בכדי שסיכימו לשמש כצינור להעברת נשק ואימונים למוג'אהדין.

דיווח מהניו יורק טיימס על הסרת האמברגו על פקיסטן בידי האמריקאים ב-4.1.1980.

הם ידעו שפקיסטן לא היתה מדינה יציבה, שאוכלוסייתה בתהליכי רדיקליזציה קשים ומתקדמים ועל סף מלחמת אזרחים אפשרית. כמובן, זה לא רק שארה"ב ידעה שפקיסטן נמצאת בתהליכי השחתה, רדיקאליזציה ודיקטטוריזציה, אלא שהמדיניות שלה ושל שותפותיה לפעילות (וביניהן ישראל) ספציפית קידמה זאת, בו-בזמן שפעלה לאפשר לה להפוך למדינה גרעינית. 

ארה"ב, ככל משקיע, מעדיפה שהשקעתה תנווט לשלטון שישרת את האינטרסים שלה. אלא שדמוקרטיות (אמיתיות) נוטות לייצג יותר את האינטרסים של האוכלוסייה המקומית (כמו, למשל, לא לתחזק מלחמה במשך עשור ולאפשר בזמן הזה הקמה של עשרות ארגוני טרור בגבולותיך, לצד אלפי בתי ספר לאסלאם קיצוני, במימון ושליטת מדינות זרות  – כפי שאיפשרה פקיסטן באותן שנים). ואכן, אנו רואים שהסיוע הצבאי והכלכלי של האמריקאים לפקיסטן, הוא בקורלציה לדיקטטוריות של השלטון בה (ראו גרף מטה) והמנהיגים (במקרה שלנו, זיא אל-חאק) פועלים בקורלציה לאינטרס האמריקאי. בהקשר זה, ההצגה במערב של פעולות פקיסטניות (מול אפגניסטן, בהקשר הגרעיני ובכלל) ככאלה אשר מנותקות מארה"ב ואינן באחריותה (עד אשר זו מתערבת באופן ישיר), הוא מתמם לכל הפחות. 

המסמכים מראים כי זו לא חכמה בדיעבד של כותב שורות אלו. הם ידעו שברגע שלפקיסטן יהיה נשק גרעיני, שלל מדינות יאלצו להגדיל את הארסנל הגרעיני שלהן (הודו בעיקר), אחרות יחתרו להשיגו לראשונה ועקב אופיה של פקיסטן, סביר שהנשק ו/או הידע ידלוף או ימכר החוצה (כפי שאכן קרה דרך הרשת של ח'אן ובדרכים אחרות, עמן הטכנולוגיה הגרעינית נפוצה לצפון קוריאה, לוב ואיראן). למעשה, כמעט כל סכנות הגרעין העומדות בפני ישראל וארה"ב בימים אלו, נובעות מההחלטה הבלתי-שפויה (לדעת הכותב) ההיא. 

את ידיעתם זו ניתן לראות, לדוגמה, במסמך הסודי הבא מארכיון המדינה (עמ' 156 עד 161). המדובר בניתוח של המרכז לחקר מדיני של משרד החוץ (שהוזמן בעקבות הפלישה) מה-13.2.1980, בו כל שתיארתי מעלה – המציאות שחווינו ב-40 השנים האחרונות ועדיין חווים כיום – נחזה בתור התסריט הסביר והתוצאות הצפויות ממהלכי ארה"ב ובמידה פחותה גם ישראל. 

מסמך נוסף מהארכיון (עמ' 195) המסגיר את ידיעת ההשלכות למעשיהם, מציג דיווח חזרה לישראל לאחר שיחה עם טרזיטה שפר ממשרד החוץ האמריקאי, גם כן בפברואר 80'. שפר מסבירה כי החוק האמריקאי מתיר הענקת סיוע כלכלי למדינה זרה, בתנאי שאינה מקדמת תכנית גרעין צבאי ומתכוונת לפוצץ מתקן גרעיני. היות ו"במקרה של פקיסטאן תנאי זה אינו מתמלא", כלשון המסמך, והיות והם העדיפו לפגוע בסובייטים ולשם כך היו זקוקים לשיתוף הפעולה הפקיסטני, הם החליטו לשנות את החוק או לשקר לקונגרס לגבי ההתקדמות הגרעינית בפקיסטן, למרות ש"הם משוכנעים שאכן הפקיסטאנים מתכוונים לפוצץ מתקן גרעיני". מסמכים סודיים מארה"ב מהשנים שלאחר מכן, מראים שגם לאחר שהתחזיות החלו להתממש והפכו מנבואות לתגליות מודיעיניות, המדיניות כלפי פקיסטן לא השתנתה.

האסטרטגיה

מי שניהל בזמנו בממשל האמריקאי את האסטרטגיה והפעילות מול הסובייטים ובמיוחד בהקשר האפגני, היה היועץ לביטחון לאומי של הנשיא קרטר, זביגנייב בז'ז'ינסקי. בז'ז'ינסקי היה ידוע עוד אז כרוסופוב והיה שרוי עמוק במנטאליות של המלחמה הקרה. חלק משמעותי מכך היה כעס ורצון לנקמה שנבע מההיסטוריה האישית שלו כיליד פולין. בהיותו נער מתבגר, פולין נכבשה בידיי הסובייטים במלחמת העולם השנייה ונותרה תחת שליטתם עד התפרקות ברה"מ. 

אחד ממוריו האידיאולוגים של בז'ז'ינסקי היה אלכסנדר בנינגסן, חוקר של האסלאם בברה"מ. בנינגסן האמין כי המוסלמים הם עקב אכילס של ברה"מ וכי ניתן לפנות לגורמים הרדיקאליים שבהם ולעורר בהם רצון לאוטונומיה לאומית ודתית קיצונית. לשם כך, בז'ז'ינסקי יצר ב-1978 את 'קבוצת העבודה על לאומים' (Nationalities Working Group, להלן NWG), שריכזה גורמים מהבית הלבן, הפנטגון, ה-CIA ומשרד החוץ, במטרה להקצין ולהמריד מוסלמים בברה"מ, בגבולותיה ובכל זירה בה הייתה תמיכה בה (שלא כפי שנהוג להציג בתקשורת, עליית האסלאמיזם באזור, כמו ההתגרענות הפקיסטנית, לא הייתה תוצאה אגבית בלתי-צפויה של הפעילות האמריקאית, אלא התכנון מראש). הם הביאו לכדי קיום או תמכו במרבית הארגונים האיסלאמיסטים הקיצוניים שאתם יכולים לחשוב עליהם (אל-קעידה, הטליבאן, המוג'אהדין, האחים המוסלמים ועוד). הם הדפיסו ספרי קוראן בארה"ב בגרסאות הקיצוניות ביותר (ווהביזם, סלפיזם ודיובנדיזם), תירגמו אותם לשפות המיעוטים הסובייטים והבריחו אותם אליהם. ביחד עם סעודיה ואחרות, הם הקימו רשת בינלאומית של בתי ספר, שלימדו את אותן פרשנויות קיצוניות וממשיכים ללמדן עד היום. 

ואכן, ארה"ב פעלה בהתאם למדיניות הפרופגנדה והציגה את כל הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, כמלחמת דת קדושה. כמעט כל הג'יאהד העולמי, המוצג במערב כיוזמה מוסלמית, נולד שם (בפועל ובגרסתו המודרנית. התאוריה קיימת משכבר הימים), על ידי האמריקאים, הסעודים, ישראל ואחרים, בכדי לחזק את המוג'אהדין ולפגוע בברה"מ (התכנית הייתה ענפה ונרחבת, אך אינה חלק מתחקיר זה). 

מגזיין טיים מפיץ פרופגנדה שנוצרה על ידי בז'ז'ינסקי וחבריו בכתבת השער שלו, ינואר 1979. באיור: הדוב הסובייטישהולך לטרוף את כל המפרץ הפרסי, המזרח התיכון וצפון אפריקה.

כשהנשיא קרטר מגיב לפלישה הסובייטית בנאום טלויזיוני לאומה ולעולם, הוא משקר בהתאם לתכנית הפרופגנדה ואומר: "זהו ניסיון מכוון של ממשלה אתאיסטית חזקה, לשעבד עם מוסלמי עצמאי". ביום הפלישה, בז'ז'ינסקי כותב תזכיר לנשיא קרטר ובו הוא מציין שלצד ההשפעות השליליות של הפלישה על האינטרסים האמריקאים, יהיו גם השפעות חיוביות: "מדינות מוסלמיות בוודאי יהיו מודאגות, ואנו נהיה בעמדה לנצל זאת. […] עלינו לעבוד בצוותא עם מדינות מוסלמיות ליצירת קמפיין פרופגנדה וקמפיין סודי לסיוע למורדים". 

בנאום הידוע לשמצה של בז'ז'ינסקי, הוא עומד במחנה פליטים בפקיסטן ומשווק את תכנית הפרופגנדה המוסלמית שלהם לפליטים אפגנים חסרי כל:  "אנו מודעים לאמונה העמוקה שלכם באלוהים ובטוחים שמאבקכם יצלח. האדמה הזאת שם [מצביע לאפגניסטן] היא שלכם. מאבקכם יצלח ואתם תחזרו אליה יום אחד. בתיכם ומסגדיכם יחזרו אליכם, בגלל שמטרתכם מוצדקת ואלוהים לצידכם". 

כמובן, כאשר הממשל האפגני עצמו ניסה לפייס את המורדים והציבור על ידי פניה לאסלאם, התקשורת והשלטונות בישראל ובארה"ב, לא מציגים מעשה שכזה כלגיטימי או אמין (ראו דוגמה מ'מעריב'/'וושינגטון פוסט' מטה). זאת בזמן שאמריקאים וישראלים עושים פעולות שכאלה – דהיינו, יהודים ונוצרים – הדבר מוסתר או מוצג כאצילי ונובע מתשוקה מוסרית אמיתית לסייע למוסלמים לממש את דתם. 

לצד הפעולות הצבאיות ומבצעי הביון, הפרופגנדה וההתססה ישירות כלפי אפגניסטן, ארה"ב גם פעלה בהקשרים דיפלומטיים וגאו-אסטרטגיים בסביבה המיידית של הסובייטים. מעשיה של ארה"ב יצרו שרשרת צבאית-דיפלומטית לאורך כל הגבול הדרומי של ברה"מ. לפעולות אלו היה משקל דרמטי על השיקולים של ברה"מ לפלישה, אך אינן מכוסות בתחקיר זה. על קצה המזלג: 

  • איראן, שהייתה מדינת לקוח של ארה"ב באותה עת, החלה להעביר חבילת סיוע של 2 מיליארד דולר לאפגניסטן. במקביל, השאה האיראני קידם הצטרפות של האפגנים להסכם שת"פ עם איראן, פקיסטן וטורקיה, שמשמעותו בפועל היא העברת אפגניסטן לקואליציה האמריקאית והרחבת היכולות הצבאיות של ארה"ב אל גבול ברה"מ. איראן לחצה באותן שנים על אפגניסטן לטהר משורות הממשל שלה פרו-סובייטים בתמורה לסיוע המדובר וטיהורים שכאלה אכן התרחשו. כמו כן, איראן הפעילה תכנית להכשרת קצינים אפגנים בצבא הפקיסטני, כתחליף לתכנית סובייטית מקבילה (Killing Hope, עמ' 339). מ-1974, איראן מפרקת את הנטייה הפרו-סובייטית של אפגניסטן בשלל דרכים ויש שרואים בפעולות אלו בתור הסיבה האמיתית להפיכה באפגניסטן ב-78', שלמעשה תייצר את הנסיבות והסיבות לפלישה ב-79'.
  • כחצי שנה לפני הפלישה הסובייטית, הנשיא קרטר השיק את ה-RDF, שהינו כוח משולב (ימי, אווירי וקרקעי) בעל יכולות תקיפה ופלישה ליבשה מהירות במיוחד. הכוח יועד ונפרש בפועל במפרץ הפרסי ובאוקיינוס ההודי. דהיינו, בסמוך לאיראן, פקיסטן ומרחק נגיעה מאפגניסטן. הכוח נכנס לשימוש מבצעי בהקף נרחב רק לאחר הפלישה, אך פורסם כשנתיים לפניה ופעולות ראשוניות אך רציניות כבר החלו, כמו שליחת נושאת מטוסים אמריקאית למערב האוקיינוס ההודי.
  • בינואר 79', ארה"ב חידשה יחסים דיפלומטים עם סין, יריבתה של ברה"מ בזמנו. מאותה נקודה, שלל הסכמים נחתמים בין שתי המדינות, כולל שת"פ צבאי נגד ברה"מ ותמיכה במוג'אהדין – הכל לפני הפלישה הסובייטית. לאחר נפילת השאה באיראן (ושוב, לפני הפלישה), הסינים מאפשרים לאמריקאים להתקין אמצעי ריגול על אדמתם, כנגד הסובייטים. 

הראיות למלכודת האפגנית

אנו יודעים שתמיכת האמריקאים במוג'אהדין נופלת בדיוק בהגדרה של תמיכה במוסלמים קיצוניים לצורך פגיעה בברה"מ, בהתאם לתכנית של ה-NWG. אך מתי החלה התמיכה בפועל? האם ידעו האמריקאים שפעולות תמיכה במוג'אהדין ופעולות אחרות בסביבה עלולות להוביל לפלישה סובייטית לאפגניסטן? האם רצו בכך?

תמיד מוטב ללמוד על הכוונות של מדינות וארגוני ביון ממסמכים סודיים, שכן שם הדברים נאמרים מפורשות וללא צורך בניסוחי פרופגנדה או עידוני תקשורת.  מסמך קריטי (עמ' 33 בקובץ ו-31 במספור הפנימי), שלדעתי מעולם לא דווח בתקשורת הישראלית, נמצא בארכיון המסמכים שנתפס בשגרירות האמריקאית באיראן ב-1979. המסמך נשלח באוגוסט 1979, כארבעה חודשים לפני הפלישה הסובייטית. הכותב הוא הממונה על היחסים עם אפגניסטן בזמנו, ברוס אמסטוז. כך הוא מדווח מאפגניסטן לארה"ב:

"16. "[…] ה"מניפסטים" הזמינים שהופקו על ידי חלק מקבוצות ההתנגדות [המוג'אהדין], קוראים למערכת סוציאלית וכלכלית המבוססת על העקרונות ה"פונדמנטליסטים" של האסלאם ולכן, משטר בהנהגת ההתנגדות כנראה לא יכיל רפורמות כלכליות וסוציאליות (הכל כך נחוצות למדינה נחשלת זו)[הסוגריים במקור] גבוה ברשימת ההעדפות שלו. […].

17. אך בסך הכל, האינטרסים המשמעותיים יותר שלנו – במיוחד בהינתן הקשרים ההדוקים של ה-DRA [הממשל האפגני הפרו-סובייטי] עם מוסקבה, העוינות הגלויה של השלטון הזה כלפינו, ואווירת הפחד שהוא יצר ברחבי הארץ הזו – ככל הנראה ישורתו בצורה הטובה ביותר על ידי תבוסתו של שלטון טאראקי ואמין [ההנהגה האפגנית בזמנו], למרות ההסגה לאחור שעלולה לנבוע מכך לרפורמות חברתיות וכלכלית באפגניסטן". 

אמסטוז, לצד אחרים, מגלה לנו שמהרגע הראשון ועוד לפני הפלישה הסובייטית, האמריקאים ידעו שפעולותיהם לא ישרתו את האפגנים, היות והמוג'אהדין היו חבורה של דתיים קיצוניים ורצחניים, שרצו מדינה המבוססת על חוקי השריעה (בגרסה הפונדמנטליסטית, הנצמדת לטקסט המקורי כלשונו). הם הבינו כי המשמעות של תמיכה בהם משמעה פגיעה בעם האפגני והסגתו לאחור מבחינה סוציאלית וכלכלית, אך חשבו שזה אולי קצת עצוב אבל לא ממש מעניין אל מול האינטרסים האמריקאים. 

במסמכים שנתפסו בשגרירות איראן, מופיעה גם הפניה של משרד החוץ בוושינגטון אל הדיווח הזה של אמסטוז (עמ' 42) לגורם אמריקאי אחר בנאט"ו. אך לצד ההפניה של האמריקאים אל הדיווח מופיעה גם הוראה, שנותנת עוד חלון אל קמפיין הפרופגנדה והצנזורה. את הידע של אמסטוז הם רוצים לשתף אבל חלילה לא את התובנות שלו לגבי הכוונות האמיתיות של ארה"ב וההשלכות על האפגנים:

"אתה יכול להפיק [מידע וכיוון פעולה] מקאבול 6521 [קוד המכתב של אמסטוז], שהוא ניתוח של ההתנגדות לשלטון טאראקי לצד דיון על התפתחויות אפשריות באפגניסטן. אל תחזור על או תעביר הלאה את המסקנות של [שגרירות ארה"ב ב] קאבול בנוגע לאפקטים על האינטרסים של ארה"ב או הנחשקות של תבוסתו של שלטון טאראקי/אמין". 

מבצעי הפרופגנדה הללו המשיכו לאורך כל המלחמה. למשל, בזמנו ארה"ב וגם ישראל, הפיצו לכל עבר טענות על כך שברה"מ תוקפת את האפגנים (וגם בלאוס וקמבודיה) בנשק כימי מהשמיים, שכונה "גשם צהוב". התקשורת, כהרגלה, קיבלה מאנשי הביטחון נתונים לפיהם יותר מעשרת-אלפים איש נרצחו בגז זה, כולל 3,042 אפגנים ב-47 תקיפות, והפיצה אותם כעובדות. אנו יודעים כיום ממסמכים שכבר אינם סודיים (Killing Hope, עמ' 349), כי מדענים אמריקאים דיווחו לממשל בזמן אמת כי מדובר בצואה של נחילים ענקיים של דבורים וכי הממשל האמריקאי בחר לצנזר את המידע (כשהמידע דלף נטען כי הרעל עורבב עם אבקנים בכדי להסוותו) ולהפיץ את השקר על כך שמדובר בנשק כימי (בדומה למה שעשו בעיראק ב-2003, בהסתרת הגורם המבצע בסוריה ב-2013 – סיפור שהתקשורת במערב לא נוגעת בו ואולי נדון בו בעתיד –  ובמקומות אחרים). 

שתי כתבות לדוגמה על פרופגנדת "הגשם הצהוב". מימין כתבת 'כותרת ראשית', 16.2.1983. משמאל כתבת 'דבר', 22.11.1981.

מסמך חשוב נוסף (עמ' 184) שנתפס בשגרירות, חושף כי בשתי פגישות שונות הסובייטים למעשה הזהירו מראש את ארה"ב על כך שבכוונתם להחליף את השלטון הבלתי-יציב באפגניסטן ושהם מקווים לעשות זאת בדרך שלא תפגע באמריקאים. הם אמרו מפורשות לאמריקאים שהם מבינים שכניסה צבאית משמעותית אל תוך אפגניסטן עלולה לסבך אותם ולהציג אותם באור שלילי בעולם ושזה אינו רצונם או מטרתם. ביולי 79', חמישה חודשים לפני הפלישה, אמסטוז כותב לוושינגטון לאחר הפגישות עם נציגי הסובייטים:

"כתוצאה מ[השיחות עם הגורמים הסובייטים], אנו מאמינים כי הראיות כעת ברורות שהסובייטים אינם מרוצים מחפיזאוללה אמין [נשיא אפגניסטן בזמנו] ומנסים להנדס "שינוי רדיקאלי". אנו גם מתפתים להאמין כי הסובייטים, באמצעות [נציגיהם], ניסו לשלוח לנו אות. נראה כי האות הוא שהם אינם מרוצים משלטון אמין, שהם מנסים לארגן שינוי, ושהם (אני משער כאן) מקווים שלא יהיה לזה אפקט שלילי עלינו. ניתן להסיק כי עם איבוד השליטה של ה-DRA [המפלגה השלטת בזמנו באפגניסטן] על המדינה, הסובייטים מקווים שעל ידי הבאת שינוי והרחבת בסיס [התמיכה] של הממשלה, ואולי על ידי הפיכת אמין לשעיר לעזאזל, הם יכולים למנוע את איבוד את השקעתם במפלגה ובממשלה המרקסיסטית הזו ולהימנע ממכה קשה ליוקרה הסובייטית הבינלאומית".  

ממסמכים נוספים (עמ' 200 עד 203), אנו יודעים שהסובייטים רצו שהאמריקאים יבינו שאם ברה"מ תתערב צבאית, זה היה רק לאחר שמיצו את האפשרויות האחרות ושהם היו מוכנים לממשלה רחבה מאוד ובלבד שתהיה יציבה ולא שלטון של "המולות המטורפים" (דהיינו, המוג'אהדין), כלשון אמסטוז. 

אך אפגניסטן יציבה לא הייתה מטרת האמריקאים, אלא פלישה והסתבכות סובייטית. ב-1998 התראיין בז'ז'ינסקי לעיתון צרפתי ומסר בפעם הראשונה את הגרסה הבלתי-מצונזרת להתרחשות שקדמה לפלישה הסובייטית (תרגום שלי מהתרגום האנגלי. מקור בצרפתית כאן):

בז'ז'ינסקי: לפי הגרסה הרשמית של ההיסטוריה, הסיוע של ה-CIA למוג'אהדין החל ב-1980. דהיינו, לאחר פלישת הצבא הסובייטי ב-24 לדצמבר, 1979. אך המציאות, שהייתה סוד שמור עד עכשיו, הייתה הפוכה לחלוטין: זה היה ב-3 ליולי, 1979, כשהנשיא קרטר חתם על ההוראה הראשונה לסיוע סודי למתנגדי המשטר הפרו-סובייטי בקאבול [אפגניסטן]. ובאותו היום כתבתי פתק לנשיא שבו הסברתי לו שלדעתי, הסיוע הזה יגרום להתערבות צבאית סובייטית.

מראיינת: למרות הסיכון, אתה תמכת בפעילות הסודית הזו. יתכן שאולי אתה עצמך חשקת בכניסה של הצבא הרוסי למלחמה וחיפשת דרכים להתגרות בו?

בז'ז'ינסקי: זה לא היה ממש ככה. לא דחפנו ברוסים להתערב [באפגניסטן] אבל הגברנו ביודעין את ההסתברות שהם יעשו זאת. 

מראיינת: כשהסובייטים הצדיקו את הפלישה שלהם בטענה כי הם התכוונו להלחם במעורבות סודית של ארה"ב באפגניסטן, איש לא האמין להם. אך יש לכך יסוד של אמת. אתה לא מתחרט על זה היום?

בז'ז'ינסקי: מתחרט על מה? המבצע הסודי הזה היה רעיון מצוין. היה לו את האפקט של למשוך את הרוסים לתוך המלכודת האפגנית ואת רוצה שאני אתחרט על זה? ביום שבו הסובייטים חצו רשמית את הגבול [אל אפגניסטן], כתבתי לנשיא קרטר: "כעת יש לנו הזדמנות לתת לברה"מ את מלחמת ויאטנם שלהם". אכן, במשך כמעט עשר שנים, מוסקבה נאלצה להמשיך במלחמה שאינה ברת-קיימא בעבור השלטון, סכסוך צבאי שיצר דמורליזציה ולבסוף הביא להתפרקות של האימפריה הסובייטית.

מראיינת: ואתה לא מתחרט על התמיכה באסלאם פונדמנטליסטי, שהעניקה נשק וידע לטרוריסטים עתידיים?

בז'ז'ינסקי: מה יותר חשוב בהיסטוריה העולמית? הטליבאן או הקריסה של האימפריה הסובייטית? כמה מוסלמים מוסתים או השחרור של מרכז אירופה והסוף של המלחמה הקרה?

כך, שחור על גבי לבן, הבהיר בז'ז'ינסקי שכל ההיסטוריה הרשמית, שהוא עצמו עזר ליצור כפרופגנדה בכדי להסתיר את הפעולות הסודיות שביצעו, היא תרמית. 

בז'ז'ינסקי ורה"מ בזמנו, מנחם בגין, משחקים שח בקמפ דיוויד.

וכך אכן קרה. ארה"ב החלה לשלוח סיוע למוג'אהדין, למעלה מחצי שנה לפני הפלישה הסובייטית. במקביל, סעודיה וסין כבר החלו לחמש אותם ופקיסטן החלה לאמן אותם – הכל בידיעת ותמיכת האמריקאים והכל בכדי לגרום או לכל הפחות "להגביר ביודעין את ההסתברות" לפלישה סובייטית, כפי שהודה בז'ז'ינסקי. 

בראיון נוסף של בז'ז'ינסקי מ-1997, הוא גם חשף כי הפעילות באפגניסטן הייתה רק המשך של פעולות שהחלו עוד קודם, לעידוד וסיוע למיעוטים לצורך פגיעה בברה"מ: 

"רוברט גייטס, מי שיהפוך לראש ה-CIA ובזמנו חבר בצוות שלי, מגלה בספר שלו שעוד ב-1978, הנשיא קרטר אישר הצעות פעולה שהוכנו על ידי הצוות שלי, למשל תכנית מקיפה וסודית שמיועדת לסייע למדינות לא-רוסיות בברה"מ לחתור באופן אקטיבי יותר לשאיפתן לעצמאות – תכנית שבעצם נועדה לערער את היציבות של ברה"מ. קראנו לה, באופן מעודן יותר, תכנית ל"דלגיטמציה של ברית המועצות"." 

אחת מהראיות המסגירות ביותר לכך שארה"ב ופקיסטן חתרו למלחמה, היא ששלושה שבועות לפני הפלישה הסובייטית, אפגניסטן הציעה לפקיסטן מעין הסכם שלום: היא תוותר על דרישותיה הטריטוריאליות בכל הקשור ל'קו דוראנד' (דבר המקביל בסכסוך הישראלי-פלסטיני לכך שהפלסטינים יוותרו על ירושלים וכל השטחים עליהם מצויות התנחלויות) בתמורה לכך שפקיסטן תפסיק לאמן, לחמש ולשלוח את המוג'אהדין לתקוף באפגניסטן. פקיסטן – כמעט בוודאות לאחר התייעצות אם לא הוראה מארה"ב – סירבה להצעה ב-22.12.79 (The Tragedy of Afghanistan, עמ' 183). יומיים לאחר מכן, הסובייטים פלשו.  

הסובייטים האמינו לאמריקאים

אנחנו יודעים כיום, בהסתמך על עדויות ומסמכים סודיים של הסובייטים, שהם חששו מאוד שחפיזולה אמין – כאמור, נשיא אפגניסטן שהגיע לשלטון בהפיכה בספטמבר 79' ולאחר שרצח את קודמו בתפקיד באוקטובר – הוא סוכן אמריקאי או לכל הפחות, החליט מסיבותיו שלו לשנות כיוון ולאפשר לאמריקאים כניסה אל המדינה, שמשמעותה התמקמות אמריקאית בגבול ברה"מ. היו לכך רק ראיות נסיבתיות בלבד, אך לא מעט מהן (Killing Hope, עמ' 343). כמו כן, הסובייטים ידעו כי ב-79', אמין נפגש עם השגריר האמריקאי לאפגניסטן לפחות חמש פעמים, אך לא הצליחו לגלות את תוכן הפגישות (Afgantsy, עמ' 79). 

בהינתן המידע שהיה ברשות הסובייטים, חששם וההחלטה לפעול, אינם בסטנדרט שחורג ממה שארה"ב או ישראל משתמשות בו להפללת אנשים שהן חושבות שפועלים נגדה ופעמים רבות אף לחסלם. בקונטקסט של יתר הפעילות האמריקאית באותו זמן ובמכלול של המלחמה הקרה, החשש הזה קיבל משקל משמעותי. הסובייטים פחדו כי תוך זמן קצר האמריקאים יזכו בשליטה באפגניסטן ויכניסו אליה אמצעי ריגול וטילים לטווח קצר שיאיימו על ברה"מ או, לחילופין, שתהפוך למדינה דתית-קיצונית (כפי שאכן קרה) עם נטייה פרו-אמריקאית, שתשמש שער להמשך הקצנת והמרדת 40-50 מיליון המוסלמים שבשטחי ברה"מ. 

החששות הסובייטים אולי היו מוגזמים מעט, אך הייתה להם הצדקה עובדתית ואנו יודעים מהמסמכים שהם היו אותנטיים. כמו כן, אנו יודעים שהראיות והשמועות על היות אמין סוכן אמריקאי, היו מספיקות בכדי ששגריר ארה"ב לאפגניסטן עצמו, פנה אל ה-CIA ושאל האם אמין אכן עובד עבורם (Ghost Wars, עמ' 47). ה-CIA הכחיש ועד היום אין לנו ראיות מספקות בכדי לקבוע אחרת, אבל עצם העובדה שהשגריר האמריקאי נאלץ ללכת אל ה-CIA ולשאול, מעידה על הסבירות של הדאגה הסובייטית. החששות הסובייטים לא היוו פרופגנדה בכדי להצדיק את הפלישה, אלא אחת מהסיבות הראשיות לה. עד כדי כך האמינו הסובייטים באפשרות כי אמין החליף צדדים, שלאחר שחיסלו אותו, הכוחות שלהם הפכו את הארמון בחיפוש אחר הראיות להיותו סוכן CIA

שער הניו-יורק טיימס ביום שלמחרת הפלישה הסובייטית, החיסול של אמין והחלפתו עם בברק קרמל.

האמונה הסובייטית הכנה כי יש סבירות משמעותית שאמין הוא סוכן אמריקאי, בשילוב עם הפעילות האמריקאית שאנו יודעים שבמכוון רצתה לגרום לסובייטים להאמין שזה המצב (או לכל הפחות "להגביר ביודעין את ההסתברות" שיאמינו שזה המצב), מובילים אותנו למסקנה המתבקשת: האמריקאים פעלו בכדי לעודד את הפלישה, הסובייטים האמינו לאמריקאים והפלישה התרחשה. 

כאמור, אין זה אומר שאנו מסירים אחריות מהסובייטים לפלישה, אך להסיר אחריות מהאמריקאים במצב שכזה, יהיה כמו לטעון שלהתקשר למשטרה ולמסור דיווח שווא על פצצה בקניון, אינו אומר שאתה אחראי על כך שכוחות המשטרה פשטו על אותו קניון. זה לא קיום הפצצה ששם עליך את האחריות, אלא הידיעה כי תגובת המשטרה לאיום היא צפויה. ומאינסוף מסמכים וראיונות של בכירים אמריקאים, אנו יודעים כי הם ידעו שפלישה סובייטית הינה תגובה ריאלית למעשיהם. 

הר של ראיות

למעשה, למעט התעקשות השלטונות, התקשורת והאקדמיה שלא לדווח על כך, אין קושי בלמצוא הודאות של האמריקאים בכך שהפעילות ההתקפית הסודית החלה זמן רב לפני הפלישה הסובייטית מתוך מטרה או מתוך הבנה שהדבר יביא או עלול להביא לפלישה סובייטית וכי תוצאה זו היא חיובית. העמיקו ככל שאתם מרגישים שנדרש בכדי לבסס את הטענה (תזכורת: הפלישה התרחשה ב-24.12.1979):

צ'ארלס קוגן, אנליסט בכיר ב-CIA שהיה אחראי בזמנו על אזור אסיה: "גנרל אקטר [מהצבא הפקיסטני] פנה אלינו בבקשה לסיוע באמצע 1979. בכדי לבצע פעילויות סודיות מחוץ למדינה, אתה חייב אישור חתום מהנשיא במה שנקרא 'ממצא נשיאותי'. קרטר חתם על הממצא בקיץ 79', לספק סיוע לא-קטלני למוג'אהדין, שהיו בקשר עם ה-ISI [שירות הביון הפקיסטני] ומרדו כנגד שלטון המפלגה הקומוניסטית [באפגניסטן], שהחל ב-78'" [מקור].

להגבלה לסיוע "לא-קטלני", אין משמעות דרמטית. ראשית, כי גם אמצעים אלו שימשו למאבק המזוין (למשל, סופקו מכשירי קשר, ששימשו את המוג'אהדין לתיאום תקיפות). שנית, כפי שקוגן מודה בעצמו, הקישור נעשה מהתחלה דרך הביון הפקיסטני. דהיינו, האמריקאים ידעו שהמרד של המוג'אהדין ממומן, מחומש והינו יוזמה של הפקיסטנים (לצד האלמנטים הדתיים באפגניסטן, אך אלו לא יכלו להתגבר על השלטון ללא הסיוע החיצוני). כשאתה מספק סיוע למי שמפעיל ארגוני גרילה במדינה אחרת, אתה משתתף בהפעלה הזו. האמריקאים ידעו כי הקבוצות הללו כבר פועלות באופן צבאי, כך שכל סיוע ודולר שניתן להן, איפשר את הפעילות ופינה תקציבים לנשק. מטרת ההגבלה לסיוע "לא קטלני" לא הייתה למנוע סיוע צבאי, אלא למנוע את האפשרות שארה"ב תתפס בסיוע צבאי שכזה. אנחנו רואים זאת בבירור, שכן גם כשהאמריקאים התחילו לספק נשק קטלני למוג'אהדין, הם עשו זאת עם נשק סובייטי, בכדי שיוכלו להכחיש שהגיע מהם. גם בז'ז'ינסקי הודה בזה בעצמו בראיון ב-2010

"לפני הפלישה הפורמאלית של הסובייטים לאפגניסטן, הם כבר היו באפגניסטן, עם כוחות מיוחדים [הכוונה ליועצים וכוח צבאי מצומצם שבעיקר שמר על יציבות השלטון האפגני ואסף מודיעין למקרה שתידרש פלישה. הכוח לא נחשב בזמנו או כיום ככוח פולש]. אנו הגברנו את הסיוע הכלכלי למוג'אהדין, שהיה בעיקר בעבור – ניתן להניח – רכישת אמצעי לחימה".

כהכנה להשלכות של כל הפעולות הסודיות שארה"ב שקלה לממש באפגניסטן, הכין ה-CIA דו"ח שהוצג לנשיא במרץ 79', תחת הכותרת "תגובות סובייטיות אפשריות לפעולות סודיות ספציפיות". המסמך נפתח בקביעה שאין דרך לאמוד בוודאות את התגובה הסובייטית לפעולות שיראו מבחוץ כמו סיוע חיצוני משמעותי למוג'אהדין, אך מדרגים את ההסתברות לדעתם של תגובות סובייטיות, בהתאם לסוג הפעילות שארה"ב תבחר בה. ומה האמריקאים עצמם חשבו על סיוע "לא קטלני" כביכול (סעיף 4):

"ההבחנה בין [סיוע] לא-קטלני וקטלני לא תתקבל כאמינה על ידי אף אחד, אפילו אם תהיה הקפדה על כך". דהיינו, האמריקאים העריכו שסיוע לא-קטלני, כפי שהעניקו לפחות החל מיולי 79', לא יהיה בר-הבדלה מסיוע קטלני לכל צופה חיצוני וביניהם הסובייטים.

הם קובעים כי "אם יצליח, הסיוע האמריקאי הסודי למורדים יגביר את הצורך של אפגניסטן בסיוע סובייטי". אם הסובייטים יסכימו לספק את הסיוע, קובע המסמך, זה יעלה את המחיר עבורם ו"ישלהב את [דעת הציבור ב]עולם המוסלמי". 

כמו כן, אנו יודעים שהפעילות האמריקאית החלה עוד הרבה לפני הסיוע ה"לא קטלני" ביולי 79'. מסמכים אמריקאים מגלים לנו כי האמריקאים קיבלו פניות מהמוג'אהדין עוד ב-78'. באותה נקודת זמן האמריקאים כותבים מפורשות בתכתובת ביניהם, כי סיוע למורדים הוא מסוכן מידי ויביא לפלישה סובייטית, אך החליטו לשמור על קשרים עם מנהיגי המוג'אהדין למטרות איסוף מודיעין ובכדי שיוכלו "להשפיע על אירועים", כלשונו של סגן מנהל ה-CIA, פרנק קרלוצ'י. ב-79' הם החליטו להתעלם ביודעין מהסכנה הזו.

אנחנו גם יודעים כי בז'ז'ינסקי העלה בפני הסינים את האפשרות לסיוע צבאי למורדים, עוד ב-1978. ואנחנו יודעים בסבירות גבוהה, כי הסינים אכן החלו לחמש ולאמן כוחות מורדים כנגד הממשל האפגני החל מאותה השנה (Detente and Confrontation, עמ'  773) – שנה וחצי לפני הפלישה. בז'ז'ינסקי עצמו הודה בכך שהיה הסכם סודי לפעילות סינית-אמריקאית כנגד ברה"מ: 

שאלה: האם הגעת להסכם עם הסינים בנוגע לאופן בו ישתפו פעולה עם ארה"ב בכדי להתגרות [כדי לעודד פלישה של] "דוב הקוטב" מצפון [הכינוי של ברה"מ]?

בז'ז'ינסקי: "אני לא השתמשתי במונח "להתגרות" [בכדי לעודד פלישה]. מה שעשינו… אנחנו דיברנו על האזורים בהם האינטרסים האמריקאים והאינטרסים הסינים חופפים. זה מה שדובר ואכן היו מספר הסכמות בנוגע לשיתוף פעולה אמריקאי-סיני נגד ברה"מ. כן, התשובה לשאלה הזאת, אם היא מנוסחת כך, היא כן".

ב-2.2.1979, כמעט שנה לפני הפלישה, ה'וושינגטון פוסט' הופך את הסודי לגלוי ומדווח: "לוחמי גרילה מאומנים בפקיסטן בכדי להפיל את הממשלה האפגנית". הכתבה חושפת כי הפקיסטנים מסייעים למורדים ומאמנים אותם בבסיס פקיסטני נטוש בסמוך לגבול האפגני. ב-30.4.79, שמונה חודשים לפני הפלישה, המגזין הקנדי 'מקלין' מפרסם שקצינים סינים מאמנים ומחמשים את המוג'אהדין בפקיסטן (ראו תמונה מטה). מי שגילה את הקצינים היו סוכנים אמריקאים מהרשות למלחמה בסמים. כך שאין כלל שאלה שהאמריקאים והסובייטים ידעו על הפעילות ההתקפית נגד אפגניסטן וכי היא התחילה הרבה לפני הפלישה הסובייטית. לפי הדיווח, האפגנים אף הגיבו בתקיפה אווירית של בסיס האימונים. 

ב-10.5.79, ה'וושינגטון פוסט' מבהיר כי הסובייטים מודעים לכך שמנסים להפוך את אפגניסטן לויאטנם שלהם ומבקשים להימנע מכך: "ברית המועצות בבירור מודאגת מן האפשרות כי תיתקע בביצה בסגנון מלחמת ויאטנם, במדינה קשוחה זו [אפגניסטן], היכן שהמורדים הורגים עשרות מיועציהם".

במסמך אמריקאי נוסף מפברואר 79', שכותרתו "אפגניסטן – פעילות סודית אפשרית", תומאס תורנטון מהמועצה לביטחון לאומי, כותב לבז'ז'ינסקי:


"ככל שהשלטון [האפגני] יסתבך יותר [בגלל המורדים], הוא יפנה ליותר סיוע מהסובייטים. יש כאלה שטוענים שזה מנוגד לאינטרסים שלנו, היות והיינו רוצים לראות את האפגנים יותר עצמאים מהסובייטים. אבל אם אתה מאמין, כמותי, שזוהי תקוות שווא, אז יכול להיות יתרון מסוים בלגרום לסובייטים להיות מעורבים עמוקות [באפגניסטן]. כל עוד המעורבות שלנו איננה גלויה, זה יעבוד לטובתנו על ידי הרתעת ההודים, העיראקים וכו'."

תורנטון לבסוף מציין שבהינתן שלא יצליחו להשיג את אישור הקונגרס למהלך, מוטב שלא להתערב בשלב זה אבל מוסיף:

"מה שאנו בכל זאת צריכים לעשות, זה לשמור את ערוצי התקשורת עם המורדים פתוחים ולהשאיר את השאלה [של התערבות] פתוחה. בנוסף, אין סיבה שנרפה את ידיהם של הסעודים והפקיסטנים מלהותיר את ידם [בתוך אפגניסטן] ככל שהם רואים לנכון. על כך הייתה הסכמה כללית [בקרב ה-CIA והבית הלבן]".

שוב, שחור על גבי לבן, האמריקאים פיתחו קשרים עם המוג'אהדין לפחות שנה וחצי לפני הפלישה הסובייטית, בדקו שוב ושוב את האפשרות להפיל את השלטון הפרו-סובייטי באפגניסטן וראו הן בהפלת השלטון והן בפלישה סובייטית בעקבות אירוע שכזה אפשרות חיובית. הם גם ידעו שהפקיסטנים והסעודים כבר מבצעים פעולות שכאלה ונתנו בירכתם לכך.

ראיון עם ריי מקגוורן, אנליסט CIA בשנות ה-80, גם כן מסגיר את הכוונה למלכודת אפגנית ואדישות לחיי האפגנים:

מראיין: "אז הרוסים אומרים שהמלכודת האמריקאית יצרה את התנאים, לכל הבלגן שאנו רואים עכשיו […]. מה דעתך על גרסת הרוסים לאירועים?

מקגוורן: "אני יכול להבין איך הם מרגישים. הם אכן הובלו לתוך מלכודת עכברים. זה היה לפני רייגן. זה היה בז'ז'ינסקי, זה היה גייטס [מה-CIA]. החבר'ה האלה שהיו כל כך אנטי-קומוניסטים, שהם רצו לגרום לברה"מ להסתבך במלחמה בסגנון ויאטנם בכדי שהם יוכלו… לא לנצח, כי אף אחד לא מנצח במלחמה בסגנון ויאטנם, [אלא בכדי] שזה יתרום לבעיות של הסובייטים. במובן מסוים הם צדקו. זה היה חלק מהאפקטים שתרמו לקריסה של ברה"מ. זה גם נובע מתפיסת עולם אירוצנטרית. בז'ז'ינסקי אמר במפורש 'למי אכפת מה יקרה לאפגנים החומים האלה, כשיש "פרסים" באירופה [לקטוף] וברה"מ תקרוס בגלל זה?'. זו גישה קצת גזענית".

בספרו של רוברט גייטס, מומחה לברה"מ ב-CIA בזמנו ולאחר מכן ראש ה-CIA ושר ההגנה של ארה"ב, הוא מתאר פגישה ב-30.3.79, כשמונה חודשים לפני הפלישה (From the shadows, עמ' 144):

"סגן השר, דייויד ניוסום, ציין כי זוהי מדיניות ארה"ב להפוך את הנטייה והנוכחות הסובייטית באפגניסטן […]. […] וולט סלוקומב [סגן שר ההגנה], שאל אם יש ערך בשמירה כי ההתנגדות האפגנית [לשלטון הפרו-סובייטי] תמשיך, בכדי "לשאוב את הסובייטים אל הביצה האפגנית?"

הפגישות נמשכות ומועלה ספקטרום של אפשרויות פעולה בעבור האמריקאים – מקמפיין פרופגנדה ועד סיוע בנשק. ההצעה מועברת לבחירת הנשיא, קרטר. בינתיים, בתחילת אפריל, נציג מהמוג'אהדין כבר פונה אל ה-CIA בבקשה לסיוע צבאי. גייטס כותב כי: 

"[הפניה דווחה] לבז'ז'ינסקי עם המלצה שנעשה מה שאנו יכולים בכדי לגרום לפקיסטנים לפעול בעצמם"

שוב, העובדה שארה"ב עוד לא סיפקה נשק באופן ישיר (למיטב ידיעתנו), לא אומרת שהיא לא סיפקה נשק. האם ישראל הייתה טוענת שאיראן לא מעורבת בחימוש החמאס, אם הם "רק" פנו למדינה שלישית, מולה יש להם כוח עצום, ודאגו שהיא תבצע את החימוש בפועל? כמובן שלא.

מסמך של ה-CIA מיולי 79', מלמד אותנו שהאמריקאים גם ידעו פרטים לגבי הסיוע הפקיסטני למוג'אהדין עוד בטרם לפלישה, שכלל טילים נגד טנקים, נשק קל (רובים בעיקר) ותחמושת, כסף ואימונים. בנוסף, מספר קטן של פקיסטנים ליווה את המוג'אהדין בפשיטות שלהם מפקיסטן אל אפגניסטן. דהיינו, האמריקאים ידעו שכשהם תומכים בפעילות הפקיסטנית ומעבירים להם כסף – אפילו שלכאורה מדובר בתמיכה "לא קטלנית" – המשמעות היא פעילות צבאית קטלנית כנגד המשטר הפרו-סובייטי באפגניסטן. 

גייטס גם מבהיר כי בניגוד לפרופגנדה שהם שיווקו (ועדיין משווקת עד היום), הם ידעו מלכתחילה שהסובייטים לא חותרים בפלישה לאפגניסטן לשום מהלך אסטרטגי מעבר לייצוב המדינה עצמה ונסיגה ממנה לכשהמטרה תושג. הוא מתאר מזכר סודי שנכתב שבועיים לאחר הפלישה, שכותרתו "האפשרויות הסובייטיות בדרום-מזרח אסיה לאחר הפלישה לאפגניסטן" ותוכנו בהתאם. וכך העריכו האמריקאים:

"לא סביר שהכיבוש הסובייטי הוא צעד ראשון בתוכנית מורכבת עם תכנון-על להתבססות מהירה ושליטה הגמונית בכל דרום-מזרח אסיה"

"יתכן שהכיבוש היה תגובה שהתקבלה באי-רצון למה שנתפס על ידי הקרמלין כהידרדרות מיידית ובלתי-הפיכה, בפוזיציה המבוססת שלהם במדינה הנמצאת בתוך מרחב הפעולה הלגיטימי של הסובייטים".

ראיות מישראל

לא שבאמת יש צורך, שכן קהילת המודיעין בישראל יודעת על פעולות שכאלה של ארה"ב, אך בארכיון המדינה מצאתי גם ראיות לידיעה הישראלית לגבי כך שהסובייטים פלשו רק לאחר ובגלל פעילות התקפית סודית של ארה"ב ושותפותיה למהלך. כך למשל, לקט הידיעות השבועי והסודי של המוסד מינואר 1980 (שלושה שבועות לאחר הפלישה), מדווח על נאום ליאוניד ברז'נייב, הנשיא הסובייטי, באשר לפלישה לאפגניסטן ועל הרציונל הסובייטי מאחוריה (עמ' 74).

ברז'נייב מסביר שארה"ב למעשה ריסקה את הדטאנט (מדיניות צמצום המלחמה הקרה בין המדינות) עוד טרם לפלישה וביצעה שלל פעולות התקפיות כלפי ברה"מ. הוא מסביר שארה"ב וסין אימנו, חימשו ושלחו "אלפים רבים" של לוחמים (המוג'אהדין) אל תוך אפגניסטן. "מצדנו הזהרנו את הנוגעים בדבר שאם לא תפסק התוקפנות לא נפקיר את העם האפגאני בשעת מבחן; כפי שידוע, אנו מקיימים מה שאנו אומרים", אמר ברז'נייב והשלים כי הם אינם יכולים להתיר פעילות זו של המערב במדינת גבול לברה"מ, כי אז אפגניסטן תהפוך ל"גשר צבאי אימפריאליסטי" אל תוך רוסיה. 

ואכן, במכתב "סודי ביותר" (עמ' 111) מיום לפני הלקט השבועי של המוסד, ב-16 לינואר 1980, הקונסול הישראלי בלוס אנג'לס מדווח על "מקור הבקיא בענייני ברה"מ" שלפיו "הפלישה הסובייטית לאפגניסטן נגרמה ע"י מבצע סודי של ה-CIA באפגניסטן".

כחודש לאחר מכן, יוסף גוברין ממשרד החוץ, מנתח גם הוא את הרציונל הסובייטי לפלישה (עמ' 112) ומגיע למסקנה, כמו מרבית האחרים בשיחה המכותבת, ש"הסובייטים היו מצווים לפעול באפגניסטן". זאת בגלל "מה שנראה בעיניהם כצרכי ביטחון חיוניים, באזור הגובל עם ארצם ושעלול לשמש לדידם זירה נוחה לסין ולארה"ב לפעול מתוכה נגד ברה"מ". הוא אף מסביר כי הצורך הביטחוני נובע, בין השאר, מ"הפעילות הצבאית האמריקנית והסינית באזור". 

דברים דומים גוברין כותב גם חודש לאחר מכן (עמ' 51). 

הצצה אל איך הערכות מודיעיניות מצונזרות על ידי השלטון והופכות לפרופגנדה כלפי הציבור עם תוכן הפוך לחלוטין, ניתן למצוא במסמך הבא (עמ' 72) של משרד החוץ ממרץ 1980. יחזקאל ברנע, בזמנו מנהל המחלקה הבינלאומית במרכז למחקר ותכנון מדיני במשרד החוץ, משתתף גם הוא בדיון להערכת הסיבות לפלישה הסובייטית. ברנע מסכם כי קשה לדעת בוודאות מה הסיבות, אך שלא כקודמים בדיון, הוא אמנם מסכים שהפעילות הסינית-אמריקאית הייתה פקטור, אך לטעמו לא כזה שהכריח תגובה סובייטית מיידית. השיקול הביטחוני, לשיטתו, נבע מסכנת הקריסה של השלטון האפגני והמרד הגובר במדינה (מרד זה מומן וצויד בידי ארה"ב וסין, כך שעדיין מדובר בתגובה לפעילות הסודית של האמריקאים. אפשר שברנע לא ידע זאת). 

אך באשר למה ישראל צריכה לעשות בנוגע לתובנה שברה"מ פלשה לאפגניסטן משיקולי ביטחון (שנבעו מהפעילות האמריקאית) – ולא, כפי ששווק אז ועדיין משווק כיום, מאיזה רצון אימפריאליסטי להתרחבות או ניסיון להשתלט על מאגרי אנרגיה – קובע ברנע שיש לקבור את המידע הזה: "אין זה רצוי משיקולים מדיניים והסברתיים גם יחד, להציג או להסכים לטיעון המציג את מהלכי ברה"מ כנובעים משיקולים ביטחוניים גרידא"

בין שהבכירים בשלטון ובשירותי הביון חושבים שהם עושים זאת משיקולים ענייניים ולגיטימיים ובין שלא, כך נראית הנדסת תודעה; פלישה שמרבית המומחים בשלטון בישראל ראו אותה מן הרגע הראשון ככזו שנבעה מאיומים ביטחוניים על ברה"מ – שבעצמם נבעו ממבצע סודי של ה-CIA – שווקה לישראלים ולעולם כפלישה נטולת הצדקה ביטחונית או התגרות קודמת, של "אימפריה מרושעת" השואפת להתרחבות. 

החולקים על השערת המלכודת האפגנית

את ההתנגדות הטובה ביותר להשערת "המלכודת האפגנית", תוכלו לקרוא כאן (הפרכה טובה שלה תוכלו לקרוא כאן). עיקר ההתנגדות נשענת על כך שבז'ז'ינסקי כביכול לא באמת אמר שהייתה מלכודת אפגנית וצוטט או תורגם לא נכונה בראיון הצרפתי המפורסם (המצוטט מעלה בתחקיר). אלא שאין בסיס לטענה כי צוטט באופן שגוי. גם צ'ארלס קוגן, האחראי מטעם ה-CIA על מבצע ציקלון (בחלק מהשנים), התראיין על כך ב-2015 ואמר שבז'ז'ינסקי אמר לו אישית כי הריאיון הצרפתי ציטט אותו נכונה וכי אולי ב-CIA לא היו מיודעים לכך אבל בבית הלבן אכן פעלו להכנסת הסובייטים אל תוך מלכודת אפגנית. עוד בניגוד לטענת אותו מחקר, בז'ז'ינסקי עצמו גם חזר על כך פעמים רבות (ולא רק הוא) ועל כן כל הבסיס להתנגדות מופרך מן היסוד. לדוגמה, בראיון מ-2006 (Our Own Private Bin Laden, 10:45):

שאלה: בראיון שלך מ-1998 לעיתון הצרפתי אתה אומר שאתה ביודעין הגברת את ההסתברות לפלישה סובייטית לאפגניסטן?

בז'ז'ינסקי: ידענו שהסובייטים כבר פעילים באפגניסטן, ידענו שישנה התנגדות באפגניסטן למאמץ הפרוגרסיבי של הסובייטים להשתלטות והרגשנו שלכן זה יהיה הגיוני מאוד לתמוך במתנגדים והחלטנו לעשות זאת. זה, כמובן, כנראה שכנע את הסובייטים אפילו יותר לעשות את מה שהם תכננו לעשות, שזה להשתלט על המדינה בכוח. 

בז'ז'ינסקי עושה נבואה רטרו-אקטיבית שמחלצת אותו מאחריות מוסרית, לפיה הסובייטים היו פולשים גם אם לא היה עושה את שעשה. זו, כמובן, ההגדרה המדויקת של נבואה המגשימה את עצמה: האמריקאים החליטו שפלישה תתרחש, יזמו פעילות שגרמה לה להתרחש ואז מסירים מעצמם אחריות לפלישה, בטענה שזו גם ככה הייתה מתרחשת. 

בניגוד לתיאור של בז'ז'ינסקי, אנו גם יודעים שהסובייטים לא רצו לפלוש לאפגניסטן: 

מזה כשני עשורים, מרבית המסמכים החסויים מברה"מ ומארה"ב מאותה התקופה, לצד ראיונות של המעורבים, גלויים לכל. יש לנו חלק ניכר מהשיחות של המנהיגים הסובייטים עם ההנהגה האפגנית. אנו יודעים כי בניגוד לפרופגנדה בזמנו והתיאור עד ימינו, לא רק שהסובייטים לא תכננו לפלוש לאפגניסטן, אלא שהם סירבו מעל עשר פעמים ב-79' לבקשות האפגנים להזרים כוחות אל המדינה, בדיוק בגלל שהבינו וצפו כי הדבר ייתפס כפלישה של כוח עוין, הם יאלצו להלחם עם האזרחים, האמריקאים יחמשו את דעת הקהל העולמית נגדם וכל יתר הדברים שאכן קרו. 

מכל המסמכים עולה בבירור כי אמנם נעשו בצבא האדום הכנות למקרה ותידרש פעולה צבאית החל ממרץ (כנהוג בכל מדינה ששכנתה נמצאת על סף קריסה), אך הסירוב לפעולה שכזאת היה טוטאלי ומוחלט. יתרה מכך, אנו גם יודעים שבניגוד לתירוץ של בז'ז'ינסקי, האמריקאים ידעו זאת. רק באמצע אוקטובר, לאחר שניסיון החיסול של אמין ע"י הסובייטים נכשל בספטמבר (עוד אינדיקציה לכך שפלישה וכיבוש לא הייתה דרך המלך, אלא תכנית המגירה למקרה שכל היתר יכשלו) והוביל להפיכה פנימית ורציחות בהנהגה, כשברקע הממשלה האפגנית איבדה שליטה על 80% מאפגניסטן והמדינה החלה להתפורר בידי ההתנגדות (שכאמור, מומנה, חומשה ואומנה בידי מדינות זרות) – רק אז הסובייטים מתחילים לשקול התערבות צבאית. גם התערבות זו היא לא למטרת כיבוש, אלא כניסה, חיסול אמין, ייצוב המדינה ונסיגה (ואכן, מאותם מסמכים אנו יודעים כי היה ניסיון חיסול כושל נוסף של הסובייטים את אמין ב-17 לדצמבר, רק שבוע לפני הפלישה. אם הפלישה הייתה היעד מלכתחילה, קשה להצדיק שני ניסיונות חיסול במבצעים סודיים וקטנים). 

כך שאנחנו גם יודעים עובדתית שההצדקה שבז'ז'ינסקי ולאחריו (ועד היום) גם מרבית המערב הנפיקו לפעולות הסודיות של ארה"ב והקואליציה שלה, איננה נכונה והסובייטים לא התכוונו ולא רצו לפלוש לאפגניסטן – בוודאי לא בשלב שבו החלה הקואליציה לפעול בכדי "להעלות את ההסתברות" לפלישה שכזו. (לגרסת מפורטת וממוסמכת של המתואר בשלושת הפסקאות האחרונות והכרונולוגיה של קבלת ההחלטות הסובייטית, ראו: Afgantsy, פרקים 2 ו-3 וגם את ניתוח ה-CIA של המודיעין בנושא, Predicting the Soviet Invasion).

מסמך סודי נוסף (החלק הרלוונטי בתמונה מטה), חושף עד כמה האמריקאים עצמם העריכו כי הפעולות שלהם או שכמותן, עלולות לגרום לפלישה סובייטית. המסמך הונפק לבקשת בז'ז'ינסקי בספטמבר 79' והוא ניתוח מודיעיני שמרכז את העמדות של כלל גופי הביון האמריקאים. לפי ארגוני הביון, הסובייטים ינסו להימנע מפלישה ככל שאפשרי (מהסיבות שנמנו בפסקאות הקודמות) ולכן הם העריכו כי הסבירות לפלישה שכזו היא נמוכה והסובייטים יסכימו לכל שלטון יציב וידידותי, ככל שכזה יהיה זמין. אך הניתוח קבע שלוש התרחשויות שלאורן הסיכוי לפלישה צבאית נרחבת וממושכת יגדל משמעותית: התמשכות הכאוס הפוליטי באפגניסטן, האפשרות לעלייתו של שלטון אפגני אנטי-סובייטי (דהיינו, פרו-אמריקאי), או התערבות צבאית זרה. 

עד דצמבר, כל שלושת התנאים שהאמריקאים עצמם הניחו כי יגבירו משמעותית את הסיכוי לפלישה סובייטית, אכן התממשו או הפכו לריאלים מפרספקטיבה סובייטית. הכאוס הפוליטי נמשך ואף גבר, התערבות צבאית זרה הייתה ברורה (הגם שבעיקרה לא חצתה אל תוך פקיסטן, אלא רק המוג'אהדין שאימנה, עם החימוש שסיפקה) וכפועל יוצא של כך שהכוחות שהיו לקראת הפלת המשטר האפגני מומנו ואומנו ע"י הקואליציה האמריקאית, היה זה סביר מאוד להניח ששלטונם יהיה אנטי-סובייטי. האמריקאים כתבו את הנבואה ביד שמאל ומימשוהּ ביד ימין.

לסיכום המלכודת האפגנית,

השערת "המלכודת האפגנית" איננה קונספירטיבית (במובן המגחיך) או איזה ניסיון להסיר אחריות מהסובייטים, אלא נשענת על הודאות של האמריקאים המעורבים וניירת ענפה. האמריקאים לכל הפחות פעלו בידיעה שהם מעלים את ההסתברות לפלישה והסובייטים אכן הגיבו בהתאם. בשילוב עם העובדה כי הסובייטים יידעו את האמריקאים מראש על כוונתם להחליף את השלטון האפגני ולייצב את המדינה ועם כך שהפקיסטנים והאמריקאים ככל הנראה סירבו להצעת אפגניסטן להסכם שלום (או לפחות שביתת נשק) בטרם לפלישה, לטעמי הראיות יותר ממספיקות בכדי לקבוע שהתזה כי האמריקאים הניחו מלכודת לדוב הסובייטי, היא בהחלט סבירה אם לא הסבירה ביותר מבין הזמינות. 

מנגד, קשה לאמוד את מידת האחריות של האמריקאים להחלטה הסובייטית לפלוש. בעוד שראוי לתת מקום ריאלי ביותר לכך שהפלישה הייתה תוצר של פעילות אמריקאית באזור, קשה לקבוע זאת באופן חד-משמעי ואני מותיר לקוראים לשקול זאת בעצמם. אני חושב שניתן להסכים שהאמריקאים פעלו להגברת ההסתברות לפלישה שכזו ושפעילותם היוותה לפחות חלק משמעותי מהסיבות לפלישה בפועל. יהיה גודלו של חלק זה אשר תכמתו אותו להיות, הוא בהכרח מחייב כי האמריקאים לכל הפחות חולקים באחריות לפלישה. 

אך לגבי החלק הבא – הפעילות האמריקאית (והישראלית) להארכת המלחמה – גם הספק הזה כבר לא קיים. אציין כי לצורך קביעת האחריות המשותפת של ארה"ב וישראל (לצד יתר החברות בקואליציה) בשואה האפגנית, מספיק כי תקבלו רק את אחת מהטענות (המלכודת האפגנית או הארכת המלחמה). אם אחת מהן נכונה, הרי שהשתתפנו ביודעין בפעולות שיעדן (דימום הסובייטים) מושג על ידי גרימה לפלישה שתוביל לשואה האפגנית או, לכל הפחות, הארכתה המכוונת. מבחינות רבות, הארכת המלחמה גרועה מעידוד הפלישה מלכתחילה, שכן בשלב הזה רצח העם הפסיק להיות השלכה תאורטית של מעשינו והפך להיות המציאות שהחלטנו לתחזק. 

לדמם את הסובייטים עד האפגני האחרון

כאמור, אנחנו יודעים מארכיוני המסמכים הסובייטים, כי הסובייטים לא תכננו להישאר באפגניסטן ובוודאי שלא להמשיך ממנה הלאה (כפי ששווק בפרופגנדה המערבית). גופי הביטחון הסובייטים העריכו כי יצאו משם תוך שישה חודשים לכל היותר וברז'נייב עצמו תיאר זאת כ"מבצע מוגבל" ש"ייגמר תוך שלושה או ארבעה שבועות" (The Global Cold War, עמ' 325). התכנית הייתה להיכנס, להחליף את חפיזולה אמין – שבצדק נתפס כסכנה ליציבות אפגניסטן ו(כנראה)שלא בצדק (אך לא ללא הצדקה) נתפס כסוכן אמריקאי – ולצאת. 

לאורך כל המלחמה, השלטון האמריקאי וגופי הביון המעורבים נחלקו לשני מחנות: הנושאים ונותנים (Negotiators) והמדממים (Bleeders). אם נפשט את עמדותיהם, המחנה הראשון רצה לסיים את המלחמה מיידית, דרך הסכמות עם הסובייטים על נסיגתם מהמדינה, לצד התחייבות של כל הצדדים להפסיק את התמיכה בכוחות המזויינים באזור. בעוד שהמחנה השני, המדממים, רצו למרוח את המו"מ עם הסובייטים ולהאריך את המלחמה ככל הניתן, בכדי לדמם את הסובייטים ולהעניק להם "ויאטנם משלהם". 

פסקה ראשונה מתוך כתבה המתארת את המאבק בין הנושאים ונותנים והמדממים בשלטון רייגן
The Nation 20.2.1988.

אי-המוסריות של מעשיהם הייתה ברורה לאמריקאים עוד בטרם יצאו לדרך אבל הם החליטו שהאינטרסים שלהם חשובים מחיי האפגנים.

"היו לנו דילמות מוסריות בהתחלה", אמר סטנספילד טרנר, ראש ה-CIA מ-77' ועד 81'. "השאלה הייתה בהתחלה, האם זה ראוי שארה"ב תספק נשק לאנשים שילכו אל מותם, בכדי להוציא את הרוסים משיווי משקל? חשבתי שזו שאלה קשה לענות עליה, מבחינה מוסרית. אבל בזמנו, אי שם ב-1979, היה בוודאות רווח לארה"ב מכך. אז אמרתי: אוקיי. אני חושב שאני יכול לקבל את זה מבחינה מוסרית" (Blank Check, עמ' 146). 

הראיות לאסטרטגיית הדימום והארכת המלחמה

באשר להארכת המלחמה, יש לנו אפילו יותר ראיות מאשר לנושא המלכודת האפגנית. אציג כעת את חלקן והעמיקו ככל אשר מספק אתכם:

בראיון מ-1997, בז'ז'ינסקי מתאר כיצד מדיניות "דימום הסובייטים" והארכת המלחמה, הייתה התכנית מהרגע הראשון: 


"[נסעתי ל]פקיסטן כחודש לאחר הפלישה […], במטרה לתאם עם הפקיסטנים תגובה משותפת שמטרתה לדמם את הסובייטים בכמות ולמשך הזמן הארוך ביותר שניתן" (דברים דומים אמר בראיון וידאו כאן).

בז'ז'ינסקי ב-2014:

"אני זוכר את היום שהסובייטים נכנסו לקאבול וכבשו את אפגניסטן. כתבתי לנשיא מזכר עם המשפט 'כעת יש לנו את ההזדמנות לתת לסובייטים את הויאטנם שלהם', ופעלנו בהתאם".

ב-1982 ליאוניד ברז'נייב נפטר בגיל 75. יורי אנדרופוב נכנס לנעליו ועוד במהלך ההלוויה פונה אל שר החוץ הפקיסטני ומביע נכונות לקבל את תכנית האו"ם לנסיגה מאפגניסטן. צ'ארלס קוגן, האחראי על האזור מטעם ה-CIA, התראיין על כך

"מעולם לא שקלנו אפילו שהסובייטים ייסוגו מאפגניסטן וינהלו מו"מ על יציאתם. זה לא נראה אמין שיעשו דבר כזה, בגלל שלא חשבנו שיעשו זאת. ולכן, באופן טבעי, כשדיברנו עם הפקיסטנים, לחצנו עליהם, תמיד, להמשיך את הלחץ [על הסובייטים]". 

בספרם "לצאת מאפגניסטן: הסיפור האמיתי של הנסיגה הסובייטית", חשפו דייגו קורדובז, האחראי מטעם האו"ם על המשא ומתן בין ארה"ב והסובייטים לסיום המלחמה באפגניסטן, וזליג הריסון, עיתונאי בכיר ואקדמאי מומחה לענייני אפגניסטן ואסיה, את התנהלות כל הצדדים לאורך אותו עשור. לאורכו ולרוחבו של הספר, מגוללים הניסיונות החוזרים והנשנים של הסובייטים ושל האו"ם להביא את האמריקאים להסכים לסיום המלחמה, ששוב ושוב סירבו, שינו את התנאים בשטח או העלו דרישות חדשות ומיותרות, בעוד מאות אלפים ממשיכים למות. להלן כמה דוגמאות:

ב-1983 הייתה הזדמנות ריאלית לנסיגה סובייטית. בעוד שהכותבים לא מתיימרים לקבוע מה היה קורה לו האמריקאים הסכימו, הם מבהירים כי:

"לא יכול להיות כל ספק לגבי כך שארה"ב סלדה מאוד מהגישה של האו"ם להסכם פשרה ב-1983 ושהגישה האמריקאית הטתה את המאזניים בויכוח הפנימי בהנהגה הפקיסטנית […]. באופן אירוני, בדיוק לאורך התקופה שאנדרופוב [המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית] גישש אחר דרך להתנתק מאפגניסטן, התומכים בהגברת המעורבות האמריקאית בשלטון רייגן היו בנסיקה" (עמ' 102). 

הם מצטטים את צ'ארלס קוגן (כאמור, האחראי ב-CIA על הפעילות הסודית באסיה ב-1983), שמספר כיצד ויליאם קייסי, ראש ה-CIA בזמנו, "חשב שאם נעסיק אותם [בלחימה באפגניסטן], זה ימנע מהם מליזום הרפתקאות נוספות, במיוחד נגד פקיסטן" (עמ' 103). 

הרמטכ"ל האמריקאי בזמנו, אדוארד מאייר, מתאר את עמדתו של ראש ה-CIA באופן דומה: "קייסי היה אומר שהוא רוצה [שהסובייטים] יצאו, אך בפועל הוא רצה שהם ישלחו עוד ועוד רוסים ויספגו אבדות". (עמ' 103)

מזכיר המדינה ("שר החוץ") האמריקאי, ג'ורג' שולץ:

"אני חשדתי שההתקפה שספגתי מחלק מהימין הקשה, נבעה מכך שהם לא באמת רצו שהסובייטים יעזבו את אפגניסטן; הם העדיפו לדמם אותם במלחמה ללא סוף" (עמ' 268).

העדות של קורדובז לסרבנות האמריקאים להפסקת הלחימה, משתלבת עם סרבנותם, דרך הפקיסטנים, להצעה להפסקת הלחימה עוד בטרם לפלישה, עליה דיברנו מוקדם יותר. סרבנות שלום זו גם נתמכת על ידי מסמכים מתוך הממשל האמריקאי. לדוגמה, תומאס תורנטון מהמועצה לביטחון לאומי, כותב לבז'ז'ינסקי במאי 1980 שלארה"ב יש בעיית תדמית בהקשר האפגני, כי בציבור ובעולם זה דווקא הם שנתפשים כ"סרבני שלום". לכן, טוען תורנטון, עליהם לצאת במבצע פרופגנדה בכדי לזייף כאילו שהם באמת שואפים להפסקת הלחימה, בו-בזמן שבפועל ימשיכו במדיניות של לפגוע בסובייטים על חשבון מותם של האפגנים:


"עלינו ליצור מסלול מקביל והפוך לאסטרטגיה הנוכחית שלנו (לגרום לסובייטים לשלם מחיר כבד) עם אסטרטגיה המציגה אותנו בתור הצד הקורא להסדר שלום בתנאים סבירים. עלינו לנוע ברוח של "מתקפת שלום" […]. […] בהינתן חוסר העניין הברור שלנו בתוצאה של שלום במו"מ, כאשר אנו אומרים משהו חיובי [לגבי הסדר שכזה] יש נטייה לפסול זאת.

מה שנדרש הוא שינוי בדגש. עלינו לדבר ארוכות ובקול רם על הצורך להסדר שלום באפגניסטן. עלינו לציין בכל הזדמנות כי אלו הסובייטים שמסכלים את התוצאה הזאת בפעולותיהם בשטח ובסירובם הבלתי-הגון להתחייב לנסיגה מיידית ומוחלטת. 

כמובן שנמשיך (וככל הניתן נגביר) את הפרופגנדה האינטנסיבית שלנו בהתאם לקווים הנוכחיים. ולא נזוז אפילו סנטימטר מהתנאים שלנו. אבל [הדגשה במקור] אנו ננסה להיות מזוהים עם מטרת השלום מאשר המטרה של הענשת הסובייטים (שבגדול, ניתן לציין, [מושגת] במחיר של אפגנים מתים […])". 

צ'ארלס קוגן אמר בשיחה סודית ב-1983 (עמ' 17) כי הפקיסטנים לעולם לא יסכימו להצעות הפשרה של הסובייטים לסיום המלחמה. זאת מכיוון שזיה (ראש ממשלת פקיסטן בזמנו):

"יודע איך אנחנו מרגישים לגבי זה. הוא מכיר בכך שזו הולכת להיות מלחמה ארוכה, ארוכה, והוא מחוייב לה לחלוטין. הוא וגנרל ראחמן [הרמטכ"ל הפקיסטני] לחלוטין מקבלים את הדעה שלנו שהביטחון של פקיסטן מובטח בצורה הטובה ביותר, על ידי השארת הרוסים תקועים שם [באפגניסטן]".

הסטינגרים המפורסמים – טילי כתף אמריקאים ששימשו להפלת המסוקים הסובייטים – הועברו למוג'אהדין רק לקראת סוף 1986, שבע שנים לתוך המלחמה. מדוע? הרי המעורבות האמריקאית הייתה ידועה מזה שנים. הרציונל של אספקת נשקים סובייטים בלבד, הפך למיותר זמן רב לפני כן.

אלא שלאחר שנים של ניסיונות סובייטים להשיג הסכם עם האמריקאים להפסקת המלחמה ויציאה מאפגניסטן, הם איבדו תקווה שהדבר יצלח על ידי שיחות בחדרים סגורים. גורבצ'וב מודיע על ההחלטה לסגת מאפגניסטן בנאום פומבי וטלויזיוני, ב-25.2.1986. ואז, כמה ימים לאחר מכן, בתחילת מרץ, רייגן מאשר לראשונה, ולאחר שנים של תחנונים מהאפגנים והקונגרס, העברת סטינגרים למוג'אהדין.

אך השימוש בפועל עוד לא יוצא לדרך. ב-28.7.86, גורבצ'וב מודיע בנאום פומבי נוסף על התחלת הנסיגה עד סוף השנה. חודשיים לאחר מכן, ב-26.9.86, הופעל לראשונה הסטינגר באפגניסטן והפיל שלושה מסוקים סובייטים ביום הראשון לשימושו. 

דהיינו, כל עוד הסובייטים לא הראו סימנים שהם מתכוונים לצאת ללא הסכם עם האמריקאים, ארה"ב השאירה את העימות על להבה "נמוכה", בהתאם למדיניותם להאריך את המלחמה. ברגע שהסובייטים אמרו שהם פשוט יצאו מהמדינה גם בלי הסכמה, אז ורק אז, האמריקאים מספקים למוג'אהדין נשק מתקדם. בניגוד לפרופגנדה המקובלת על כך שהסטינגרים הביאו לסיום המלחמה, ההפך הוא הנכון: הם פגעו דרמטית ביכולת של הסובייטים לסגת, שכן כמו אצלנו בישראל ובכל העולם, המנהיגות מלאת האגו והחרדה מההשלכות הפוליטיות, מתקשה לבצע נסיגות ללא "תמונת ניצחון" או לפחות מצב ניטרלי. 

בראיון מ-2006, נשאל מילטון בירדן, האחראי על מבצע ציקלון מטעם ה-CIA (לאחר קוגן), איך קיבל את התפקיד. בירדן השיב:

"ראש ה-CIA, ויליאם קייסי […] אמר לי 'אני רוצה שתלך לשם ותנצח'. הוא היה אדם מאוד מוסרי. […] הוא האמין שהגענו לנקודה שלהילחם עד האפגני האחרון בכדי לדמם את הסובייטים, כבר לא מוסרי".

גם כאן אנו רואים שוב הודאה של בירדן וראש ה-CIA שזו אכן הייתה המדיניות האמריקאית. בירדן נכנס לתפקיד רק ב-1986, שבע שנים לתוך המלחמה. בנקודת זמן זו, האפגנים ספגו כבר לפחות 750 אלף הרוגים. זה רף ההתעוררות ה"מוסרית" שהוא מתאר. כמובן שאפילו רף זה פיקטיבי. הסיבה האמיתית לשינוי במדיניות, הייתה שהסובייטים שינו מדיניות וניסו לצאת מאפגניסטן ללא הסכם עם האמריקאים, כפי שראינו בנקודה הקודמת. המדיניות ה"מוסרית" של האמריקאים מ-86' לא צמצמה את רצח העם, אלא דווקא הגבירה והאריכה אותו.

צ'ארלי וילסון עצמו, הפוליטיקאי האמריקאי שנלחם להגברת הסיוע באותן השנים, נתן ראיון ב-87' (Blank Check, עמ' 158) שבו הבהיר מדוע ארה"ב הגבירה את הלהבות באותן השנים ולא רצתה לסיים את המלחמה. "אנחנו איבדנו 58,000 חיילים בויאטנם. הרוסים אולי איבדו 25,000 באפגניסטן. מבחינתי, הם חייבים לנו 33,000 מתים". (שימו לב איך כאן, כמו כמעט בכל מקום, ספירת המתים והרווחים וההפסדים, היא תמיד ביחס שבין ארה"ב לברה"מ. האפגנים אינם נספרים ואינם פקטור, כפי שהיו הויאטנמים בזמנו ורבים אחרים לפני כן ועד היום).

עד כדי כך הייתה המדיניות האמריקאית לפגיעה בסובייטים על חשבון האפגנים שקופה וברורה, שהאמריקאים עצמם התנגדו לה. ב-1984, לאחר קרבות חוזרים ונשנים של חברי הקונגרס לנסות לגרום לממשל לסייע באמת לאפגנים בלחימה ולא סתם לתת להם למות במלחמת אין-קץ, הקונגרס מעביר החלטה הצהרתית שמטרתה להבהיר ולהביך פומבית את הבית הלבן, בחשיפה כי הוא לא באמת מנסה לנצח באפגניסטן. ההחלטה דורשת סיוע אמיתי למוג'אהדין ו/או לחתור להסכם לסיום המלחמה.

"לא יהיה ניתן להגן על [האסטרטגיה של] אספקת סיוע ללוחמי החופש [המוג'אהדין] שבדיוק מספיק בכדי להלחם ולמות, אך לא מספיק בכדי לקדם מטרתם לחירות". 

המדממים הישראלים

בארכיון המדינה מצאתי גם את המקבילה הישראלית לויכוח 'הנושאים ונותנים נגד המדממים'. אריה לוין, סגן ראש המשלחת הישראלית לאו"ם בניו יורק בזמנו, מדווח במסמך 'שמור' (הדרגה הנמוכה ביותר למסמכים סודיים) ב-1984, על רצונה של ברה"מ לסגת מאפגניסטן (עמ' 154). המדובר בחלופת מכתבים בהם גורמים שונים בממשל הישראלי מתווכחים בנוגע לכוונותיה של ברה"מ.

לוין מדווח שהתפישה שברה"מ מעוניינת לסגת אם תפסק ההתערבות הזרה באפגניסטן, "קנתה לה מוניטין". הוא שמע זאת מקורדובז (שצוין מעלה) והוא מדווח שהשגריר בזמנו וראש האופוזיציה בימינו, נתניהו, שמע זאת משר החוץ הפקיסטני.


אך ישראל, כמדינת לקוח של ארה"ב, גם כן הייתה שרויה באותה עת ברוסופוביה (לצד חרדה מוצדקת, שכן ברה"מ באמת חימשה את אויביה). לוין פוסל את העדויות כ"דיסאינפורמציה" של הסובייטים ומתוך הרצון העז לפסול את העובדה שגם הפקיסטנים אמרו לישראל שהם מעוניינים לסיים את המלחמה, הוא ממציא ספקולציה חסרת בסיס, כי הפקיסטנים המותשים מן הקרב ועומס הפליטים, הם שמפיצים את הטענה שברה"מ מעוניינת לסגת.

הוא מסיים בכך שהוויתורים של הסובייטים, אותם הוא מציב במרכאות בכדי לציין אי-אמון וזלזול, עלולים להביא ל"תזוזה כלשהי במשבר האפגני". זו רק דעתי, אך הניסוח של משפט אחרון זה, בקונטקסט המתואר מעלה, מרגיש כאילו הוא מתאר זאת לשלילה; דהיינו, אם העולם התמים יקנה את ה"ויתורים" של הסובייטים, המלחמה עוד עלולה חלילה להיגמר, בגלל העייפות של הפקיסטנים.

מסמך נוסף מארכיון המדינה (עמ' 93), חושף כי כבר מימיה הראשונים של המלחמה, ידעה ישראל שלמוג'אהדין אין כל סיכוי להשפיע על הכיבוש הסובייטי. משה עופר, יועץ בשגרירות ישראל בקנדה, מדווח ב-1980, רק שלושה חודשים לאחר הפלישה, מתוך שיחה שלו עם מנהל מחלקת דרום-מערב אסיה במשרד החוץ הקנדי או האמריקאי (לא הצלחתי לוודא). המנהל מבהיר את שהיה ידוע לכל: "המרידות וההתנגדות הפנימית יימשכו, אך לא ישנו את עובדת הכיבוש הסובייטי".  מתוקף כך שישראל וארה"ב בחרו בכל זאת להמשיך בתמיכה חסרת תכלית זאת, ברור כי הפסקת הכיבוש כלל לא הייתה המטרה. 

לסיכום אסטרטגיית "לדמם את הסובייטים עד האפגני האחרון", 

יש לנו ראיות וודאיות לחלוטין, כי מרגע שהסובייטים אכן פלשו, ארה"ב עשתה ככל שביכולתה להאריך את המלחמה, לתת לברה"מ את "הויאטנם שלהם" ו"לדמם את הסובייטים עד האפגני האחרון". ארה"ב המשיכה במדיניות הזאת במכוון וביודעין, גם כאשר מספר המתים הגיע לקנה מידה שואתי – וכך גם יתר המדינות שסייעו לה וביניהן ישראל. 

ראיות למעורבות ישראל באפגניסטן

עד כאן טיפלנו בשקרים על הפלישה הסובייטית נטולת ההתגרות ובכך שמטרת התומכים במוג'אהדין – ישראל, ארה"ב ואחרות – הייתה לעזור לאפגנים ולסיים את המלחמה. כעת נעבור להוכחות למעורבותה של ישראל באפגניסטן, אשר מוכחשת כאמור עד היום. 

כפי שכבר צוין, בשנים הראשונות לכיבוש הסובייטי באפגניסטן, ארה"ב רצתה מידה של עמימות לגבי מעורבותה ושלחה למוג'אהדין נשק שאפשר יהיה לטעון שנתפס בקרב מול הסובייטים ולא הגיע מהאמריקאים. לישראל, מצרים ואחרות, היו מחסנים של נשק סובייטי (שישראל תפסה במלחמותיה) ויכולות לייצר חיקויים של כלי נשק כאלה. ארה"ב התחייבה להחליף את הנשק הסובייטי המיושן שישלח לאפגנים, בנשק אמריקאי חדש ואיכותי, לצד רווחים יפים לכל גוזרי הקופונים שבדרך. זהו התיאור הכללי של מה שידוע כ"מבצע ציקלון".

להלן יפורטו הראיות שאספתי למעורבות ישראל באפגניסטן במסגרת מבצע זה. לצד ראיות חדשות שמצאתי, ניכר כי היות ולא נעשה מחקר על המעורבות הישראלית מעולם, ראיות רבות לא רוכזו יחדיו ונפסלו כבלתי-מספקות כאשר הוצגו בנפרד. חלקן ראיות נסיבתיות וחלקן ישירות, חלקן שוליות וחלקן כבדות משקל. לצד שיפוטכם של כל ראיה בנפרד, אבקש שתזכרו לאמוד את המשקל הקולקטיבי של הראיות (טבלה מסכמת נמצאת בסוף התחקיר) ולשאול: כיצד כל הראיות הללו מתיישבות עם גרסת המדינה ("לא היו הדברים מעולם"), לעומת הגרסה שאני טוען לה? האם הייתם מצפים שכל הראיות הללו היו קיימות, אם טענת המדינה נכונה? 

ראיות לדפוס פעולה

מעורבות של ישראל ברצח עם, תוך נקיטת מדיניות מכוונת להארכת מלחמה רצחנית, איננה דבר קל לעיכול. ככל מערכות החינוך, ישראל אינה מלמדת על השתתפותה בזוועות כאלה ואחרות מסביב לעולם והתקשורת הישראלית מיישרת קו בהתאם. כך שעל פניו, ההשערה הנבחנת בתחקיר זה, עלולה להראות לישראלים רבים כמרחיקת לכת ומצריכה הוכחות בקנה מידה חריג ביותר. 

מקטע זה של התחקיר נועד לבסס, על קצה המזלג, כי ישראל אכן ביצעה פעולות מן הסוג המדובר בשנות ה-80' (אספקת נשק לארגוני טרור, הארכת מלחמות וסיוע לרציחות המוניות – לרוב בשת"פ עם האמריקאים). ככל שההתנהלות איננה חריגה בעבור ישראל, הרי שהשערת התחקיר הופכת סבירה יותר ובהתאם מצריכה פחות הוכחות (אם אתם כבר מיודעים לפעילותה הצבאית והביונית של ישראל ברחבי העולם בשנות ה-80, אתם יכולים לדלג למקטע הבא, אך אני ממליץ לכל הפחות לרפרף בכדי לוודא זאת).

הרעיון של "לדמם את היריב דרך מלחמה חסרת סיכוי של מיעוט כלשהו המוקרב בהמוניו", לא נולד באפגניסטן והוא תרגיל שארה"ב וישראל חוזרות עליו עד ימינו. כך, לדוגמה, מתאר ד"ר ארמין קרישנאן, חוקר וסופר בנושאי ביטחון, ביון ואתיקה צבאית, את הניצול של איראן, ישראל וארה"ב (שהיו ידידות קרובות בזמנו) את הכורדים בשנות ה-70, בכדי לדמם את העיראקים ("Why Paramilitary Operations Fail", עמ' 32). שלושת המדינות רצו לפגוע בעיראק, כל אחת מסיבותיה. הן עודדו את הכורדים ותמכו בהם צבאית, במלחמה שהיה ידוע לשלושתן שהכורדים לא יכלו לנצח בה. ברגע שהיעד הושג באופן חלקי בעבור שלושת המדינות בהסכם אלג'יר, הן מיד חתכו את תמיכתן בכורדים. 

"התוצאה הייתה שההתנגדות הכורדית רוסקה בידי העיראקים", כותב ד"ר קרישנאן וממשיך ומצטט מדו"ח ועדת פייק של הקונגרס האמריקאי: "הנשיא, ד"ר קיסינג'ר [מזכיר המדינה] והשאה האיראני, קיוו שהלקוחות שלנו [הכורדים] לא ינצחו. במקום זאת, הם העדיפו שהמורדים פשוט ימשיכו ברף אלימות המספיק בכדי לכלות את המשאבים של עיראק. בקצרה, ממשלת ארה"ב מעולם לא הייתה כנה בתמיכתה בעצמאות כורדית, מה שעשה את זה קל בעבורם לחסל את המבצע ברגע שאיראן השיגה את מטרותיה". 

גם במקרה הכורדים, פעולות ישראל וארה"ב הובילו, כעשור לאחר מכן, למה שיש ומגדירים בתור "השואה הכורדית". לאחר שנטשנו את הכורדים, סדאם חוסיין הכריז על מבצע אל-אנפאל או בעברית "שלל מלחמה". השם נועד להבהיר באופן חסר רחמים שלאחר שהפקרנו אותם, הצבא העיראקי רשאי לטבוח בהם בקלילות (50-200 אלף כורדים נרצחו), בעודו מבצע אונס המוני ושודד את רכושם. ארה"ב המשיכה לתמוך בחוסיין ולהעניק לו סיוע כלכלי וצבאי, גם כאשר רצח העם היה ברור וגם כאשר התחיל להשמיד את הכורדים בנשק כימי (ארה"ב אף ניסתה בזמנו להפיל את האשמה על רציחת הכורדים בגז על איראן, למרות שאת הנשקים הכימים קיבלה עיראק מהמערב ואת נקודות הציון הלווייניות לצורך התקיפה, קיבלה מארה"ב). 

משמאל גופותיהם של אב כורדי עם ביתו בידיו לאחר שמתו במתקפת גז חרדל עיראקי. מימין המצבה לזכרם.

בישראל, כצפוי, לא ראו בכך אחריותנו או שהטילו את האשמה בלעדית על ארה"ב. כך, למשל, אמרו חברי הכנסת ביום השואה 1991, שהצטלב עם השואה הכורדית:

אריה אליאב (המערך): "[…] ידענו להיענות לקריאה לעזרה של המורדים הכורדים בראשותו של מולה מוסטפה בראזני בשנות ה-‎60 וה-‎70 […]. אחר-כך המר להם גורלם. אנחנו רצינו להמשיך לעזור להם, ולא יכולנו, מפני שדרכים מסביב להם נותקו מכל צד ועבר, הם נמכרו כבר אז, לא בפעם בראשונה בתולדותיהם הטרגיות […]".

עוזי לנדאו (הליכוד): "המעט שחייבות לעשות מדינות העולם המערבי כדי לכפר על חטאן הכבד בפרשת רצח העם הכורדי הוא להתערב ולהפסיק את הטבח […]. ארצות-הברית, אולי יותר מכל מדינה מערבית אחרת אחראית לטבח בעם הכורדי. היא זו שהמריצה את הכורדים למרוד ולהפיל את סדאם חוסיין, והיא זו שנטשה אותם לחסדי כוחות עירק, העולים עליהם עם טנקים, עם תותחים ועם מטוסים. חמור מזאת: כאשר הודיע דובר הבית הלבן שארצות-הברית לא תתערב בנעשה, הוא נתן בכך אור ירוק לסדאם חוסיין לשפוך דם כורדי ככל העולה על רוחו. נזכור כי בעיצומו של הוויכוח, לפני הפלישה, בין כוויית לעירק נפגשה שגרירת ארצות-הברית, אפריל גלספי, עם סדאם חוסיין והודיעה לשליט עירק, שלארצות-הברית אין עניין בסכסוך הגבול בין עירק לכוויית. גם בכך היא נתנה אור ירוק לפלישה העירקית שבאה כשבוע אחר כך.

[…] הציניות האמריקנית ביחס לכורדים חוזרת על עצמה. גם באוגוסט ‎1988 "לא ראו" האמריקנים כאשר המית סדאם חוסיין 5,000 כורדים בגז מרעיל – זקנים, נשים וטף חסרי הגנה. כבר אז הייתה הפרשה "עניין עירקי פנימי", שלא הפריע לממשל להיאבק עד יולי האחרון בקונגרס כדי להבטיח לשליט עירק סיוע כספי וטכנולוגי".

בדיוק כפי שישראל וארה"ב פעלו לדמם את העיראקים עד הכורדי האחרון, הן פעלו לדמם את הסובייטים עד האפגני האחרון. בדיוק כפי שישראל וארה"ב הפקירו את הכורדים מיד כשהשיגו את יעדן מול עיראק, השתיים הפקירו את האפגנים, מיד כשהסובייטים נסוגו (לאחר הנסיגה צפונה ממאה אלף אפגנים ימותו והטליבאן יעלה לשלטון, כתוצאה ישירה של הפקרה זו). בדיוק כפי שארה"ב המשיכה לתמוך בעיראק גם בזמן שהוא טובח במי שטענו שהם עומדים לצידם עד אותה נקודה (הכורדים), כך היא המשיכה לתמוך במוג'אהדין גם לאחר נסיגת הסובייטים, כשהם טבחו במי שנטען שהאמריקאים באו לסייע להם (האזרחים האפגנים). 

דוגמה נוספת להארכת מלחמה מכוונת של ישראל וארה"ב הייתה מלחמת איראן-עיראק (כמיליון הרוגים, על פני 8 שנים). אנחנו והאמריקאים חימשנו לפרקים את שני הצדדים (כולל נשק כימי וזוועות אחרות) אבל אף פעם לא מספיק בכדי שמישהו באמת ינצח או שהמלחמה תגמר. להלן כמה ציטוטים מהחקירה בפרשת איראן-קונטראס, בהם ישראלים ואמריקאים אומרים בגלוי שזו הייתה האסטרטגיה (מתוך כתבת 'העולם הזה', עמ' 25):

כך, בוריאציות כאלה ואחרות, עשתה ישראל בשנות ה-80 גם עם (רשימה חלקית, מן הגלוי בלבד):

עוד נזכיר שישראל הייתה חברה באותן השנים ב"מועדון הספארי" (ראו תמונה מטה). לאחר שה-CIA והשלטון האמריקאי נתפסו שוב ושוב בפעולות בלתי-חוקיות ורצחניות מסביב לעולם, שבוצעו ללא ידיעת הציבור ונבחרי הציבור האמריקאים, הקונגרס העביר חקיקה שהגבילה פעולות שכאלה ובמקרים מסוימים, מנעה מימון בעבורן. 

בכדי לעקוף מגבלות אלו, לצד סיבות ואינטרסים נוספים, הוקם אחד מגופי ה"דיפ-סטייט" המובהקים ביותר, שהוא מועדון הספארי. במועדון היו חברות רשמית איראן, מצרים, סעודיה, מרוקו וצרפת. לצידן היו חברות באופן סמוי ארה"ב, דרום אפריקה, רודזיה וישראל. 

נכס בקנייה בבעלות האיש העשיר בעולם בזמנו, סוחר הנשק ומממן הטרור הסעודי,
 עדנאן ח'אשוקג'י, שבו הוקם המועדון הסודי וממנו ירש את שמו.

כך אותן מדינות (יותר נכון קומץ בכירים מאותן מדינות) יכלו לבצע פעולות ביון, חיסולים, עסקאות נשק, סחר בסמים, מלחמות פרוקסי ועוד, תוך עקיפת הציבור, נבחריו, החוק במדינות שלהן והחוק הבינלאומי. הרבה הגדירו את המועדון בתור "ה-CIA האמיתי" באותן השנים ואכן, לפחות חלק ממבצע ציקלון התבצע דרכו ויש גם תאוריה לא מוכחת – אך לא נטולת רציונל – על כך שהמועדון היה מעורב באפגניסטן עוד בטרם לכך. 

לסיכום דפוס הפעולה,

טענת התחקיר לתמיכה ישראלית בארגון טרור רצחני, עידוד והארכה מכוונת של מלחמה במחיר של מאות אלפי הרוגים ובשיתוף פעולה עם האמריקאים, נופלת לחלוטין בתוך דפוס הפעולה של ישראל וארה"ב באותה תקופה ומתוקף כך, הינה השערה סבירה אשר אינה דורשת הוכחות החורגות מן המקובל במחקרים היסטוריים. 

למעשה, עוד באותן שנים עיתונאים וחוקרים ציינו שישראל הפכה לשכיר החרב של ארה"ב ומבצעת עבורה פעולות שהיא עצמה לא יכלה לבצע מפאת אי-חוקיותן או אי-מוסריותן. היתרון הגדול של ישראל, ציינו, הוא שהציבור הישראלי אדיש לכך וגם כאשר השלטון שלו נתפס בדברים שכאלה, כמו במקרה איראן-קונטראס, אין לזה כל השלכות על הפוליטיקאים המקומיים והתקשורת כמעט ולא מסקרת זאת. 

כך למשל כתב פרופסור בנימין בית הלחמי מאוניברסיטת חיפה ("הקשר הישראלי: את מי ישראל מחמשת ומדוע", עמ' 205-206):

 "ניתן לסמוך על ישראל שתספק [לארה"ב] שירותים שימושיים מסביב לעולם, ביעילות ובקור רוח – וללא התנגדות מקומית או ועדות חקירה. […] ישראל התקדמה מלהיות שוטר מקוף, לתפקיד השוטר העולמי […]. […] מה שאחרים מגדירים כ'עבודה מלוכלכת', ישראלים מחשיבים כחובה ברת-הגנה ולעיתים כשליחות".

 וכך למשל כתב העיתונאי אורי אבנרי ב'העולם הזה' (25.2.1987, עמ' 6), על התגובה בישראל לחשיפות באיראן-קונטראס:

דיווחים על מעורבות ישראל באפגניסטן

לאורך השנים היו מספר פרסומים שטענו כי ישראל אכן חימשה ואימנה את המוג'אהדין באפגניסטן. על פי רוב, התקשורת הישראלית התעלמה מהדיווחים ולא יידעה את הישראלים לגביהם. דיווחים אלו אמנם אינם מהווים הוכחה ואין הם מציגים ראיות אובייקטיביות לטענותיהם, אך גם לדיווחים המסתמכים על הדלפות ומקורות בקרב הממשלות וגופי הביטחון הרלוונטיים יש משקל מסוים וככל שמתרבים הדיווחים וככל שהם מגיעים ממקורות שונים, מדינות שונות וכדומה, כך מתחזקת השערת התחקיר למעורבות הישראלית הנטענת.

הדיווח המוקדם ביותר שמצאתי למעורבות ישראלית באפגניסטן, מגיע ממסמך של הקונסוליה הישראלית בהודו מ-12 במאי, 1980 (עמ' 137). הקונסול מדווח על ראיון של נשיא אפגניסטן בזמנו, בברק קרמל (ניתן לקרוא את הריאיון המקורי כאן). קרמל מסביר בראיון שהכוחות הסובייטים ייסוגו מאפגניסטן, ברגע שתפסק הזרמת הלוחמים והנשק לתוכה, על ידי המדינות הפועלות נגדה. הוא מונה את המדינות המעורבות וביניהן ישראל, כולל פעילות של ישראלים בשטחי פקיסטן ואפגניסטן. 

אציין כי קרמל לא מייחד את ישראל מיתר המדינות שהוא מונה ובנוסף, אין כל עוררין ואין ויכוח היסטורי שאכן כל האחרות באמת היו מעורבות במבצע, מה שמקטין את הסבירות שישראל התווספה לשם בשוגג או למטרות פרופגנדה. 

ב-1984, ה-NYT מדווח בתחתית של ידיעה על הנושא, שגם ישראל מממנת ומחמשת את המוג'אהדין. 

בארכיונים מצאתי רק אזכור אחד בישראל לכך, בכתבה קטנה בעיתון הארץ מה-29.11.84 (הכתבה אינה זמינה דיגיטלית אלא בהזמנה דרך ארכיון הספרייה הלאומית בלבד). כפי שניתן לראות בסוף הכתבה, נחמן שי, כיום שר התפוצות ובזמנו יועץ לשר הביטחון, הכחיש את המתואר בכתבה ואמר כי מדובר ב"דברי הבל". נראה (לפחות מעומק המחקר שאני ביצעתי) כי בזה תם הדיון בנושא בישראל, ההכחשה התקבלה ומעולם לא התבצע תחקיר עיתונאי או אקדמי מעבר לכך. 

בסוף 1984, 'העולם הזה' (עמ' 7) מביא בפני הישראלים את ממצאי הכתבה של העיתונאי ג'יימס אדאמס מה'סאנדיי טיימס' הלונדוני, לפיה ישראל ואש"ף מספקות טילי סאם-7 למוג'אהדין. לפי הדיווח, ישראל לא רק סיפקה את הטילים, אלא גם הייתה מעורבת בשדרוגם.  

לסיכום הדיווחים על מעורבות ישראלית באפגניסטן,

יש לנו שתי כתבות המתבססות על מקורות שלטוניים, לפיהן ישראל אכן היתה מעורבת במבצע ציקלון. כאמור, סך כל הראיון ומשקלן מסודר בסוף הטקסט בטבלה מסכמת ותוכלו לשקול את המכלול שם. 

עדויות למעורבות ישראל באפגניסטן

צ'ארלי וילסון וג'ואן הרינג

כפי שצוין, החריץ שדרכו בכל זאת מיוחסת לישראל מעורבות במבצע ציקלון, נובעת מהצהרות השחקנים הפוליטיים האמריקאים שהניעו את המהלך. צ'ארלי וילסון היה דמוקרט וחבר בית הנבחרים האמריקאי בזמנו. וילסון הוא שהשיג את המימון הראשוני להנעת מבצע ציקלון והיה הכוח הפוליטי החשוב ביותר בהקשר של מימונו, לפחות בחמשת השנים הראשונות של המבצע. וילסון נחשב לידיד גדול של ישראל, ביקר בה פעמים רבות והיה המתווך בין ישראל וארה"ב במבצע, לפחות בראשיתו.

וילסון והרינג ב-1983

ג'ואן הרינג הייתה רפובליקאית דתיה, שראתה בכל הפעילות באפגניסטן כאיזו שליחות דתית ומלחמה ב"סובייטים האתאיסטים". הרינג הייתה לוביסטית-למחצה ומתווכת בין גורמים חזקים ובעיקר פוליטיקאים שמרנים בארה"ב, חברות נפט בטקסס, משפחת המלוכה הסעודית והייתה מקורבת מאוד לנשיא פקיסטן בזמנו, זיא אל-חאק. היא זו שחיברה את וילסון לרעיון של לסייע לאפגנים ותיווכה בין הגורמים המעורבים, לפחות בחלק מהפעילות. 

אל-חאק והרינג, 1983.

למעשה אין ממש צורך בהבאת ציטוטים של וילסון והרינג למעורבות ישראל, שכן אין מחלוקת שהם טענו מאז שנות ה-80' כי כך אכן היה. הספר 'מלחמתו של צ'ארלי וילסון' והסרט שמבוסס עליו ונושא את שמו, מבוססים על ראיונות עומק עם שניהם וישראל נמצאת שם על פני דפים וסצנות רבות. ישראל, כאמור, פשוט הכחישה שכך היה, אך אין הכחשה שכך נאמר על ידי השניים שהיה. 

הרינג עם המוג'אהדין בפקיסטן

היות שכך ומפאת אורך הטקסט, אחסוך מכם את הציטוטים. אם נסכם טענותיהם בקצרה: השניים טענו מאז ומעולם, כי היה להם צורך בנשק סובייטי בכדי להסתיר שהאספקה למוג'אהדין מגיעה למעשה מהאמריקאים. לישראל היו מחסנים של נשק סובייטי. השניים נפגשו עם צבי רפיח (עליו נדבר מיד) וסגרו עסקה שלפיה ישראל תעביר (דרך מצרים ופקיסטן) את הנשק הסובייטי שברשותה והאמריקאים יחליפו אותו בנשק מודרני. בנוסף, רפיח קישר בין וילסון והתעשייה הצבאית בישראל ואלו פיתחו עבורו לפחות נשק אחד ("המרגמה הספרדית") שיועד למוג'אהדין. השניים לא היו מעורבים ישירות במרביתן של יתר העסקאות של מבצע ציקלון ובכך תמה עדותם הישירה בהקשר הישראלי. 


צבי רפיח

איש משרד החוץ לשעבר ולוביסט של תעשיות הביטחון, צבי רפיח שירת באיראן ובטורקיה, חזר לישראל ובהמשך הפך לראש מחלקת הקשר במשרד החוץ. בהקשר שלנו, רפיח היה המתווך הראשי בין ישראל ובין הפוליטיקאי האמריקאי, צ'ארלי וילסון, שכאמור, היה הכוח הפוליטי הראשי בארה"ב למימון וחימוש המוג'אהדין. ישראל והלובי היהודי בארה"ב דאגו שוילסון יתקדם בפוליטיקה האמריקאית, למרות שלל שערוריות סקס וסמים, והוא דאג לאינטרסים של ישראל (כפי שהם נתפסים בידי השלטון שלנו). בהקשר הזה, יש לציין, ישנה אחריות נוספת ישראלית למבצע ציקלון, שכן חלק מהיכולת של וילסון להשיג את המימון והתמיכה למבצע, נבע מכוח פוליטי שלא היה ברשותו לולא הגיבוי הישראלי. 

וילסון עם העוזרות שלו בקונגרס, שהועסקו על סמך המראה שלהן
 ומחשופים עמוקים והיו ידועות בתור "המלאכיות של צ'ארלי", מחזיקים נשקים.

למרות המתואר בסרט ובספר עליו התבסס, רפיח, בהתאם למדיניות הישראלית, הכחיש מאז ומעולם שהאירועים באמת התרחשו. ב-2013, לדוגמה, נשאל על מכירות נשק לפקיסטן (בדרך אל אפגניסטן ולמוג'אהדין) והשיב: "למיטב ידיעתי לא הייתה שום מכירת נשק לפקיסטן. אני לא הייתי מעורב במכירת נשק לפקיסטן ואני לא יודע על מעורבות של צ'רלי [וילסון] בדבר כזה". 

האמריקאים מאחורי מבצע ציקלון ולמטה השחקנים שגילמו אותם ב'מלחמתו של צ'ארלי וילסון'.

ובהתאם, גם עמוד הויקיפדיה של רפיח, בהתבסס על אותה כתבה, מהדהד את הגרסה הישראלית: "בניגוד למתואר בספרו של ג'ורג' קרייל "מלחמתו של צ'רלי וילסון" הכחיש רפיח בכתבה שהתפרסמה באתר nrg בשנת 2013 את סיפור מכירת הנשק של ישראל לפקיסטן בתחילת שנות השמונים בתיווכו של וילסון".

צבי רפיח בטקס ההוקרה לצ'ארלי וילסון ב-2008.

אכן, גם כשאני התקשרתי אליו בחודשים האחרונים, קיבלתי מרפיח תשובה דומה: "אני באפגניסטן לא עסקתי אף פעם". כאשר אמרתי לרפיח שיש לי ראיות חדשות הסותרות את הטענה שלו והגרסה הישראלית, כולל תיעוד שלו בטקס הוקרה לוילסון, עבר מהכחשה לסירוב להתייחסות והשיב בכעס: "אני לא מעוניין לדבר על הנושא הזה בכלל". 

וילסון (במרכז) עם המוג'הדין באפגניסטן.

טקס ההוקרה לוילסון התרחש ב-2008 בוושינגטון. הקהל שם שונה מהותית מהקהל שרפיח רגיל להכחיש בפניו את מעורבות ישראל באפגניסטן, שכן אין ישראלים וחלק ניכר מהנוכחים יודעים מבפנים, לכאורה, על מעורבות ישראל. מרבית הישראלים מודעים לכך שדיפלומטים ואנשי ביטחון ישראלים מספרים גרסאות אלטרנטיביות למציאות בישראל, כאשר הם מדברים אל העולם. נדמה לי שמרבית הישראלים אף תומכים בכך, שכן הם חושבים על צורה אחת של ההתנהלות הזאת: לשקר לעולם לטובת ישראל ולא "לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ". אלא שיש צורה נוספת, שפחות מוכרת למרבית הישראלים: דיפלומטים ואנשי ביטחון ישראלים, שבעולם וביחוד עם ידידות של ישראל, מספרים את האמת, בעוד שבעברית הם משקרים לאזרחי ישראל. הצנזורה היא ביטחונית, אך מטרתה היא פוליטית או מעמדית. דוגמה מובהקת לכך היא הצנזורה הצבאית וצווי איסור פרסום של השלטון, על מעשים של ישראל שכבר התפרסמו בעולם

בהתאם לכך, גם רפיח מדבר בלשון אחת בישראל ובאחרת מול חבריו האמריקאים. רפיח נאם בטקס על החברות האדוקה בינו ובין וילסון מזה 35 שנה ופיאר את וילסון כידיד ענק של ישראל שסייע לה רבות בעסקאות נשק. ואז, כ-8 דקות לתוך נאומו, סותר רפיח את התגובה שימסור חמש שנים לאחר מכן ב-2013. 

"צ'ארלי נהיה מיודד מאוד עם מצרים. לאחר מכן, הוא נהיה ידיד טוב של פקיסטן. אני מניח שחלקכם ראיתם את הסרט ואתם יודעים על מערכת היחסים שלו עם פקיסטן. אך עלי להדגיש כאן, כי בשום נקודה מערכת היחסים ההדוקה שלו עם מצרים ופקיסטן, לא הייתה על חשבון תמיכתו לישראל. להפך, צ'ארלי ניסה בזמנו לחבר בין ישראל ופקיסטן. הוא ניסה ליצור קשרים בין ישראלים ופקיסטנים וקשרים מסוימים אכן נוצרו, תודות לו. 

[…] "כשצ'ארלי עשה את הקטע שלו עם האפגנים והמוג'אהדין והביא להתמוטטות אימפריית הרשע [ברה"מ], הוא אמר לי שאני צריך לדעת שאם הרוסים יוכנעו, זה יהיה טוב לישראל, כי בסופו של דבר הם יתמוטטו ויאפשרו למיליוני היהודים לעזוב". 

דהיינו, בניגוד להכחשות ישראל והכחשת רפיח מ-2013, הוא מפנה את הנוכחים בטקס אל הסרט כמקור אמין להתרחשות הכללית באותן השנים. הוא מודה שוילסון אכן היה פעיל בפקיסטן ובהינתן תוכן הסרט, למעשה מודה שפעילות זו הייתה העברת נשק. כמו כן, רפיח מודה שוילסון חיבר בפועל בין ישראל ופקיסטן ושקשרים בין המדינות אכן נוצרו באותה עת. בהינתן שאנו יודעים שלא היו שום קשרים בין המדינות ברמה הרשמית והפומבית ובהינתן שרפיח מכיר בתוכן של הסרט על וילסון כנכון (לפחות ברמת המאקרו), הרי שהפעילות המדוברת היא זו העומדת בבסיס השערת תחקיר זה. (באשר לטענת רפיח כי הפעולות הובילו ליציאתם של יהודי ברה"מ – טענה זו שגויה ואשתדל לעסוק בה בתחקירים עתידיים, אך ברור מדוע המעורבים במבצע יחפשו הצדקות למעשיהם). 

וילסון במשרדו עם רובה אנפילד בריטי שקיבל באפגניסטן.

רפיח יורד מהבמה בסוף נאומו ומנהל האירוע מודה לו ומוסיף: "אלו מכם שראו את הסרט 'מלחמתו של צ'ארלי וילסון', יודעים שהסרט לא עשה צדק עם צבי, במובן שהשחקן לא נאה כצבי ואין לו את כישרון הדיבור והחיוך החם שצבי רפיח מביא לכל חבריו ועמיתיו. תודה רבה, צבי". 

אל מול הכרזה זו – שלמעשה אומרת כי הדמות הנקרית צבי רפיח בסרט ומעורבת במבצע ציקלון היא אכן צבי רפיח – רפיח מחייך ומסמן בידו תודה על המחמאה. שום תיקון. שום הכחשה. במשך כל הטקס מדברים שם על הסרט, מתארים אותו כנאמן למציאות באופן כללי, ורפיח לא מסביר כי השיחות הללו לא באמת התרחשו, כי ישראל לא הייתה מעורבת וכדומה. להפך, הוא מציין בפני הקהל שאם הם ראו את הסרט, הם כבר מיודעים לגבי מה שהתרחש. 

רפיח נתן ראיון נוסף על הנושא לפרויקט ההנצחה של וילסון. כאן כבר מדובר בקהל אפילו יותר קטן ויותר בטוח, מאשר זה הישראלי שהוא רגיל להכחיש בפניו את המעורבות הישראלית באפגניסטן ופקיסטן. הריאיון נערך טלפונית והם קוטעים זה את זה, אז אביא את עיקרי הדברים (מוזמנים לקרוא את המקור): 

המראיין מבקש מרפיח לספר על המציאות שמאחורי הסצנה בסרט שבה הוא ווילסון נוסעים למצרים עם רקדנית בטן, בכדי לסגור את התנאים לחימוש הישראלי-מצרי (במימון אמריקאי-סעודי) של המוג'אהדין. רפיח מאשר שהוא ואישתו אכן נסעו עם וילסון, ביחד עם השחקנית גילה אלמגור, רקדנית הבטן ועוד. במועדון נפגשו עם שר ההגנה של מצרים, אבו-גזאלה, כפי שמתואר בסרט. 

סצנת רקדנית הבטן מתוך 'מלחמתו של צ'ארלי וילסון'.

רפיח אומר – בניגוד להצהרתו לתקשורת הישראלית – שוילסון אמר לו שהמטרה היא לשלוח נשק למוג'אהדין, בכדי לדחוק את הסובייטים מאפגניסטן ומוסיף: "כבר הייתי מודע לכל זה, כמובן". 

רפיח ממשיך: "וילסון ביקש ממני שאחבר אותו ל-IMI [התעשייה הצבאית לישראל, כיום "תעש מערכות"]. […] ארגנתי פגישה והוא שאל אם הם יכולים לבנות סוג של מרגמה שניתן לפרק, להרכיב על חמור, להעלות לכל מקום [הרי אפגניסטן] ואז להרכיב מחדש ועדיין יהיה אפשר לירות אותה". 

מה שרפיח מדבר עליו הוא הנשק שידוע בתור "המרגמה הספרדית", ששמו נועד להסתיר שיוצר בישראל. רפיח טוען שהפרויקט לבסוף בוטל בגלל שלא רצו מעורבות ישראלית ושלמיטב ידיעתו, בזה תמה המעורבות של ישראל בהקשר האפגני.  

רפיח מסביר שהתראיין לספר "המלחמה של צ'ארלי וילסון" (עליו מבוסס הסרט), לבקשת וילסון. בסתירה לטענתו הקודמת שלא הייתה מעורבות ישראלית נוספת (למרגמה המבוטלת), רפיח אומר:

"קראתי את הספר […] ועד כמה שאני יודע, לגבי צ'ארלי, העסקאות שלו והמעורבות שלו איתי, הספר פחות או יותר מדויק"

הספר, כידוע, מתאר מעורבות ישראלית הרבה יותר נרחבת. יתכן שההפרש נובע מכך שרפיח מודר מחלקים אחרים של הפעילות (הוא עצמו טוען בראיון שוילסון לא עירב אותו במרבית הפגישות), שהוא משקר לגביהם או שהשערת התחקיר שגויה, ואכן לא הייתה מעורבות נוספת.

בנוסף לגרסאות הסותרות של רפיח בדוברו לישראלים לעומת האמריקאים, ישנן סתירות נוספות. לדוגמה, לפי הספר ובניגוד לטענת רפיח, המרגמה הספרדית הייתה בשימוש באפגניסטן, הגם ש"לעיתים נדירות", וידוע שהשמידה לפחות מוצב סובייטי אחד (פרק 27). המדובר ספציפית בתחום שרפיח טוען שבהם הספר "פחות או יותר מדויק" ("צ'ארלי, העסקאות שלו והמעורבות שלו איתי"). התיאור בספר מפורט וניכר כי הוא מסתמך על עדות של מילטון בירדן מה-CIA ומסמכים או תשדורת של הסובייטים, בתגובה לתקיפה במרגמה הספרדית.

רפיח ממשיך ומתאר בראיון כיצד פגש את ג'ואן הרינג, כפי שמתואר בספר, כשבאה עם צ'ארלי לישראל. אלא שהרינג גם כן התראיינה לפרויקט ההנצחה של וילסון וסותרת את טענת רפיח שלמעט המרגמה לא היו עסקאות נשק. כך היא מספרת:


"בסצנה הזו שהם משיגים את הנשק מישראל, אני זו שהייתי עם צ'ארלי, לא גאסט [סוכן ה-CIA]. הוא הגיע מאוחר יותר. […] אני ראיתי את העסקה בעיניים שלי… אתה יודע, [עם] החבר הישראלי [צבי רפיח]… שהיה אדם גדול". 

בטקס להשקת ספרה, הרינג הרחיבה על הנושא:

"לא יכולנו [לשלוח] ציוד או נשק מתוצרת ארה"ב. אז איך לעזאזל נעשה את זה? היינו חייבים להשיג אותם מהישראלים. הישראלים לא התכוונו לתת למדינה מוסלמית כמות משמעותית של נשק. אז צ'ארלי היה מאוד מקושר בישראל והוא עזר להם המון. אני אהבתי את הערבים. אז הלכתי אל הנסיך בנדר והנסיך סעוד, שהוא כעת שר החוץ של סעודיה, ואמרנו 'מישהו צריך לממן את הנשק הזה'. אז בסרט, יש את הסצנה שהישראלי [רפיח] פונה לצ'ארלי… ואני הייתי שם, לא רקדנית הבטן הזו […] אבל זה הוליווד. בכל מקרה, הישראלים אמרו: 'אתם מצפים מאתנו למכור נשק לסעודים?! אין לנו אפילו יחסים דיפלומטים איתם! אין אפילו איך לטוס מסעודיה לישראל או מישראל לסעודיה. איך לעזאזל נעשה את זה?!'. ואנחנו אמרנו להם, 'אתם מפחדים מהרוסים?'. והם פחדו, שניהם. והם הסכימו לעשות את זה. […] קיבלנו את הנשק והמצרים, שאלוהים יברך אותם, שלחו אותו". 

לסיכום חלקו של צבי רפיח,

רפיח הנפיק גרסאות סותרות למעורבותו ומעורבות וילסון במבצע ציקלון. הגרסאות האמינות יותר הן, כמובן, אלו שלא ניתנו לתקשורת הישראלית, אלא לפרויקט ההנצחה של וילסון והטקס לזכרו. זאת הן בגלל שניתנו בפני קהל קטן ואמריקאי שאין צורך או טעם לשקר בפניו, והן מפני שגרסאות אלו מתיישבות עם העדויות של וילסון, הרינג ואחרים. אמנם רפיח דבק בהכחשתו למעורבות ישראלית בכל ראיון שנתן, אך הסתירות עצמן מחזקות את השערת התחקיר וכך גם הודאות רפיח בפעילות ישראלית (המרגמה, הקשרים עם פקיסטן ועוד) שהכחיש עד כה ועדיין מכחיש גם כעת, למרות המידע הסותר. 

 ארי בן-מנשה, פרופ' חאלילי ולארי ליפשולץ

העדות הבאה שלנו מגיעה מארי בן-מנשה, ששירת ביחידה 8200 וביחידה לקשרי חוץ מ-1977 ועד 1987 (לפחות). בן-מנשה התפרסם ב-1989, לאחר שנעצר בארה"ב כשניסה למכור מטוסים ישראלים לאיראן. ישראל סירבה לסייע לו ואף טענה בבית המשפט שכלל אינו פועל בשמה ומעולם לא שירת בכוחות הביטחון. שקרים אלו הופרכו לאחר מכן במשפטו וישראל נסוגה לטענה כי היה רק מתורגמן פשוט שלא היה מעורב בשום פעילות מעבר לשולחן שלו. המושבעים נחשפו למסמכים משירותו ודרכונים שהראו שהיה בעשרות מדינות מסביב לעולם בתקופה שישראל טענה שהיה מתורגמן משרדי, סברו שאכן פעל כמתווך בשם ישראל וזיכו אותו

אזהרה

בישראל התקשורת קיבלה ומקבלת עד היום את ההסבר של המדינה כי "בטעות" טענה שאיש שעבד עבורה במשך עשור, מעולם לא עבד עבורה. גם לאחר שעיתונאי מגזין "טיים" העיד במשפט שבן-מנשה חשף בפניו את כל המידע הנוגע לאיראן-קונטראס ומכירת המטוסים לאיראן (Newsday, 28.11.1990, עמ' 4 ו-26. ראו תמונה מטה) לפני שבכלל נעצר ולפני הפרסום הראשון על הפרשה, התקשורת בישראל לא דיווחה על כך ולמיטב קריאתי, מעולם אפילו לא ניסתה להסביר מעין השיג מתורגמן זוטר את כל המידע המסווג שלו.

 

באותו אופן, התקשורת הישראלית לא הרגישה צורך מעולם לדווח ברצינות או להתמודד עם שלל המסמכים שהציג בן-מנשה ועשרות העדים, כולל ישראלים בכירים כגון רפי איתן וסגן-אלוף משה חברוני, שאיששו את גרסת בן-מנשה בספר של העיתונאי זוכה פרס הפוליצר, סימור הרש, בספר של העיתונאי הבריטי הידוע, גורדון תומאס, ובעוד מקומות רבים. תמצאו שלל כתבות בישראל בהן נכתב שהטענות "הופרכו", אך למיטב קריאתי, לא תמצאו את ההפרכה בפועל.  

אין גם הסבר או התייחסות לכך שסוכנויות הביון האמריקאיות עשו את אותו התרגיל שישראל עשתה לבן-מנשה, לריצ'ארד ברננקי. גם הוא טען למעורבות וידע בפרשיות בהן היה מעורב בן-מנשה ואף שהכיר את בן-מנשה באחת מעסקאות הנשק עם איראן. גם ברננקי טען שעבד עבור המדינה שלו. ה-CIA הכחיש, כמו צה"ל לגבי בן-מנשה, ואמר שלא שמעו עליו. אך גם אצלו במשפט התברר שזה היה שקר וגם אותו זיכו המושבעים מהאישום (ראו כתבה מטה). באותו אופן גם לא מפריע לתקשורת הישראלית שסוכן המוסד לשעבר, ויקטור אוסטרובסקי (עליו נדבר בהמשך), העלה טענות דומות לאלו של בן-מנשה ושגם אז המדינה טענה שהיה בתפקיד שולי ושהוא משקר (בו-בזמן שטענה בבית המשפט בארה"ב שאסור לאפשר לפרסם את הספר שלו, כי הוא מכיל סודות מסווגים שיסכנו את ביטחון המדינה וחיי סוכנים. גם כאן, בית המשפט דחה את טענות ישראל). 

לדעת כותב שורות אלו, פסילת עדויותיו של בן-מנשה שגויה או לכל הפחות נופחה מעבר לכל פרופורציה. עדויות לפעולות ביון פליליות ברף הגבוה ביותר זכו להתעלמות מוחלטת מהתקשורת הישראלית, בגלל מחלוקת או (אם נקבל את גרסת הממשלות) אפילו הפרכה של מספר טענות בודדות מתוך עשור של מידע. 

אבל בן-מנשה אינו נושא תחקיר זה ואולי אפרט מסקנות לגביו בעתיד. עבורכם, הקוראים, אתן את האזהרה אשר מפאת עוצמת ההתקפה על אמינותו בן-מנשה, כל עיתונאי שמדבר עליו חייב להנפיק: התקשורת והממשלות בישראל ובארה"ב רואות בו כשקרן הגדול ביותר בעולם, דו"ח הקונגרס לפרשת הקונטראס פחות או יותר כינה אותו כך והוא לוביסט ומתווך בעסקאות נשק בעבור כמה מהמשטרים המפוקפקים ביותר. גם כן לידיעת הקוראים: כל האנשים שקראו לו כך – הפוליטיקאים ובכירי שירותי הביטחון – הם עצמם מהשקרנים הגדולים ביותר על פני כדור הארץ וגם כן עוסקים בלובינג וסחר נשק עם אותם משטרים מפוקפקים ביותר (כפי שראינו בחלק העוסק בדפוס הפעולה מעלה, וכפי שעוד נראה בהמשך במסמכי הארכיון). 

אבל יש שקרנים בלתי-מצפוניים שהתקשורת מצטטת דבריהם כאמת משמיים ויש כאלה שמעוררים בה את הזיכרון שהתנהלות שכזו היא פסולה ומנוגדת לאתיקה העיתונאית. בצירוף מקרים מוזר שכזה ובהיפוך למהות העיתונות, הראשונים הם תמיד מהאליטות שהתקשורת אמורה להיות יריבה שלהן והשניים אמורים להיות המקור החשוב ביותר לתקשורת עצמאית, בכדי לחקור את אותן אליטות.

גרסת בן-מנשה

ניהלתי עם בן-מנשה מספר ראיונות טלפוניים בחודשים האחרונים, הגם שסיפק גרסאות בנושא בעבר. לפי עדותו, הוא אכן פעל בעבור ישראל בפשוואר שבפקיסטאן בשנות ה-80 ובערים נוספות. לפי בן-מנשה, ישראל סיפקה שם נשק לאיראן, לפקיסטנים ולמוג'אהדין במאות מיליוני דולרים, כשכל המעורבים גונבים מכספי הציבור הללו בדרך (ישירות או על ידי גניבה מהנשק). הוא טוען שהוא עצמו נפגש עם המוג'אהדין. כמו כן, לטענתו היה שם צוות של כ-8 ישראלים (שהתחלפו מידי פעם) ועסקו באימון של המוג'אהדין וגם לימדו אותם כיצד להשתמש בנשק שישראל סיפקה להם, כדוגמת טילי טאו. לצד פעילויות אלו, טוען בן-מנשה, ישראל עסקה באיסוף נשק סובייטי למחקר והעברה לאמריקאים, ריגול אחרי הפקיסטנים ועוד (יתכן שארחיב בתחקירים עתידיים על פעולות נוספות ובמיוחד בהקשר הגרעיני).

אישוש גרסת בן-מנשה

מעבר לאישושים הכלליים שצוינו מעלה, העיתונאי לארי ליפשולץ חקר את הטענה של בן מנשה לקיום צוות ישראלי בפקיסטאן ב-1991. הכתבה עצמה אינה זמינה יותר ברשת, אך שלל מקורות עקיפים מדווחים על תוכנה (ראו לדוגמה: Business as Usual: Iran-Contra and the National Security State, עמ' 10). להלן מצורף אחד מהם, צילום מתוך ספרו של העיתונאי יואל ביינרמן ("Inside the covert operations of the CIA & Israel's Mossad", עמ' 137). לפי דיווח זה ואחרים, ליפשולץ אישש כי בן-מנשה וצוות ישראלי אכן פעלו בפקיסטאן באותן שנים, בהסתמך על ארבע מקורות בשירותי הביטחון של פקיסטאן או מקורבים להם, שהגדירו את האירוע כאחד מ"הסודות הגדולים ביותר" של אסלאמאבאד. 

אישוש נוסף מצאתי בספר של פרופ' חילאלי, ראש מחלקת מדעי המדינה באונ' פשוואר שבפקיסטן, העוסק באותה תקופה ונושאים (US-Pakistan Relationship: Soviet Invasion of Afghanistan). 

אין ביכולתי לוודא את המחקר של פרופ' חילאלי, המסתמך על כתבות מאותן שנים שאינן זמינות יותר ושלל מקורות בעילום שם מפקיסטן ואפגניסטן, אך המידע שהוא מספק מסתנכרן במדויק עם עדותו של בן-מנשה ועם זה שמסרו המקורות של ליפשולץ (חלק נובע מכך שהוא מסתמך גם על התכנים של ליפשולץ ובן-מנשה, אך הרוב מסתנכרן ללא קשר). להלן החלקים הרלוונטיים מספרו של פרופ' חילאלי:

לפי חילאלי, ישראל חימשה ואימנה את המוג'אהדין. צוות ישראלי סודי פעל בפקיסטן באישור ממשלת זיא אל-חאק וביחד עם גופי הביון והביטחון הפקיסטנים. הישראלים אימנו אלפי מוג'אהדין, בעיקר מהארגון של הקמטייאר. (עמ' 124) 

הקמטייאר וארגונו היו הרצחניים, הסדיסטים והקיצוניים ביותר מכל קבוצות המוג'אהדין. בו-זמנית, הוא גם קיבל יותר מימון ונשק מארה"ב וישראל, מאשר כל ששת קבוצות המוג'אהדין האחרות יחדיו. הקמטייאר מוכר בתור "הקצב מקאבול", לאחר שכוחותיו הרגו לפחות 50 אלף אפגנים, לאחר הנסיגה הסובייטית. 

בהסתמך על הערכות משלל מקורות (לא הצלחתי להגיע לחלקם, הגם שהצלחתי לאשש את קיומם בזמנו), הוא בונה את הטבלה הבאה המרכזת את מספר לוחמי המוג'אהדין שהוכשרו על ידי כל מדינה (מכל המדינות בטבלה, רק ישראל עדיין מכחישה מעורבות). לפיה, ישראל אימנה כ-4,000 לוחמי מוג'אהדין בפקיסטן בתחילת שנות ה-80. (עמ' 121)

לפי הספר, בן-מנשה פיקח על משלוחי הנשק בשווי מאות מיליוני דולרים באופן אישי בפקיסטן. חילאלי גם טוען שחיילים ישראלים מתו בפעילות הזו (עמ' 126). לטענת החללים הישראלים באפגניסטן לא הצלחתי למצוא כל תימוכין וגם בן-מנשה אינו מודע לפצועים או הרוגים ישראלים, למעט חייל אחד ששבר רגלו שם. 

צוות לוגיסטי ישראלי ליווה את הנשק מהרגע שהגיע לפקיסטן, עד למסירתו למוג'אהדין. הנשק כלל: פגזים, טילי טאו נגד טנקים, תחמושת ומגוון של חלקי חילוף. חלק מהנשק עבר לאיראן ובדרך, כנהוג בעסקאות ביטחוניות ובמיוחד מפוקפקות שכאלה, מאות מיליונים נגנבו. (עמ' 126)

את הראיה החזקה ביותר מצאתי קבורה כהערת שוליים (עמ' 136). פרופ' חילאלי מדווח שהוא פגש אישית את בן-מנשה ביולי 1989 בפשוואר ופגש אותו עוד פעמים רבות בפקיסטן לאחר מכן. 

נדגיש: המדינה טוענת שבן מנשה חדל לעבוד עבורה ב-1987 (לאחר שהשקר על כך שמעולם לא עבד עבורה הופרך), אך בן-מנשה טוען שהנתק נוצר רק לאחר המעצר בנובמבר  1989 (טענה שכאמור, בית המשפט האמריקאי קיבל כנכונה או לכל הפחות סבירה מספיק לזיכוי). דהיינו, פרופ' חילאלי פגש את בן-מנשה בפקיסטן, שלושה חודשים לפני מעצרו בניו-יורק.

חילאלי טוען שפגש בבן-מנשה מספר פעמים באחד מהמרכזים האמריקאים בפשוואר, בתיווך מנהלת המרכז האמריקאית וביחד עם ד"ר ג'יי גוריאן, שהיה מנהל שם. את המנהלת לא הצלחתי למצוא, אך העובדה שחילאלי הכיר את בן-מנשה דרך בכירים אמריקאים, מחזקת את ההשערה שבן-מנשה לא היה שם באופן עצמאי (שכן מדוע בכירים אמריקאים יפגשו עם ויכירו לאחרים מתורגמן ישראלי ושולי, שפוטר שנתיים קודם לכן? לחילופין – אם נניח את הטענה הישראלית – איך מתורגמן ישראלי חסר כל קשרים ויכולת לאספקת נשק, הופך תוך שנה וחצי לסוחר נשק באפגניסטן, בתיווך אמריקאים?).

עוד נזכיר כי לפקיסטן באותן השנים וגם כיום אין יחסים דיפלומטיים עם ישראל, היא אינה מאפשרת כניסת ישראלים אל המדינה ואף על הדרכון הפקיסטני מצוין במפורש כי הוא תקף בכל העולם מלבד ישראל. דהיינו, עצם נוכחותו של בן-מנשה, שאזרחותו הקנדית עוד לא הייתה קיימת באותה עת, מחזקת את הסיכוי שמישהו התיר לו להיכנס באופן מיוחד. 

ד"ר גוריאן נפטר לפני כשנה, אך שוחחתי עם בנו שאישר כי אכן היה בתפקיד זה, באותו מקום ובאותן השנים (פרטים לגבי העבודה בפועל היו מעבר לידיעתו).

חילאלי מדווח שפגש את בן-מנשה בפעם השלישית בצ'יטראל שבצפון פקיסטן, כאשר ראה בעיניו את בן-מנשה עם המוג'אהדין. הוא גם מציין שהעיר שימשה בזמנו כאחד המרכזים הראשיים לחימוש בעבור המוג'אהדין.

בשולי הדברים, הוא טוען כי בן-מנשה השתמש בשם בדוי (מול אחרים בפקיסטן). בן-מנשה הכחיש שימוש בשם בדוי בשיחה עמי, אך לאחר יותר מ-30 שנה ובהינתן שבן-מנשה לא זוכר כלל את פרופ' חילאלי, אפשר שמדובר באיזו אי-הבנה מצד חילאלי או פרט שנשכח.

הערה: בכדי לוודא שאני לא באיזו לולאת פידבק מודיעינית, וידאתי ראשית שבן-מנשה לא מכיר את הספר, דרך שאלות עקיפות שלא מסגירות שזה מה שאני עושה. בן-מנשה אכן לא הכיר את הספר (לא מפתיע בהינתן שמעט מאוד אנשים קראו אותו אי-פעם), כך שקטנה הסבירות שיכול היה להתאים גרסתו לנאמר בו (לפחות קטנה ככל שאני, כעיתונאי, יכול לוודא זאת). בהינתן שבן-מנשה ממוקם רק בהערות בספרו של פרופ' חילאלי, אפשר שהמפגשים היו אירוע משמעותי במחקרו של האקדמאי, בעוד שהיו אלו שיחות קצרות וחסרות משמעות במהלך עבודתו של מתווך הנשק (כמובן, נתון לפרשנותכם, הקוראים). כך או כך, פרופ' חילאלי מעיד כי פגש את בן-מנשה מספר פעמים בפקיסטן ואף ראה אותו ביחד עם המוג'אהדין. המבקשים לפסול עדות זו, יצטרכו להסביר מדוע וככל הנראה, ידרשו דוקא הם לתאוריות קונספירטיביות (במובן המגחיך) בכדי לעשות זאת.  

סיכום 6-7 המקורות התומכים בטענות בן-מנשה:

  • בן-מנשה עצמו (ובהערת שוליים: בין כל הראיונות שלו שקראתי, המתפרסים על פני כ-30 שנים, אין סתירות בין עדויותיו בסוגיה זו).
  • ארבעת המקורות בגופי הביטחון הפקיסטנים של העיתונאי לארי ליפשולץ.
  • פרופ' חילאלי עצמו ומקור ביטחוני פקיסטני שהוא אישית דיבר איתו (למרות שאפשר שיש כאן כפל והמקור הוא אחד מהמקורות מהכתבה של ליפשולץ).

ג'ון קולי

העיתונאי ג'ון קולי, מומחה למזרח התיכון וזוכה פרס פולק לעיתונות, גם כן טוען בספרו (Unholy Wars, עמ' 32) כי ישראל סיפקה נשק למוג'אהדין, על בסיס ראיונות שערך עם ישראלים בירושלים ב-97' (אין פירוט לגבי סוג המקורות או מספרם). 

בהמשך הספר (עמ' 101), קולי מסביר שישראל היא היחידה שהצליחה לחמוק מגילוי מעורבותה במבצע ציקלון. הוא מציין כי לפחות שישה "מקורות מיודעים" התעקשו בפניו, מבלי להציג ראיות, כי ישראל אכן סיפקה נשק סובייטי ואימונים למוג'אהדין. הוא מציין גם כי "מספר אמריקאים ובריטים שהיו מעורבים בתכנית האימונים התחייבו בפני הכותב כי ישראלים אכן לקחו חלק, למרות שאף אחד לא היה מוכן להודות כי ראה או דיבר עמם בפועל".

ויקטור אוסטרובסקי

כאמור ובדומה לבן-מנשה, ויקטור אוסטרובסקי הוא איש ביון ישראלי לשעבר (במקרה הזה מ'המוסד'), שמיד עם החלטתו להפוך לחושף שחיתות, גופי הביטחון, הממשל והתקשורת, הכריזו עליו כנוכל ושקרן, שהיה בסך הכל "חניך" במוסד. אותן אזהרות והסברים שציינתי באשר לבן-מנשה, תקפים באופן כללי גם למקרה אוסטרובסקי. 

בספרו, The Other Side Of Deception, אוסטרובסקי מנפיק עדויות מתוך המוסד לפעילות ישראלית באפגניסטן באותן השנים. העיסוק באפגניסטן הוא עקיף לנושאים הראשיים של הספר, כך שהתרומה לתחקיר זה מצומצמת מאוד. 

בעמודים 143 ו-199, אוסטרובסקי מתאר שיחות עם הממונה עליו, המזוהה בשמו הפרטי בלבד, אפרים. השניים משוחחים על כך שהמוסד הפעיל מערך הברחת נשק מהמוג'אהדין באפגניסטן ומישראל, אל גורמי טרור במצרים (במטרה לפגוע ביציבות השלטון). העדות אינה קשורה ישירות לנושא התחקיר, היות והמסלול המתואר כאן הוא הפוך, אך יש בה בכדי להצביע על כך שישראל כן הייתה פעילה באפגניסטן, אכן היו לה קשרים עם המוג'אהדין וקשרים אלו אכן עירבו סחר בנשק. 

לסיכום העדויות למעורבות ישראלית,

סך הכל, יש לנו עדויות על מעורבות ישראלית באפגניסטן או לטובת המוג'אהדין:

  • משני אמריקאים (וילסון והרינג) ושלושה ישראלים (רפיח במידה חלקית, בן-מנשה ואוסטרובסקי).
  • עם אישוש על ידי חמישה אנשי ביטחון פקיסטנים (דרך המקורות של ליפשולץ וחילאלי).
  • לצד עדות מקור ראשון של פרופ' חילאלי לנוכחות של בן-מנשה בפקיסטן ועם המוג'אהדין.
  • ולצד לפחות 8 מקורות אנונימיים (אמריקאים, בריטים וישראלים) המעידים על תכנית חימוש ואימון ישראלית בפקיסטן (בפרסום של הניו-יורק טיימס ושל ג'ון קולי). 

ראיות מארכיון המדינה

להלן יובאו המסמכים שמצאתי בנבירתי בארכיון המדינה, החושפים קשרים בין ישראל והמוג'אהדין. נציין לפני כן כי במבצעים צבאים ופעולות ביון, ישנו כמובן מידור אינטנסיבי ועל כן המעידים לא בהכרח מיודעים לספקטרום המלא של הפעילות או אי-הפעילות של ישראל, גם אם הם מתנסחים בצורה המעידה אחרת. כמו כן, המוג'אהדין הורכבו משבע קבוצות שונות ומסוכסכות ביניהן. מדינות שונות ואף גופי ביטחון שונים בתוך אותן המדינות, תמכו בקבוצות שונות. כך שגם כאן, השימוש במונח 'מוג'אהדין' (או "מורדים", "לוחמי חופש" וכו') במסמכים הוא הכללתי ומקום שבו מתואר קשר עמם כראשוני לדוגמה, לא ניתן לדעת האם הוא באמת ראשוני או שהוא ראשוני רק בהקשר של קבוצה ספציפית (למעט אם הדבר מובן מיתר המסמכים).

משרד החוץ מאשר עסקת נשק עם אפגניסטן

מסמך (עמ' 113) מ-1983, חושף אישור של דוד קמחי, מנכ"ל משרד החוץ בזמנו והמשנה לראש המוסד לפני כן, לעסקת מכירה כלשהי לאפגניסטן: "אין התנגדות לביצוע העסקה". לא מצאתי את המכתב עליו משיב קמחי, כך שאינני יודע מה נמכר לאפגנים. אך בהינתן שלישראל לא היה כל קשר פורמאלי עם אפגניסטן באותם ימים ובהינתן הגורמים המכותבים ומעורבים (מנהל לשכת שר הביטחון ומנכ"ל משרד החוץ), ברור כי לא מדובר על סחורות נורמטיביות, אלא נשק, סיוע צבאי או מודיעין. 

אבידן וח'לילזאד

נציג משרד החוץ, אלי אבידן, מדווח חזרה לישראל במסמך סודי ביותר מ-1985 (עמ' 104), על שיחה שלו בוושינגטון עם פרופסור זלמאי ח'לילזאד מאוניברסיטת קולומביה, מומחה בתחום הפצת נשק גרעיני, שמועסק במקביל כיועץ לממשל האמריקאי.

קצת רקע לפני תוכן המברק: ח'לילזאד נולד באפגניסטן. בתקופתו בקולומביה החל לעבוד עבור הממשל האמריקאי ועבד באינטנסיביות עם היועץ לביטחון לאומי, בז'ז'ינסקי. ב-1985 הפך ליועץ הרשמי של רייגן לנושא המלחמה באפגניסטן וקידם את האג'נדה האמריקאית, כפי שבאה לידי ביטוי במבצע ציקלון. בפלישה האמריקאית לאפגניסטן ב-2001, יחזור לשמש כיועץ לממשל וב-2004 מונה לשגריר ארה"ב באפגניסטן. 

אבידן מדווח כי "להפתעתו" ובאופן "מתמיה", ח'לילזאד מיודע על הקשרים הצבאיים בין ישראל ופקיסטן, על כך שהפקיסטנים מעוניינים בסיוע נוסף, שמפגש בנושא כבר התקיים, וכי ידוע לאבידן שישראל גם כן פועלת בנושא:

"[ח'לילזאד] שאלני במפתיע על קשרינו עם הפקיסטאנים. לתמיהתי אמר שהנושא "מסתובב" כאן ובעיקר יודע על קשרים בינצבאיים. הפקיסטאנים, שברשותם שריון מערבי וסובייטי, מעוניינים לטענתו בניסיון הישראלי הקשור להחלפת קני התותחים בטנקים. המשיך שמעורב בכך מפקד חיל האוויר הפקיסטני, רהין חאן, ומפגש בנידון התקיים כבר באתונה. אמרתי שאינני עוסק בתחום הנ"ל, אך ידוע לי שאנו מחפשים נתיבים אליהם. הסברתי למה".

הליגה נגד השמצה

מסמך נוסף מהארכיון (עמ' 73) מדווח על גישושים לעסקה בין המוג'אהדין וישראל. תום ניומן מהליגה נגד השמצה של בני-ברית בטקסס, מדווח ב-27.1.84, שפנו אליהם נציגי מוג'אהדין בבקשה לנשק ואימונים מישראל בסודיות. הוא אומר לאייב (אברהם) פוקסמן, גם כן מהליגה (ויעמוד בראשה בהמשך), שיש לו שתי דרכים לעשות זאת. האחת, שאייב "יריץ את זה דרך כמה חברים…", במה שנראה כמו רמיזה ברורה לחברים בישראל. השנייה, "אנשי קשר מהימין", שהוא מציין שנתנו סיוע כספי לסאווימבי מאנגולה בעבר ושהוא יכול לבצע "שידוך" ביניהם ומיד להתנתק מהעניין (בהינתן שגם ישראל וגם ארה"ב סייעו לסאווימבי, אין דרך לדעת אם הוא מדבר על הימין הישראלי או האמריקאי). ניומן מסיים ב'נ.ב.':

"אם יש לך טילי קרקע אוויר – פשוט שלח אותם ב'פדרל אקספרס'. אני אטפל בזה משם". 

הטילים המדוברים הם מהסוג שהמוג'אהדין נזקקו להם נואשות מול חיל האוויר הסובייטי. אינני יודע לומר והארכיון אינו חושף האם העסקה התממשה. אך לשון הטקסט והאופן שבו ניומן ישר מציין אופציות שכבר מוכנות לשימוש לעסקאות נשק ואימונים, עוד באותו המכתב שבו הוא לראשונה מדווח על כך שבכלל קיבל פניה שכזו מהמוג'אהדין, יוצרים את הרושם שזה "לא הרודיאו הראשון" שלו ושהוא לא מופתע מהפניה או חושב שהיא עתידה להידחות. 

הערה לידע כללי: ישראל, כמו מדינות רבות בעולם ובעיקר ארה"ב, משתמשת בארגוני סיוע ועמותות הקשורות אליה או תומכות בה (כגון הליגה נגד השמצה) גם כזרוע לפעולות ביון, פרופגנדה, דיפלומטיה ופעולות צבאיות. מזה עשורים שזה לא מהווה הסוואה של ממש מול מדינות וגופי ביון אחרים, אך הציבור הכללי פחות מודע לכך והביזור על פני שלל ארגונים, מקשה על יכולות המעקב של גורמי ביון זרים.

הועד לאפגניסטן החופשית

בקשה אחרת בארכיון (עמ' 79) מגיעה מהוועד לאפגניסטן החופשית, שמעוניין בפגישה בין היועץ של אחד מראשי המוג'אהדין, אחמד שאה מסעוד, ונציגי ישראל.

לפי מסמך אחר מהארכיון (עמ' 77), המביא את התשובה לבקשת הועד, ישראל סירבה לפגישה. אך הסיבה שניתנת לדחייה, מחזקת את השערת התחקיר: "היו לנו בעבר מספר מגעים עם המורדים שלא היו מוצלחים. אנו מעדיפים לא להסתבך עם הנושא הזה ועם הסובייטים ולכן מבקשים ממך להתחמק מהפגישה".

התשובה הישראלית ניתנה בינואר 1984. בכך היא משתלבת עם התאריכים בספרו של פרופ' חילאלי, לפיו הפעילות של ישראל באפגניסטן הייתה ב-83-4. יתכן שמסמכים אלו חושפים מדוע הפעילות נעצרה במחצית המלחמה (עקב הבעיות עם המוג'אהדין), ככל שבאמת נעצרה. אבל זו, כמובן, ספקולציה.

מסעוד עצמו והקבוצה שהנהיג, היו מהשפויים בקרב המוג'אהדין. אף אחת מהקבוצות לא הייתה ליברלית בקנה מידה מערבי, אך מסעוד היה יותר מוסרי וליברלי ממרבית האחרים. הסירוב הישראלי אפילו להיפגש איתו, מסתנכרן גם כן עם הספר של פרופ' חילאלי ועם העדות של צ'ארלי וילסון, שטענו שישראל תמכה בעיקר אם לא בלעדית בהקמטייאר הסדיסטי, וגם עם הידוע לגבי המדיניות של ארה"ב וסעודיה, שנמנעו כמעט לחלוטין מלתמוך במנהיגים המתונים והליברלים, כמו מסעוד ועבדול חאק

הומאיון אספי

במכתב נוסף מהארכיון (עמ' 176) מ-1982, גבריאל דגן מהאגודה לשיתוף כלכלי צרפת-ישראל, מדווח מצרפת על מפגש עם הומאיון אספי (Humayun Assefy) – קרוב משפחה של מלך אפגניסטן לשעבר שהודח ב-1973, זהיר שאה. אספי מדווח לדגן על מצב המורדים, על כך שהם מקבלים נשק קל "בעיקר מארה"ב דרך פקיסטן וכן ממצרים" וכי הם ביחסי איבה עם הפת"ח (ככל הנראה בכדי לעודד את ישראל לתמוך בהם). אספי מוסיף כי הם זקוקים לנשק נגד טנקים ומסוקים וכי הם מעוניינים בקשרים עם ישראל. גם כאן, הארכיון שותק לגבי המשך הדברים ואין לדעת האם העסקה מומשה.

פרופ' בלוצ'

במברק מ-1982 (עמ' 183), יצחק לבנון משגרירות ישראל בצרפת (לימים שגריר ישראל במצרים וכיום מרצה בבינתחומי) מדווח כי אפגני בשם פרופ' בלוצ' "המשתייך למורדים האפגנים" מעוניין להיפגש עם השגריר הישראלי ולהעביר לו מידע. 

מחלקת הקשר במשרד החוץ משיבה (עמ' 182) שיש לקיים את הפגישה, אך בדרג נמוך מהשגריר עצמו, בתיאום עם המוסד, שישלח להם הנחיות לפגישה.

שבוע לאחר מכן, לבנון מדווח במכתב (עמ' 177) על הפגישה עם פרופ' בלוצ' (הקרוי על שם מקום לידתו במחוז בלוצ'יסטן שבפקיסטן). לפי הדיווח, בלוצ' עוסק בגיוס תמיכה, כספים ונשק למורדים הבלוצ'ים מקרב המוג'אהדין ומדווח כי "הוא יודע שישראל עזרה למורדים האפגנים" ומבקש לגמול לישראל על סיוע זה.

בלוצ' גם מדווח על צרכי הנשק של המורדים, ככל הנראה בתקווה שישראל תסייע בכך. שוב, הארכיון אינו חושף לאן הדברים המשיכו מכאן. 

סירוב לעסקאות עם המוג'אהדין

לצורך השקיפות, אציין כי מצאתי לפחות שני מקרים בהם ישראל מסרבת להיפגש עם נציגי המוג'אהדין ואף בלשון תקיפה. הראשון הוצג כבר מעלה (ועד אפגניסטן החופשית) והשני הוא הדוגמה מטה (עמ' 188). אינני יודע לומר מהם השיקולים של ישראל ומתי היא מסכימה ומתי מסרבת לפגישות הללו. אפשר ששיקול הדעת קשור לזמן הפניה, הגורם הפונה (כל המדינות המעורבות במבצע ציקלון סייעו לקבוצות מוג'אהדין מסוימות, אך לאחרות סירבו) והגורם המפנה (גם אם המוסד או גורם צבאי אחר מנהל מבצע, בהחלט אפשרי שישראל תרצה למדר מכך גורמים בקונסוליות שלה וכדומה). אך בהינתן שאנו רואים פגישות לפני ואחרי הסירובים הנוקבים, ברור כי גם אם הלשון נשמעת כמייצגת מדיניות רוחבית, היא הייתה נקודתית בלבד.

לסיכום הראיות מארכיון המדינה,

נמצאו חמישה מסמכים מהם עולה כי היו קשרים בין ישראל והמוג'אהדין. קשרים אלו היו למטרת קבלת ציוד צבאי ואימונים ונראה כי בחלק מהמקרים העסקאות התממשו בפועל. כך נובע הן מלשון המסמכים והן מהדיווח של האפגנים והאמריקאים בתוך המסמכים, המעידים על ידיעתם על הסיוע הצבאי של ישראל לפקיסטן ואפגניסטן. 

סיכום הראיות למעורבות ישראל באפגניסטן

לסיכום,

  • אנו יודעים כי פעילויות מהסוג שהתחקיר מייחס לישראל באפגניסטן, נעשו על ידה בשלל מקומות באותן השנים.
  • חמישה מקורות גלויים מתארים מעורבות ישראלית באפגניסטן, מהם שני אמריקאים, שני ישראלים ופקיסטני.
  • עיתונאים ואקדמאים בעלי שם מתארים במחקריהם לפחות 13 מקורות שטוענים למעורבות ישראלית.
  • נמצאו שני דיווחים בתקשורת שטוענים לחשיפת מעורבות ישראלית באפגניסטן.
  • ידוע על שני ישראלים שהיו מעורבים בפעילות עצמה (בן-מנשה ורפיח) שמסרו גרסאות. גרסת האחד מתאימה להשערת התחקיר והשני מכחיש, אך נמצאו סתירות בהכחשתו והוא נסתר גם על ידי חבריו הקרובים ביותר לפעילות (וילסון והרינג).
  • נמצאו חמישה מסמכים בארכיון המדינה לפיהם: 
    • ישראל אישרה לפחות עסקת נשק אחת עם אפגניסטן.
    • משרד החוץ מתאר שהיו לו קשרים "לא מוצלחים" עם המוג'אהדין.
    • יועץ אמריקאי בכיר שיודע על המעורבות הישראלית באפגניסטן.
    • נציג מוג'אהדין שמיודע לסיוע הישראלי ומעוניין לגמול עליה.
    • ועוד מספר הצעות לעסקאות נשק ואימונים עם המוג'אהדין, שחלקן נענות בטון חיובי (אך ללא וודאות לגבי התוצאה), לחלקן אין לנו את התגובה הישראלית ומיעוטן (2) נענות בסירוב. 

סיכום המעורבות הידועה

לסיכום,

  • ניכר כי ישראל סיפקה שירותים מגוונים למוג'אהדין וכי הקשרים התפרסו על פני זמן ממושך. 
  • המעורבות המבוססת ביותר היא האימון של אלפי לוחמי מוג'אהדין, לה יש עשרות מקורות המגיעים ממדינות שונות ובעלי אינטרסים שונים ביחס לישראל. 
  • יתר הפעילות אינה מבוססת היטב ברמת העסקה הבודדת ואין תחקיר זה מתיימר לטעון כי כל העסקאות המפורטות מעלה אכן הוכח כי התבצעו. אך הן ברמת השכל הישר והן ברמת ההסתברות, סביר שלפחות חלקן יצאו אל הפועל וכמכלול, הן מעידות על דפוס הפעילות הכללית ומחזקות את השערת התחקיר. 
  • יש לזכור כי הידוע בנושאים שכאלה, לרוב מהווה רק קצה הקרחון וסביר כי עסקאות נוספות עדיין מצונזרות וכי חלקן כלל לא תועדו מעולם או לא הגיעו אל הארכיון. 
  • מנגד, חשוב לציין כי אנחנו לא יודעים כמה מהנשק הלך למוג'אהדין וכמה לאיראן, פקיסטן ואחרים. בחלק מהזמן, האמריקאים שיקרו לקונגרס וטענו שנשק נשלח למורדים האפגנים, כשבפועל הוא נשלח לאיראן בהקשר של פרשת איראן-קונטראס. כמו כן, כולם גנבו מהנשק והכסף בדרך. כך שאין להסיק מהמידע לגבי הנשק שנשלח, כי הוא בהכרח הנשק שנתקבל על ידי המוג'אהדין. ברור כי חלק הגיע אליהם (הערכות אנשי מקצוע נעות בין 20 ל-50%. Blank Check, עמ' 152), אך אין לדעת בדיוק מהו. 

תגובת משרד הביטחון

לאחר חודש וחצי של דחיות ושיחות חוזרות ונשנות, משרד הביטחון השיב בתגובה לפנייתי (דרך הפקידה בדוברות בלבד): "לא נתייחס לנושא". מפאת התגובה הלאקונית, הבהרתי מפורשות כי התחקיר מאשים את ישראל בהשתתפות ביודעין ברצח עם ואף אמרתי כי "לא נתייחס לנושא" אינה תגובה סבירה להאשמה שכזו, במיוחד בישראל. אך התגובה נותרה בעינה. 

לדעת הכותב, התגובה מחזקת במעט את השערת התחקיר וזאת בשני אופנים:

  • עבור מי שטוען כי הינו חף מפשע – כפי שישראל טוענת מזה ארבע עשורים בקשר לאפגניסטן – התגובה בלתי-סבירה ביחס לאישום (סיוע לרצח עם).
  • ככל הנראה מבלי משים, היא חורגת מהתגובה שניתנה ב-40 השנים האחרונות. כאשר ישראל נשאלה עד היום על הנושא ללא הוכחות ופירוט, התגובה הייתה הכחשה מוחלטת ("דברי הבל", כתגובת נחמן שי בזמנו או "מעולם לא מכרנו נשק לאפגניסטן או פקיסטן", לפי גרסת צבי רפיח) . כעת, כשהשאלה הוגשה בצורה מפורטת ועם התייחסות למעשים ספציפיים, על ידי מי שידוע (במיוחד למשרד הביטחון) שלא יעמיד אישום ללא ראיות מקיפות, ההכחשה הוחלפה בסירוב להתייחס לנושא (בדומה לשהתרחש עם רפיח בין תגובתו ב-2013 וב-2021 לכותב).

    כעיתונאי, אני יכול להעיד כי פעמים רבות, כאשר אנשים חשים שהשאלות שהצגת בפניהם מעידות לסבירות גבוהה שיש ברשותך מידע רב, הם יירתעו מלהנפיק הכחשה שעלולה להיסתר על ידי התחקיר ו"לקבור" אותם עוד הלאה. במצבים כאלה, מושאי התחקירים לרוב מעדיפים לסגת אל אי-התייחסות ואולי להנפיק תגובה לאחר התחקיר, כאשר כל המידע מולם והם יודעים כיצד להציג את "האמת". זו כמובן לא הוכחה לכך שזה המצב גם כעת, אך השערה זו תתחזק ככל שתתמיד המדינה באי-התייחסותה גם לאחר הפרסום או ככל שתנפיק תגובה חלולה בלבד, נטולת ראיות והסברים. 

לסיכום מעורבות ישראל באפגניסטן,

בהינתן אי-תגובת משהב"ט, אני חושב כי התחקיר מציג ראיות ברורות למעורבות ישראלית באפגניסטן וברצח עם שהתחולל שם. הוצגו שלל סתירות בגרסת המדינה, כפי שפורט בהרחבה לאורך הטקסט. בהחלט ניתן להתווכח מה בדיוק הסיכוי שהשערת התחקיר נכונה, אך אני חושב שללא הצגת ראיות סותרות, אין מקום לויכוח שהשערת התחקיר היא ההשערה המובילה כעת; דהיינו, שנטל ההוכחה הינו כעת על מי שטוענים שגרסת המדינה, כי ישראל לא הייתה מעורבת באפגניסטן, היא הנכונה וכי עד שנטל זה לא יורם, השערת התחקיר היא ההיסטוריה שיש ללמד ולהציג (לכל הפחות, לצד גרסת המדינה). ככל שיש בכך ערך, מניסיוני האישי בקריאה על מעורבויות צבאיות שכאלה, הסיכוי כי כל הראיות הללו יהיו זמינות מבלי שבפועל הייתה פעילות, שכל העשן העולה מארכיון המדינה, מעדויות המעורבים ומהמקורות העיתונאים מתקיים בלי אש, הוא קטן מאוד. אך אני כמובן פתוח להפניית הקוראים והמדינה לראיות או הסברים אחרים.

סוף דבר (דעה)

לפני מספר שנים כתבתי על הדרך בה מלמדים את השואה היהודית בישראל:

"אין שום דבר חריג במיוחד במגפי עור; יש עוד הרבה עמים בלונדינים ואין חוקיות גיאומטרית שתצביע על ההבדל המוסרי שבין צלב קרס, מגן דויד וריבוע מצוי. הסממנים החיצוניים הללו אינם יוצרים מפלצת ולא הצטיידנו בהם כדי ליצור מפלצת, אלא בכדי לבחור מפלצת. בחרנו בהם כדי להתמקד במפלצת אחת מיני רבות ואפילו מהקלה שבהן, שכן המפלצתיות שלה גם גלויה יותר מהאחרות וגם פגעה בנו כיהודים ישירות.

אנחנו, הדור שלא נבחר בסלקציה הנאצית, בוחר בנאצים בסלקציה היהודית, בכדי לטשטש את כל הנאציזם האחר העוטף את העולם וחשוב מכולם, הנאציזם שבנו. אנחנו שורפים את דמותו של היטלר במדורותינו ומפנטזים שבכך שרפנו לא רק את המפלצת, אלא את המפלצתיות בכלל. יותר משאנו מוקיעים את התנהגותם ב"לא נשכח" שאנו מטקסים מידי שנה, אנו מתירים את התנהגותנו, מלבינים אותה. לכל הפחות, אם נדמיין לרגע שאנו באמת נקיי כפיים, אנו מאפשרים את אותו המצב הסוציאלי והנפשי, שהיווה את הקרקע לעם שלם לטבוח במיליונים עם ראש מורם; האמונה השלמה כי אנחנו "טובים" והיות שכך, מעשינו מוצדקים ואין צורך בביקורת ובדיקה עצמית".

אך יש צורך והוא דחוף. ממצאי תחקיר זה והידוע על שותפות ישראל בזוועות שונות ברחבי העולם, מראים כי הסכנה איננה תאורטית. הקו האדום נחצה כבר מזמן. ישראל הנחילה לאזרחיה את מוסר המקקים ההישרדותי של "לעולם לא עוד" (ובקריצה שקטה כולנו משלימים את המשפט: "לנו"); מוסר מעוות לפיו מוטב לרצוח מלהירצח וכי רק שתי אפשרויות אלו קיימות. את הלקח המוסרי האמיתי והנכון מהשואה, ישראל מסרבת לקבל ובוודאי מסרבת ללמד והוא שהיה דבר גרוע יותר מלהיות יהודי בשואה וזה להיות נאצי. ובאשר הלקח לא נלמד, הפשע יצא מידיהם של הבורים לו והקורבן הפך למקרבן. 

היפוך מוסר ההשכל מן השואה הודגם בצורה המזוקקת ביותר על ידי האיש שהחל את כל הפעילות הזאת מהצד האמריקאי, בז'ז'ינסקי. בראיון ב-2006 נשאל: "האם אתה חושב שזה היה לגיטימי מבחינה מוסרית להשתמש בחייהם של אפגנים, בכדי לקדם את האינטרסים של ארה"ב?". בז'ז'ינסקי השיב על ידי חימוש השואה היהודית, לצורך הצדקת יצירת שואות חדשות:

"במילים אחרות, אם היינו מסייעים בצורה יותר אפקטיבית, נאמר ליהודים שנלחמו בגטאות, היינו אשמים מבחינה מוסרית. האם זה מה שאת [המראיינת] מנסה לומר? שמוטב לאפשר לאנשים לטבוח באחרים, אפילו כשהם מתנגדים?".

בנקודת הזמן שבז'ז'ינסקי וארה"ב החלו את פעילותם, מספר האפגנים שנהרגו מפעילות סובייטית היה מזערי (אין נתונים ברורים, אבל נדמה לי שאף אחד לא יטען שמדובר ביותר מעשרות או שמדובר היה בפעולות טבח). הסובייטים לא הכניסו את האפגנים לגטאות, לא קבעו חקיקה שרואה בהם תתי-אדם נטולי זכויות, לא אסרו עליהם לעבוד וכו'. אין לנו ולו מסמך מודיעיני אחד של האמריקאים או הסובייטים מאותה התקופה, המציג תכנון, ציפייה או אפילו רצון קלוש לרצוח אפגנים (מלבד קומץ אנשים בהנהגה האפגנית והמוג'אהדינית). למעט העובדה שהגורמים המעורבים במבצע ציקלון בישראל וארה"ב זקוקים נואשות לטענה זו בכדי להצדיק פעילותם, היינו מגדירים אימרה שכזו מפי כל אדם אחר כהכחשת שואה. 

כמו עם הנבואה המגשימה את עצמה של בז'ז'ינסקי לגבי הפלישה הסובייטית – "זה בסדר שעודדנו פלישה, כי היא גם ככה הייתה מתרחשת" – גם כאן לא היה שום בסיס להאמין כי האפגנים עומדים בפני רצח עם, למעט אם היית זקוק לבסיס שכזה, בכדי להסיר ממך אחריות על כך שאתה מקדם רצח עם שכזה. כמו כל "נביא" שמגיע לעמדת שררה, בז'ז'ינסקי פעל להגשים את הנבואה, שהוא טען שתתרחש טבעית.  דהיינו, "זה בסדר שעודדנו רצח עם, כי זה גם ככה היה מתרחש". 

כך בדיוק מתרחש ההיפוך המוסרי הנדרש בכדי לבצע השמדת עם. זה הרי מה שהאמינו בו הנאצים עצמם: שהם הקורבן ושרצח העם שהם מבצעים, אינו אלא הגנה עצמית. ברגע שאתה קובע מצפן מוסרי המעמיד את ההישרדות מעל המוסריות, קל לבצע רצח עם ולטעון כי אתה בעצם מתגונן מאחד. כך, לדוגמה, מדלן אולברייט, מזכירת המדינה ושגרירת ארה"ב לאו"ם בזמנו, טענה ב-1996 כי מוות של חצי מיליון ילדים עיראקים כתוצאה מהסנקציות האמריקאיות, הוא מחיר ש"שווה את זה", במילותיה, לצורך החלפת שלטון סדאם חוסיין. כמו בז'ז'ינסקי לגבי האפגנים, אנו רואים את אותו הטיעון חוזר, על ידי ההיפוך המוסרי של לקחי השואה: מותר לבצע רצח עם, אם אתה טוען שאתה מתגונן מאחד תאורטי ונטול הוכחות – אפילו אם הוא אחד שגם בתיאוריה, אתה לא תהיה הקורבן שלו.

האדישות לסבלם של האפגנים

כשברה"מ נסוגה מאפגניסטן ב-89', בכירים אמריקאים בבית הלבן נשאלו מדוע ארה"ב לא תפנה את תקציב הסיוע שלה למוג'אהדין אל האזרחים האפגנים שהם טענו שכל כך דאגו להם ולשיקום מדינתם? מדוע ארה"ב לא תפעל למענם בכדי למנוע את מלחמת האזרחים שכבר החלה, בה האנשים שארה"ב וישראל אימנו וחימשו, יטבחו עוד לפחות מאה אלף אפגנים וינהיגו משטר דתי-קיצוני שידכא מיליונים ויהפוך נשים לתתי-אנוש? זה מה שהיה לממשל האמריקאי לומר:

"אין כאן [באפגניסטן] אינטרס פוליטי משמעותי". "מלחמת אזרחים תקטין את הניצחון האמריקאי. אפגניסטן עלולה להפוך לאחת מאותן מלחמות כרוניות של העולם השלישי, כמו בסודן או אתיופיה, והנטייה שלנו תהיה לחתוך משם". "השורה התחתונה היא שאפגניסטן איננה איראן. אין לה מאגרי נפט והיא ממוקמת במפרץ הפרסי. זה לא איזה פרס אסטרטגי שחייבים לשמור עליו בכל מחיר. אנחנו חייבים להיות ריאלים בקשר לכך".  

את האדישות לסיוע ההומניטארי לאפגנים, מצאתי גם כן בגרסה מקומית שלנו בארכיון המדינה. ב-82' הכנסת קובעת שה-21 למרץ יהיה מעתה "יום אפגניסטן", בצירוף הכרזה מלאת דאגה לסבל של האזרחים האפגנים.

אך כמה הייתה עמוקה הדאגה בפועל? לפי מספר מקורות, ישראל הסכימה להסיר כל סימון ישראלי או יהודי (מגן דוד) מהנשקים שסיפקה לפקיסטן ולמוג'אהדין, כפי שקורה בהרבה ממכירות הנשק של ישראל (שכן היא אחת מספקיות הנשק הגדולות ביותר לעולם המוסלמי והערבי, אך כמובן שלשני הצדדים נוח להסתיר זאת). בספר 'מלחמתו של צ'ארלי וילסון' (פרק 15), וילסון מספר על ויכוח שלו ב-1983 עם ה-CIA, בנוגע לאפשרות שישראל תייצר נשק בעבור המוג'אהדין (שהממשל האמריקאי סרב לספק להם, כי רצה להאריך את המלחמה ולא לנצח בה). צ'ארלס קוגן, שכאמור ניהל את מבצע ציקלון מטעם ה-CIA בתחילת הדרך, הסביר לוילסון כי "המוג'אהדין לעולם לא יסכימו לקבל נשק ישראלי וזה יסכן את היחסים עם הסעודים, שמממנים חצי [ממבצע ציקלון]". וילסון השיב לו: "אם זו הבעיה שלך, אני יכול לדאוג שחבריי הישראלים ישימו צלב קרס על הרובים". כמובן שוילסון הגזים במכוון, אך העיקרון שרצה להבהיר ברור: ישראל תמכור נשק גם באנונימיות או תחת איזו הסוואה שרק תבקש ממנה (כפי שאכן עשתה – באותו מבצע ובאינסוף אחרים). 

בפברואר 1980, הנציב העליון לפליטים שולח לישראל (עמ' 151) בקשת סיוע לפליטים האפגנים שבפקיסטן, הזקוקים נואשות לתרופות. משרד החוץ משיב (עמ' 143) עם רשימה של תרופות שישראל תוכל לספק, אך מסייג זאת בתנאי: "מדובר בקרטונים מסומנים שנעביר לז'נבה. לא נסכים לתרומה אנונימית". 

כשבועיים לאחר מכן (עמ' 114), נציגי ישראל באו"ם מדווחים חזרה כי "התגובה מאסלאמאבאד אינה מעודדת לגבי זיהוי מקור התרופות". 

אך ישראל לא זזה מסרבנותה למתן תרופות בסתר. חודשיים לאחר מכן מגיעה התשובה הסופית (עמ' 197), לפיה המדינות סירבו לדרישה וויתרו על התרופות. 

מבלי להסיר אחריות מאותן מדינות סרבניות, יש לשים דגש על עומק הדאגה האמיתית של ישראל לאפגנים: את הנשק והאימונים שתיחזקו את הסכסוך וסייעו ליצירת הפליטים האפגנים, הסכימה לספק אנונימית לטרוריסטים סדיסטיים. אך את התרופות שנדרשו בכדי לסייע לפליטים שנפגעו מהלחימה שהתקיימה בחסות אותו נשק, סירבה.

מדיניות זו ניכרת בהתנהלות הישראלית (כמו אצל מרבית יצואניות הנשק) עד היום: להכחיש כל אחריות ולא לדבר על כך שישראל היא יצואנית הנשק הגדולה בעולם יחסית לגודלה (והשמינית אבסולוטית) ובמקביל להאדיר ולקבל קרדיט על כל מקרה בו ישראל שולחת סיוע לקורבנות של אותו ייצוא. 

אדישות + פרופגנדה = מוסריות

אז איך האדישות הזו, שהיא הדבר שאנו טועים לקרוא לו "רוע", הופכת לסיפור ההרואי שכולנו מכירים, על האמריקאים שבאים לעזרת האפגנים מול הסובייטים הרעים? הצנזורה שראינו לאורך התחקיר, היא חלק מהתהליך, אך לא נדרשת רק העלמה של העובדות, אלא בריאה של נארטיב תרבותי אלטרנטיבי, המופץ בקרב ההמונים.

לדוגמה, בסרט (ולא בספר, שכן ספרים נקראים על ידי מיעוט ופחות חשובים להנדסת תודעת ההמונים) 'מלחמתו של צ'ארלי וילסון' התערבו עורכי דין ובכירים מהממשל האמריקאי והישראלי ושינו את תוכנו בהתאם לפרופגנדה: הטבח בסברה ושתילה הוסר (וילסון ביקר בישראל באותה עת והזדעזע ממנו), עו"ד אלים נשלח לאיים על הסטודיו ועל טום הנקס (שגילם את וילסון, שלצד הרינג וה-CIA, היה חלק מהמאיימים) עד שהסרט "תוקן" כך שלא יציג בסופו את איך שמתקפת ה-11 בספטמבר נבעה מהמעשים שלהם. גם העובדה שהאמריקאים החלו לתמוך במוג'אהדין לפני הפלישה ועודדו אותה (דהיינו, המלכודת האפגנית) טוהרה מהגרסה הסופית (לפרטים על השינויים הללו והרחבה על איך השלטון וגופי הביטחון האמריקאים משנים סרטים בהוליווד בהתאם לפרופגנדה שהם מבקשים לשווק: National Security Cinema: The Shocking New Evidence of Government Control in Hollywood). 

פה בישראל, מצאתי בארכיון המדינה (עמ' 4) את הפניה (המשורשרת) של הוליווד לישראל, לצורך הפקת הסרט "רמבו 3" (שצולם חלקית בישראל). 

בסרט המפקד של רמבו (סילבסטר סטאלון) נחטף על ידי הסובייטים הרעים, המוג'אהדין מוצגים כ"לוחמי חופש" נורמטיבים (אף אחד לא שופך חומצה על נשים או מסביר שרק השריעה היא החוק וכו') ורמבו (דהיינו, האמריקאים) מציל לא רק את מפקדו, אלא גם אפגנים רבים על הדרך, שכמובן סוגדים לו. מי שמלווה את רמבו במסעו למען הצדק והמוסר, הוא ה"אפגני" המקומי שלנו, ששון גבאי, שבאופן אירוני מלוהק כסוחר הנשק שמחמש את רמבו והמוג'אהדין (במקום כלשהו, האנשים שמאחורי מבצע ציקלון בישראל בוודאי נקרעו מצחוק כשהאמת בו-זמנית צונזרה מהסרט, אך גם מצאה עצמה בתוכו). 

הפקות קולנוע וטלויזיה זקוקות לגופי הביטחון ולממשל בכדי להשיג מידע, נשקים, אישורים לצילום, מימון ואישורי צנזורה כמובן (בגופי החדשות הצורך אפילו גדול יותר). השלטונות כיום לא נוהגים לצנזר ביד גסה וברורה, כפי שהיו עושים פעם. אתה פשוט מגיש תסריט עם בקשה שצה"ל יקצה טנקים וחיילים לצורך קרב מבויים ואם התסריט לא מציג את המדינה וגופי הביטחון כפי שהם רוצים להיראות (בהתאם לפרופגנדה), הם פשוט לא יאשרו את הסיוע. זו הסיבה שבבקשה מטה (עמ' 2) ובאופן כללי, מי שמטפל בנושאים הללו בצה"ל, זה אגף יחסי ציבור או הדובר (שהוא השם המכובס לשיווק, שהוא השם המכובס לפרופגנדה). 

שימו לב שבבקשה לסיוע שמפנה חברת ההפקה 'ישראפילם' לממונה על עידוד הסרט הישראלי (למעלה), הם מבקשים סיוע של צה"ל בטנקים וכדומה, ללא הסבר על תוכן הסרט (מצורף מעין תיאור כללי של כמה סצינות במסמך המלא, אך לא מעבר לכך). אך כשהממונה עצמו מעביר את הבקשה אל דובר צה"ל (למטה) – דבר שהוא בוודאי עושה רבות מתוקף תפקידו וכבר יודע מה נדרש בכדי לקבל אישורים – הוא טורח לציין בתחילת פנייתו כי "אשר לתוכן, מדובר בסרט פעולה שאין לו שום נגיעה בישראל או במזרח התיכון". יודע הממונה על הקולנוע את נפש צה"לו. 

האחריות שמעבר לפרופגנדה

פרופגנדה שקרית בליווי צנזורה קלה כאן, החלפת סצנת סיום שם… בדרכים שכאלה מהנדסים את התודעה שלנו, משיגים במרמה את הסכמתנו למעשי זוועות והופכים אותנו לתומכים הנלהבים של הגופים והאנשים שביצעו אותם. לאורך מבצע ציקלון, עמדו בראשות המדינה ממשלות ימין ושמאל. זה אינו עניין פוליטי ולמעשה הפוליטיקה משמשת את המעורבים במבצעים שכאלה כמסך עשן שמאחוריו התנהלות זו ממשיכה בניתוק לא רק מרצון העם, אלא אפילו מידיעתו (כמובן, בשותפות התקשורת, מערכת החינוך והאקדמיה). 

אך האמת ברורה: באפגניסטן התבצע רצח עם בשנות ה-80, במהלכו נטבחו כ-1.5 מיליון אפגנים חפים מפשע ומדינתם הושמדה ולא הצליחה להשתקם עד היום. הוא לווה בקמפיין פרופגנדה והסתרה, כפי שתמיד נלווים למעשים שכאלה. הוא תוכנן כ"מלכודת אפגנית" בקרירות ותחת ההדחקה והדיסוננס הקוגניטיבי שתמיד מלווים את הבנאליות של הרוע , והוא היה חלק ממדיניות מוצהרת של "לדמם את הסובייטים עד האפגני האחרון". 

במילותיה של אליסון דה פורגס: "לרצח עם במקום כלשהו, יש שותפים בכל מקום". משהוסר פרגוד הפרופגנדה, מושבת האחריות לפתחנו, שכן איננו חוסים עוד בצילה של הבורות. אפילו החוק הישראלי מטיל על מי שהיה שותף או בצורה כלשהי לחץ או עודד לדבר עבירה, מחצית מהעונש של מבצע העבירה וכך גם לגבי מי שסייע למבצע להסתיר את העבירה. דהיינו, יחס אחריות של שני-שליש למבצע ושליש לשותף. האם ישראל לא עונה להגדרת החוק שהיא עצמה קבעה כאַמָה מוסרית לפשיעה בספר חוקיה? 

ישראל הייתה הכוח המשמעותי מאחורי הקריירה של צ'ארלי וילסון, שהחל את מבצע ציקלון ואז הכניס את ישראל לתוכו, בעוד אחת ממערכות היחסים מבוססות שוחד חוקי שמרקיבות את השלטונות בשני הצדדים ומעודדות מלחמה וסחר נשק. ישראל אימנה אלפי לוחמי מוג'אהדין וחימשה הרבה יותר מכך, ביודעה כי המדובר ברוצחים סדיסטיים המעוניינים להקים מדינת שריעה גזענית וסקססיסטית (כפי שאכן עשו) וכי תפקידם במבצע הוא רק להכאיב קצת לסובייטים ולמות. לכל הפחות, גם אם מסיבה כלשהי תתעקשו לומר כי הראיות אינן מספקות (לטעמי על בסיס הכחשה בלבד, שכן אנו מקבלים שלל ארועים כאמת היסטורית על בסיס ראיות פחותות משהוצגו בתחקיר), ישראל סייעה אקטיבית לשווק את הפרופגנדה כי הפלישה הסובייטית נועדה למטרות אימפריאליסטיות או השתלטות על מאגרי אנרגיה, כשידעה שזו תרמית. ישראל השתתפה גם בפרופגנה שהקואליציה שתמכה במוג'אהדין עשתה זאת בכדי לסיים את המלחמה, כאשר ידעה היטב כי היא עושה זאת בכדי להאריכה במחיר של רצח עם. ישראל תמכה בפרופגנדה זו בתקשורת, באקדמיה, בבתי הספר, בהצבעות באו"ם ועוד. מה אנו אומרים על מכחישי שואתנו? איזו אחריות אנו מייחסים למי שטענו בזמנו כי יהודים אינה מופלים ומושמדים בגרמניה, כשידעו היטב שמדובר בשקר? איזו אחריות אנו מייחסים לשותפים "זוטרים" יותר בשואה שלנו?

נכון… הסובייטים והמוג'אהדין היו, ככל הנראה, הזרוע הביצועית של השואה האפגנית ובהתאם, מרבית האחריות מונחת לפתחם. אך גם לרצח עם זה היו שותפים בכל מקום ובמיוחד כאן בישראל.

אם לא נדרוש שהמדינה תנפיק תגובה למתואר כאן, אם לא נאמר ש"לא נתייחס לנושא" היא תגובה בלתי-מתקבלת על הדעת מבחינתנו כשמדובר במעורבות ברצח עם שבוצע בשמנו, אם לא נדרוש שקיפות בייצוא הביטחוני של ישראל וצימצומו למימדים שמאפשרים מוסריות, אם לא נדרוש שהמדינה תפסיק להשתתף בהפלת דמוקרטיות, בתמיכה במשטרים רצחניים ודכאניים, בסיוע לארגוני טרור ובמעשי רצח המוניים

 אם לא נעשה כל זאת ועוד, אז כנראה שלא רק היו לשואה האפגנית שותפים בישראל, כנראה שעדיין יש. 

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של הקוראים והצופים. בתחקיר שלפניכם הושקעו להערכתי שווה ערך של כשישה חודשים של עבודה במשרה מלאה שהם, לפי השכר הממוצע במשק כעת (₪11,600) כ-70 אלף ש"ח, לצד כ-₪850 בעלויות ישירות (רכישת ספרים, גישה לארכיונים ומאגרי מידע ונסיעות) ועוד כ-₪2,500 בעלויות שוטפות (שכירות על אזור העבודה, הוסטינג, בלאי, הוצאות תקשורת, אבטחה דיגיטלית וכו'). בסה"כ עלות התחקיר היא כ-73 אלף ש"ח.

אם מצאתם את התוכן ראוי ותרצו לראות עוד מסוגו, אתם מוזמנים לתמוך לפי יכולתכם ושיקולכם.


תודה לעו"ד, החוקר ופעיל זכויות האדם איתי מק, על הייעוץ והעשרה בנוגע לעסקאות נשק של ישראל באותה תקופה.


מדוע חשוב לשלם בעבור עיתונות איטית

מחקר של עודד ג'קמן, בהנחיית פרופ' צבי רייך מאונ' בן-גוריון, בדק את הקף העיתונאים החוקרים בישראל ושיטות העבודה שלהם (ב-2010 אמנם, אך המצב דומה כיום או גרוע יותר). בסך הכל, בישראל יש כעשרה עיתונאים חוקרים בלבד (היתר פשוט מעבירים לכם מידע שהועבר אליהם – תוך הסתרה של הגורם המעביר – ומיעוטם משלימים עם תחקירנות מינימאלית בלבד). בגרף מטה מוצג זמן העבודה הממוצע לכלל תחקיריהם (בתקופה שנסקרה).

כפי שאתם רואים, לא רק שיש לכם רק כעשרה עיתונאים חוקרים שעובדים עבורכם בכל המדינה, אלא ששני-שליש מתחקיריהם מסתיימים תוך חודש ו-98% תוך חודשיים. זה לא מקרי, אלא תוצר של המודל העסקי של העיתונות, האינטרסים של הבעלים של גופי התקשורת ושל הפוליטיקאים והרגולטורים המפקחים עליהם. לדוגמה אישית, כשהתקבלתי לעיתון "הארץ" בזמנו, נדרשתי על ידי העורכים להנפיק תחקיר כל שבועיים – וזה עיתון נדיב בסטנדרטים ישראלים.

המשמעות היא שכל שנדרש בכדי להסתיר מכם מידע כמו זה שבתחקיר (או שחיתות וכו'), הוא לקבור אותו בעומק שני חודשי מחקר. זה לא חייב להיות אני אבל אם לא תשלמו לעיתונאים חוקרים ותהיו מוכנים להמתין למחקרים ארוכים ומורכבים, בוודאות יבצעו זוועות בשמכם וימעלו בכספיכם. כל מה שאתם חושבים שאתם יודעים על השחיתות בישראל, כל מה שאתם חושבים שאתם יודעים שנעשה בשמכם על ידי מערכת הביטחון – כל זה הוא רק מה שהתגלה במודל הקיים והמסורס של התקשורת. הפשעים הגדולים באמת שגורמים את הנזק הרב ביותר, נעשים על ידי שחקנים מתוחכמים בעלי הגנות טובות, ומתוקף כך, דורשים תחקירים ארוכים (ולעיתים אתה עובד שלושה חודשים על תחקיר ובסוף אין מה לחשוף). דמיינו משטרה שבה עובדים רק שוטרים כחולים, למעט עשרה בלשים בלבד, כשמרבית התחנות נמצאות בבעלות העבריינים שהם אמורים לחקור. זו התקשורת במצבה הנוכחי.לשיקולכם.


אמינות המחקר ומרווחי טעות אפשריים:

מחקר זה עוד לא עבר "ביקורת עמיתים":

כידוע, אני עובד לבד. גם בתחקירים פשוטים בהרבה, הדבר מייצר אפשרות לטעויות ועל אחת כמה וכמה בתחקיר על פעולות סודיות ביותר, שהיו מעורבים בהן כמה עשרות אנשים בלבד, שהתרחשו לפני 30-40 שנה בצד השני של העולם, כאשר מרבית המעורבים כבר מתו, רוב המידע צונזר והיתר מפורק כפיסות מודיעין על פני כל הגלובוס. באשר אני מעמיד האשמה חמורה כהשתתפות ברצח עם, אני מודה כי יש בי חרדה מוגברת לטעות שכזו (שאני חושב שטוב שתהיה כזאת לעיתונאים). אך אני מזכיר שאתם, הקוראים, מהווים את ביקורת העמיתים שלי ורק לאחר שמספיק אנשים קראו והגיבו – בהנחה שהנטען בתחקיר לא הופרך – יש לראות בתחקיר כסופי (וכמובן שאעדכן ככל שיגיע מידע חדש). 

במילותיו של דונלד ראמספלד, ישנם גם את הבלתי-ידועים הידועים (הדברים שאני יודע שאינני יודע) ולצידם את הבלתי-ידועים הבלתי-ידועים (הדברים שאני בור אפילו לאי-ידיעתי אותם). כך שתמיד יש חלל לטעויות. ניסיתי לעמת את המדינה עם מסקנות התחקיר ולקבל תגובתה, בכדי לוודא שאכן אינני מחמיץ משהו או שיש לישראל איזו דרך להפריך או למזער את מסקנות התחקיר, לפני שאשחיר שמה בהאשמה כה כבדה. כפי שראיתם בתחקיר, משהב"ט סרב להתייחס. ניסיתי לעשות ביקורת עמיתים מצומצמת ופניתי למספר אקדמאים ישראלים עם רקע באפגניסטן, אך לצערי מרבית המרצים בישראל (בתחומים בהם המדע מתנגש עם המיתוסים המקומיים) מנותקים לחלוטין מהעובדות ההיסטוריות (אפילו בצד השמאלי של המפה האקדמית) והתרגלו להסביר את העבר כמעט בלעדית דרך אידיאולוגיות ותאוריות שבטיות-דתיות (על גבול הגזעניות) במקום כרונולוגיה עובדתית (הסונים והשיעים הם ככה… האיראנים הם כאלה… וכו'). מרצים אחרים לא היו פנויים או שסירבו לקרוא את הראיות עצמן והתנגדו להשערת התחקיר כבר בשלב ההקדמה, מבלי לבדוק על מה היא מבוססת (עוד לפני המעורבות הישראלית, בשלב המלכודת האפגנית והארכת המלחמה – שנחשבים לקונצנזוס בקרב אקדמאים בכירים בעולם, ביניהם האקדמאי המצוטט ביותר בעולם, חומסקי). מפאת שלא הצלחתי לקבל תגובות מהאקדמיה או המדינה, ניסיתי להכניס לתחקיר את מירב התוכן הגולמי, כך שנוכל לנהל את הדיון גם לאור סירובם להשתתף בו (לפחות עד כה). 

תיקונים לאחר פרסום:

  • הוסרה מהטקסט והוידאו עדות של בוריס ברסטוביצקי, שהעיד כי פגש שני עיתונאים ישראלים בקאבול, שלפי סוכן ה-KGB שהיה עמו, היו בעצם אנשי ביטחון ישראלים. היות ונוכחות ישראלית באותה עת לא היתה סבירה, הכנסתי עדות זו כמחזקת לטענת המעורבות הישראלית, תוך שהגדרתי אותה כבעלת משקל מוגבל בלבד. לאחר פרסום, אכן הובהר לי בתגובות כי רון בן ישי אכן סיקר בשטח את אפגניסטן באותן השנים. אמנם, די ברור שהעדות איננה על בן ישי (המעיד הוא ישראלי מזה שנים והיה יודע זאת), אך מפאת משקלה המוגבל של העדות מלכתחילה והפגיעה הזאת בה כעת, החלטתי להסירה לחלוטין מהטקסט והוידאו. טבלאות ריכוז הראיות עודכנו בהתאם.

חומר ארכיוני: 

אינני היסטוריון, אך לצורך התחקיר קראתי קצת הנחיות של העוסקים בתחום. מסמכים מארכיונים מספקים חלון הצצה אל תקופה אחרת. מפאת היות החלון צר למדי, הוא עלול לתת מצג שווא באשר לתמונה הכללית שמעבר לרוחב החלון. דעות של אנשים מהתקופה שייצגו רק את הכותבים, עלולות להראות כעובדות או כאילו היו האמת המקובלת באותה עת. בהינתן שבמקרה זה מדובר בפעולות סודיות ביותר, ישנה אפשרות שגם הכותבים עצמם אינם אינדיקציה לידיעת המצב (למשל, דיפלומט יכול לתאר תמונה של אי-מעורבות ישראלית, מפני שרק המוסד וקומץ אחרים מיודעים לכך שזה שקר – או להפך).

ישנם מקרים רבים וידועים של הסתמכות יתר או הסתמכות בלעדית על מסמכי ארכיון, אשר הובילה למסקנות שגויות (יש היסטוריונים וארכיאולוגים רבים – לרוב כאלה העונים על צורך של ציבורים כאלה ואחרים לדבוק בגרסה היסטורית שיקרה לליבם – שכל מחקרם מבוסס על צ'רי-פיקינג שכזה). מנגד, ככל שיותר מסמכים "מציירים" את אותה התמונה וככל שהם משלימים ומסתנכרנים עם ראיות שאינן מהארכיון, כך גוברת אמינותם. אני סבור כי החלון במקרה זה רחב דיו ומשתלב היטב עם הראיות והעדויות האחרות, אך עדיין ראוי לציין זאת בפני הקוראים ומוטב, כאמור, להמתין ל"ביקורת העמיתים" של הקהל הרחב, בכדי לראות אם דעתי מוצדקת.

בנוסף, חלק מסריקות מסמכי הארכיון המוצגות בתחקיר נערכו בכדי להציג רק את הקטעים הרלוונטיים מתוכם ולחסוך באורך התחקיר ובעומס על הקוראים. חיתוך מקטע מקשר סומן ב-"[…]". לינקים למסמכים המקוריים והמלאים בארכיון המדינה נמצאים בתחקיר עצמו. 

הגדרת "שואה" ו"רצח עם":

האם המוות של כ-1.5 מיליון אפגנים עונה טכנית להגדרה של שואה או רצח עם, הוא נושא הנתון לויכוח. רוב המשפטנים מסכימים כי התשובה לכך שלילית, שכן אין ראיות כי מטרת הסובייטים המוצהרת הייתה להשמיד את האפגנים (מבחינתם וגם ביחס להרג שבוצע בידי המוג'אהדין, אמנם יש ראיות למספר ארועי טבח של מאות או אלפי אפגנים בחיסולי נקמה, כדרך לבצע טיהור של שטחים  מאוכלוסייה וכו', אך לא ספציפית ניסיון להשמיד את האפגנים). היות וההגדרה הבינלאומית נובעת מהאמנה למניעת רצח עם, כל מה שאינו עונה להגדרה הזו, לא נחשב במשפט הבינלאומי כ"רצח עם" (וזו בדיוק המחלוקת והסיבה שיש חוקרים שחושבים שההגדרה שגויה ושהאירועים באפגניסטן עונים להגדרה הנכונה של שואה או רצח עם).

כמובן, מעט מאוד מהשפה שלנו מבוסס על סטנדרטים משפטיים ובצדק (העולם איננו בית משפט). כאשר אני משתמש במונח "שואה" או "רצח עם" בטקסט זה, אני עושה זאת כפי שמרבית האנשים עושים זאת. דהיינו, במובן של הריגה מכוונת של אחוז משמעותי מקרב אוכלוסייה אזרחית כלשהי. בדומה לאופן ש"רצח" דורש הוכחת כוונה מראש להמית ובלעדיה יוגדר הארוע כ"הריגה", כך אירוע לא יוגדר כשואה, גם אם יושמדו בו 50% מאוכלוסייה או אפילו כולה, אם אין ראיות לכך שזו הייתה מטרת ההורגים. כמו כן, גם ברצח שמטרתו היא בכל זאת חיסול מוצהר של המונים, עדיין לא יוגדר הדבר כשואה או רצח עם, אם הרציונאל של המרצחים היה פוליטי ולא גזעי (ראו לדוגמה את הדיון בין הפרופסורים ברטוב ומוזס שפורסם לאחרונה ואני כמובן מחזיק בתפישתו של מוזס, כי המונח "ג'נוסייד" וגם המונח העברי "שואה", במכוון או שלא יוצר היררכיה של רציחות המוניות אשר ממקמת את שואת היהודים מעל האחרות ומתוקף כך, מתירה ומוזילה אותן). 

בעיניי, הויכוח המשפטי הוא שולי ומהות ההגדרה חייבת להיות העיקרון המוסרי: אנו מגדירים אירועים כשואות, בכדי למנוע הישנות של שואות ולהפסיק אותן כאשר הן מזוהות (על בסיס מספר הנרצחים האזרחייים – דהיינו, לא לוחמים –  ולא רציונל הרוצחים). ככל שההגדרה מצומצמת כך שהיא לא מוכלת מסיבות טכניות על רצח בהיקפים דרמטים – ואין חולק כי 1.5 מיליון הרוגים או 10% מאוכלוסייה הוא הקף שכזה – היא חוטאת למהות האמנה עצמה (מניעת רצח עם). ככל שחשובה לכם ההצמדות להגדרה הטכנית, החליפו את המונח "שואה" ו"רצח עם" בטקסט/וידאו (כאשר אני מייחס אותו לאירועים באפגניסטן) ב"הריגה של 1.5 מיליון אפגנים" (או המקבילה שעובדת עבורכם). אך בעיניי, אין ראוי מלהשתמש במונח הטעון "שואה", אשר משקלו מגיע מהשואה היהודית כמובן, בכדי למנוע או לבקר רציחות המוניות של בני אדם, באשר הן. אם חשובה לכן יותר ההגדרות המשפטיות או הייחודיות של השואה היהודית, מאשר הצבעה על האחדות שלה עם רציחות המונים אחרות בכדי לעצור אותן, אז לטעמי מדובר בדיוק בהיפוך המוסרי של לקחי השואה, שתיארתי ב"סוף דבר".

תרגום:

כל הטקסטים מאנגלית תורגמו על ידי. ניסיתי להישאר נאמן למקור, אך גם לי יש הטיות שאינני מודע אליהן ושגיאה היא תמיד אפשרות. אם יש ספק, אתם מוזמנים לבדוק את המקור בלינקים שמצורפים לציטוט ולהשאיר תגובה אם טעיתי.

פורסם בקטגוריה חוץ לארץ, חינוך, עיתונות, פוליטיקה, צבא, שחיתות | עם התגים , , , , , , , , , , , , | 41 תגובות

כך המציאו ארגוני החקלאים, התקשורת והפוליטיקאים את עלילת "הטרור החקלאי"

טרור חקלאי. למעט אם חייתם תחת סלע בשנים האחרונות, ראיתם את המונח הזה שוב ושוב בכותרות התקשורת הישראלית. זה בכלל לא משנה אם זה עיתון שמאל או ימין, המסקנה של קורא החדשות הישראלי מהחדשות המשווקות לו, היא שישנה תופעה עצומה בהקפיה, שאף הולכת ומחריפה משנה לשנה, של ערבים המבצעים פשיעה לאומנית כנגד חקלאים יהודים, על דרך הגניבה, ונדליזם, סחיטה והצתה, המובילה למשבר חמור בחקלאות, נטישה של חקלאים את הענף והשתלטות ערבית על אדמותיהם.

מקבץ כותרות מהתקשורת

מקבץ כותרות רנדומליות מהתקשורת הישראלית

מה אם אגיד לכם שכל זה היה ועודנו שקר? שבישראל בכלל אין דבר כזה "טרור חקלאי ערבי"? מה אם אגיד לכם שכל הסיפור הזה נולד מעלילת דם גזענית של ארגוני החקלאים, המנסים להשיג תקציבים מקופת המדינה? שהפוליטיקאים שדיווחו לכם שזו האמת, בו-זמנית הודו בפה מלא שזה השקר שלדעתם צריך לספר לכם, בכדי להשיג את התקציבים הנדרשים ולרצות את הלובי החקלאי? שמאות העיתונאים שדיווחו לכם בעשרות אלפי כתבות שה"תופעה" הזו היא עובדה, כלל לא טרחו לבדוק את הנתונים ובמקרים הגרועים יותר, בדקו ואז שיקרו לכם?

נשמע הזוי וקונספירטיבי? נעבור כעת, אחת-אחת, על כל טענות החקלאים, נבחרי הציבור והתקשורת בנושא הפשיעה החקלאית בעשור האחרון, נעמידן אל מול הנתונים שהוסתרו מכם – ותשפטו בעצמכם.

עיקרי התחקיר:

  • בניגוד לכל מה שדווח בעשור האחרון בתקשורת ובכנסת, הפשיעה החקלאית נמצאת במגמת ירידה.
  • הציבור מוטעה בסוגיה זו על ידי ארגוני החקלאים והלוביסטים שלהם בכנסת, לצד הטייה ורשלנות של התקשורת.
  • תת-הדיווח בתחום הפשיעה החקלאית ככל הנראה איננו דרמטי כפי שטוענים החקלאים ואף הולך ומצטמצם.
  • הפשיעה החקלאית אינה מופנית כלפי יהודים, אלא כלפי כלל החקלאים באשר הם.
  • הפשיעה החקלאית איננה "טרור חקלאי". רק חלק קטן ושולי (0.4%) מהפשיעה החקלאית הוא טרור לאומני כלפי יהודים.
  • הפשיעה החקלאית הלאומנית ("הטרור החקלאי" האמיתי) מבוצעת בעיקר (80%) בידי יהודים ונגד ערבים.
  • לא נמצא ביסוס לטענה כי ננטשו 250 אלף דונם של שטחים חקלאיים כתוצאה מהפשיעה החקלאית ושאלו נרכשו בידי ערבים-ישראלים במימון של מדינות ערב.
  • הנזק מהפשיעה החקלאית אינו מבוטל, אך כלל לא דרמטי ביחס לעלויות ונזקים אחרים בתחום.
  • בניגוד לסיפור על "החקלאות הקורסת", החקלאות הישראלית צומחת. לא רק שאין נטישה של התחום, בעשור האחרון מספר החקלאים והשכירים שהם מעסיקים רק צמח וכך גם משכורותיהם, רווחיהם וסך התוצרת החקלאית שהם מגדלים.

טענה 1: הפשיעה החקלאית במגמת עלייה

לאחר ששמעתם וקראתם את זה בכל גופי התקשורת בישראל במשך שנים, כולכם "יודעים" שזה נכון. החקלאות הישראלית בקריסה, הפשיעה משתוללת, שטחים ננטשים, הרשויות כושלות. אלא שזה לא המצב. משטרת ישראל מבדילה בדיווחיה השנתיים בין פשיעה חקלאית (כולל לאומנית) ובין יתר סוגי הפשיעה בישראל, כך שאפשר להרכיב מהדו"חות הללו את הגרף הבא:

כפי שאתם רואים, לא רק שהפשיעה החקלאית איננה גדלה או בשיאה, אלא שבעשור שנגמר ב-2017 חלה ירידה של 45% בפשיעה זו ואנו כעת בנקודת שפל של לפחות שני עשורים. עקב שינוי שיטת המדידה לא ניתן להשוות בין נתוני 2018 והשנים הקודמות, אך לפי דיווח המשטרה, בחציון הראשון של השנה הנוכחית חלה ירידה של 14% נוספים, מהתקופה המקבילה אשתקד. אבל לציבור מספרים על פשיעה גואה ומשטרה אימפוטנטית.

עיוות התקשורת

שקר "הטרור החקלאי" לא יכול היה להתקיים ללא התקשורת. על פני עשרות אלפי הכתבות על הפשיעה החקלאית, העיתונאים לא הציגו בפניכם – ולו פעם אחת – את גרף הפשיעה החקלאית. לא רק זאת, אלא שבעשור האחרון התקשורת הישראלית רק הגבירה את קצב הדיווח על הפשיעה החקלאית ובשנתיים האחרונות ביתר שאת. במלים אחרות, ככל שהפשיעה דעכה, כך התקשורת הרחיבה את הסיקור לגביה והגדירה אותה במונחים קשים יותר ("מכת מדינה", "טרור חקלאי" וכולי).

אני בוחר לעסוק בתקשורת לפני שנמשיך אל יתר הנתונים, פשוט כי אני משער שכמוני, גם לכם יהיה קשה להאמין שכל כך הרבה אנשים וכלי תקשורת התרשלו או שיקרו לכם, בנושא כל כך בולט ובמשך שנים. ברוב המקרים, העיתונאים פשוט כותבים שהפשיעה החקלאית משתוללת, מבלי להציג ראיות או אפילו לבדוק את הטענה. זה, לצערי, סטנדרט מקובל בתקשורת – לדבר בנחישות על משהו מבלי לטרוח ללמוד עליו.  ב"דה-מרקר", לדוגמה, כתבו ללא כל בסיס ובניגוד לנתונים, ש"בשנתיים האחרונות התגברה מאד התופעה המכונה טרור חקלאי".

אך חלק מהעיתונאים הרחיקו הרבה מעבר לזריקת אמירות בלתי-מבוססות. Ynet ו"ישראל היום", לדוגמה, הציגו ב-2016 נתונים מתוך דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת (הממ"מ), שלטענתם חושף "עלייה מתמדת בפשיעה" החקלאית. שניהם ראיינו את ח"כ חיים ילין מ'יש עתיד', שגם כן הסביר כי הדו"ח קובע שישנה "הרעה משמעותית מאוד בפשיעה החקלאית", כשתחתיו הריצו העורכים כותרת גדולה ודרמטית: "דו"ח חדש: הפשיעה החקלאית משתוללת".

האמנם? גזרתי עבורכם את הגרף הבא, בדיוק כפי שהוא מופיע באותו דו"ח (עמ' 11):

כפי שאתם רואים, ח"כ ילין והעיתונאים בררו מהמחקר את הנתונים השליליים, ניפו החוצה את הנתונים החיוביים – המצביעים על ירידה של כשליש בפשיעה החקלאית בתקופה הנסקרת – ואז הציגו מסקנה שסותרת לחלוטין את המידע שבדו"ח. זו דוגמה בוטה יחסית, אך יש אלפי כתבות עם טענות דומות ברחבי התקשורת הישראלית.

בעיתון "הארץ" הכתב לא האמין למשטרה כי לא ניתן להשוות את נתוני הפשיעה החקלאית מדו"ח 2017 לשנים קודמות, עקב שינוי בשיטת המדידה (ארוע שגרתי בדו"חות שנתיים של רשויות המדינה). הכתב רמז לכך שהמשטרה משקרת על שינוי המדידה בכדי להסתיר את הזינוק בפשיעה. לאחר מכן הוא חישב, בניגוד להוראות המשטרה, את ההפרש בין צורת המדידה החדשה והישנה וקבע כי ישנה "עלייה חדה בהיקף הפשיעה החקלאית" (עלייה של 40% בערבוב שגוי של שיטות המדידה, במקום ירידה של 14% שעליה דיווחה המשטרה).

צנזורה הפוכה

בסיקורם את הפשיעה החקלאית, כל גופי התקשורת בישראל הסתירו או הצניעו את נתוני המשטרה ודיווחיה. דוגמה בולטת אפשר למצוא בדבריו של המפכ"ל אלשיך בכנס באוניברסיטת בר אילן לפני כחודש. בנאומו של אלשיך נמצא ציטוט מדהים, שתקשורת שעושה את תפקידה היתה אמורה לדווח עליו לציבור: "השימוש במונח 'טרור חקלאי' היה קמפיין של חקלאים שנועד להילחם בממשלה משום שסירבה לסבסד חברות ביטוח אשר לא משתלם להן לבטח חקלאים". מפכ"ל המשטרה אומר לציבור שיש קמפיין שנמשך שנים, בו ארגוני החקלאים משקרים לציבור בכדי לסחוט כספים מהממשלה והתקשורת משתפת איתם פעולה ללא כל בסיס. ובתקשורת? דממה. 

למרות שנאום המפכ"ל סוקר בכל כלי התקשורת, נושא הפשיעה החקלאית, שהתקשורת להוטה לדבר עליו בשגרה, הועלם מהדיווחים. "ישראל היום" היה היחיד לדווח על אמירת המפכ"ל, אך עשה זאת על דרך השלילה, כדוגמה נוספת להיותו הזוי ומנותק (כחלק מהתגייסות העיתון להצדקת נתניהו שלא האריך את כהונת מפכ"ל המשטרה שחוקרת אותו).

בעקבות הדיווח של ישראל היום, ראיינו ב"ערוץ 7" את שר החקלאות, אורי אריאל, שאישר כי אכן אין בישראל דבר כזה "טרור חקלאי" ושהוא מסכים, במידה מסויימת, עם אמירת המפכ"ל, שמדובר בקמפיין של ארגוני החקלאים. שמעתם על זה משהו? המפכ"ל ושר החקלאות אומרים שאין בישראל "טרור חקלאי" והתקשורת מעלימה ולועגת. לדוגמה, כתבה בחדשות 10, נפתחה במילים "הטרור החקלאי או בשמו המכובס 'הפשיעה החקלאית'" והסתיימה באיילה חסון שקובעת כי "זו חרפה של משטרת ישראל" ואז המשיכה בקמפיין הבוז והלעג לנתוני המאקרו (מבלי להציג אותם בפועל): "העיקר בטבלאות שהם עושים להם שם במשטרה, הם מסמנים כל מיני "ירידה בפשיעה"".

אבל לא כולם הסתפקו בצנזורה. ב"מקור ראשון" פירסמו טור תחת הכותרת "המפכ"ל אלשיך טועה: פשיעה חקלאית היא טרור". אראל סג"ל וחיים לוינסון חזרו ב-103FM על הסיפור שמשווקים החקלאים על כך שהם מופקרים ושהפשיעה משתוללת. הם הסיקו מכך שהמפכ"ל הוא "חכמולוג" שעוסק ב"משחק מניפולטיבי", שבו הוא איננו בדיוק משקר, אבל הוא מסלף את המציאות עם דקויות סמנטיות ועושה לחקלאים "האשמת הקורבן": במקום לטפל בפושעים, הוא מעליל קונספירציות על נפגעי העבירה.

כך, על ידי היפוך הנתונים, הסתרתם או הגדרת המשטרה כהזויה ומנותקת, הצליחה התקשורת לתחזק את שקר "הטרור החקלאי". העיוות הזה הביא לכך שככל שהמצב משתפר ונרגע, כך הפוליטיקאים וארגוני החקלאים דורשים צעדים יותר קיצוניים. לדוגמה, ח"כ שרן השכל (ליכוד) דרשה לאחרונה להקים יחידה בשב"כ – שבכלל לא אמור לעסוק בפשיעה פלילית – שתילחם ב"טרור החקלאי", שבכלל לא קיים.

ועכשיו כשראיתם בעצמכם שלחלוטין אפשרי שהתקשורת כולה, משמאל ומימין, דיווחה לכם את ההפך המוחלט מהאמת, אנו יכולים להמשיך.

כבכל דיון על פשיעה, בשלב הזה צפויה לעלות הטענה שנתוני הפשיעה הנמוכים נובעים מכך שזו רק הפשיעה המדווחת, ושייאוש החקלאים מהמשטרה מוביל אותם להמנע מדיווח, אשר מוביל בתורו לירידה פיקטיבית במספר התיקים. ארגון "השומר החדש" (להלן: השומר)  – ארגון מתנדבים המבצעים שמירות וסיורים בשטחי חקלאים יהודים – העריך (עמ' 33) על סמך דגימה קטנה למדי, כי כ-80% מהפשיעה החקלאית איננה מדווחת.

טענה 2: הפשיעה החקלאית סובלת מתת-דיווח המסתיר את היקף התופעה

נתוני החקלאים

אלא שנתוני החקלאים מוכיחים שהירידה בפשיעה אינה נובעת מירידה בדיווחים למשטרה. לדוגמה, ארגון מגדלי הדבורים מדווח (עמ' 26) על ירידה של שני שלישים בגניבת כוורות, מאז 2010. אלו לא נתוני הפשיעה המדווחת למשטרה, אלא נתוני הכוורנים עצמם. ארגון מגדלי העופות אינו אוסף נתונים מדוייקים, אך בכל זאת מדווח (עמ' 26) כי גם בלי נתונים ניכרת ירידה ברורה בפשיעה בשנים האחרונות. ארגון מגדלי הבקר דיווח ב-2010 על סנכרון בירידה בגניבות הבקר והצאן שהם רואים (42%), לבין הירידה עליה מדווחת המשטרה ודיווח על המשך הירידה ב-2011 (עמ' 8) ושוב בשנה שעברה (עמ' 23), עם הציטוט הבא: "במבט ארוך טווח הייתה ירידה ניכרת בגנבות ראשי הצאן והבקר בשנים האחרונות, מכ-14-13 אלף ראשים בשנת 2000 לכ-3-4 אלף בשנת 2013". כלומר, לפי מגדלי הבקר עצמם, היתה ירידה מסחררת של 74% בגניבות הבקר והצאן, משנת 2000.

למעשה, הטענות והציטוטים בתקשורת ובכנסת על עלייה בפשיעה החקלאית מגיעים תמיד ללא מספרים ולרוב מפי מי שמודים שכלל לא בדקו או אוספים נתונים בנושא.

נתוני המשטרה

כפי שאתם רואים, במחקר ואיסוף ציטוטים קטנים פה ושם, אפשר להבין מארגוני החקלאים עצמם, כי טענת "הירידה נובעת מעלייה באי-דיווח, עקב התייאשות החקלאים" היא שקר. יתרה מכך, המגמה בנושא הדיווח בכלל הפוכה ובשנה האחרונה חלה עלייה של 300% בדיווח למשטרה על פשיעה חקלאית (עמ' 12).

אפשר להמשיך ולהסביר מדוע תת-הדיווח איננו משמעותי, אך המפכ"ל ומפקד מג"ב, כבר עשו זאת היטב בדיונים בשנה האחרונה בכנסת (שלא סוקרו בתקשורת), מהם ערכתי עבורכם את הסרטון הבא. בקצרה: השניים מסבירים כי המשטרה מחוברת לקבוצות הוואטסאפ של החקלאים (כך שגם אם לא מוגשת תלונה הם מודעים לפשע ויוזמים תלונה בעצמם), הם עורכים סקרי עבירה בכדי לגלות את מידת תת-הדיווח (מתקשרים לתושבים ושואלים האם היו קורבנות לעבירות עליהן לא דיווחו), מקבלים דיווחים ישירות מארגוני החקלאים ו"השומר" (גם אם החקלאי הפרסונלי בחר שלא לדווח), העלו משמעותית את עבירות החשיפה (עבירות שהמשטרה חושפת בעצמה, במארבים, סיורים וכולי) ומדגימים מאירועים אמיתיים מהשבועות שלפני הדיון לאיזו רמה של דיווחים הם הגיעו בשנים האחרונות ("בן אדם התלונן על שקית אננס שגנבו לו; בן אדם התלונן על שני שקים של זיתים; בן אדם התלונן על ארבע תרנגולות שגנבו לו").

מול המפכ"ל ומפקד מג"ב, יושבים אותם ארגוני חקלאים שמספקים את הנתונים שהצגתי מעלה על ירידה דרמטית בפשיעה החקלאית (במסמכים שלא מפורסמים בתקשורת), אך שמול המצלמות וחברי הכנסת (מנתבי התקציבים) הופכים עורם ומסבירים כי המשטרה טועה והפשיעה דווקא גואה.

טענה 3: הפשיעה החקלאית מבוצעת בידי ערבים ונגד יהודים, מה שמוכיח שהיא טרור לאומני

הטענה הזו לרוב אינה מצויינת בגלוי. רוב הכתבות מציינות שמדובר בפושעים ערבים ובעבור העיתונאי וצרכן החדשות היהודי, התמונה ברורה מאליה: ערבים עושים דברים רעים ליהודים = טרור לאומני. אך מי שבכל זאת רוצה לבסס את עצמו, מצביע על העובדה שמרבית עברייני הפשיעה החקלאית הם ערבים וכמעט כל קורבנותיה הם יהודים. מבחינתם ולמעשה מבחינת כלל הציבור היהודי, די בכך. לדוגמה, בדיון בכנסת (עמ' 32) במאי, חה"כ אוחנה (ליכוד) התפרץ כשטענו שמדובר בפשיעה כלכלית בלבד: "רוב מוחלט של העבריינים שנתפסו הם ערבים. למה אנחנו מייפים את זה?".

מתאם + גזענות = סיבתיות

הטענה של אוחנה וכלל העוסקים בנושא, מתבססת על שני הנתונים הבאים, שמופיעים בדו"חות הכנסת והמשטרה.

לכאורה קשה להתווכח עם המספרים הללו. אם פשיעה איננה לאומנית, היינו מצפים שתהיה רנדומלית, לא? איך ניתן לטעון שהפשיעה החקלאית איננה טרור, אם 80% ממבצעיה הם ערבים ו-98% מקורבנותיה הם מישובים יהודיים?

מה שעשו חברי הכנסת, התקשורת וארגוני החקלאים, זה להסיק קוזציה (סיבתיות) מקורלציה (מתאם) – בלי לבדוק סיבות אחרות שעלולות להסביר את הנתונים, עקב הגזענות הפאסיבית שלנו כלפי ערבים. בדקנו את החלוקה בין נפגעים יהודים לערבים, אבל לא בדקנו כמה מהחקלאים הם יהודים (נסו לדמיין את תגובתכם לעיתון אירופי שהיה מפרסם שיהודים אחראים לרוב הפשיעה בשכונה מסוימת, מבלי לציין שהם מהווים 95% מתושביה). אז מה אחוז הקרקע החקלאית המעובדת (זו שבפועל מגדלים עליה משהו) ביישובים הערביים? לפי נתוני משרד החקלאות (עמ' 31 ו-44), הערבים מעבדים רק כ-11.5% משטחי החקלאות המעובדים בישראל. דהיינו 88.5% מהשטחים החקלאיים החשופים לפשיעה חקלאית, הם מראש של יהודים. 

עדיין יש כאן סטייה של 9.5%, שיכולה, לכאורה, להעיד כי חלק מהפושעים מכוונים את פשיעתם כלפי יהודים. אלא שנתון ה-98% הוא לגבי מיקום העבירה – ישובים יהודיים במרחב הכפרי – כך ששוב נשאלת השאלה: מה אחוז הישובים היהודיים מכלל הישובים במרחב הכפרי?

המרחב הכפרי מורכב מ-965 יישובים כפריים: 929 יהודיים ו-36 לא-יהודיים (עמ' 5). כך ש-94.3% מהיישובים החשופים לפשיעה חקלאית, הם מראש ישובים יהודיים. וכך ירדנו להפרש של 3.7%, שהוא כבר חסר מובהקות סטטיסטית ואינו מעיד על פשיעה לאומנית המכוונת כלפי יהודים, אלא כלפי חקלאים באשר הם.

ועכשיו, כשמבינים ש-88.5% מהקרקע החקלאית המעובדת ו-94.3% מהישובים הכפריים הם יהודיים, לפתע זה נראה פחות חריג ש-98% מקורבנות הפשיעה החקלאית הם יהודים (ייתכן, אולי, שהאחוזים הבודדים הללו של הטייה לרעת הישובים היהודים אכן נובעים מהאחוז הקטן של הפשיעה החקלאית שהוא בכל זאת לאומני – ועל כך נדבר בטענה מספר 4).

נדידת הפשיעה החקלאית

נבדוק את תזת הלאומנות של הפשיעה החקלאית מזווית נוספת: אם אכן מדובר בטרור לאומני, אנו מצפים שכאשר נמנעת מאותם ערבים יכולת לפגוע בחקלאים יהודים, הם פשוט לא יבצעו את הפשע. בכל ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אין ולו מקרה אחד של פלסטיני שנשא חגורת נפץ, הגיע למכשול כלשהו שמנע ממנו לבצע את הפיגוע (נניח חומת ההפרדה) ואז הסתובב אחורה וביצע את הפיגוע באוטובוס פלסטיני במקום. זה ברור מאליו: פשיעה לאומנית לא נודדת עקב חוסר יכולת לפגוע – בוודאי שלא מופנית בחזרה אל הלאום של הטרוריסט. אז מה לגבי הפשיעה החקלאית?

עם האכיפה האינטנסיבית בשנים האחרונות אצל חקלאים יהודים ובשילוב פעולות השמירה והסיור של עשרות אלפי מתנדבי "השומר" (שלמעט חריגה קטנה, שומרים אך ורק על יהודים), המגמה כיום היא לרעת החקלאים הערבים. לפי נתוני 2018 (עמ' 6) עד חודש מאי, 80% מגניבות בעלי החיים הן במגזר הערבי, למרות שכאמור, הם מהווים רק כ-2% מהעסקים החקלאים. מפקד מג"ב הסביר בדיון בכנסת (עמ' 15) במאי, כי "84% מהגניבות [החקלאיות] נדדו למגזר הערבי". מפכ"ל המשטרה חיזק את דבריו: "ככל שחולף הזמן, אנחנו מבינים שזאת באמת מגמה, שאמנם יש ירידה בסך הכול, אבל בתוך הירידה הזאת יש עלייה במגזר הערבי, כלומר: יש נדידה של הפשיעה מהמגזר היהודי למגזר הערבי".

ולמרות שהמשטרה אומרת לחברי הכנסת, ארגוני החקלאים והתקשורת, שהפשיעה נדדה למגזר הערבי, לא רק שאף אחד מהם לא מדווח על כך (למיטב בדיקתי נתון זה נותר קבור בפרוטוקולים של ועדות הכנסת, למרות שהישיבות כן סוקרו), אלא שהם ממשיכים לדווח על הפשיעה החקלאית כטרור לאומני.

הנתונים שהתקשורת הסתירה מכם

אבקש מכם להקדיש 5 דקות, בכדי להקשיב למספר קטעים שהרכבתי (באופן גס) משני דיונים בכנסת בחודשים האחרונים, שהתקשורת לא דיווחה עליהם, והם הפוכים לחלוטין ממה שהיא מאכילה אתכם בו.

המדובר (שוב) במפכ"ל המשטרה ומפקד מג"ב, שמנסים להסביר כי מדובר בפשיעה כלכלית, שנמצאת בירידה דרמטית, ולא בטרור. אלא שהח"כים דורשים שיקצרו דבריהם, יצמצמו שקפים (המלאים בנתונים "רעים" מבחינתם) ובכל פעם שאלו מציגים את נתוני הירידה בפשיעה החקלאית, כל האולם פורץ בצעקות בטענה שהמידע שגוי ובדרישה שישתמשו במונח "טרור חקלאי" ולא פשיעה. אולי הסרטון הזה יעזור לכם להבין איך יכול להיות שהרשויות והנתונים חושפים דבר אחד, אבל אתם שומעים על דבר אחר לגמרי.

למה הח"כים מתעקשים לקרוא לזה טרור?

חברי הכנסת לא סותרים את דברי המפכ"ל ומפקד מג"ב, אלא מסבירים אמת כלכלית-שלטונית עצובה וידועה בישראל: קשה מאוד להשיג תקציבים ותמיכה ציבורית, מבלי לשלב בנושא טיעוני ביטחון. להלן כמה ציטוטים מדהימים בעיניי מדיון בנושא בכנסת, בהם נבחרי הציבור מסבירים מדוע צריך לשווק סיפור על "טרור חקלאי" המטעה את הציבור ומסית אותו נגד ערבים (2 מיליון מהם אזרחי המדינה), בכדי לקדם טיפול בבעיה קטנה יחסית, שאופיה פלילי וכלכלי בלבד.

ח"כ לאה פדידה מהמחנ"צ (עמ' 26): "אם נגדיר את זה בסדר העדיפויות ותהיה לכך יחידה מיוחדת שנגדיר אותה למלחמה בטרור לאומני, קרי, חקלאות, אזי לא יהיו מקרים כאלה. […] בואו נחליט שזה אירוע ביטחוני לאומי ונחליט שאנחנו נלחמים בזה כמו בטרור"

ח"כ איילת נחמיאס ורבין מהמחנ"צ (עמ' 32): "[ההגדרה כטרור] קשורה לטיפול אבל היא גם קשורה לנושא הפיצוי. כאן למשל בנושא טרור העפיפונים, אנחנו רואים יחסית פעולה מהירה והם יקבלו אני מקווה פיצוי ממס רכוש. הדבר הזה חשוב"

ח"כ אמיר אוחנה מהליכוד (עמ' 31): "עד שלא נפסיק לקרוא לו פשיעה חקלאית ונתחיל לקרוא לו טרור כלכלי, הבעיה הזו לא תיפתר. מה המשמעות של ההגדרה של האירוע הזה כטרור כלכלי? ראשית, הקצאת המשאבים הראויה לטיפול בטרור. […] ההגדרה כפשע חקלאי בעצם מסמנת גם למשטרה וגם לרשויות שאלה עבירות רכוש. עבירות רכוש, אפשר להעביר הלאה. […] אבל כאשר אנחנו מגדירים את זה טרור כלכלי, אנחנו בעצם אומרים להם שזה נמצא לא בראש אולי אבל גבוה יותר בסדרי העדיפויות של המשטרה"

ח"כ איתן ברושי מהמחנ"צ (עמ' 17): "אני מציע לחברי יושב ראש הוועדה לבחון האם זאת פשיעה או טרור לאומני לפי התוצאות ולא לפי הכוונות. […] אין לוותר על ההכרזה כעל פשיעה לאומנית כי אחרת זה לא יטופל ולא יפצו את החקלאים".

כפי שאתם רואים, מרבית הציטוטים מגיעים דווקא מח"כים מהשמאל. הרי החקלאים – מהמושבים והקיבוצים בעיקר – הם הבייס השמאלני. מזה עשורים שהשמאל הישראלי רודף (בצדק) ימנים על התבטאויות גזעניות כלפי ערבים ומלין על כך שדברי הסתה הנשמעים מנציגיהם, עלולים ולעיתים מובילים לגזענות ואלימות בשטח. אך אחד בפה ואחד בלב. ובדיוק כפי שהשמאל מטיח במסיתים הימנים, גם להתבטאויות האלה יש השלכות בפועל: עלילת הטרור החקלאי הערבי הולידה טרור יהודי נגדי של "פעולות תגמול" ו"תג מחיר" חקלאי בהיקפים גדולים. יהודים ששמעו על "הטרור החקלאי" הגיעו למסקנה שחייבים לפעול. הם נכנסים לשטחי חקלאים ערבים, משמידים, מציתים ומותירים אחריהם גרפיטי שמסכם את העלילה שגם השמאל מפיץ: "די לטרור החקלאי".

כתובת שרוססה ליד עצי תאנה וגפנים שהושחתו בכפר הפלסטיני בורקא (איאד חדאד / בצלם)

טענה 4: הפשיעה החקלאית על רקע לאומני מבוצעת על ידי ערבים

כמעט בכל כתבה שעסקה בנושא נאמר במפורש או במשתמע, כי האחראים העיקריים לטרור החקלאי הם ערבים. אלא שהמשטרה מתייקת עבירות פליליות כ"לאומניות", כאשר הן עונות להגדרה הבאה: "מעשים פליליים הכוללים פגיעה בנפש ו/או ברכוש […], אשר נעשו או תוכננו להיעשות כדי להשפיע על עניין מדיני, אידיאולוגי או דתי". בכדי לקבוע האם מדובר בפשע לאומני, המשטרה ובתי המשפט מחפשים הודאה של החשוד בכוונה לאומנית, מידע שיסגיר כוונה שכזו מביתו או מפרופילים ברשתות החברתיות או ראיות בזירת הפשע המוכיחות זאת (דוגמת גרפיטי לאומני או גרימת נזק שלא למטרות סחיטה וכדומה).

אז מה אומרים נתוני המשטרה (עמ' 14) על פשיעה חקלאית שהיא באמת לאומנית ובאמת עונה לקריטריונים של טרור חקלאי? בדיוק ההפך ממה שמשווק לציבור.

בשנים 2011-15 המשטרה תיעדה 116 תיקים של פשיעה חקלאית על רקע לאומני. כלומר, 98% מהפשיעה החקלאית בתקופה זו לא היתה לאומנית. מתוך ה-2% שהינה לאומנית, 93 תיקים הם נגד יהודים ו-23 נגד ערבים. או במילים אחרות, רק 0.4% מהפשיעה החקלאית בתקופה זו היא פשיעה לאומנית כנגד יהודים, ונרשמו פי 4 יותר מקרי טרור חקלאי יהודי מאשר ערבי.

סיכום טבלת החשודים המופיעה מעלה דווח בדו"ח הממ"מ וצוטט באופן נרחב בתקשורת. מדובר ממש בעמוד הראשון של הדו"ח, לאחר תוכן העניינים (ראו את החלק הרלוונטי בתמונה מטה). כל אותן כתבות ציטטו מתוכו את נתוני הפשיעה החקלאית נגד יהודים, אבל השמיטו את נתוני הטרור החקלאי היהודי נגד ערבים ( עמ' 4). העובדה שיש פי 4 פושעים חקלאיים ערבים מאשר יהודים, דווחה בכל כלי התקשורת היהודים. את העובדה שבפשיעה החקלאית הלאומנית המצב בדיוק הפוך – פי 4 אירועי טרור חקלאי יהודי מאשר ערבי –  לא מצאתי בתקשורת המיינסטרים.

צילום מתוך דו"ח הממ"מ, עמ' 4

בצורה הזאת הצליחו התקשורת, הפוליטיקאים וארגוני החקלאים לעוות את השיח על הנושא. הם גרמו לנו לדבר על פשיעה חקלאית-כלכלית כ"טרור חקלאי" ועל ידי הסתרת הנתונים הסותרים, הם גרמו לנו לייחס את הטרור החקלאי לערבים, למרות ש-80% ממבצעיו הם יהודים. או אם נחזור לניסוח של חה"כ אוחנה: רוב מוחלט של העבריינים שנתפסו הם יהודים. למה אנחנו מייפים את זה?

טענה 5: כתוצאה מהטרור החקלאי חקלאים נטשו 250 אלף דונם, אותם רכשו ערבים במימון סודי של מדינות ערב

נשיא התאחדות האיכרים, דובי אמיתי, הסביר ברצינות מוחלטת בכנסת ישראל (עמ' 16), כיצד הפשיעה החקלאית היא למעשה קונספירציה מתוכננת מראש, שמטרתה להביא את החקלאים לנטוש אדמותיהם. לטענתו, בצורה זו הם הביאו לנטישה של 250 אלף דונם בעשור האחרון (להלן "עלילת ה-250") אשר נרכשו ע"י ערביי ישראל, בעזרת מימון של מדינות ערב, כחלק ממהלך של "גאולה הפוכה" של קרקעות ישראל (להלן "עלילת הגאולה ההפוכה").

איש באולם לא דרש הוכחות לטענה. להפך: ח"כ השכל (ליכוד) אישרה שכך הדבר ("לא סתם דובי אמר שאנשים ממדינות שונות מתחילים לקנות את השטחים האלו", עמ' 17) וח"כ יצחק וקנין מש"ס הדגים כמה עלילה זו נתפסת כאמת שכלל לא צריך לטרוח בהסברתה ומעיר: "ידוע, הכל ידוע".

לטובת מי שמעולם לא שמעו על העלילות הללו, אציין שמדובר בקונספירציה שמפורסמת כעובדה ידועה בתקשורת הישראלית באופן שגרתי, היא קונצנזוס בקרב ארגוני החקלאים, וח"כים מימין ומשמאל טוענים שוב ושוב כי היא אמיתית ומהווה רכיב חשוב ברציונל להגדיר את הפשיעה החקלאית כטרור.

אילו קרקעות ננטשו?

פניתי לארגון "השומר", ממשווקיה הראשיים של עלילת ה-250 מזה כעשור, בכדי לשאול על מה היא מבוססת והאם אפשר לצפות בראיות לכך. דוברת הארגון השיבה: "אתה מוזמן להסתכל בדו"ח מבקר המדינה ממאי 2009 על מה שהמדינה מכנה באותו דו"ח 'נטישת הקרקע כמכת מדינה'". עוד לפני שנכנסתי לקרוא, היה ברור שדו"ח מ-2009 לא יהיה רלוונטי לטענה העוסקת בעיקר בעשור האחרון. יתרה מכך, הציטוט שהביאו השומר כלל לא מופיע בדו"ח. מה שמוגדר בדו"ח כ"מכת מדינה" (עמ' 51) הן כלל עבירות הבנייה והפלישה בישראל ולא נטישת קרקעות חקלאיות. אפילו קביעה זו בדו"ח מ-2009, מפנה את הקורא לשני מקורות: דו"ח המבקר מ-2005 על אולמות ארועים בלתי-חוקיים באזור השרון ו-3 פסקי דין משנות ה-80 וה-90. בקיצור, אין קשר בין דו"ח המבקר לטענת השומר.

דוברת השומר הוסיפה ש"כשאנחנו מדברים על נטישת קרקעות אנחנו מדברים על קרקעות של חקלאים, שטחי אש ושטחים פתוחים נוספים כמו שמורות ויערות. אנו מסתכלים על נושא הנטישה בצורה רחבה יותר". אלא שבאף אחד מהמקומות בהם פרסמו או שיתפו את עלילת ה-250, הם לא ציינו דבר מלבד קרקעות חקלאיות. כך, למשל, התבטא לאחרונה בכנסת סמנכ"ל המרחבים של "השומר", אורי ספיר (עמ' 33): "בפועל חקלאי מדינת ישראל, בן אם אלה קיבוצים, בין אם אלה משקים פרטיים במושבים או במושבות, נטשו בעשר השנים האחרונות כ-250,000 דונם, שזה חמש פעמים העיר תל אביב". כך גם התבטא מנכ"ל השומר, יואל זילברמן, בכתבה לחדשות התאגיד: "היום במדינת ישראל, יש יותר מ-250 אלף דונם שננטש. זה העיר תל-אביב, חמש פעמים. ואז השתלטו עליהם עבריינים. לפני כן, המגן שהיה שם זה החקלאי". לא צה"ל ושטחי אש, לא שמורות טבע ויערות ולא שום דבר אחר. ככל שאני ראיתי, התוספת לגבי "נטישה בצורה רחבה יותר", הגיעה רק כאשר אני פניתי לשומר ודרשתי הוכחות לטענתם.

תגובת התאחדות האיכרים לבקשתי להוכחות לאותה טענה, נקטה בטקטיקה דומה: "מזה זמן רב נאספים אצלנו נתונים שמעידים על מגמה של נטישת אדמות חקלאיות בשל מגוון סיבות. בין היתר מדובר על מכירת אדמות טאבו, החזרת שטחי מנהל ועוד". כאשר הם מתבקשים לספק פירוט, לפתע יש "מגוון סיבות". אבל, לדוגמה, כשאמיתי התראיין ב"לונדון את קירשנבאום" הוא שטח שוב את עלילת ה-250. ירון לונדון המופתע שואל אותו: "אתה בטוח שזאת הסיבה העיקרית? אין דור יורש, לא משתלם להיות חקלאי…". אך אמיתי חותך את לונדון ופוסל ב-"לא, לא, לא".

עכשיו קחו את התשובה החד-משמעית של אמיתי ללונדון והשוו אותה למה שכתב בסטטוס שפרסם שנה לפני כן: "החקלאות בישראל בשנים האחרונות הולכת ומפסידה והופכת פחות ופחות רווחית, כך שגילם הממוצע של החקלאים עומד על 65 ומעלה. חוסר הרווחיות מרחיק את דור ההמשך מהמשקים, עובדה אשר מובילה לנטישת קרקעות". לפתע הסיבה היא בדיוק זו שפסל אצל לונדון: אין דור המשך ולא משתלם להיות חקלאי.

הטקטיקה הזו חוזרת אצל ארגוני החקלאים שוב ושוב. בכל פעם שהם מדברים על בעיה מסויימת בחקלאות (הקצאות המים, הפשיעה החקלאית, פתיחת היבוא וכולי), הם מתעקשים שכל מצוקותיהם נובעות מאותה בעיה. על מה מדברים היום? פשיעה חקלאית? החקלאות קורסת בגללה ובגללה בלבד. היום מדברים על המים? החקלאות קורסת בגללה ובגללה בלבד. כארגון שנועד לייצג אינטרסים עסקיים זה אפילו לגיטימי להפעיל לחץ שכזה על המדינה. אלא שבנושא הפשיעה לא מדובר רק על תקציבים, אלא גם חייהם של מיליוני ערבים ויחס היהודים אליהם. ושם, השקרים וההגזמות של אמיתי וארגוני החקלאים, הופכים כבר להסתה.

למה ננטשו הקרקעות?

נחזור לעלילת ה-250. דוברת השומר הוסיפה: "אם לדוגמה היית לוקח נתח של 50 קיבוצים בגליל והיית בודק את מצב החכירה שלהם לפני 20 שנה (בשנות ה-90) ומצבם כיום (מבחינת שטחי המרעה והגידולים של החקלאים). לא היית מאמין למה שהיית מגלה". שוב, ההפנייה ללפני 20 שנה, אינה רלוונטית לטענה לגבי העשור האחרון. כמו כן, שוב השומר לא מנפיק נתונים או סימוכין.

אנחנו הרי מדברים על שנים של משבר במגזר החקלאי, כשקיבוצים ומושבים רבים פשטו רגל, עד שמשלם המיסים נדרש לחלצם בעשרות מיליארדים. הקיבוצים והמושבים  מכרו שטחים, החזירו 20 אלף דונם חקלאי למדינה, הסבו עשרות אלפי דונמים של שטחים חקלאיים לצימרים, תחנות כוחמתקני אנרגיה סולארית באלפי דונמים, דיור ועוד (לדוגמה, בהתאם להחלטה 1445 של רשות מקרקעי ישראל, המדינה רשאית לקחת חזרה נחלות חקלאיות שאינן מעובדות בפועל לטובת בניה לדיור ומאז אכן נלקחו 11,300 דונם, ועוד 110 אלף דונם חקלאיים מיועדים לאותו גורל). אין בין זה ובין נטישה בגלל פשיעה חקלאית כל קשר.

און ריפמן, ממקימי השומר, מספר בעצמו שבקיבוץ שלו, רביבים, החליטו בעקבות מצוקה כלכלית, לחסוך 50 אלף שקל בשנה על דמי חכירה של 100 אלף דונם של אדמות מסביב לקיבוץ, שלא היו בשימוש. כך, ללא כל קשר לפשיעה. לאחר מכן, בדואים חכרו את השטח שהקיבוץ נטש והתיישבו שם, באופן חוקי לחלוטין. אלא שברגע שהבדואים הגיעו, מבחינת השומר וכפי שאומר ריפמן, מדובר בשטח "אבוד" ואדמה ש"נמחקה".

לשיטת השומר וארגוני החקלאים, חקלאים יהודים מעבדים את הקרקע ובגלל חקלאים ערבים אנו מאבדים את הקרקע. וכשזו תפיסת העולם וכשאתה מגדיר כל אדמה שלא-יהודי שוכר, חוכר או רוכש באופן חוקי, כאדמה מחוקה שאיבדנו את המשילות בה, אז קל להגיע למאות אלפי דונמים אבודים. רוצים לראות כמה זה קל?

השתלטות עבריינית? לא ממש

בסוף 2016 פרסמו השומר את הסטטוס המצורף מטה. בין השאר הם מדווחים על "השתלטות על קרקעות חקלאיות (דוגמת קיבוץ סאסא שנטשו אלפי דונמים לפני חודשים בודדים)". כפי שהשומר וארגוני החקלאים מקפידים לעשות, הם אינם מציינים שמדובר על קרקע בהחכרה קצרת מועד – דהיינו שמדובר ביציאה מחוזה שכירות וקרקע שנשארת בידי המדינה (ולא נניח עברה לידי ערבים או גורמים עלומים מחו"ל). הם גם לא מציינים שמדובר באדמת מרעה ולא קרקע חקלאית (הרושם הנוצר הוא שננטשו שדות שבהם גידלו משהו ולא "סתם" שטחים פתוחים אליהם יצאו עדרים בכדי לאכול קצת עשב).

פניתי לקיבוץ סאסא ושאלתי האם אכן ננטשו קרקעות של הקיבוץ ואם כן, מדוע? רמי זיו, מנהל העסקים של הקיבוץ, השיב: "הקרקעות שהחזרנו למדינה נועדו לגידול בקר, הן היו בחכירה זמנית ומותנית בכמות הפרות שהיו לנו. מכרנו את העדר והחזרנו למדינה את הקרקעות". אף מילה על השתלטות. המשכתי ושאלתי: "וההחלטה למכור את העדר גם כן היתה משיקולים כלכליים/מקצועיים בלבד?". וזיו השיב בשנית: "אכן כך". לבסוף הלכתי על גישה ישירה, בכדי להמנע מטעויות וספקות: "האם מכרתם את העדר כתוצאה ממעשים פליליים כלפיכם או כלפי העדר?" ואף הוספתי לינק לסטטוס של השומר. אך זיו הבהיר שלישית: "החזרנו את הקרקע מרצון ולא מתוך איומים של גורם כלשהו, ההחלטה היא כלכלית בלבד".

רצה הגורל ובמקרה פרסמו לאחרונה בחברת החדשות כתבה על הפגיעה בענף גידול הבקר לבשר בישראל, כתוצאה מפתיחת הייבוא. ומי מובא שם כדוגמה הראשית לתופעה זו? קיבוץ סאסא, כמובן. אתם מוזמנים לצפות (החל מ-1:03), ולחפש בעצמכם קשר בין טענות השומר למציאות.

וסאסא לא לבד. השומר השתמשו גם בקיבוץ רביבים כדוגמה להשתלטות, אך כפי שריפמן העיד בעצמו, גם שם מדובר בהחלטה פיננסית של הקיבוץ, שלא קשורה לפשיעה חקלאית. קשה לראות איך בשומר "טעו" והפכו החלטה פיננסית של שני קיבוצים, לכזו שנבעה מפשיעה חקלאית – במיוחד כאשר בסאסא אומרים זאת בפה מלא לכל מי שטורח לשאול וכשרביבים הוא ביתו של אחד ממייסדי השומר. השאלה המתבקשת היא האם כך אוספים בשומר ובארגוני החקלאים את הדונמים הנטושים שהם מייחסים לעלילת ה-250 אלף ואז משתמשים בהם להסתה כלפי ערבים?

 ראוי גם לציין שארגוני החקלאים והשומר לא מודאגים מכל אדמה שנלקחת מחקלאים בישראל. לדוגמה (מיני רבות), 1,700 דונם המשמשים (כחוק) חקלאים עניים בדרום הארץ, יופקעו על פי התכנון כדי לבנות ישוב וילות לעשירים, והחקלאים ישארו ללא פרנסה. לכאורה מקרה קלאסי לטיפול ארגוני החקלאים ובמיוחד השומר שכל כך מודאג מנגיסה בשטחי החקלאות של המדינה. וארגוני החקלאים? דוממים. אולי זה כי אותם חקלאים הם מהכפר הבדואי (המוכר והחוקי) ביר הדאג', והעשירים שיבנו וילות על אותם שטחים חקלאיים הם כולם יהודים.

ידוע לנו אבל אנחנו לא יכולים לגלות

כשביקשתי מהתאחדות האיכרים הוכחות לטענת נשיאם כי האדמות מעלילת ה-250 נרכשות במימון מדינות ערב, הסיפור בכלל התפרק: "ידוע לנו על גורמים זרים שמנסים לרכוש את הקרקעות בסכומים גבוהים יותר מן המקובל, לצורך השתלטות על הקרקע. […] אין ביכולתנו להעביר את הנתונים שהצטברו אצלנו על מנת לא לפגוע בפרטיותם של מוסרי המידע, אך העברנו למספר גורמים בממשלה והעניין נבדק כעת על ידי גורמים מוסמכים לטובת דיוק הנתונים".

פתאום האדמות שנרכשו ע"י מדינות ערב, הופכות ל"זרים" ש"מנסים לרכוש". המידע על העסקאות הללו הועבר ל"גורמים" אחרים שיבדקו אם באמת כך הדבר. אלא שזה לא עצר אותם מלטעון בעשור האחרון בפני הציבור והכנסת, שזו המציאות כבר עכשיו. נסו למצוא בקטע הבא מתוך ראיון עם נשיא ההתאחדות ל"ערוץ 7", היכן בדיוק הוא מדבר על איזו אי-ודאות, הליך בדיקה או "מגוון סיבות" לנטישת האדמות החקלאיות.

אבל אולי בהתאחדות לא ממציאים נתונים? אולי בכל זאת יש כמה עסקאות שנבדקות? החלטתי לשאול שאלה שתעקוף את תירוץ הפרטיות: כמה עסקאות ישנן החשודות כנובעות ממימון מדינות ערב ובכמה דונם מדובר? הרי אם באמת יש עסקאות, ציון מספרן וסך השטח של כולן, לא יסגיר אף חקלאי ספציפי. אך בהתאחדות סירבו לפרט, ללא כל הסבר.

ולאחר כל אלה, מצאתי ראיון של נשיא ההתאחדות בערוץ 20, בו הוא חושף את השקר של עצמו (גרסה מקוצרת בוידאו מטה). המראיינת שואלת את אמיתי (0:33): "למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'גאולה הפוכה'?". אמיתי משיב עם הקונספירציה המוכרת: "אנחנו יודעים לומר היום, שערביי ארץ ישראל משתלטים על אדמות המדינה" (לא "מנסים להשתלט"), ואז מגיע החלק המעניין (0:55): "אנחנו רואים קנייה של אדמות על ידי גורמים ואתם יודעים מה? עוד לא שמתי את האצבע על הקצה חוט אבל אני אומר פה באחריות: הכסף מגיע מחו"ל".

אמיתי חושף שלא רק שאין לו הוכחות, אלא אין לו אפילו קצה חוט לגיבוי התאוריה הגזענית שהוא מציג כעובדה מוגמרת מזה עשור. באותה נשימה הוא גם קובע שזה לא משנה, ושהוא יודע את שאינו יודע. 

וזה לא רק שלאמיתי ולארגוני החקלאים אין קצה חוט לגבות את העלילה, אלא שהם שוכחים בנוחות לציין שגם ככה, בלתי אפשרי לממשה. 93% מקרקעות המדינה נמצאות בבעלותה ואינן ניתנות לרכישה (לכל היותר חכירה וגם היא מוגבלת לאזרחי המדינה). נשארו לנו כ-7% של קרקעות פרטיות. אלא שמחציתן כבר היום ומזה עשורים בבעלות פרטית של ערביי ישראל (עמ' 8). כך שרק כ-3.5% של קרקעות פרטיות בישראל זמינות ל"גאולה הפוכה" ומרביתן נמצאות בכלל באזור המרכז ויקרות להחריד (עמ' 38). לא רק זאת, אלא שאותם 3.5% זמינים מזה עשורים לרכישה, אך איש לא קנה או השתלט עליהם. ואכן, אם נבדוק את נתוני שטחי החקלאות, נראה שלפי נתוני הלמ"ס מ-2.83 מיליון דונם ב-2006, הגענו ל-3.02 מיליון דונם ב-2016. לא נטישה של 250 אלף דונם, כפי שמשווקים החקלאים ומפיצה התקשורת, אלא התרחבות של 190 אלף דונם. 

תגובות:

השומר החדש: לאחר שהסברתי כיצד ההפניה שלהם לדו"ח המבקר מ-2009 אינה רלוונטית לדיון וביקשתי את המקורות לטענותיהם, הם לא הצליחו להנפיק תשובה מאז ה-5.6 ולמרות טענתם שיחזרו אלי, הפסיקו להגיב לפניותיי. למרות זאת, זילברמן ואחרים בארגון ממשיכים להפיץ את עלילת ה-250.

התאחדות האיכרים ונשיאה דובי אמיתי: ב-11.6 פניתי להתאחדות וביקשתי הסבר והוכחות לטענות נשיאה, כי הוא יודע "בוודאות" ויש לו "הוכחות" לכך שננטשו 250 אלף דונם כתוצאה מהפשיעה החקלאית וששטחים אלו או חלקם נרכשו על ידי ערבים במימון סעודי. ההתאחדות טענה כי אינה יכולה לחשוף את ההוכחות מטעמי פרטיות, אך סירבה לספק מידע שאין בו לפגוע בפרטיות (כגון מספר העסקאות וסך השטח). לכל יתר השאלות סירבו לענות.

מאיר צור, מזכ"ל תנועת המושבים ויו"ר התאחדות חקלאי ישראל: צור קבע שטענת נטישת 250 אלף הדונמים בגלל הפשיעה החקלאית, היא נכונה ושמדובר ב"נתונים מדוייקים". ביקשתי מתנועת המושבים והתאחדות החקלאים שינפיקו לי את אותם "נתונים מדויקים" המגבים טענתו של צור. הארגונים ביקשו לבדוק ולחזור אלי ב-11.6 ומאז הפסיקו להגיב.

טענה 6: הנזק מהפשיעה הכלכלית מרסק את החקלאות, חקלאים רבים עזבו את התחום

מספר החקלאים ירד? לא בדיוק 

עוד אחת מטענות ארגוני החקלאים המופיעה כעובדה בתקשורת, היא שכתוצאה מהפשיעה החקלאית המוני חקלאים ברחו מהתחום – במיוחד בעשור האחרון. אז הלכתי לבדוק את נתוני למ"ס על המועסקים בחקלאות. ב-2007 עסקו בחקלאות 43,300 ישראלים וב-2016 המספר ירד ל-37,900. לכאורה, 5,400 חקלאים עזבו את התחום. אלא שכשמסתכלים מי בדיוק עזב, רואים שמדובר ב-5,700 שכירים (וגם הם לא באמת עזבו, אלא הוחלפו בפלסטינים ועובדים זרים). מה שאומר שלא רק שבעלי/חוכרי האדמות לא נטשו את התחום בעשור האחרון, אלא שנוספו 300 חקלאים חדשים. כפי שניתן לראות בגרף מטה, בניכוי תנודות קלות בין השנים, מספר החקלאים (מסומן בכחול כהה) נותר כמעט ללא שינוי ב-20 שנים האחרונות – ומספר העובדים שהם מעסיקים ב"חקלאות הקורסת", צמח ב-19% בעשור האחרון.

הרווחים והתוצרת הצטמצמו? תבדקו שוב

ארגוני החקלאים והתקשורת מרבים לטעון שהחקלאות הישראלית בקריסה והחקלאים מייצרים ומרוויחים פחות מבעבר. אז אולי הגידולים הצמחיים הצטמצמו, כפי שהם טוענים? לא. עלייה של כ-6% משנת 2005 (עמ' 9). אולי מספר בעלי החיים שהם מגדלים? גם לא. עליה של כ-31%. אולי שכר העובדים בחקלאות נשחק? לא. עלייה של כ-41%. אולי הרווח שנותר לחקלאים עצמם נשחק? להפך. עליה של כ-40% בכלל היתרה לחקלאים ועליה אסטרונומית של כ-83% בהכנסה הממוצעת (ברוטו) לכל חקלאי (הנתונים: עיבוד של נתוני למ"ס).

יש כיום קצת יותר חקלאים משהיו לפני עשור, שמעסיקים יותר עובדים, כשכולם מרוויחים יותר ומגדלים יותר בעלי חיים וצמחים, על פני בערך אותם השטחים. זה לא אומר שאין תת-תחומים בחקלאות שסובלים או שאין בחקלאות בעיית ריכוזיות (כמו בכל המשק הישראלי) ולכן חלק גדול מהרווחים שרואים בגרפים הללו מתחלק בצורה לא שוויונית ומתנקז בעיקר אל החקלאים החזקים (בעיה פנים-חקלאית, שלא קשורה לפשיעה או ליתר הגורמים במשק). אבל זה כן אומר שטענות המאקרו על נטישה של התחום ובכלל המצב הקטסטרופלי המשווק לציבור – כל זה פשוט לא עולה מהנתונים.

הנזק מהפשיעה החקלאית מרסק את החקלאות?


כמו בכל הסוגיה הזאת, גם הערכת הנזק הכלכלי שנגרם לחקלאים לא נסמכת על נתונים אמפיריים, בעיקר כי המשטרה כמעט ולא אוספת הערכות נזק לכל עבירה, כפי שדרש כבר מספר פעמים מבקר המדינה. התחושה העולה מדיווחי התקשורת, הצהרות הפוליטיקאים ונציגי החקלאים, היא שמדובר בנזק אסטרונומי, שפוגע אנושות בחקלאות הישראלית.

אציע כאן שני חישובים גסים (כי זה כל מה שניתן לעשות), כדי להראות משתי זוויות שונות שלא מדובר בנזק האסטרונומי המשווק לציבור. בכדי להימנע מוויכוחים, בשני החישובים השתמשתי בנתונים הגבוהים ביותר שניתן למצוא בנושא ואפילו הוספתי מעבר להם.

חישוב מאקרו: ב-5 השנים האחרונות (2012-2017) דווחו למשטרה 4,466 ארועים של פשיעה חקלאית. נניח שהשומר והחקלאים צודקים ו-80% מהפשיעה החקלאית אינה מדווחת, נכפיל פי 5 את נתוני הפשיעה בכדי לתקן בהתאם ונגיע חזרה ל-4,446 עבירות – אך הפעם בכל שנה. כאמור, אין לנו נתונים לגבי הנזק הכלכלי בכל עבירה והן נעות בין גניבת טרקטור (נזק שיכול להגיע למאות אלפי שקלים) וגניבת תוצרת חקלאית (נזק שיכול להיות זניח). כדי לקבל קנה מידה בלבד, נניח ממוצע גבוה מאוד לכל עבירה, של נזק בסך 100 אלף שקלים (בעבודה על התחקיר הזה קראתי על אלפי מקרים של פשיעה חקלאית, רק בודדים מגיעים או חוצים את הסכום הזה). באופן הזה אנחנו רואים שאפילו לפי נתוני תת-הדיווח הגבוהים של החקלאים ואפילו לפי ממוצע נזק כלכלי אסטרונומי לכל עבירה, אנחנו מגיעים לנזק כולל של 447 מיליון ש"ח, שהוא כאחוז וחצי בלבד מהתפוקה בחקלאות הישראלית.

חישוב מיקרו: החישוב הבא פורט את הפשיעה החקלאית לסוגיה. ריכזתי את כל המידע שניתן למצוא בנושא – מחקרים, פרסומים, דיווחי החקלאים – בכדי לנסות ולבצע (לראשונה) חישוב מקיף של הנזק הכלכלי הנגרם לחקלאים בישראל, כתוצאה מהפשיעה החקלאית.

ראשית, חשוב להבהיר שהמידע בטבלה הוא הערכת יתר פרועה: סך העבירות בטבלה גבוה ב-50 ועד 500 מהעבירות שדווחו למשטרה בכל שנה, ואת המספר המנופח הזה הכפלתי ב-5 בכדי להתמודד עם טענת החקלאים ש-80% מהפשיעה אינה מדווחת. כמו כן, ברור שהעבירות הסובלות יותר מתת-דיווח, הן בדרך כלל העבירות בהן הנזק הכלכלי נמוך יותר. למרות זאת, הכפלתי את כל העבירות לפי תמחור מלא. בנוסף, בכל סעיף נבחר החישוב או הערכה שהניבו את הנזק הגבוה ביותר, הטבלה לא כוללת פיצויים שקיבלו החקלאים מהביטוח בעבור חלק מהעבירות וכל הנתונים הם לשנים 2011-2015, כשמאז צנחה הפשיעה בעשרות אחוזים נוספים.


אף על פי שמדובר בהערכת יתר, עולות מהנתונים שתי מסקנות התומכות בכך שנזקיה הכלכליים של הפשיעה החקלאית הם אחוז קטן מהתפוקה החקלאית בישראל: ראשית, בענפים בהם ניתן לבדוק את היחס שבין התוצרת שנגנבה וכלל התוצרת (גניבות בקר, צאן וכוורות), היחס הנמצא הוא בדיוק אחוז אחד. שנית, סך כל הנזקים, לפי ההערכות והחישובים הגבוהים ביותר שניתן לבצע (למעשה מעבר להיגיון הבריא), הוא 439.45 מיליון ש"ח בשנה – כ-1.5% מהתפוקה החקלאית בישראל (כמעט זהה לחישוב המאקרו).

נבהיר שוב: החישוב הזה איננו לפי נתוני המשטרה, אלא לפי נתוני החקלאים או הכפלת נתוני המשטרה פי 6-8 – הגבוה מביניהם. אופתע לגלות שהנזק בפועל מגיע למחצית מהחישוב הנדיב שביצעתי, אבל גם כאן, ברור שזה סכום שניתן להתמודד איתו (מפכ"ל המשטרה, למשל, העריך את הסובסידיה הנדרשת מהמדינה בכדי לבטח ולפצות כנגד כלל הפשיעה החקלאית, ב-80 מיליון שקל בלבד).

השוואת הנזק מהפשיעה החקלאית לנזקים אחרים

בנקודה זו חלקכם אולי חושבים שנזקים של מאות מיליוני שקלים בשנה, אפילו אם הם שווים רק כאחוז מהתפוקה החקלאית, הם בכל זאת סכום משמעותי מאוד. כדי להתמודד עם נקודה זו, נשווה את הנזק מהפשיעה החקלאית לנזקים או עלויות אחרות עמם מתמודדים החקלאים בלי שכלי התקשורת והפוליטיקאים עוסקים בנושא באובססיביות: אילוצי הכשרותהשמדת תוצרתנזקי טבעשינויים בצריכהצמצום התמיכה והתייקרות המים. 

קשה לטעון שהפשיעה החקלאית מביאה את החקלאות הישראלית לסף קריסה (או תיאורים אחרים הנשמעים בתקשורת), הן מפני שהנתונים, כפי שהצגתי, מראים שהפשיעה נמצאת בשפל של לפחות שני עשורים ורווחי החקלאים רק גדלים והן כי כפי שאנחנו רואים, החקלאים מתמודדים בהצלחה עם שלל נזקים ועלויות המצטברים לנזק כלכלי הרבה יותר גדול מזה של הפשיעה החקלאית.


יתרה מכך, גם בענפים אחרים סובלים מגניבות בהקפים דומים. ברשתות השיווק, לדוגמה, נגנבים 1-2% מהסחורה – בדיוק כמו הנזק מהפשיעה החקלאית. מחיר מוצרי המזון בישראל פשוט מגלם בתוכו את מחיר הגניבות הללו. למעשה, הוא מגלם בתוכו גם את מחיר הפשיעה החקלאית, שכן זו תופעה שקיימת מלידת החקלאות ולכן נזקי הפשיעה (כולל ההתמגנות מפניה) כבר מזמן כלולים בעלות התוצרת החקלאית.

כל שנדרש לעשות, הוא להפסיק להעביר את העלות הזאת ישירות לחקלאי (כרווח מיידי בכל מכירה) ולהפקיד אותה בקרן ביטוחית נגד נזקי הפשיעה החקלאית. הרי הבעיה האמיתית של החקלאים אינה הנזק הממוצע מהפשיעה החקלאית (שכבר מגולם במחירי התוצרת), אלא הנזק המיידי שנופל על החקלאי הבודד הסופג ארוע פשיעה משמעותי. אנחנו למעשה כבר משלמים על ביטוח נגד פשיעה חקלאית במחירי המזון בישראל, אלא שאנחנו פשוט לא מפעילים אותו. מה שארגוני החקלאים נאבקים שהממשלה תעשה עבורם (ולשם כך רותמים את התקשורת המתמסרת), זה שבנוסף לעלות הפשיעה החקלאית שאנו משלמים עליה כצרכנים כבר היום, אנחנו נוסיף את אותה עלות פעם נוספת, הפעם כמשלמי מיסים שמממנים ביטוח לבעלי עסקים פרטיים. זה כמו שהסופרים, שכבר היום מחיריהם משקפים תוספת של כאחוז וחצי בעבור נזקי הגניבות מהם, יבקשו שתממנו להם ביטוח כנגד הנזק הזה, מבלי להפחית את מחיר המוצרים בהתאם. הנזק יוחזר להם דרך הביטוח שאנחנו מממנים, אבל מחיר המוצרים לא ירד. במילים אחרות, ארגוני החקלאים לא מנסים לבטל את הנזק של הפשיעה החקלאית (זה כבר נעשה בתמחור התוצרת), אלא להשתמש בו כתירוץ בכדי להגדיל את רווחיהם.

סוף דבר

כפי שכתבתי בתחילת הטקסט, מה שניצב לפנינו הוא סיפור עלילתי עם ניחוח גזעני. המציאות בפועל שונה ואף הפוכה מהמשווק לציבור – ממש בכל סעיף וסעיף. הפשיעה החקלאית היא בעיה ככל פשיעה, אך היא נטולת רכיב לאומני וקטנה מאוד יחסית לאפוקליפסה שעשו ממנה החקלאים, הכנסת והתקשורת. הגזענות שמאחוריה לעומת זאת, מגיעה לכל פינה בישראל, ללא הבדל משמעותי בין ימין ושמאל. אכן, יש ריח פרי נרקב לאלה הימים, הנידף מן השדות הבלתי-נראים והבלתי-נגמרים של גידולי החקלאות הראשיים בישראל: העשבים השוטים והתפוחים הרקובים, שנדמה כי הביקוש לתוצרתם רק הולך וגדל. ובעוד שאת שנגנב מהחקלאים ניתן להצמיח מחדש, את הרעל ששתלו ארגוניהם יהיה קשה מאוד לעקור. או כפי שאמר זאת איוב:

כִּ֤י יֵ֥שׁ לָעֵ֗ץ תִּ֫קְוָ֥ה אִֽם־יִ֭כָּרֵת וְע֣וֹד יַחֲלִ֑יף וְ֝יֹֽנַקְתּ֗וֹ לֹ֣א תֶחְדָּֽל׃

אִם־יַזְקִ֣ין בָּאָ֣רֶץ שָׁרְשׁ֑וֹ וּ֝בֶעָפָ֗ר יָמ֥וּת גִּזְעֽוֹ׃

מֵרֵ֣יחַ מַ֣יִם יַפְרִ֑חַ וְעָשָׂ֖ה קָצִ֣יר כְּמוֹ־נָֽטַע׃

וְגֶ֣בֶר יָ֭מוּת וַֽיֶּחֱלָ֑שׁ וַיִּגְוַ֖ע אָדָ֣ם וְאַיּֽוֹ׃

אָֽזְלוּ־מַ֭יִם מִנִּי־יָ֑ם וְ֝נָהָ֗ר יֶחֱרַ֥ב וְיָבֵֽשׁ׃

וְאִ֥ישׁ שָׁכַ֗ב וְֽלֹא־יָ֫ק֥וּם עַד־בִּלְתִּ֣י שָׁ֭מַיִם לֹ֣א יָקִ֑יצוּ וְלֹֽא־יֵ֝עֹ֗רוּ מִשְּׁנָתָֽם.

פורסם בקטגוריה גזענות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חדשות, עיתונות, פוליטיקה, פלילים | עם התגים , | 14 תגובות

אישתון עובר ל"הארץ"

לאחר כשש וחצי שנים כבלוג עצמאי, אישתון עובר לעיתון "הארץ". בשלב זה מדובר על תקופת ניסיון של כמה חודשים, בעיקר לצורך פרסום פרוייקט מבקשי המקלט בישראל, עליו אני עובד מעל לחצי שנה, ולאחריה יחליטו ב"הארץ" האם היתה זו טעות נוראית שיש להפסיקה לאלתר או טעות סבירה שאפשר לחיות עמה.

לפני שאכנס לפרטי המעבר, אני רוצה ראשית להזמין את כל מי שמתעניין בסוגיית האריתראים והסודנים בישראל (ברמת הנתונים ולא הדעות), לעקוב אחרי פרסומי בחודשים הקרובים (ניתן להרשם לעדכונים במייל – כאן בבלוג מצד שמאל למעלה – או בפייסבוק, טוויטר, וגם ב"הארץ" כמובן).

אני יודע ש-14 שנים לאחר הגעת ראשוני האריתראים והסודנים לישראל, מרבית הישראלים, מימין ומשמאל, כבר די משוכנעים שהם מיודעים בסוגיה. כולכם קראתם כתבות בנושא או עוקבים אחרי הפעילים הבולטים ברשתות החברתיות, וחלקכם אפילו קרא דו"חות של ארגוני זכויות אדם משמאל או של "המרכז למדיניות הגירה ישראלית" מימין. למרות שכך, לאחר כמה שנים של עיסוק בסוגיה וכעת כמעט שנה של מחקר אינטנסיבי, אני יכול לומר כיום שישנם חורים ענקיים של ידע בנושא הזה, לצד טעויות ואפילו שקרים.

היות ומדובר בגורלם של עשרות אלפי בני אדם (תושבי השכונות הרלוונטיות לצד האריתראים והסודנים), אני מבקש שתעשו עימי עוד סיבוב אחד ותשתפו ותזמינו אחרים לעשות זאת גם כן. חלק ניכר מהמידע שאציג הוא חדש לחלוטין (כן, גם אם אתם מיודעים ומעורבים לרמת יהונתן יעקובוביץ או ענת בן דור, שפי פז או יגאל שתיים) או לכל הפחות מסודר ומרוכז בצורה אחרת משנעשה עד כה.

אם אינכם גזענים שפשוט לא רוצים שכף רגל לא-יהודית תדרוך בישראל או אוטופיסטים מנותקים מהמציאות שחושבים שיש לְאַזְרֵחַ כל כף רגל שדורכת בישראל, המידע שאציג בהכרח ישפיע על עמדותיכם, שכן הוא סותר הרבה מהנתונים בסוגיה – ממש בנושאי הליבה שלה.

דרושים מתנדבים

כחלק מפרוייקט מבקשי המקלט, אני זקוק למספר רב יחסית (כמה עשרות) של מתנדבים, לניתוח כמות גדולה של מידע. אין צורך בהכשרה מיוחדת או ידע מוקדם. פשוט לקרוא ולשלוף מידע, בהתאם להנחיות שתקבלו.

דרישות:

  • יכולת בסיסית לעבוד עם מחשב (שום דבר מרגש: גלישה, גוגל דוקס, צילומי מסך וכדומה) וכמובן מחשב (שולחני או לפטופ. לא ניתן לבצע את העבודה על טאבלטים וכדומה) וגישה לאינטרנט.
  • יכולת להתמודד עם עבודה סיזיפית יחסית (הרבה קריאה משעממת, בדרך למציאת ה"אוצרות הקבורים" שנדרשים למחקר).
  • פנאי לפגישת אורינטציה ראשונית של כמה שעות בת"א (ייתכן שבסוף נסתדר בלעדיה).
  • יכולת להתחייב למינימום של 30 שעות התנדבות מהבית, על פני החודש שלאחר הפגישה הראשונית.
  • תדרשו לאשר (בכתב או תיעוד אחר) שלא לשתף או לחשוף את המידע שתעסקו בו ואת הפרוייקט, בשום צורה ואופן, עד אשר זה יפורסם.
  • תאריך התחלת ההתנדבות עוד לא נעול, אבל מתישהו בחודש הקרוב.
  • רוצים לעזור? כיתבו לי (eishton@gmail.com) עם הכותרת "התנדבות לפרוייקט מבקשי המקלט".

אז מדוע אני עוזב את הבלוג?

שתי סיבות הובילו אותי למהלך הזה. ראשית, כידוע לכל קוראי הבלוג, הפרסומים מאז ומעולם לא היו עקביים: לא עמדתי בלוחות זמנים, טרחתי זמן רב על טקסטים "מושלמים" שעד שסיימתי אותם הפכו ללא רלוונטים וכדומה. אני מקווה שכניסה למערכת מסודרת, עם עורכים, דד-ליינים ותמיכה הקפית, יתקנו זאת.

באשר לסיבה השניה: אינני רודף אחרי כסף, אך חוסרו רודף אחרי ואפשר לומר שההחלטה לעבור לעולם השכירים, היתה החלטה קבוצתית, שהתקבלה לאחר התייעצות עם מיטב חבריי בבנקים ובחברות האשראי, שהאמינו בי והיו לצידי עוד מהמינוס הראשון.

נ.ב.

אינני באמת "עוזב את הבלוג". כאמור, מדובר כרגע בתקופת ניסיון, שגם במהלכה פסקה ראשונה ולינק לכתבה המלאה ב"הארץ" ימשיכו להתפרסם פה ואם יהיו תכנים שהם לא ירצו או חלקים מהם שיפלו בעריכה, גם אלו יגיעו לכאן.

כמו כן, אני מנצל את המעבר להאצת קצב הכתיבה. מעתה אני מקווה שלצד התחקירים, אעמיד גם טורי דעה וטורים קצרים נוספים, שבעבר פרסמתי כסטטוסים בפייסבוק בלבד או שלא פרסמתי כלל (כי שמרתי את הבלוג לתכנים "גדולים"). זה עדיין החלק הפחות חשוב של עבודתי, אבל זה יאפשר לי להשאר ברצף כתיבה ורלוונטיות. בינתיים התפרסמו בשבועיים האחרונים שני טורי דעה שלי ב"הארץ" שאתם מוזמנים לקרוא כאן (על המצגת/סטנדאפ של נתניהו על איראן) וכאן (על עיוות המציאות בטיעון של עמית סגל לתמיכה בפסקת ההתגברות).

מדוע "הארץ"?

ראשית שקלתי לעשות קמפיין גיוס המונים. אלא שעשיתי אחד כזה בעבר וכאמור, אינני מרגיש שעמדתי בציפיות. לאחר מכן בדקתי אפשרות של מימון מקרנות ועמותות. כמה קרנות, כמו "הקרן החדשה לישראל", אכן הסכימו לתמוך בבלוג (או לפחות בפרוייקט של מבקשי המקלט) ואפילו בסכומים מצטברים שיקח לי זמן רב להרוויח כשכיר (תודה על כך).

אלא שקרנות ועמותות אלו, שלא בצדק וללא בסיס עובדתי, הפכו בעשור האחרון בישראל למושא של קמפיין דה-לגיטמציה, המציג אותן כמי שמנסות להשמיד את מדינת ישראל (כמדינת היהודים או בכלל) – במיוחד בנושא האריתראים והסודנים. הגם שאין בכך אמת ולמרות שהבלוג הזה מקפיד ללוות טענותיו בלינקים והוכחות אשר מבטלים את הצורך להתבסס על אמינות הדובר וחשיבות מימונו, הדבר היה פוגע ביכולתי לתקשר עם חלק מהאנשים במחנה השני ומעולם לא ראיתי טעם בעיתונות אוננותית המענגת את עצמה ומשכנעת את המשוכנעים מראש (זו אינה ביקורת חד-כיוונית וגם בשמאל רבים פוסלים מידע, רק בגלל שהוא הגיע ממקור ימני).

היות שכך, החלטתי לבדוק אופציות כשכיר בגוף תקשורת קיים. עשיתי סבב, קיבלתי כמה הצעות, ובחרתי במוסד שהוא מבחינתי פסגת העיתונות הממוסדת בישראל. נכון שאינני מסכים עם כל שנכתב בדפיו, עם חומת התשלום שלו, עם הקהל המוגבל (למרות שעדיין משמעותית רחב יותר מזה שיש לי, כאן בבלוג) ושאני דוקא כן חושב שהוא פעמים רבות חוטא בחטא האוננות-המחנאית, אבל כל מי שעיניו בראשו ומזיז לרגע את טורי הדעות ועוסק במהות החשובה ביותר, לדעתי, של עבודה עיתונאית – חשיפת מידע חדש ובעל חשיבות לציבור (במיוחד כזה שהאליטות, לסוגיהן, מעוניינות לקבור) – יהיה חייב להודות במה שגם ניתן לדעתי להוכיח במחקר, והוא ש"הארץ" מפרסם יותר תוכן ייחודי וחדשני, יותר תחקירים וחשיפות, מאשר כל גוף תקשורת אחר במדינת ישראל. "הארץ" גם היה העיתון היחיד שבכל זאת פרסם חלק קטן מהתכנים שלי או לפחות קישר אליהם. ברוח זו, קיבלתי יד חופשית למדי (לפחות לזמן זה), לעסוק במה שאני רוצה ואיך שאני רוצה. אני מקווה שאעמוד בציפיות.

האם אישתון ישאר אנונימי?

כנראה שלא. כפי שכתבתי כבר בעבר, הבחירה באנונימיות נבעה משיקולי ביטול-אגו ולא עקב היותי מקושר לאיזה ארגון או רתיעתי מחשיפה לציבור (כבר רואיינתי בחיי מספר פעמים בפנים גלויות – בטלויזיה ובעיתונים). כעת אני מעוניין לפנות לקהל רחב יותר, במיוחד בסוגיה הרת הגורל של מבקשי המקלט, ובכדי לעשות זאת אנסה לשלב גרסאות וידאו של התכנים (דהיינו אני מול מצלמה) ולאחר מכן גם אתראיין עליהם בגופים אחרים. החשיפה גם תאפשר לי לקחת חלק אקטיביסטי יותר בנושאים הקרובים לליבי ולא רק לסקרם מאחורי המקלדת. נוסף לכך, החברים מהבנקים אינם מסופקים גם מהשכר ב"הארץ", כך שאפשר ובעתיד אשלים הכנסה בדרכים שונות, אשר אינן מתאפשרות כל עוד אני אנונימי.

לבסוף ואם להיות כן, אז לאחר 6 וחצי שנים של ניתוק, קצת מיציתי את הבדידות של האנונימיות ואפילו מיזנתרופ כמוני מוצא עצמו כעת במחסור באינטראקציה (שאני בטוח שיעלם מהר למדי עם הגעתה).

תודה

זו רק תקופת ניסיון בשלב הזה, אז אינני רוצה לומר מילים סופניות יתר על המידה. ובכל זאת: תודה רבה לכל התומכים בבלוג לאורך השנים. גם העבודה שתפורסם כעת על דפי "הארץ" היא תולדה של תמיכתכם ומכל הדרכים בהן הרווחתי כסף בחיי, שום דבר לא משתווה לתחושה המוזרה-נפלאה הזאת, כשאתה מקבל הודעה שמישהו שקרא את התוכן שכתבת ולמעשה כבר קיבל את מלוא המוצר בחינם, משלם מבחירתו החופשית בעבורו.

תודה לכל מי שהתנדב, לכל מי שנידב מידע, למי שהדליף, שיתף, תמך, קרא והגיב.

החודשים הקרובים יהיו עמוסים בתכנים, אז אל תלכו לשום מקום.

פורסם בקטגוריה ענייני אישתון | עם התגים , , , | 25 תגובות

גיבורים נולדים במותם 2017 – הסרט: יכיר עם ישראל את בניו ובנותיו

תמונה לסרט1

הסרט/מצגת לפניכם נועד להוקיר את החללים, אך בו זמנית למצוא בעיות במערכת, להשמיע את קולן של המשפחות שכנראה שלא יתנו להן להדליק משואה, ולמנוע את החלל הבא. התחקיר הטקסטואלי המלא, עם מידע נרחב יותר על החללים, סטטיסטיקות וחשיפות נוספות, יפורסם בשבוע הקרוב.

מומלץ להעביר את הסרט ל-HD בכדי לצפות באיכות טובה ושהטקסט והתמונות יהיו ברורים. כמו כן, מומלץ לצפות במסך מלא בכדי לקרוא בנוחות ולהפעיל רמקולים/אוזניות.

 

תיקונים/תוספות לאחר פרסום:

  • אם אינכם רואים את הסרט, ייתכן שיש לכם תוסף החוסם את פייסבוק. כבו אותו או שתוכלו לצפות ישירות בלחיצה כאן.
  • אריה רוזנפלד – שבסרט מדווח שאיבד רגלו בלבנון, על פי עדות בעקבות הסרט, נטען שאיבד רגלו בשירות קבע, בתאונת מלגזה במחסן תחמושת.
  • ממשפחתו של אליהו גבאי נמסר, כי אליהו טבע כי לא היה מציל בעקבות שביתת המצילים.
  • אורן אהרן לוי – שהתאבד ב-28.12.2016 אך מפאת שמו הנפוץ לא הצלחתי למצוע מידע נוסף עליו: בעקבות הפרסום זוהה אורן ע"י צופה. להלן תמונתו:אורן אהרו לוי


אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. בסרט בו צפיתם ובתחקיר שמאחוריו הושקעו כ-350 שעות תחקיר, כתיבה, גרפיקה ועריכה. אם מצאתם שהתוכן מצדיק זאת, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם – בלחיצה כאן.



פורסם בקטגוריה הסכסוך הישראלי-פלסטיני, פוליטיקה, צבא | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 37 תגובות

הדלתא-∆ 28.3.2017



התקשורת – הבולשיט = ∆



מקרא

הערה: מסתבר שהייתי יומרני מידי והפינה לוקחת לי הרבה יותר זמן להרכבה משחשבתי. בנוסף, התוצאה פחות מקצועית מהסטנדרט שאני בנוח לגביו (אבל אני חייב להמשיך הלאה לדברים אחרים). כך שייתכן מאוד שזו תהיה פינה חד-פעמית בלבד, שכן לא אוכל לבצע תחקירים במקביל. הפינה מתחילה ב'לאקונה' (נושא שאני מרגיש שסובל מתת-דיווח בארץ ומשלים משלל פרסומים) וסקירת התקשורת לאחריה.

לאקונה ∆ תקשורתית: תת-הדיווח על הקורבנות של ארה"ב

"המלחמה בטרור של טראמפ הפכה במהירות לברברית ואכזרית כפי שהבטיח" – מדווח ה'אינטרספט' בכתבה על מלחמת 16 השנים של ארה"ב בטרור והאצתה אל הבלתי-מוסרי (או לכל הפחות בלתי-מקצועי) תחת טראמפ. ב-4 פעולות בחודשיים הראשונים של טראמפ, נהרגו כבר צפונה מ-300 אזרחים סורים ותימנים. בחודש האחרון נהרגו כ-1300 אנשים בכ-100 תקיפות של ארה"ב והקואליציה, שלא ממש סוקרו בתקשורת – בוודאי לא בצורה המתקרבת לסיקור של כל הרוג בודד באירופה, ארה"ב או ישראל.

aristrikes-1490534771

ארה"ב (לצד מדינות מערביות נוספות) אחראית גם למקרי מוות נוספים, אשר לא מבוצעים ישירות על ידה אלא, בתימן למשל, בעיקר ע"י ערב הסעודית (אבל החימוש, ההכשרה, האישור והמודיעין, הם לרוב אמריקאים). מתוך כ-40 אלף ההרוגים בתימן, 13 אלף נהרגו ב-90 אלף ההפצצות של ערב הסעודית, ששליש מתוכן פגעו במטרות אזרחיות.

'האינטרספט' מכניס את הזינוק בהרוגים לקונטקסט עם הבטחת הבחירות של טראמפ "להפציץ לדאע"ש ת'צורה", ואז לשלוח את חברת הנפט אקסון לקחת "להם" את הנפט (למרות שהוא גנוב מתושבי המקום מלכתחילה, אבל הגונב מגנב פטור כנראה). לבינתיים נראה שהוא אכן הולך בכיוון, לאחר שבפברואר טראמפ מינה את מנכ"ל אקסון לתפקיד מזכיר המדינה, האחראי על מדיניות החוץ.

המדיניות האגרסיבית אך כושלת הזאת, לא צפויה להיפסק כשממשל טראמפ מצוייד ביותר ויותר "מומחי טרור" כמו  היועץ לביטחון לאומי הפרו-נאצי, סבסטיאן-v-גורקה:

זאת למרות שבניגוד לפרופגנדה, ארה"ב בכלל לא נסוגה צבאית מהעולם תחת אובמה (כפי שאוהבים לומר בימין כאן ומעבר לים). בעוד שרובנו חושבים על פעילות צבאית במושגים של מלחמה כוללת, 'הכוחות המיוחדים' (SOF) של ארה"ב הם שמבצעים את מרבית התקיפות וההדרכות/הפעלות של כוחות מקומיים, עוד מתקופת בוש (למעט במלחמה כוללת כמו הפלישה לעיראק). ב-2016 55% מהם נשלחו לאזור המזרח התיכון – ירידה של 35% מאז 2006, שלכאורה תומכת בפרופגנדת הנסיגה הצבאית של אובמה (למרות שמדובר בעיקר בצמצום הכוחות בעיראק ואפגניסטן). אלא שבאפריקה בזמן הזה, הקף הפעילות זינק ב-1600%. בסה"כ מספר המדינות בהן פעלו הכוחות המיוחדים עלה ב-130% תחת אובמה וב-2016 הכוחות נפרסו ב-138 מדינות – 70% ממדינות העולם (שאובמה כביכול "נסוג ממנו").

20170202_Special_Forces

~~~

בינתיים, הוכרז לאחרונה כי מדענים ירססו חומרים באטמוספרה בניסוי הגדול ביותר עד היום לתיקון התחממות כדור הארץ. בממשל טראמפ – שלפחות בגילגולו הנוכחי מכחיש את קיומה של תופעת שינוי האקלים מעשה אדם ("תרמית של הסינים") – ישנה התלהבות מרעיון הנדסת האקלים הלא מבוסס הזה, שכן הוא מאפשר להמשיך ולזהם, תוך קיצוץ תקציבים המיועדים לפיקוח ומניעת הזיהום. בכך מצאו פיתרון למה שהם טוענים שכלל איננה בעיה.

ואכן, התקציב של טראמפ משלב בין האגרסיביות הצבאית – זינוק בתקציב הביטחוני – ובין קיצוץ עמוק בכל השירותים לאזרח, לרבות ביטול הפיקוח והמחקר הסביבתי. כפי שאמרו הנשיא ודוברו בנוגע לתופעת שינוי האקלים: "אנחנו לא מוציאים על זה יותר כסף. אנחנו מחשיבים את זה לביזבוז כספי המיסים שלכם".

לסיכום, סביר להניח שבשני הנושאים הבוערים ביותר כיום – הלוחמה הנצחית (כולל טרור ופליטים) והסביבה (שינוי אקלים וזיהום) – העולם הולך לכיוון שלילי ואולי אסוני בארבע שנים הקרובות (מחנה ה"להכנס בהם" ו"לנשום פחם זה בריא", כמובן יחשוב אחרת).

השחיתות בתע"א: עדויות במשטרה וממכתב שנשלח למבקר המדינה על קיומו של מנגנון התפקדות בכפייה לליכוד תחת איומים לפגיעה בשכר וקידום העובדים, המופעל ע"י הוועד ובכירים בתע"א הקשורים לשר הרווחה כץ ופעלו לפי דרישותיו || השחיתות במעצ: טיוח דו"ח ביקורת ותפירת ג'וב למקורבת|| החל מראשון: משני מנכ"ל למשרדי ממשלה ימונו ללא מכרז ע"י השרים. נתניהו כבר קיבל את אותה החלטה לפני 20 שנה והתקפל רגע לפני שבג"ץ הספיק להתערב || הצעת חוק של הבית היהודי למנוע מבג"ץ לפסול חקיקה|| נפסלה החלטת עיריית פ"ת לנתק חשמל ומים מבניין של מבקשי מקלט || מפעל הפיס הורה לבטל אירוע של שוברים שתיקה: פעילות אסורה∆|| המוסד גייס אנשי ביון צרפתים כסוכנים כפולים|| החברה המטפלת בקופי חוות מזור: המדינה לא העבירה כסף, מחר נאלץ לנטוש. ככל הנראה הגיעו להבנות עם המהג"ס למימון ל-3 חודשים הקרובים || 'הארץ' בהפשטה מסודרת וחביבה למי שאיבד את עצמו בנוגע למשבר התאגיד ורוצה להבין מה קורה או לחילופין הסרטון הקצר של וואלה || דו"ח OECD: תמיכה נמוכה בישראל לסיעודיים|| דו"ח הביטוח הלאומי: קיצוץ הקצבאות מ-2003 דרדר נכים לעוני|| חקירה במשטרה על תמיכה בחרם היא בלתי חוקית|| עוד 57 מיליון להתנחלויות ||

פל∆טינה

blood

הנער שנהרג ע"י חיילים בחמישי וצה"ל טען שזרק בקבוקי תבערה ∆ – הפלסטינים טוענים שהוא וחבריו (שנפצעו קשה) בכלל לא יצאו מהרכב ושהמרחק מהכביש להתנחלות בכלל לא מאפשר זריקת בקת"ב. ההוכחות, לטענתם, הן תמונות (משמאל) של הרכב המחורר והדם שבתוכו (מה שלא מוכיח שלא זרקו ואז ברחו לרכב, אבל כן מוכיח שכנראה המשיכו לירות עליהם גם כשכבר ישבו בתוכו) ∆ || חמאס סגר את המעבר מעזה לישראל עקב ההתנקשות בבכיר הארגון∆ לאחר מכן פתח אותו חלקית (גברים בני 15-45 מנועים מלעבור) לצד סגירת המרחב הימי, שדרכו חושדים שהגיעו המתנקשים או יברחו משת"פים של ישראל || עדויות מחקירת המח"ט, ישראל שומר, שירה והרג נער פלסטיני, ובחקירתו שיקר וטען שהיה בסכנת חיים כי זרק עליו אבן (לעומת זאת: ילדים יהודים זרקו אבנים על אוטובוסים בעפולה בשביל הכיף, נעצרו בצורה מסודרת, שוחררו עם ערבות של ההורים ואפס כדורים בראשם) || הסרטון של החיילים הגוררים ילד פלסטיני בן 8 מבית לבית בניסיון להכריח אותו לחשוף זורקי אבנים || צה"ל: 14 חשודים בטרור נעצרו ביהודה ושומרון || תחקיר טוען (אבל לא ממש מוכיח) שישראל או המוסד אחראים לתקיפות על אתרי אינטרנט של ה-BDS || צה"ל: ניסיון דקירה ליד בה"ד 3 (נעצר ללא נפגעים)∆ || אחרי 17 שנים של התעללות, העליון חייב את הצבא לפצות על הריסה של משתלות וחממות של פלסטינים || אל ג'זירה על מפעלים ישראלים בשטחים, המזהמים את שטחי החקלאות של הפלסטינים ומעסיקים אותם בתנאים עלובים:

סטטיטיקה

פועל בניין נהרג – 10 || הרוגים בתאונות דרכים – 79 ||

אקטרה

שקד מעכבת את מינוי נשיאת העליון כדי לבחון מחדש את שיטת הסיניוריטידורית ביניש מגיבה∆|| פעילה ערביה לזכויות נשים נורתה בלוד ע"י מתנקש רעול פנים עם משתיק קול ומצבה אנוש ∆ || ריבלין דחה את בקשת החנינה של אולמרט∆|| כרגיל, המטה ללוחמה בטרור הוציא אזהרות מסע שהופכות לכותרות בומבסטיות ללא הצדקה∆||  רגב Vs. תאטרון אל-מידאן∆|| שת"פ חשאי בין עירית חיפה לארגונים הסביבתיים הביא לפשרה מוקדמת מדי|| אביגדור קלנר, ממורשעי פרשת הולילנד, זכה בשחרור מוקדם מן הכלא|| המדינה כלאה מבקש מקלט דרפורי בניגוד לחוק ע"י המנעות מכוונת מלאפשר לו להוכיח שהוא דרפורי|| ביטן אמסלם וזוהר מהליכוד מנעו רפורמה לביטול המונופליות על שידורי הספורט, ערוץ 5 נשאר הבלעדי, המחיר זינק פי 5 ומגולגל לצרכנים || הורים לאוטיסטים ללא מסגרת חינוכית תובעים את המדינה על הפקרתם|| הקומנדו של המשרד לנושאים אסטרטגיים: כך פועלת ישראל נגד פעילי החרם || חיפה כימיקלים שיקרה\"טעתה" כשטענה כי לא ניתן לרוקן את מכל האמוניה מתחת ל-600 טון|| מנהל בבז"ן הורשע בעסקת טיעון – שלח עובדים למותם ברשלנות וקיבל חצי שנת עבודות שירות|| דו"ח חדש של מרכז המחקר והמידע של הכנסת על התמכרות לתרופות מרשם בישראל|| נעצרו 22 חשודים בעבירות מין שהוסתרו בחברה החרדית|| עמותת 'מתנת חיים', העוסקת בתרומת איברים, מפלה ערבים ומאפשרת 'תרומה ליהודים בלבד' (מרבית האיברים אכן מגיעים ליהודים בלבד) || שחיתות במועצה האזורית גלבוע: תפירת מכרזים, נפוטיזם, ניגוד עניינים, עבודות פיקטיביות. הקוקטייל הישראלי הרגיל:

מ∆ביב לעול∆

300 נעצרו בהפגנות נגד נשיא בלארוס והגבלות הוטלו על האינטרנט∆ || אלפי מפגינים ברוסיה נגד השחיתות || המחאה וההפגנות בברזיל על שחיתות הענק בפרשת "שטיפת המכוניות" נמשכות|| אנשי מיליציה בקונגו ערפו את ראשיהם של כ-40 שוטרים || 6 עובדי סיוע נרצחו בדרום סודאן – סה"כ 12 השנה ו-79 מ-2013|| יום הזיכרון לשואה הבנגלדשית של 1971, בה נרצחו בין 300 אלף ל-3 מיליון בני אדם ונאנסו כ-300 אלף נשים, ע"י הכוחות הפקיסטנים.

הרצאות ∆ ודוקו

מושב באונ' ת"א על "חידושים בתיאוריה פמיניסטית מזרחית": 'זהות מזרחית נשית במשפט' – פרופ' יפעת ביטון, 'עדה מעמד ולאום– שוליות מרובה בתוך ההגמוניה' – ד"ר יאלי השש || התמודדות עם שינויי האקלים בארץ ובאזור, ניר סתיו, מנהל השירות המטאורולוגי (ישראל התחממה כבר במעלה וחצי) || "המועדון בו הנשים כלואות": זנות, סרסורים ופליטים סורים בלבנון, בה החוק קובע כי לזונות אסור לצאת לרחוב מ-5 בבוקר ועד 1 בצהריים "לביטחונן האישי".

דעות

גשם של רופאים ערבים, חרף נתניהו|| כחלון רק צריך לשרוף קצת זמן||

פּקה פּקה

סגן נשיא ארה"ב מייק פנס: טראמפ שוקל ברצינות את העברת השגרירות לירושלים || לפיד מעלים את פתרון שתי המדינות ומקצין: דוגל בתהליך היפרדות שיימשך 20-15 שנה || ראשי המפלגות החרדיות לנתניהו: מתנגדים להקדמת הבחירות על רקע משבר התאגיד || בנט ולבני נפגשו בוושינגטון עם השליח האמריקאי לתהליך השלום || גפני: אנחנו לא מאמינים שנכון ללכת לבחירות, אבל לא חוששים מכך || לפיד: "אם אבחר לראשות הממשלה, הטלפונים הראשונים שלי יהיו לליכוד ולעבודה". "מפלגה שבתוכה יושבת בל"ד עם חנין זועבי, באסל גטאס ושונאי ישראל ממש לא יכולה לשבת בממשלה" || ח"כ מרגלית ליועמ"ש: נתניהו מפר את הסדר ניגוד העניינים שלו בתחום התקשורת ||



אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. אם מצאתם שהתוכן מצדיק זאת, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם – בלחיצה כאן.



פורסם בקטגוריה הדלתא-∆ | 7 תגובות

פינה חדשה בבלוג: הדלתא-∆

החל ממחר, סקירת תקשורת יומית בבלוג – הדלתא-∆ – השואפת להיות מעין עורך קולקטיבי לכ-250 מקורות המידע שאני קורא באופן קבוע, ולגבשם לכדי עיתון יומי (או לפחות "לינקתון", שכן מדובר בהפניה לתכנים ולא פרסומם כאן)  – בלי הג'אנק והאינטרסים, דחוס ואינפורמטיבי. בפשטות:



התקשורת – הבולשיט = ∆



בימים/שבועות הראשונים אפעיל את ה-∆ במצב "הרצה" ואתם מוזמנים להשאיר ביקורת/הערות. לפי הפידבק והתשלומים מבחירה שלכם, לצד היכולת שלי לייצר את הפינה בלא יותר משעה ביום (לא כולל הקריאה של התכנים – שעה/תיים – שאני מבצע מזה שנים ללא קשר ל-∆), אשקול בעוד כחודש אם להמשיך או להפסיק עם הסקירה.

מה הרעיון של ה-∆?

בעולם התקשורת של היום, רוב התוכן אינו מכיל מידע חדש. כל עובדה הנלמדת לראשונה, מתורגמת לאלפי טורי דעה, לצד פרסומות, כפילויות תוכן, ג'אנק, עיסוק אובססיבי באותם נושאים או אירועים ללא כל חידוש וכן הלאה. תכנים נטולי כל חידוש אלו, מהווים 99% ממה שקרוי "החדשות". ה-∆ היא סריקה של התקשורת ושליפה של ההפרש (או 'הדלתא') שבין הידע שהיה קיים לפני התוכן המדובר, והידע החדש שנוסף לעולם בזכותו – בניכוי כל הברברת המיותרת.

בנוסף לכך, ה-∆ תהיה ערוכה כפי שאני מאמין שהחדשות צריכות להיות ערוכות. היררכיית המידע תהיה לפי סדר חשיבותו, כאשר בניגוד לתקשורת אינני מייחס חשיבות לנדירות האירוע או ל"סקסיות" שלו, אלא דוקא לכמה שהוא נפוץ ביחס להשלכות האמפיריות שלו על העולם שלנו (פיגוע בעיראק עם 100 הרוגים ימוקם לפני פיגוע בלונדון עם שני הרוגים, זיהום סביבתי לפני תינוק שנשכח באוטו וכן הלאה). טורי דעה, ראיונות וכדומה, יקחו את המושב האחורי (אם יכנסו בכלל לרכב), ותחקירים ומידע חשוב על המציאות, ייקחו את ההגה.

למה אני חושב שנדרשת סקירה שכזו בישראל?

ראשית, בגלל הואקום. הסקירות היומיות הרציניות שהיו בישראל (ולווט אנדרגראונד והעין השביעית) אינן איתנו יותר. סקירות אלו ביצעו סיקור רחב יותר מזה שתראו ב-∆ (אני פחות אכתוב ויותר אלנקק), של מספר כלי תקשורת קטן בהרבה (העיתונים הראשיים של ישראל בלבד, לעומת ~250 מקורות מידע שונים שאני אסקור), מתוך פרספקטיבה הרבה יותר "הומוטקסטואלית" (עיתונאים שמדברים על עיתונאים ותקשורת שעוסקת בתקשורת). עיסוק זה חשוב וראוי, אבל אני אתמקד יותר בתוכן עצמו. אם נאמר ש'העין' חושפים את העיוות, ההטיה והבעיות בתקשורת – עבודה קריטית וחשובה במיוחד בישראל – ה-∆ שואפת פשוט לעקוף אותן ולהציג את התמונה הנכונה.

שנית, אין אף גוף תקשורת, או מקבץ של מספר חד-ספרתי של גופי תקשורת, שקריאת התוכן שלהם משקפת את המציאות בצורה נכונה ויחסית מלאה (לפחות בסטנדרטים שלי). הפתגם הישן קובע שאם אתה לא קורא עיתונים, אתה לא מיודע אבל אם אתה קורא אותם, ידיעתך מעוותת.

הפיתרון לבעיה זו היא כמובן לקרוא המון עיתונים, בלוגים, מחקרים, גופי תקשורת אלטרנטיבים ועוד, עד אשר העיוות שמייצר כל יצרן תוכן ספציפי – מטעמי אידאולוגיה, רשלנות, אינטרסים כלכליים, אינטרסים פוליטיים ועוד – מתבטל אל מול העיוותים הנגדיים, ומתקבלת תמונת מצב תקינה (יחסית). מן הסתם לרוב האנשים אין זמן לעשות זאת כל יום ולכן אני מקווה שה-∆ תוכל לעשות זאת בשבילכם (למרות שאני מודע לחלוטין שמרבית האנשים גם לא מעוניינים בשירות הזה ולא מקרה הוא שגופי תקשורת מסדרים את התוכן בריבועים עם תמונות גדולות, ולא שורות מידע מהודקות).

מה עם העבודה הרגילה של הבלוג?

כאמור, סקירת התקשורת (ללא התיעוד של ה-∆) היא משהו שאני עושה כבר שנים. התוספת היא רק כתיבת תמציתית לגבי זה, שאני מקווה שאוכל לבצע בשעה לכל היותר. אמשיך לפרסם תחקירים, טורי דעה וביקורת תקשורת כרגיל.

הערה: אני מחפש מתנדבים להפעלה מחדש של יומן האירועים של הבלוג, שריכז הפגנות, הרצאות ואירועים פוליטים, לצד הופעות, טיולים ומסיבות חינמיים. אם אתם מעוניינים להשקיע 10 עד 120 דקות ביום (תלוי כמה יומני ארועים תקחו על עצמכם וכמה מהירים אתם), בסריקת אירועים והכנסתם ליומן הבלוג וליצור יומן ארועים חברתי שיעזור לשלל המאבקים החברתיים בישראל, הפצת השכלה ותרבות חינמיים ובילויים ברי-קיימא, צרו עימי קשר (eishton@gmail.com).

 

פורסם בקטגוריה הדלתא-∆ | 16 תגובות

פייק ניוז: 'כאן' ו'מידה' מוכיחים שהתקשורת משקרת על האנטישמיות תחת טראמפ בעזרת שקרים על האנטישמיות תחת אובמה

ביקורת תקשורת

בתאגיד 'כאן בהקמה' פרסמו (23.2) סרטון המוכיח לכאורה, שהטענות בתקשורת על עלייה באנטישמיות בארה"ב תחת טראמפ הן למעשה "פייק ניוז", והאשם האמיתי הוא אובמה. להלן הסרטון:

הכתב מאחורי הסרטון, עומר דוסטרי מ'כאן', מאשים את התקשורת בהתעלמות מהמידע מסיבות אידאולוגיות, אך למעשה זה דוסטרי שמציג שנתיים מתוך 8 שנות ממשל אובמה, המציגות עליה באנטישמיות תחת אובמה וכך מזכות לכאורה את טראמפ.

סיבוב קצר בפייסבוק של דוסטרי, הוביל אותי למה שאפשר והיה המקור של כל הטעויות וההטעיות שבכתבה שלו, אשר חופפות במידה רבה את הטעויות וההטעיות בכתבה של גלעד צוויק באתר 'מידה' ("איפה היה מואב ורדי כאשר האנטישמיות גאתה תחת אובמה?"), שזכתה לחשיפה רחבה יחסית. כך שטקסט זה הוא ביקורת ותיקון לכתבה ולסרטון יחדיו.

נאמר רק שבעיית יסוד בשתיהן, הוא שהם מערבבים את הנתונים של הליגה נגד השמצה הנוגעים לביקורת על מדיניות ישראל מול הפלסטינים (מה שהליגה מכנה "פעילות אנטי-ישראלית"), עם שנאת יהודים באשר הם (אנטישמיות).

בהחלט ייתכן שהם, כמו מרבית הישראלים-היהודים כיום, מאמינים שהשניים אחד הם (למרות שהדבר אומר שישנם מיליוני "יהודים אנטישמים" בישראל ובעולם) ושזו רק "אנטישמיות מוסווית", אבל עדיין חלה עליהם חובה להסביר זאת לצופה\קורא (מה שצוויק עשה חלקית ודוסטרי לא עשה כלל). גם אני חושב שיש הרבה דברים שישראלים אומרים שהם למעשה גזענות מוסווית כלפי ערבים, אבל לא אציג הפגנה בעד סיפוח או החרמה של גופים שמאלנים, כהפגנה שבה צעקו 'מוות לערבים'.

הבה נרוץ בזריזות על הטענות ונראה כיצד הן שגויות או מסלפות את האמת.

"בשנים 2014-15 חל זינוק של 30% באירועים אנטישמיים בקמפוסים"

בפועל, ב-2015 היו 90 אירועים אנטישמיים בקמפוסים וב-2014 47. זה כמעט כפול ולא "זינוק של 30%".

[תוספת לאחר פרסום: ב'מידה' התכוונו לשנים אקדמאיות ופשוט לא ציינו זאת, וקיבלתי את טענתו של צוויק שזו השמטה לא מכוונת. אלא שאם טעות אינה מכוונת, אנו מצפים שתתוקן, מה שהם מסיבה לא מובנת מסרבים לעשות].

חשוב מכך, הוא שהנתון נוגע בעיקר לאירועים אנטי-ישראליים ולא אנטישמים (התנגדות למבצעים, מלחמות, הכיבוש וכדומה, ללא קריאות ותקריות אנטי-יהודיות). מה שב'מידה', כאמור, ציינו במרכאות (אירועים "אנטי ישראליים") אך מיד טענו שבכל זאת מדובר באנטישמיות, וב'כאן' לא הוסבר כלל.

ללא קשר לכך שהם שגו בנתון (בשנים לעומת שנים אקדמאיות) ושגו ('כאן') או הטעו חלקית ('מידה') גם בנוגע למה שהוא עוסק בו ("אנטי-ישראליות" ולא אנטישמיות), הוא בכל מקרה שקרי, במובן שהינו "צ'רי פיקינג" (ברירת נתונים מצומצמת מתוך כלל הנתונים, בכדי להוכיח טענה שאינה עולה מהמידע המלא). מדוע סרטון על כלל האנטישמיות תחת אובמה, מודגם ע"י העלייה הספציפית בקמפוסים?

ממש מרחק כמה שורות באותו דו"ח, ניתנת התשובה: התקריות בקמפוסים מהוות רק 10% מכלל התקריות בארה"ב. ככל שנתון עוסק במספר תקריות נמוך יותר, כך התנודתיות שלו גדלה ואינה משקפת שום דבר (למעט אם בודקים אותה על תקופה ארוכה מספיק, מה שאינו אפשרי במקרה זה, שכן מדידת תת-הקבוצה של הקמפוסים היא חדשה יחסית).

"בשנת 2015 אירעו 941 תקריות אנטישמיות בארה"ב, לעומת 912 ב-2014"

הנתונים האלה נכונים, אבל שימו לב לרמאות שנעשתה פה: את נתון הקמפוסים, בחרו להציג כחישוב אחוזי העליה (30%), אבל את הנתון של כלל התקריות, בחרו להציג ללא החישוב, אשר היה חושף עליה זניחה של 3% בלבד. באותה מידה היה אפשר לבחור גם קבוצת קמפוסים ספציפיים מתוך כלל ארועי האנטישמיות, ולהגיע לעליה של מאות ואלפי אחוזים.

"האנטישמיות בארה"ב התגברה דווקא תחת ממשל אובמה"

למרות הביטוי "ממשל אובמה" – אשר נמשך 8 שנים – ב'כאן' וב'מידה', כאמור, מוצג רק היחס שבין 2014 ל-2015. אז שלפתי את הנתונים מ-98 ועד 2015:

%d7%aa%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%a0%d7%98%d7%99%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%90%d7%a8%d7%94%d7%91-1998-2015

עיניכם הרואות, תחת אובמה האנטישמיות דוקא ירדה. נעשתה בחירה סלקטיבית של העלייה הקטנה ב-2014-15, שהתרחשה, בין השאר, במקביל למבצע צוק איתן, בו ישראל הרגה 2,200 פלסטינים, בלחימה שנמשכה כחודשיים (מה שמייצר הרבה הפגנות ואירועים "אנטי-ישראלים", אשר מעורבבים עם האירועים האנטישמים).

ממוצע 6 השנים של ממשל אובמה (לגביהן יש נתונים) הוא 1,020 תקריות בשנה, לעומת ממוצע 8 השנים של בוש – 1,562 תקריות בשנה. לא רק שהנתונים לא מראים ש"האנטישמיות התגברה דוקא תחת אובמה", כפי שדיווחו ב'כאן' או ש"תחת אובמה: זינוק במספר התקיפות על רקע אנטישמי", כפי שתיארו ב'מידה', אלא שהאנטישמיות צנחה ב-35%, בתקופתו של אובמה.

"מספר התקיפות נגד יהודים כמעט הוכפל ב-2015"

שוב נכון (מ-36 תקיפות פיזיות ב-2014, ל-56 ב-2015) ושוב בחירה בררנית.

תקיפות פיזיות.jpg

לצערי, דו"חות הליגה מלפני 2008 אינם מבדילים בין תקיפות פיזיות, להטרדות ואיומים, כך שאני לא יכול להציג השוואה רצינית לבוש. אבל בגדול, הממוצע ל-6 השנים של אובמה הוא 35 תקיפות פיזיות בשנה. בשנה היחידה שיש לנו משלטון בוש (2008), היו 37 תקיפות. כך שהנתון הזה לא מראה על שום תופעה מיוחדת תחת אובמה באופן כללי, אלא רק על קפיצה נקודתית ב-2015.

"היהודים בארה"ב סופגים 60% מפשעי השנאה"

לסיום ועל הדרך, נתקן טענה הנמצאת בכתבה באתר 'מידה' בלבד:



"נתוני ה-FBI מלמדים כי באופן עקבי, האוכלוסייה המותקפת ביותר על רקע דתי בארה"ב הם היהודים, המהווים רק 1.8 אחוז מכללי אזרחי המדינה אך סופגים 60 אחוז מפשעי השנאה המתרחשים בה."



לכל הפחות, הניסוח הזה מטעה. יהודים לא סופגים 60% מפשעי השנאה בארה"ב, אלא 60% מפשעי השנאה על רקע דתי (לעומת גזעי, מגדרי, אתני וכולי). אם נלך לנתוני ה-FBI, נראה שיהודים היו מושא התקיפה ב-59.2% מפשעי השנאה על רקע דתי. כל פשעי השנאה על רקע דתי, היוו 17.4% מכלל פשעי השנאה, מה שאומר שחלקם של היהודים מכלל קורבנות פשעי שנאה בארה"ב, הוא 10.3% ולא 60%. זה עדיין פי 4-5 מחלקם באוכלוסיה ובהחלט ראוי לציון, אבל לא פי 30.

"אבל לתקשורת נוח יותר להטפל לטראמפ"

הטענה שסוגרת את הסרטון של 'כאן', חושפת את הצביעות: מאשימים את התקשורת בעיוות נתונים לרעת טראמפ, על בסיס עיוות הנתונים לרעת אובמה. ב'מידה' גם כן בחרו לסיים עם האשמה אירונית של התקשורת ב"הפצת בורות", לצד ה"ההוכחה" כי טראמפ אינו גזעני: העובדה שבתו התגיירה.

התקשורת הישראלית מפיצה בורות - מידה.jpg

מתוך כתבתו של צוויק ב'מידה'

אותם האנשים שאומרים לנו שביקורת על מעשי ישראל בשטחים היא אנטישמיות, גם כשהיא מובעת או נתמכת ע"י יהודים (כי יש "תופעה" בלתי-מתועדת של "אוטו-אנטישמיות"), לפתע מסבירים לנו שבלתי אפשרי שאדם יהיה אנטישמי, אם הבת שלו התחתנה עם יהודי.

כשמתנגדי מדיניות ישראל (גם יהודים) אומרים שיחס הממשל האמריקאי לישראל נשלט ע"י הלובי היהודי בארה"ב, הם אנטישמים הרומזים לכך שהיהודים שולטים בעולם. כשטראמפ אומר לאותו לובי יהודי שהם לא יצביעו לו כי הם רוצים "בובה שהם יכולים לשלוט" בה והוא לא צריך את הכסף שלהם, אז הוא מנהיג אמיץ .

האיש שאישתו הראשונה טוענת שהחזיק עותק של "מיין קמפף", ושחברו נתן לו כמתנה ב-1990 את "הסדר החדש שלי" (ספר הנאומים של היטלר), כי הוא חשב שטראמפ "ימצא אותו מעניין" (טראמפ אכן שמר אותו, אך כשעובדה זו התפרסמה טען שלא קרא בו), איננו אנטישמי כי הבת שלו התגיירה. אבל יהודי שמאמין שלאחר 50 שנה בשטחים, יש להחרים תוצרת מההתנחלויות בכדי לקדם פיתרון של שתי מדינות, הוא נאצי קלאסי. במילים פשוטות: יהדותו של שמאלני אינה מוכיחה שאינו אנטישמי, בעוד שהתגיירותה של בתו של ימני, פוסלת את כל ההוכחות שהוא כן.

למרות שכך, חשוב לציין שהתקשורת הכללית אכן קופצת למסקנות בקביעתה שיש "גל אנטישמיות" בארה"ב. ישנה עלייה לכאורה במספר המקרים, אבל זו תקופה קצרה מידי מכדי לתת לה חשיבות סטטיסטית, והארועים עוד טרם אומתו ונחקרו כהלכה. את התגובות של משטר טראמפ לאירועים הללו ניתן לשפוט בנפרד מהאירועים עצמם, היות וגם ככה לא טראמפ הוא שמרסס בעצמו את צלבי הקרס (ואיזה משטר מתאים יותר להגיב על אירועים ללא קשר לאם באמת התרחשו, מהמשטר הזה שמדמיין פיגועים פעם בשבוע לערך).

quote-if-you-don-t-read-the-newspaper-you-re-uninformed-if-you-read-the-newspaper-you-re-mis-mark-twain-34-63-58

להוסיף על האירוניה, האימרה הזאת, המיוחסת למארק טוויין, ככל הנראה אינה קשורה אליו.

משפט מוכר בקרב אנשי התקשורת הוא "אחת, שתיים, תופעה!", המתאר את האהבה של עורכים להפוך כל שני ארועים דומים וסמוכים, לחלק ממשהו גדול יותר, ללא כל תימוכין. במידה מסויימת, התקשורת אכן עושה זאת לגבי מה שקרוי "גל האנטישמיות" מאז כניסתו של טראמפ לתפקיד.

דוסטרי וצוויק מדגימים לנו את הגישה ההפוכה: "תופעה? אחת, שתיים!" – לעשות צ'רי פיקינג מתוך תופעה (ירידה באנטישמיות תחת אובמה), בכדי לבטלה או אפילו להציג תופעה הפוכה לחלוטין ("עובדות אלטרנטיביות").

i cant seperate.jpg

לסיכום,

לעיתים פשוט צריך להתאזר בסבלנות ולחכות קצת להתגבשות העובדות. תנו למידע על מקרי האנטישמיות להצטבר ואני מבטיח לכם שעוד לפני שיסיימו לחקור מה בדיוק היה חלקו של יעקב אבו-אלקיעאן בטבח הנוראי בבואלינג גרין, יהיו נתונים סטטיסטיים אמינים, שכל צד יוכל לעוות לטובתו בצורה מקצועית ומכובדת.



אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. אם מצאתם את התוכן ראוי, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם – בלחיצה כאן.



תכנים חדשים בפייסבוק של הבלוג:

פורסם בקטגוריה גזענות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חדשות, חוץ לארץ, עיתונות, פוליטיקה | עם התגים , , , , , , | 20 תגובות

איך מכניסים את כל הגז של ישראל לבקבוק שמפניה אחד?

טור דעה

לפי מרבית הדיווחים, תיק 1000 העוסק במתנות שקיבלו נתניהו ומשפחתו, הוא הקרוב ביותר לסיום חקירה. פרשנים רבים טוענים כי החוק היבש מחייב שזו תהפוך לכתב אישום, ומנגד ניתן למצוא חיות פוליטיות כעמית סגל, שמנתח ומרכז היטב את הסיבות ה"רטובות" יותר, שבגללן החקירה תתנדף ותעלם, בעוד שנה-שנתיים.

אך לא בסטנדרט המשפטי ברצוני לעסוק. כפי שכל ימני יודע, כשכותב שמאלני אומר ש"לא בסטנדרט המשפטי אני רוצה לעסוק", ניתן לספור את השניות שיחלפו עד שיטיח בחברו הימני ש"הרף הפלילי אינו סטנדרט ראוי לנבחר ציבור" (למרות שבישראל של השנים האחרונות נראה שמעורבות כלשהי בפלילים, היא אולי תנאי קבלה).

אך גם בהטפת מוסר אינני רוצה לעסוק כאן. שלא כרבים מחברי בשמאל, אינני מזועזע מפרשות השחיתות הקלות (באופן יחסי) של נתניהו – פקדונות הבקבוקים, גלידת הפיסטוק, הסיגרים, השמפניה וכולי. כמובן שאינני מזלזל בהן כפי שעשה נתניהו בסרטון הבחירות שלו (בהצלחה רבה). כמובן שגם אינני חושב שזו "רדיפה" לדרוש מנבחרי ציבור שקיפות ולהוות דוגמה המשדרת שמטרת החוק היא ללמדנו מה אינו מוסרי, ולא תחמנות משפטנית, שבה החוק רק מסמן את העוולות והגזל אשר ניתן לבצע מבלי להענש.

וכמובן שזה מבזה לראות ראש ממשלה צועק בכנסת שמותר לקבל מתנות במאות אלפי שקלים, כמשדר לאזרחי המדינה את האידיאל העלוב: "אם זה לא פלילי, זה מוסרי", או בגרסת האליטות של ניקסון: "כשהנשיא עושה זאת, זה אומר שזה חוקי" (או בגרסת היועמ"שים: כשרה"מ עושה זאת, זה לא אומר שזה חוקי, אבל זה אומר שיש לחקור זאת בצורה שונה מהנעשה עם שאר בני התמותה הנחותים, וכתוצאה מאותה איפה ואיפה והגדרת "ספק סביר VIP", רה"מ לא יועמד לדין עם ראיות אשר היו שולחות אזרח מן השורה לכלא. או בנטרול הפרוצדורה והתמקדות בתוצאה: כשרה"מ עושה זאת, זה אומר שזה חוקי).

ובכל זאת ישנה לדעתי צביעות רבה בקרב השמאל, בקביעתו שהשחיתויות הקטנות (יחסית) הן דבר בל יעבור ושמצביעי הימין אשר לא חושבים כך, הם טיפשים או מושחתים.

הדרישה הצבועה של השמאל:

נדמיין לרגע מצב הפוך ואולי אף מתחום המדע הבידיוני, בו רה"מ שמאלני והוא לקראת הסדר עם הפלסטינים או ביטול מתווה הגז והלאמתו. האם כאיש שמאל מצפוני, ידיעתי כי אותו סייבורג (בהנחה סבירה שהשמאל יחזור לשלטון כאשר מרביתנו נהיה רובוטי-אדם) הוא קמצן ונהנתן, אשר מקבל "מתנות"\טובות-הנאה ממיליארדרים, היתה מובילה אותי למסקנה שעלי לתעדף את ניקויו מהמערכת מאשר טובתם של מיליוני ישראלים ופלסטינים? בוודאי שלא.

 

פוליטיקה היא הפשרה שבין אידאולוגיה לפרקטיקה. בבואנו להחליט עבור מי להצביע, ראוי והכרחי שנבנה היררכיה של שיקולים ואין כלל הכרח שתכונותיו ופשעיו האישיים של אדם, יתועדפו בחשיבותם מעל שיקולים גיאו-אסטרטגים או מאקרו-פיננסים. הרי בהאשמתו של נתניהו, טמונה גם חפותם של מצביעיו: הוא שם את תשוקותיו ופחדיו האישיים מעל המדינה, והם אולי נגעלים מכך, אך שמים את הגועל האישי הזה מתחת לטובת המדינה (כפי שהם רואים אותה). ההתנחלויות פורחות, התקציבים חזרו לישיבות, ישראל מנהלת מדיניות אגרסיבית (באופן יחסי) כלפי המקיפים אותה, ומתרחבת ביהדותה ובשטחה. אלו בוודאי אינם אידאלים של השמאל, אבל גם במבט שמאלני ברור לחלוטין שהם (ודוגמאות רבות אחרות שלא מניתי) חשובים יותר מהיות נתניהו אדם דוחה ברמה האישית, שגוזר מיליונים לכיסו האישי בדרכים ספק-חוקיות ובוודאות לא נאותות.

 

מעבר לכך, רבים בימין מתעבים את נתניהו עוד לפני וללא קשר לכל הפרשיות הללו. כמו בשמאל, הם רואים בנתניהו חיה פוליטית נטולת אידאולוגיה של ממש, גם בלי שאיזה שמאלני מבריק יגלה להם את התבונה הנשגבת הזו. אבל הם יודעים לקרוא סקרים ומבינים שבפשרה שבין אידאולוגיה לפרקטיקה, בנט לא יהיה ראש ממשלה בקרוב, ועדיף חוק הסדרת-הגזל ביד, מאשר סיפוח מלא על העץ (או מדינת הלכה, ניתוב תקציבים וכולי, בהתאם לפלג הימני הספציפי אליו הם משתייכים).

 

ולמרות שכך:

 

מתנות קטנות (יחסית) יכולות בכל זאת לטמון בחובן השלכות כבדות. מה שחשוב בקמצנותם וחמדנותם של הנתניהו'ז, איננו הדבר אשר התקבל, אלא אשר עלול להינתן בתמורה. ברמה הבסיסית ביותר, לפני כל כוונה פלילית של אילו מהצדדים, כמו מרבית בני האדם, אנו חשים צורך להוקיר תודה למי שמעניק לנו מתנות.

 

quote-gratitude-is-a-debt-which-usually-goes-on-accumulating-like-blackmail-the-more-you-pay-mark-twain-55-83-37.jpg

"הכרת תודה היא חוב אשר לרוב הולך ונצבר כסחיטה; ככל שתשלם, כך תידרש לשלם יותר".

בצורה זו, גם ללא סחיטה גלויה, נוצרים קשרים של סחיטה רגשית, אשר סוללים כבישים עוקפים לחברים ומקושרים (הבנה עתיקה ביהדות, שממנה נולד "שונא מתנות יחיה"). מספיק "חברים" כאלה – וברוך השם, מיום ליום אנחנו מגלים שנתניהו הוא חברמן רציני – וכל העבודה הציבורית מוטה לטובת האינטרסים של קומץ מקורבים.

 

friends.jpg

מקור ותימוכין: "זו לא טעות – זו מדיניות"

מעבר להכרת תודה:

 

אבל לא בסחיטה רגשית "תמימה" מתמצה הנושא. ברור לחלוטין שאם תדרש תמורה לאותן "מתנות", אז לא המולטי-מיליונרים שסופרים את הכסף מפיקדונות הבקבוקים ודורשים החזר הוצאות על המזון של קאיה, יהיו אלו שישלמו אותה. טבעם של קמצנים נהנתנים הוא שהם רואים את כספם האישי וכספי המדינה, כמו חלפן מטבעות: אין השקל שלהם, שווה ערך לשקל שבאחריותם. הסחר ביניהם אינו מוגבל עקרונית או מוסרית, אלא רק כפוף לשער חליפין, המשתנה בהתאם ליציבותם הפוליטית ואמצעי הסחיטה של הבא בשערי הצ'יינג'.

 

למרות דברי נתניהו, ברור כי מעשיו הם לכל הפחות רולטה-משפטית והפסד ודאי בזירה התקשורתית. היות שכך, החרדה איננה מכך שהקמצן קיבל סיגרים, אלא שמי שהביא לו את הסיגרים (או צד ג' שיודע על כך) מחזיק מאותו רגע באמצעי סחיטה על הקמצן. כמה הקלטות עדיין מונחות בצד, מחכות ליום גשום, בכדי להזכיר לרה"מ שיש לו מה להפסיד אם לא ידאג לבעליהן? כמה "נותני מתנות" נוספים קורצים כעת לנתניהו, שגם הם עלולים ללכת למסור עדות במשטרה, דוקא בעת הרגישה הזו, אם לא תאושר התאזרחותם או תשונה תקנה בנוגע לעסקיהם? וזה לא איזה בלוגר שמאלני שאומר שחקירות ואיום בחקירות יכולות להשפיע על ר"מ בנושאים דרמטיים:

 

לפי הגרסאות המודלפות מלשכת נתניהו, מוזס ניסה לסחוט את רה"מ. לא שאני מאמין לגרסה הכבושה הזו, אבל אם אתם ממחנה נתניהו, הרי שאפילו הוא עצמו טוען שסוחטים אותו. זו גם לא הפעם הראשונה: שרה נתניהו טענה (גם כן בגרסה כבושה) שמני נפתלי איים שיפרסם סיפורים מביכים, אם לא ישלמו לו ויבטיחו לו משרה לכל החיים.

 

זה בדיוק מדגים כיצד טובת הנאה שולית יחסית, הנמצאת בתחום האפור ושאין לדעת אם בכלל תהפוך להרשעה, מהווה רולטה-פלילית שמספיקה בכדי להוות אמצעי סחיטה. אני בספק שאפילו בשמאל תמצאו מישהו שמאמין שנתניהו יסכים, למשל, להסתכן ולנסות לדאוג להתאזרחות של גוי עשיר, תמורת שרשרת זהב לאהובתו. אבל אפילו בימין יודו רבים, שאולי יעשה זאת תמורת אי-חשיפת השרשרת שכבר קיבל.

 

love-is-a-wonderful-thing-my-dear-but-it-leaves-you-wide-open-for-blackmail-quote-1

"אהבה היא דבר נפלא, יקירתי, אך היא מותירה אותך חשוף לרווחה לסחיטה".

ומרגע שעשה את אותו מעשה (אזרוח או מה שלא נתבקש), אז עכשיו אינו סחיט רק על קבלת התכשיט, אלא גם על התמורה שנתן בעבורו (קבלת שוחד). הדיספרופורציה בין דמי השתיקה ובין המידע לגביו נסחט עובד הציבור, נובע אם כן משתי סיבות:

  • הוא נסחט עבור אינטרס אישי, אך משלם מהכיס הציבורי. לא רק שהוא עצמו לא היה מסכים לשלם דמי שתיקה יקרים כל כך אילו נבעו מכיסו, אלא שברוב המקרים, זה בכלל לא היה באפשרותו.
  • אופיה של הסחיטה הוא שהנסחט נותר נשלט בידי הסוחט גם כשהוא משלם. בעוד שנסחט רגיל היה מתרושש מתישהו, נסחט החולש על כספי ציבור יכול לשלם כל עוד הוא בתפקיד, או לחילופין לספק תמורה אשר ממשיכה להניב (כמו שינוי תקנה או חקיקה, אשר משמעותה מיליונים רבים לעסק כלשהו – בכל שנה ושנה).

לכן, גם אנו נדרשים להסתכל באותה דיספרופורציה על טובות ההנאה, וככל שעובד מדינה חולש ואחראי על תקציבים והחלטות גדולות יותר, יש להסתכל על קבלת 1000$ כאילו קיבל מיליון דולר (ויותר). התמורה שיקבל אדם בעבור שוחד\סחיטה של פקיד במשרד הרישוי ועבור שוחד\סחיטה זהים בערכם של פקיד בכיר במשרד האוצר, יהיה לחלוטין שונה. מה שניתן להשיג מסמכותו של פקח עירייה, שונה מהותית משניתן להשגה משופט. וכשאנו מדברים על ראשי ערים וממשלות, סיגר יכול להפוך לפרויקט בניה גדול, שבתורו יכול לבלום או לעכב רפורמת ענק. כך, תאורטית, אפשר להכניס את כל הגז שלחופי ישראל, לתוך בקבוק שמפניה אחד.

זו הסיבה שהמדינה עצמה שולחת כל כמה זמן רענון לכל עובדיה ונבחרי הציבור, על האיסור לקבל מתנות, כמו זה שלפניכם (ניתן לדלג):

 

 

לסחוט כמו מקצוען:

אינני מחדש כאן דבר, כמובן. כל חוקר צעיר במשטרה ילמד אתכם את התרגיל הזה: תופסים עבריין על עבירה שולית וסוחטים אותו עליה בכדי להתקדם בשרשרת הפשיעה. מרגע שהסכים למשהו קטן, הוא כבר סחיט על עצם זה שהלשין למשטרה (מול ארגון הפשיעה), והעבירה המקורית הופכת שולית. ככל שישלם, כך יהפוך סחיט יותר. לדוגמה:

 

קלייטון לונטרי היה חייל במשמר של שגרירות ארה"ב ברוסיה. הרוסים אירגנו לו ולחבריו הצעירים מהמשמר, מסיבת סקס מבוימת עם זונות, סמים וכמובן, מצלמות נסתרות שתיעדו שלל דברים מביכים. ה-KGB, כיאה לסוחטים מנוסים, ראשית ביקשו מהם דברים חסרי ערך (לצלם את רשימת המבקרים בשגרירות למשל, כשברור שגם ככה הם מתועדים ע"י הרוסים מבחוץ). המעשה הראשוני לא נועד להשיג מידע, אלא להכניס את הרגל בדלת, עם פשע זניח וקל לביצוע, שהנסחט ירגיש בנוח לבצעו. למרות שוליות המידע שהועבר, המעשה עדיין מוגדר כבגידה. מאותו רגע הפכו קלייטון וחבריו לשפוטים של ה-KGB, ונסחטו הלאה לחשוף סוכני CIA ולמסור מידע מקיף על המתרחש בשגרירות.

 

לכן, ראוי לדעתי שתומכי נתניהו ישאלו עצמם, האם זו רק שמפניה ופקדון הבקבוקים? אם כן, אז לגיטימי שיתעדפו נושאי מאקרו על המיני-מיקרו הזה, ולא הם הצבועים, אלא השמאלנים הטוענים שלא היו עושים בדיוק אותו הדבר בעבור מנהיג שלהם. אך לאור כך שאין מכחיש (אפילו לא רה"מ) שלא מדובר בארוע נקודתי, אלא "מתנות" מכל עשירי תבל, לו ולמשפחתו, במשך עשרות שנים – האם באמת ניתן להתמם ולומר כי "זו רק שמפניה" וש"על סיגרים לא מפילים ממשלה"? האם אותן "זוטות" התקבלו מסבתות נחמדות שהיו בביקור גלוי בכנסת, או מעסקנים בעלי אינטרסים ברורים ועצומים בישראל, שנתנו את שנתנו במחשכים ותחת שמות קוד (דוגמת "ורודים" ו"עלים")? האם יש לחשוב על כל אותן "זוטות" כארועים הרמטיים, או כנקודת פתיחה אפשרית, כמו מסיבת הסקס של קלייטון, אשר בידי סוחט מיומן עלולה להביא עלינו תוצאות הרסניות?

 

כאשר נוסיף את החקירות החדשות, שכבר עוסקות במיליארדים ופגיעה אפשרית בביטחון המדינה, האם עדיין אפשר לומר שזו שחיתות אשר מקומה מתחת למאקרו הכלכלי-ביטחוני של ישראל? גם לו יחמוק מהרשעה תחת טענת המושחתים של "לא ידעתי", האם יש אדם בישראל עם גרם של יושר עצמי, שמאמין שרה"מ באמת לא ידע שהעו"ד האישי שלו מייצג את המספנות בגרמניה ויקבל עשרות מיליונים מהעסקה? שסתם כך ביטל מכרז ודאג שאותן מספנות הן שיבנו את הספינות והצוללות? האם יש מישהו שבהגינות יוכל בכלל להסביר למה חברת ספנות תשלם עשרות מיליונים לעו"ד שאינו מבין דבר בספנות, למעט העובדה שהוא גם מייצג את רה"מ וקרוב משפחה שלו? והאם סתם במקרה אופן הפעולה של אותן מספנות הוא לשחד אנשי ממשל מסביב לעולם, בכדי שיקנו ציוד שמדינתם לא צריכה או יכלה להשיג במחיר זול יותר? והאם סתם מקריות היא שלקראת כל אותן עסקאות בוטל החוק המגביל את העמלה של מתווכי עסקאות נשק (הגבלה שמראש הוכנסה בכדי למנוע מצב שהעמלה תשמש כשוחד)?

 

והנה שוב, גם בחקירות אלו, אנו רואים את החשיפה לסחיטה: מיקי גנור, דוד שמרון, נציגי המספנה ואולי עוד כמה שחקנים קרובים – כל אלו בוודאות יכולים להעיד ואולי אף להציג ראיות (הקלטות או העברות כספים), שנתניהו ידע גם ידע. חישבו כמה כוח סחיטה יש לאדם כזה כעת על רה"מ.

 

האם נתניהו התחזק כשחמק מהרשעה באותן פרשיות עבר (ביביטורס, עמדי וכולי)? או שבכל אותן פעמים, האנשים שיכלו להוכיח כי נתניהו ידע אבל שתקו, קיבלו עוד קלף סחיטה, אשר הביא אותנו לפרשיות הענק של ימינו? אם יחמוק נתניהו מהרשעה על הספינות והצוללות, האם זה ניצחון עבור הימין, או לידתו של ר"מ בובתי הנשלט לחלוטין ע"י כל אותם "חברים" שיכולים להוכיח אחרת?

 

וכל שנותר לנתניהו (ולנו), הוא להאמין בטוב ליבם של אותם "חברי ילדות" (ילדותה של החקירה הרלוונטית, כמובן).

 

the-bonds-of-friendship-dwindle-with-age-oliver-but-a-little-blackmail-lasts-forever_600x315_58241.jpg

"קשרי הידידות קמלים בחלוף הימים, אוליבר. אך מעט סחיטה מחזיקה לנצח".

בין המילטון לנתניהו:

 

ב-1791, אלכסנדר המילטון, מהאבות המייסדים של ארה"ב, החל לנהל רומן עם אישה נשואה. בעלה גילה את הרומן וסחט את המילטון במשך שנים, עד אשר נעצר על פשע אחר. הבעל דרש מהמילטון שיחלצו מהתיק בכך שיודה בעבירה במקומו, אחרת יחשוף את הרומן. המילטון, דחוק בין אישום בשחיתות (אם יודה בפשע שלא ביצע) ובין שערוריית סקס, החליט שהספיק לו והתוודה על הרומן בכדי לעצור את הסחיטה (תוך שהוא יודע שאפשר שוידויו יגיע לציבור, כפי שלבסוף קרה).

 

הלקח הראשון והידוע, הוא שסחיטה איננה מעשה חד-פעמי ושיש לה טבע הדרדרותי, אשר יכול להפוך עבירה ראשונית שולית, לעבירה סופית חמורה. הלקח השני הוא שרק מנהיגים חזקים מסוגלים להתוודות על מחדליהם הקטנים והאישיים (וידוי שיכול לחסל את הקריירה שלהם), בכדי למנוע מחדלים גדולים וציבוריים (ואפילו המילטון צלח זאת רק כשנדחק לפינה).

 

hamilton-vs-bibi-framed

סחיטים. נתניהו והמילטון

הקרחת המכוסה בשיער הצבוע והמוחלק, בן הדוד והעסקאות בניגודי עניינים עם מדינות אויב, החשבון הסודי במקלט המס בג'רזי, הבת המוסתרת, כל השלדונים ושאר "החברים" (חלק ניכר מהם נחשדו או הורשעו בפלילים), האיומים על עובדי בית רה"מ, הניירות בפונט עצום בכדי להסתיר את המשקפיים, הדרישה מעיתונאים לגנוז כתבות על שרה, הסכמים אסורים ומוקלטים עם בעלי אמצעי תקשורת תמורת סיקור אוהד, עשרות ומאות אלפי דולרים במזומן מבן דודו מיליקובסקי (בכדי ששרה לא תצעק עליו), "מתנות" בהיקפים עצומים, מימון כפול של טיסות, רהיטי הגן, עמדי, החשמלאי, המטפלת…

 

16664985_1853790341570398_3304022525226115286_o.jpg

מקור ותימוכין: "זו לא טעות – זו מדיניות"

יותר מידי אנשים, יודעים יותר מידי דברים ומחזיקים ביותר מידי ראיות והקלטות, על משפחה ואדם שאובססיביים וחרדים לגבי פרסומים העוסקים בהם ותדמיתם הציבורית. לכן, זה כבר לא משנה אם זה היה חוקי או פלילי, שמפניה או צוללת. כמו עבריין שהפך לסוכן משטרה, כמו שולה זקן לאולמרט, על צווארו של רה"מ מונחות סכינים רבות, אשר בינן ובין העבירה המקורית שבעקבותה נשלפה הסכין, כבר אין כל קשר או פרופורציה. זה מה שהופך את השחיתות לכל כך מסוכנת, אפילו כשהיא נסובה סביב זוטות: כמטריושקה פרדוקסיאלית, כל עבירת שחיתות מגיעה עם מחוייבות לעבירת השחיתות הגדולה יותר שבתוכה.

 

לכן, אני חושב שמעבר לרף המשפטי (האם המעשים פליליים?) והרף הממלכתי (האם המעשים ראויים?), יש להוסיף רף חדש וקריטי לדיונים הללו: הרף העברייני (האם המעשים סחיטים?).

 

הרי גם אנשי ימין רבים ותומכים של המשנה הכלכלית של נתניהו (שוק חופשי, שבירת מונופלים, צמצום מעורבות המדינה וכדומה), מתקשים בשנים האחרונות להסביר את מעשיו בפועל – במיוחד בכל הנוגע למתווה הגז (יצירת מונופול במחיר גבוה) ובנושאים שסביבו (ביטול מכרז לרכישת צוללות וספינות – הליך תחרותי להשגת המחיר הזול ביותר – והעדפת יצרן בבעלות מדינת אויב).

 

מי יסחט ראש ממשלה?

 

לרבים האפשרות שמישהו יהיה אמיץ מספיק בכדי לסחוט ראש ממשלה, נראית תלושה ולא ראויה להתייחסות. אז ראשית, הנתניהו'ז, כאמור, טוענים בעצמם שכבר נסחטו (ע"י נוני ונפתלי). האם רה"מ יעביר סודות גרעין לאיראנים בכדי שלא יגלו שקיבל טובות הנאה או שוחד? כנראה שלא. אבל האם מישהו שמיודע לכך שרה"מ קיבל טובות הנאה או שוחד, יכול "לבקש" טובה ולהזכיר לו את מה שהוא יודע ושומר לעצמו, מבלי לאיים בצורה ישירה (דאג לי כמו שאני דואג לך)?

 

תוסיפו לזה אלמנט של תמורה בשילוב עם האיום המרומז (דאג לי כמו שאני דואג לך, וככה שנינו נרוויח), בכדי לפנות גם לחרדות וגם לחמדנות, והנה מתכון קלאסי לסחיטה "מעודנת" משולבת שוחד, של ראש ממשלה בישראל (גם הרוסים המשיכו לספק לקלייטון לונטרי זונות, סמים וכסף, בו בזמן שסחטו אותו; ממקסמים את הסיכוי להצלחה בשיטת המקל והגזר).

 

למעשה, היות וכבר שנים רבות ידוע לכל שנתניהו פשוט לא מסוגל לסרב לטובות הנאה, סוחט מתוחכם יכול לתת מתנה, מתוך כוונה מראש להפכה לסחיטה בהמשך (כפי שעשו הרוסים לקלייטון). מתחילים במימון כפול לטיסה – משהו קטן בכדי להכניס את הרגל בדלת. לאחר מכן איזה בקבוק יקר או תכשיט. בהדרגה מעלים את ערך המתנות מבלי לדרוש דבר, כך שהנהנתן מרגיש בנוח עם קבלת טובות הנאה גדולות ופליליות יותר. והנה לכם אדם בעמדת סחיטה על רה"מ, מבלי שהצליח להשיג מידע סודי או לצלם אותו במיטה עם אישה אחרת. עכשיו בוא תעזור לי עם הרפורמה\המתווה\המכרז, לפני שדרוקר מקבל מעטפת "ביביטורס 2", שהפעם תסתיים בהרשעה.

 

נתניהו חושף השחיתות (אבל לא לגמרי):

 

ואכן, רק לפני כמה שנים, דיווח רה"מ ליאח"ה כי איש עסקים הציע לו שוחד, אך סירב לגלות את שמו. האם זו התנהגות של ר"מ או של עבריין? איזה עובד ציבור מסתיר מן המשטרה את שמו של העבריין שניסה לשחד אותו? ברור שאין זה המקרה של האזרח המפחד מנקמתו של ארגון הפשיעה, שכן האזרח במקרה שלנו הוא האדם המאובטח ביותר במדינה. אז ממה בכל זאת פחד נתניהו? אולי זו בעצם ההתנהגות שהיינו מצפים מעבריין שהיה שותף או יוזם הפשע, לאחר שהצעתו נדחתה או ששותפו איים להסגירו? עבריין מנוסה שמיד לאחר האיום נועץ בעורך-דינו, שאמר לו לרוץ מהר ולהגיש תלונה?

 

כל מי שאי פעם הותקף ע"י שוטר מכיר את התרגיל הזה: הם מרביצים לך, ומיד עוצרים אותך על תקיפת שוטר, בכדי לקעקע את הגרסה שלך. העבריין המנוסה תמיד רץ לדווח למשטרה על הפשע (בגרסתו שלו), לפני שהקורבן או שותפו לפשע יספיק לעשות זאת. ומה נוח יותר מלדווח שהיה פשע, מבלי לדווח את שמו של הפושע? אתה מכין אליבי למקרה שאותו איש עסקים יפנה לרשויות, מבלי להכריח אותו לעשות זאת ומבלי להודות בחלקך בפשע. זה נראה כאילו נתניהו פשוט יצר לעצמו את הפתרון האידיאלי ל"דילמת האסיר".

 

prisoners_dilemma

 

סחיטה נעימה:

 

ברוב המקרים, אם מטעמי חרדת הסוחט מהקלטתו ואם מכיוון שהדבר מקל פסיכולוגית על הסוחט והנסחט, מעשה הסחיטה מוצג כהצעה המיטיבה עם שני הצדדים, ולא כאיום גס. כולנו שמענו את ההקלטות הללו גם מעבריינים מהסוג הנמוך ביותר, שנכנסים לעסק ומסבירים לו שבאזור יש הרבה גנבות והצתות וכדאי לו לרכוש את "שירותי האבטחה" שלהם. כך שברור שכאשר הסוחטים יהיו עו"ד מהשורה הראשונה, עסקנים פוליטיים ומיליארדים, האזנה לסחיטה תשמע כאילו הם בכלל התומכים הגדולים ביותר של הנסחט.

 

עד כדי כך קיצוני הדבר, שמזה שנים רבות מתקיים ויכוח אקדמי על האם מדובר בפשע בכלל, לאור מה שקרוי "פרדוקס הסחיטה": בניגוד לפשעים אחרים, סחיטה יכולה להיות מורכבת משני מעשים חוקיים ומוסריים (מותר לבקש תשלום ומותר לחשוף פשע, אך אסור לבקש תשלום תחת האיום לחשוף פשע). פרדוקס נוסף הוא שברוב מקרי הסחיטה, הקורבן מעדיף להיות קורבן הפשע (הסחיטה), מאשר קורבן ההליך התקני (דהיינו חשיפת המידע לגביו הוא נסחט). היות שכך, גם היום קשה פעמים רבות להבדיל בין סחיטה (אשר איננה בוטה או מאיימת במעשה פלילי), להצעה עסקית:

 

האם עיתונאי שמציע לוותר על תחקיר חושפני ומביך, תמורת קבלת מידע רציף מאותו פוליטיקאי מעתה ועד קץ תפקידו, סוחט אותו או מנהל משא ומתן? מה אם הוא מבקש כסף תמורת העלמת התחקיר? האם בעלים של עיתון המציע סיקור מרוכך תמורת צמצום ההפצה של עיתון מתחרה, מאיים או סוחר? האם עובד\ת בבית רה"מ המאיים בתביעה שעלולה להביך את הנתניהו'ז, ומציע "הסדר" עם סעיף סודיות שיסתיר את המבוכה, מבצע סחיטה, או שמא כאשר הסחיטה נעטפת כאיום חוקי, היא מתבטלת? האם תביעות השתקה הן סחיטה? האם עו"ד המייצג מספנה גרמנית ומבקש מר"מ עליו הוא יודע אינספור דברים מפלילים, ש"יראה אם הוא יכול לעזור לו" כך שהרכישה תתבצע דרכם – האם הוא מבצע סחיטה או רק שואל שאלה תמימה?

 

אין זה מקרה שמנופי הלחץ והסחיטה המודרנים והמתוחכמים, אכן מתבצעים לרוב ע"י דמויות שכאלה (לוביסטים, אנשי תקשורת, עו"ד וכדומה), דוקא מפני שתחת חסות תפקידם, קשה להגדיר ברמה הפלילית אם המעשה הוא הצעה עסקית, איום משפטי או סחיטה.

 

quote-if-you-demand-money-from-someone-in-exchange-for-your-silence-it-s-called-blackmail-arthur-baer-139-43-07

"אם אתה דורש כסף בתמורה לשתיקתך, זה נקרא סחיטה. אם העו"ד שלך דורש כסף בתמורה לשתיקתך, זה נקרא הסדר. אם אתה עושה דברים [\פשעים] גדולים, הם מצלמים את פרצופך, ואם אתה עושים דברים קטנים, הם מצלמים את בהונותיך [\טביעות אצבע]".

ואכן, גישה רווחת בניתוח עבירת הסחיטה (שלא עוסקת באנשים פרטיים), היא שהקורבן האמיתי של מרבית הסחיטות אינם הצדדים המעורבים, אלא הצדדים אשר אינם מיודעים לסחיטה – לדוגמה הציבור אשר התקשורת תסתיר ממנו מידע, או שישלם ממיסיו עבור ספינות וצוללות.

 

האם נוכל למצוא קורבן רצח או אונס, שמעוניינים בביצוע הפשע? כמובן שלא. והנה בסחיטה, הקורבן גם מרוויח מהשתקת המידע לגביו נסחט ואלי אף גוזר קופון מהתמורה שנסחט לספק. בדיוק בגלל זה ההגדרות המתקדמות יותר לסחיטה שעולות באקדמיה (בהקשר של משרתי ציבור), קובעות כי סוחט הוא אדם אשר סוחר בהשתקת\העלמת סחורה אשר אינה שלו, תמורת סחורה שאינה של הנסחט (כמו בעליו של עיתון ור"מ המנהלים מו"מ על חופש המידע והתקשורת השייכים לציבור). סחיטה של נציג ציבור, אם כך, יכולה להזיז מיליארדים, מבלי להותיר כל סימן ברור למעשה פלילי.

 

ולכן:

 

ראש הממשלה מאיים על מדינת ישראל – לא בתוכן סודותיו, אלא בעצם קיומם; לא בנזק הישיר והשולי של הגניבות\המתנות הקטנות, אלא בכך שהן חושפות אותו לסחיטה כנגדם, בהיקפים עצומים. ניקח את התכשיטים של שרה כדוגמה:

 

אם הנתניהו'ז משקרים, אז התכשיט שמילצ'ן קנה לשרה עלה 9,000 דולר, וזה כמובן אסור (בוודאי כשלא דיווחו על כך). בסיטואציה זו אנו מדברים על מעשה פלילי, וכל מי שמיודע לקיומו (לכל הפחות מילצ'ן ועובדיו), רכש כוח סחיטה. מנגד, אם הם דוברים אמת והתכשיטים עלו 200-300 דולר, אזי שמילצ'ן משקר. אלא שקבלת המתנה בסתר מאפשרת לו את השקר הזה, ושוב נותנת לו כוח סחיטה. כך ששתי האפשרויות מעבירות כוח מידיו של נבחר הציבור, לסוחט המיודע.

 

לכן, אי-פליליות או ממלכתיות, אינן רף מספק לנבחר ציבור בכיר ובוודאי שלא ר"מ – גם כשמדובר במתנות קטנות (יחסית). ראו לדוגמה כיצד פוטר היועץ לביטחון לאומי של טראמפ, מייקל פלין, לא כי הוכח שנסחט ע"י הרוסים, אלא כי "עלול להיות חשוף לסחיטה". וזאת על בסיס מה? על בסיס שבן דודו קיבל עשרות מיליונים על עסקת נשק שהוא דאג שתעבור, בין ארה"ב ליריבתה ההיסטורית? לא. על כך שהעביר מידע חלקי לגבי שיחת טלפון עם השגריר הרוסי. לא הרשעה, לא חשד לעסקת ענק – רק שקר או השמטת מידע, כאשר מדובר במדינת אויב, הספיק בכדי שישימו את בטחון המדינה מעל הקריירה של עובד ציבור אחד. "הרוסים ידעו מה הוא אמר בשיחה. לכן, אם הם רצו לגרום לפלין לעשות משהו, הם יכלו לאיים עליו לחשוף את השקר אם הוא יסרב". בדיוק כפי שעשו בעבר, בדיוק כפי שניתן לעשות לנבחרי ציבור בישראל: לוקחים מעשה יחסית שולי בחשיבותו וסוחטים ממנו נזקים אסטרונומים.

 

פה בישראל, משום מה, חלקים נרחבים בציבור מתקשים לומר את הברור מאליו: אם המתנות וההטבות חוקיות, היה צריך לדווח עליהן, וכך למנוע גם את החקירה וגם אפשרויות סחיטה (במיוחד כשזה לא המקרה הראשון או העשירי של הנתניהו'ז, בדיוק בדברים שכאלה). אם הן לא, אסור היה לקבלן. איך שלא תסובבו זאת, הנתניהו'ז, מבחירתם החופשית, מסכנים שוב ושוב את עצמם, הליכוד, הממשלה והמדינה, תמורת טובות הנאה (לרוב שוליות למדי).

 

לו השכלנו לפעול כך מראש, לא היינו מגיעים למצב בו ראש ממשלת ישראל דחף לרכישת ציוד צבאי מסווג, מחברה בבעלות מדינה עוינת, כשמקורביו גוזרים קופון של עשרות מיליונים. האם זה פלילי? ממלכתי? זה בכלל לא רלוונטי! מעל רף סיכון מסוים, זה בכלל לא משנה אם הוא סחיט, מושחת או רשלן. רעידותיהם של חולי פרקינסון אינן נובעות מאי-ממלכתיות או שוחד, אבל אנו עדיין פוסלים אותם מלעבוד ככירורגים. ליבו הטוב של המנתח, אינו מתיר את ידו הרועדת עם האיזמל.

 

והעובדה שרה"מ מספר לנו על כל אותן "סחיטות" (נוני ונפתלי), "מתנות", "חברויות" ופגישות "לגיטימיות" – כל אותם דברים סחיטים או סחיטות בפועל – רק לאחר שחקירה עיתונאית או משטרתית חושפת אותן, ושהוא חושף הצעות שוחד מבלי לחשוף את המשחד (איש העסקים האלמוני), מעידה בבירור: נתניהו הוא לא המילטון וישראל מונהגת ע"י חולה פרקינסון-פוליטי, או גרוע מכך – אינה מונהגת על ידו כלל וכלל.

 

מנגד, ההתנהגות שלנו, הישראלים, כל כך מבישה בנושא זה, שאולי כלל לא נדרשה סחיטה (למרות שכאמור, גם אם לא נסחט לעשות את פשעיו, הוא בכל זאת סחיט על שעשה אותם). כשאנו שוב ושוב אומרים לנבחר ציבור – בפיותינו וקלפיותינו – שזה בסדר שהוא לקח\גנב\קיבל אלפים, ואז עשרות אלפים, ואז מאות אלפים, צפוי שיבין לבד שהגיע הזמן להתקדם למיליונים ועשרות מיליונים. המתיר את המים הגנובים אשר ימתקו, מתיר את השמפניות הגנובות, אשר ימתקו אף יותר. כי מספיק שהפירצה קוראת לגנב, אך על אחת כמה וכמה, אם הנפרצים קוראים לו גם כן.

 



אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. בטקסט שקראתם הושקעו כ-35 שעות תחקיר, כתיבה,גרפיקה ועריכה. אם מצאתם שהתוכן מצדיק זאת, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם – בלחיצה כאן.


תכנים חדשים בפייסבוק של הבלוג:

פורסם בקטגוריה פוליטיקה, פלילים, שחיתות | עם התגים , , , | 17 תגובות