ממצאים חדשים מגלים: מוסטפה תמימי, המפגין שנהרג מרימון גז בנבי צאלח, סבל מפגיעות משלושה כיוונים

מוסטפה תמימי, 28, מת מפצעיו, לאחר שנפגע יום לפני כן מרימון גז שנורה לעברו מג'יפ צה"לי בסוף השבוע שעבר. תמונות של פרצופו המגואל בדם הציפו את הרשתות החברתיות עם סטטוסים וטוקבקים בהתאם. הכתבות הרגילות החלו מופיעות באתרי החדשות וגם בבלוגים הקרובים לביתכם הפוליטי. עד פה העובדות היבשות ומכאן לרצח המשולש של מוסטפה תמימי.

הרצח הראשון:

הרצח הראשון הוא הרצח שבא מלפנים – הרצח הצפוי והברור. בהנחה שהתמונות אמיתיות ואכן מעידות על מה שנראה גם בעין בלתי מזויינת כירי ישיר ומכוון (אינני מערער על כך, פשוט אינני סמכות בתחום), מדובר ברצח או הריגה (תלוי בכוונתו של היורה) גם על פי נהלי צה"ל, שאוסרים על ירי ישיר של רימוני גז ומחייבים חייץ של ארבעים מטרים לפחות בין היורה למטרה. בתמונות הללו ניתן לראות (מסומנים בעיגולים) את קנה מטול הרימונים הבולט מאחורי הג'יפ ואת שובל הסילון של הרימון המונע לעברו של תמימי.

צילום: חיים שוורצברגר \\ אקטיבסטילס

הרצח השני:

הרצח השני קרה בחדרי חדרים כאשר גופתו של תמימי הועברה לטיפול בעיתונות הישראלית של המרכז וימינה משם. גם זה הוא רצח צפוי ובעצם כמעט כל הפגיעות בפלסטינים ואפשר לומר גם ערבים בישראל ובשטחים, מקבלות את אותו יחס\אי-יחס. התפישה הימנית המתונה, כך נראה על פי העיתונים הללו, היא פשוט לא לדווח את הארועים או לעשות להם אנדר סטייטמנט רציני, הגובל בסילוף:

  • באתר "ישראל היום" לא מצאתי שום איזכור לארוע עם תמימי. אין להם חיפוש תוכן באתר, אבל חיפוש האתרים של גוגל, גם כן לא מצא את המונח "תמימי" באתר, מלבד אזכורים של הדעה של העיתון, לגבי דעות שמאלנים כאלה ואחרים (גוגל לא יודע לחפש עם ניקוד).
  • באתר מעריב התפרסמו כתבות בודדות על הנושא. בעידן הויזואלי מידי בו אנו חיים, אומרים שתמונה שווה אלף מילים. במעריב החליטו שאין עניין לציבור בתמונה בה נראה תמימי נורה מאחורי הג'יפ הצהלי. גם לא סתם תמונות ירי רימוני גז כלליים, או איזו המחשה גרפית זולה. במקום זאת הועלו שתי תמונות של מיידי אבנים, להלן אחת:

הכיתוב תחת התמונה היה: "מפגין פלסטיני משליך אבן, במהלך ההפגנה בכפר נבי סאלח." הכתבות עצמן גם עשו את מיטבן לא לספק מידע קונקרטי ואפילו הצליחו להוציא כותרת, מציטוט שבור של בן דודתו של תמימי: "הלוואי והיו תופסים אותו". לאחר הכותרת הגיע הסבר, על כך שתמימי ריצה מספר חודשים בכלא ושצה"ל חיפש אותו בביתו לאחר מכן, אך הוא היה בורח טרם הגיעם. אלו הן כמובן עובדות חשובות ורלוונטיות לאירוע הירי ולא ניסיון לצבוע את תמימי כפושע נמלט, שאפילו משפחתו חשבה שטוב יהיה לו מאחורי סורג ובריח. דרך אגב, בבדיקה של המחשב שלו לאחר מותו, נמצא כי תמימי גלש באתרי פורנו.

  • ידיעות אחרונות מסתמן כ"שמאלי" שבעיתוני המרכז, עם כתבות שטחיות ודיווחיות בעיקר. ידיעות פרסם אמנם את תמונת הירי, אך איזן את המאזניים עם תמונה של תמימי מיידה אבנים:

צילום: רעות אמיתי

אבל אפילו השמאלי שבעיתוני המרכז לא חס בתמימי. הכיתוב תחת התמונה בידיעות היה: "מוסטפה תמימי מיידה אבנים לפני שנורה ונהרג". שימו לב כמה תמימי מנוסה בזריקת אבנים – כאשר הבין שעליו לצאת למרדף אחרי הג'יפ הצהלי, מיד החליט להחליף לחולצה קצרה יותר ונעליים ספורט המתאימות יותר לריצה. כמובן, תמיד חשוב כשיוצאים לריצה אחרי ג'יפים בשמש, לשים כובע.

נבדקת האפשרות שתמימי הוא סופרמן והרימון הכיל קריפטונייט

תלחצו על התמונה לראות בבירור את ההבדלים ואתם מוזמנים ללחוץ פה לכתבה המקורית בידיעות. אולי בעצם, אני פשוט לא מבין את הכיתוב בידיעות. אולי  כשכתבו בידיעות "לפני שנורה ונהרג" התכוונו – הרבה לפני שנורה ונהרג. הנה עוד תמונה של תמימי לפני שנורה ונהרג:

תמימי בגלגול אחר. אבל כן… לפני שנורה ונהרג.

הרצח השלישי:

עד פה החלק הקל. החלק בו מצטיינת הביקורת בשמאל – לתקוף את הימין. הרצח השלישי של תמימי הוא לדעתי הרצח המשמעותי ביותר מבין שלושתם.

בראשון נהרג תמימי על ידי יריבו הישיר. קרב שתמימי ידע שהוא נמצא בתוכו וידע מה יכלו להיות תוצאותיו. קרב שבו תמימי לא ציפה לחסד. ברצח השני, של עיתונות המיינסטרים וטיפה ימינה, נרצח בתודעה הציבורית הישראלית הכללית. אבל, במידה רבה, התודעה הציבורית הישראלית, היא החייל הזה שירה שם בתמימי. במידה רבה, יידה תמימי את אבניו גם על "ישראל היום" שאולי תכנס האבן לאיזה כתבת שוליים או אולי לפחות מודעת אבל קטנה.  גם ככה, העיתונות הזאת כבר שנים פעילה בצורתה הנוכחית והמתעלמת. תמימי היה מת מבחינת אותו חייל צה"ל שנים לפני שירה בו ונחשב פחות מאדם מבחינת "ישראל היום" שנים לפני שחשבו שמותו אינו מצדיק דיו. גם בידיעות ומעריב, תמימי הוא ציור שאפשר לערוך ולא תמונה ברורה שיש להעבירה כמו שהיא.לכן, זה רק במוות השלישי שבאמת נרצח תמימי, רק עיתונות השמאל הרגה אותו במשמעות היחידה שנותרה לו.

אם יש חשיבות לאדם הנמצא במאבק הגדול ממנו, היא רק בהשפעתו על המאבק עצמו. אינני מכיר את תמימי ואינני מתיימר לדעת את רחשי ליבו ותוכניותיו לחיים, אבל לכשמת, הוא כולו קודש למאבק למען צדק כלפי עמו. עיתונות השמאל לקחה מתמימי את הצדק הזה, בכך שעטפה אותו בשמאליותה. זה בעצם לא רק תמימי, אלא כל הדיון השמאלני בתקשורת.

"הארץ" פירסם כתבות ומאמרים רבים על תמימי והאירועים שסבבו את מותו. כבר בכתבות הראשונות נראה הצילום של הירי ומתוארות בפירוט, הנסיבות הכלליות והמאבקים עם המתנחלים. לאחר מכן, כצפוי, ביקורת על צה"ל ועל הקלות הבלתי נסלחת שלו על ההדק. לבסוף גם מאמר דעה כעוס ונוגע ללב של יונתן פולק (ובדומה לגישתו, כתבו גם אחרים, דוגמת הפוסט הזה של חגי מטר).
מבלי להיכנס לפרטים, אני מסכים עם מירב הדברים שנכתבו בכל הטקסטים הללו. כאן בדיוק התבצע הרצח השלישי, הרצח של התקשורת השמאלנית – רצח המשמעות.

אני מאמין שרובם המוחלט של קוראי הארץ, מסכימים עם הכתוב ומזדהים עם הכתבות. אבל מי הם קוראי הארץ? שמאלנים. אינני פוסל את החשיבות של דיווחים על אירועים שכאלו, במיוחד נוכח הסילוף או אי-הדיווח שלהם בעיתונות המרכז-ימין. אבל עם גבור הוויכוח של השמאל-ימין בארץ, התגברה הסלידה של הצדדים זה מזה. הדקירה הראשונה בגופתו של תמימי על ידי השמאל, הייתה בנידוי הקורא הימני או לפחות זה שבמרכז. עוד אלף כתבות רהוטות ומכובסות במינוחי שמאל לא יביאו שלום או יחזירו את גופתו של תמימי לחיים – אבל אחת איטית יותר, פחות חורצת, אולי תאפשר לאדם, להבין את משמעות מותו. כתבה אחת, שתחל אולי באותו התרגיל שעשיתי בכתבה הזאת – לפנות תחילה למקום אליו אתה יודע שתוכל להתחבר לקהל היעד שלך (במקרה שלי שמאלנים) ורק לאחר מכן למקום בו תבקר אותו – כתבה כזאת אולי תפקח את עיניו של אדם או שניים, או לפחות תאפשר זיקה אנושית מינימאלית לתמימי. זה אולי נשמע תמים, אבל אני עדיין מאמין שכשמדברים אל אדם בגובה העיניים ומתייחסים להיסטוריה ממנה הוא הגיע, אפשר עדיין להזיז אדם עם המילה הכתובה. כשמפסיקים ליצור אנטגוניזם מובנה על ידי שימוש במילים כמו "כיבוש" או להטיל את כל עומס האי-מוסריות של המאבק הישראלי פלסטינאי בכל מקרה ומקרה, אפשר לגרום לאדם לחשוב, או לפחות לא לפסול מראש את הטקסט.

אחרי הדקירה הזאת, הגיעה היריה הסופית של השמאל, זאת שהרגה את תמימי, והיא המוות של הביקורת העצמית בשמאל. העיתונות השמאלנית עסוקה כמעט כולה בלבקר את הימין. מלבד הניכור שזה יוצר, שכבר דיברתי עליו בפיסקה הקודמת, זה מנציח מצב שבו התפישה הרווחת, היא שאין את מי להמיר. הם בשלהם ואנחנו בשלנו. אם אנו רוצים עוד אנשי שמאל או מרכז בארץ הזאת, עלינו להוליד אותם. הגרוע מכל, זה שהעלמות הביקורת העצמית של השמאל, הכניסה את השמאל לשאננות. שאננות שמתבטאת בבחירות ובפריימריז. אבל גרוע מזה, שאננות שחושבת שתפקיד הציבור, מבחינה פוליטית מתמצה בבחירות ובפריימריז. שאננות שגרמה לתקשורת בשמאל לחשוב במונחים של רייטינג ולא להכעיס אותנו. "תראו מה עשו לפלסטיני המסכן" "תראו מה מכריחים נשים לעשות באוטובוסים בירושלים". קריאה לעשיה ממשית? אין. ביקורת על חוסר העשיה (מצדנו, לא מצד המוסדות והימין)? אין. אם כך, אולי לפחות ניסיון פניה לציבור המרכז לנסות להשפיע על קולו? אין.

ציבור המרכז נוטה ימינה, כי התקשורת הימנית מאפשרת זאת. "האיש הפשוט" לא צריך להרים את מעריב, ישראל היום או ידיעות, ולראות כותרות של "מוות לערבים" או "הידד לתג מחיר" – כותרות שיסבכו אותו עם עצמו וירגישו לו מנוכרות מידי. אבל מה החלופה בשבילו אם הוא רוצה מרכז-שמאל?

כל הכוח של הימין נרתם בשנים האחרונות והבין שדעת הציבור היא במרכז ושהטייתה במעט ימינה, דרך התקשורת של המרכז, תטה לבסוף דרמטית את המאזן הפוליטי (כפי שאנו כבר רואים כיום). איפה החינמון השמאלני? לא… לא זה האגרסיבי עם "הכיבוש" והטפות המוסר, אלא זה שמשתמש באותם הטריקים של התקשורת הימנית. זה שפונה לפועל, למעמד הנמוך ולא הבינוני. זה שיטה, אט אט, את מאסת המרכז שמאלה. איפה התקשורת השמאלנית שבאה לקדם את השמאל ולא את השמאלני?

סוף דבר: 

הרגנו את תמימי, כמו שכתבו בידיעות, "לפני שנורה ונהרג". הרגנו אותו בעיתונות, כשהפסקנו לקרוא את עיתוני המיינסטרים ועברנו "להארץ". מה אמרנו לידיעות או מעריב? אמרנו להם, "השמאל לא אתכם. לכו לימין." נסגרנו בין שורותינו. טענו שהתקשורת של המרכז מסלפת את המציאות ושכחנו שהתקשורת של המרכז מייצרת את המציאות – מסולפת או לא. מה אמרנו לציבור כשאפשרנו חינמון ימין-מרכז, ללא מקבילה הולמת בשמאל-מרכז? אמרנו להם "השמאל לא אתכם. לכו לימין." והם הלכו. האנשים והתקשורת.

אנו מסתגרים עתה, מצטופפים גאוגרפית, פוליטית, עם חומות חוקיות שנבנות סביבנו, כמו אותו העם שיצאנו להגן עליו. זרקנו עצמנו אל תוך גורלם הכבוש, הדיקטטורי. בעצם, תמימי, אף ישראלי לא יזכור אותך. נותרנו רק אנו – הפלסטינים שזורקים אבנים והפלסטינים שקוראים הארץ.

פוסט זה פורסם בקטגוריה הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חדשות, פוליטיקה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על ממצאים חדשים מגלים: מוסטפה תמימי, המפגין שנהרג מרימון גז בנבי צאלח, סבל מפגיעות משלושה כיוונים

  1. י.א הגיב:

    אם זיכרוני לא מטעני אזי חגי מטר פירסם ב mynet. אבל בלי קשר, איך קוראי השמאל – יהיו אשר יהיו – אשמים במדיניות הפרסום והמערכת של מעריב או ישראל-היום?
    וחוץ מזה, ההנחה שרוב קוראי "הארץ" סמכימים עם הנאמר במאמרו של יונתן פולק נשמעת לי כמשאלת-לב תלושה לגמרי.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      הפוסט ההוא של חגי פורסם בכל מיני מקומות שונים (אתה מוזמן לגגל להנאתך).
      הם אשמים בדיוק כפי שכתבתי שהם אשמים – בנטישת המדיה המרכזית. בעזיבת העיתונים האלה ובאי העמדה של חלופה הולמת לציבור המרכז בישראל. אני קורא את כל העיתונים. זה נותן לי הבנה יותר חשובה מ"מה באמת קרה", זה גורם לי להבין מה אנשים יחשבו שקרה. בסופו של דבר, מה שהם חשבו שקרה זה מה שקרה. המערכת הדמוקרטית בנויה על כך שכולם מבקרים את כולם וללא הפסקה. ברגע שביקורת השמאל נטשה את המרכז ועברה לדיין בינה לבין עצמה מעל דפי "הארץ" היא הותירה את עיתונות המרכז ללא ביקורת שמאלנית. לחשוב שהידיעה שלנו של האמת היא מספיקה, זה לוקסוס שאין לנו אותו ושאנו רואים שבפועל, לא עוזר לנו. אין לי הערכה לאנשים שחושבים שהמציאות היא אקדמית בלבד. כך או כך, היכן שהאקדמאים לא נלחמים על האמת, בסופו של דבר לא תהיה אקדמיה. אבל זה קצת עתידה מאיתנו. בוא נאמר, שאם הייתי אומר שהשמאל בכנסת עזב את הכנסת ופתח כנסת שמאלנית משלו, שם הוא מעביר מלא חוקים שמאלנים (שכמובן אין להם אחיזה בפועל), שעוברים ללא התנגדות, היית מיד מבין על מה אני מדבר. בינתיים זה קרה בעיתונות אבל סופה של הסגרגציה הזאת להיות מוכלת בכל מישור. מאותה סיבה שאני קורא לאנשים לקרוא עיתוני מרכז וימין אני גם אומר להם לא להצביע מרץ או חד"ש – אין לנו את הלוקסוס הזה. השמאל בארץ צריך להתחיל לחשוב כמו ש"ס ולסחוט את הסוס המנצח לתוצאות בשטח ולא להמר על הסוס המפסיד בשביל אוטופיה שאין לו את היכולת להביא לקו הסיום.

      בקשר להנחה שרוב קוראי "הארץ" מסכימים עם הכתוב בעיתון (לא דיברתי ספציפית על מאמר כזה או אחר) נסכים שלא להסכים. אין לי מידע סטטיסטי להציג. רק אומר, שבאופן עקרוני, אנשים היום בוחרים עיתונים שלא מעצבנים אותם. עיתונים שמדווחים את נקודת מבטם. העיתונים מצידם יודעים זאת ומתאימים את החומר לקוראיהם. שמעתי את זה מהרבה עיתונאים ואני רואה את זה סביבי אצל כל מי שאני מכיר.

      אהבתי

  2. פינגבאק: עיריית תל אביב מאשרת: תוכניות להקמת פסל ענק של ביבי בכיכר רבין « אישתון

  3. פינגבאק: אדם תבערה | אישתון

  4. פינגבאק: הלאמה אזרחית: תוכנית עשור לשינוי הכלכלה הישראלית | אישתון

  5. פינגבאק: הלאמה אזרחית: תכנית עשור לשינוי הכלכלה הישראלית • מחאת הדיור

  6. פינגבאק: עיתונאים עם דם על הידיים | אישתון

  7. פינגבאק: עיניים פקוחות 9.12.2012: 100 מיליון הרוגים, למינגים, פיזיקה ואפריקה | אישתון

  8. מניין לך שהחייל היורה התכוון לפגוע בתמימיבכוונה תחילה?
    האם לא סביר יותר שהרימון נורה לכיוון מיידי האבנים (שמסכנות חיי אדם) ופגע במקרה בתמימי?

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      לא. הוראות הירי במטול רימוינם בצה"ל הן בזוית של 45 מעלות וטווח של כמה עשרות מטרים. המטול היה פה בכינון ישיר ומטווח של מטרים בלבד. אפשר לומר שזו "טעות", אבל אם נעשה זאת הרי שבכל משפט פלילי מעתה ואילך, תעמוד לזכות אדם שירה באדם אחר הנמצא רק מטרים ספורים ממנו ואינו מהווה סכנה, כי התכוון לירות בזוית של 45 מעלות ופיספס לפניו של הקורבן שהיה ממש מולו.

      אם לא היה מדובר בפלסטיני ובבית משפט צבאי, אלא ארוע בין שני ישראלים, אין מצב בעולם שהסיפור היה נגמר בצורה שנגמר והיה ניתן גזר דין במינימום של הריגה.

      אהבתי

  9. דורון הגיב:

    למה הוא זרק אבנים על חיילים? מה הוא חשב שיקרה?
    מה אתה חושב שיקרה לך אם תזרוק אבנים על חיילים גרמנים או אמריקאים בעירק/אפגניסטאן?

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      אני יודע גם מה יקרה לי אם אני אומר מילה לא נכונה לאיזה עבריין שחושב את עצמו מלך. זה לא אומר שאני מסכים עם התגובה שלו. אבל לא אכנס לדיון מעמיק כי התגובה שלך מעידה על הפרש מוסרי מהותי בינינו. באופן כללי, את השאלה שלך ניתן לשאול כל פעם צעד אחד אחורה: מה חשבו החיילים שיקרה כשנכנסו לכפר? מה חשבו בנבי סאלח שיקרה כשארגנו את ההפגנה? מה חשבה ישראל כשתחמה והשתלטה על האזורים של הכפר?
      יש כאלה שחושבים שהרימון בפניו של תמימי הוא תחילת הסיפור
      יש כאלה שכמוך חושבים שאולי האבן שזרק תמימי היא תחילת הסיפור
      בפועל לא תמימי ולא החייל התחילו את הסיפור והשאלה "מה הוא חשב שיקרה?" היא חסרת משמעות
      השאלה היחידה היא מה אנחנו רוצים שיקרה הלאה וכאן אני ואתה לא נסכים כנראה.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s