עיריית תל אביב מאשרת: תוכניות להקמת פסל ענק של ביבי בכיכר רבין

רוחות מחאה נושבות במזרח התיכון ונדמה שאין ציבור שלא שובת או מוחה על מצבו, מלבד נבחרי הציבור שלנו. אבל רוחות אלו אינן מגיעות לכל מקום, כפי שגיליתי לפני מספר ימים, בביקור בבריכה בקומפלקס יוקרתי בתל אביב. אצלם אין ויכוחי דיור, אף על פי שישנם המון דיוני נדל"ן. צרות של עניים הן נחמות של עשירים והתכנסנו היום לדבר על איך זה שנדמה לרוב העשוקים שלא כך הדבר.

יש דברים שמשתנים בחיינו. אנו למדים אותם על בשרנו ויודעים איך בונים אותם ומפרקים אותם. רוב הדברים אינם כאלה. נולדנו, חלקנו, למין מסוים אשר פיתח שיטות לצבירת ידע. אומרים לנו שזה טוב כי יש לנו את התנ"ך ואת האייפון (ואפילו את התנ"ך באייפון). אז נכון שהיינו עדיין מדליקים אש עם אבנים או קוראים וויינט על איזה קיר מערה, אבל מה בכל זאת איבדנו, מהם השרירים שהתנוונו כשבנינו את מכונית המידע שלנו? מה הותירה היכולת לצבור ידע מאחוריה?

היא הותירה את היכולת לרכוש ידע. כמו הילד המפונק, שיורש את הון הוריו, אנו נולדים כולנו, בנים לשרי אריסון של עולם הידע  וממש כמו ילדי הירושה הכלכליים, גם אנו מפונקים בידיעותינו ובטוחים בהון האינטלקטואלי שלנו. זה רק כשהכסף נגמר, שהגוזל מנסה להבין את השאלה, שכל ילד שואל מתישהו את הוריו: "אמא, אבא, איך בא כסף לעולם?"

אולי שרי תוכל לענות לבן שלה. כנראה שלא. בעולם הידע נותרנו כולנו מעבירי לפיד, משמרי להבת נצח של קידמה, אשר אינם יודעים מעין בא הניצוץ. רק גרוע מכך, משוכנעים כי ידיעת דבר, כמוה כעשיית דבר. הילד של עולם הידע אינו שואל יותר איך בא ידע לעולם. זאת למרות ששתי דרכים שונות לעולם לא מובילות לאותו היעד. בהליכה עצמה יש יבלות על הרגלים, יש כאב ושפשפות בנקודות אסטרטגיות ליד האשכים. העיניים המזיעות של נמלטי דרפור אינן רואות את אותה ישראל שרואות עינינו. הניצוץ המוליד רעיון פילוסופי אינו דומה כלל וכלל להבנת הרעיון אשר נולד. הבעיה כמובן, היא המשפט המגעיל שכל ילד שונא שהוריו אומרים לו: "כשתגדל תבין" – אין דרך להעביר את התובנה הזאת ואי אפשר לייצג אותה באותיות או מספרים. הבעיה, כמו תמיד, מובנת במערכת – המערכת מסוגלת לשמר כל ידע אך אינה יכולה להסביר את היותו.

אך לא דיון תיאורטי הובטח בפסקה הראשונה ולא אותיר עצמי חשוף לתביעות על פרסום שווא. לא על ידע כללי שנצבר רציתי לדבר היום, אלא ידע ספציפי. ידע שכולם היום מרגישים שהם בעליו, כולם מחזיקים דעות לגביו. ידע שהוא הוא נושא המחאה שבארצנו, גם אם תהליך ההפרטה שלו לתת-מחאות קטנות גרם לזה להראות שלא כך הדבר. ידע שנושא שמות רבים – כלכלה, שלטון, דמוקרטיה, סוציאליזם וכמובן, הבוערת ואולי הנבערת שבמילות הבאז של המחאה הנוכחית, קפיטליזם. כמובן נגזר מהמשפט הקודם שלי, שבמידה רבה אני מאמין שכולם הם אחד או לפחות המשכים אחד של השני. לגבי רובם זה די ברור, אבל סוציאליזם וקפיטליזם?! האוטופיה השלטונית ההומניטרית ביותר מול השטן תאב הבצע הרומס את כל שסביבו? או, אם אתם בצד השני של הגדר: האשליה הכושלת שלא תואמת את טבע אדם ולא עבדה בברית המועצות מול השיטה המוכחת שהביאה עלינו את כל השגשוג וההצלחה שסביבנו?  אז איך הניגודים האלה הם אחד? באותה צורה שרוב הניגודים הם אחד, באותיות הקטנות.

מתחרות ביניהן שתי תפיסות כלכליות שעיקר הבדלן הוא מי שולט במשאבים וכיצד הם מחולקים. הבעיה של הפעילים הסוציאליסטים היא שהם חושבים שחברת המים הייתה שלהם לפני שהיא הופרטה, הבעיה של הקפיטליסטים היא שהם חושבים שהיא שלהם עכשיו. היא לא שלנו, לא אז ולא עכשיו. אם היא באמת הייתה שלנו ואנו באמת התנגדנו למכירתה, כיצד נמכרה? מדוע היא איננה שלנו עכשיו ניתן לקרוא בכל חשבון מים שקיבלתם מאז ההפרטה. היא הייתה שלנו כשבנו פה דמוקרטיה, כשבנו פה את המוביל. כשבנו פה. כשהייתה פה דמוקרטיה שטיפלה בבעיות השלטוניות וכלכלה שהניעה אותה. אבל זאת הקטנה גדלה, והחלה מניעה את עצמה ולבסוף מניעה את כל מה שסובב אותה. נכון שהקפיטליזם אולי פונה יותר לצדדיו הרשעים שבנפשו של אדם, אך הקפיטליזם שלנו נוצר בתוך מדינה שהייתה קודם סוציאליסטית. התשובה הקלה, שהמערכת, דהיינו הקפיטליזם, הוא האשם, מתעלמת מהעובדה שאנחנו בחרנו במערכת ולא המערכת בנו. אם תינתן לאנשים האופציה, הם ישובו עוד ועוד למערכת אינטרסנטית שמקדמת חלומות להצלחה חומרית יותר מאשר להסתפקות במועט ועזרה לאלה שחסר להם. זהו לא טבע האדם אבל זה ייעודו – תכליתו היא המאבק שבין הטוב שבו לבין הרע. הדיון על יצירת מערכת כלכלית או שלטונית שתתאים לאופי האדם הוא אבסורדי. המערכת היא תוצר של אופי האדם. המערכת משקפת את המלחמות הפנימיות של האדם התבוני בקנה מידה גדול יותר. מאבקינו להתגבר על חולשותינו שלנו ולהיות אנשים טובים יותר ומודעים יותר משתקף במערכת. המערכת קלוקלת כי אנחנו כציבור איננו אנשים טובים ואיננו מודעים לסביבתנו. אבל אני גולש למחוזות מעבר לדיונינו.

הטעות העיקרית בכל הדיונים בנוגע למחאה אצלנו ולכלכלה בכלל בעולם, הוא הניסיון להפריד בין המשטר לכלכלתו. המחשבה הרומנטית של הפרדת הרשויות הוחדרה לתוך היחסים שבין הכלכלה לשלטון שמעליה. חונכנו להאמין שכלכלה היא סוג של כלי לשימוש המשטר וכל משטר יכול לבחור בכל כלי. בפועל, אף מרצה לכלכלה לא יתיימר להעלות טיעון לזכות קיומו של משטר פיאודלי עם קפיטליזם או משטר אנרכיסטי עם כלכלת שוק סוציאלית  – הרעיון עצמו הוא פרדוקסאלי – אבל עשרות שנים של חינוך וקינאה בהצלחה השטחית של הניסוי האמריקאי,  גורמת להם להעלות ללא גמגום טענות על היכולת לקיים קפיטליזם מבוסס שוק חופשי עם דמוקרטיה-סוציאלית. מערכת שאומרת, ניתן לכל אדם לפעול באופן חופשי כדי לצבור כמה שיותר הון, בשילוב עם מערכת שאומרת, שהמדינה תשלוט על מרבית המשאבים, על הרבה מאמצעי הייצור וגם תפקח על התוצר.

אחד מהדברים האלה שלא השתנו במהלך חיינו הוא הדמוקרטיה. בגלל שנולדנו לתוך דמוקרטיה אנו חושבים שאנו יודעים מהי וגרוע מכך – הידיעה שלנו של הדמוקרטיה גורמת לנו לחשוב שאנחנו יודעים איך לעשות דמוקרטיה. ואנו לא, אפילו לא שמנו לב שהיא עזבה. במקום עברה לגור פה כלכלה – מערכת של העברת סחורות מיד ליד אם בצורה סוציאליסטית יותר ואם בקפיטליסטית יותר, אבל רק מערכת מסחר. נותרה פה בורסה ענקית חסרת ערכים ותוכן ואנחנו חושבים שאם נחליף את הברוקרים או את שיטת המסחר נקבל תיקון. החלפנו את תקליט השמאל-ימין מלחמתי בשמאל-ימין כלכלי אבל נשארנו עם אותו הספין והעיוורון. אנחנו גרים בבניין שלא בנינו בעצמנו אבל כולנו ראינו שיפוצניקים באים וזורקים טיח על הקיר או עושים שכבת צבע. והיסודות מתערערים ועייפות החומר מתחילה לעבוד. הבניין לאט לאט מתפורר וסופג רעידות אדמה כאלו ואחרות ואנחנו ממשיכים לזרוק עליו שכבות של צבע כאילו שהיותו לבן מחזיק אותו עומד ולא הפלדה והבטון.
כל המחאות הללו הן כלים לשימור, לתחזוקה. כלים מתוך מצב שבו יש דמוקרטיה תקינה. כלים להבעת דעה בתוך דמוקרטיה תקינה – לא כלים לייצור דמוקרטיה. דמוקרטיה נבנית בעזרת כלים אנטי-דמוקרטים. כשם שחופרים למטה בכדי לבנות למעלה כך גם יסודות הדמוקרטיה טמונים באלימות ורמיסה של שלטונות שקדמו לה. לא היו בחירות להחלפת המלוכה ואף דיקטטור לא ירד מכיסאו בהצבעת אי אמון. מדהים שכל העולם הערבי סביבנו מספק לנו תמונות שמדגימות את זה על בסיס יומי בחודשים האחרונים ואצלנו עדיין לא נפל האסימון.

כאן אנו מגיעים לשאלה החשובה ביותר. השאלה שבגללה אינני מאמין שיש לכל המחאות הללו יכולת לשנות שום דבר מהותי – האם באמת מתה הדמוקרטיה בישראל ואם כן מיהם קובעי המדיניות האמיתיים?

בדמוקרטיה כתיקונה חברי הכנסת אמורים לקבוע את המדיניות וזאת אמורה לשאוף לטובת הציבור. הפוליטיקאים אינם המלוכה יותר. הם מתחלפים כל כמה שנים וגם ככה מרביתם ממומנים במידה כזאת או אחרת על ידי גופים פרטיים. לא, זה לא קורה כשהם מגיעים לכנסת. זה קורה עוד הרבה לפני. המערכת הכניסה לתוכה תחנות ביניים שעל פניו הן דמוקרטיות אבל בפועל הן בדיוק ההפך. תחנות כמו הפריימריז, שנראות כמו הצבעה חופשית אך הן בעצם בחירות סגורות של כמה עשרות אלפי אנשים במנהיג מפלגה. כביכול תחנת ביניים לגיטימית. בפועל, השליטה הקשה והיקרה מאוד בקולות בוחרים בקנה מידה ארצי של בחירות כלליות הופך להליך הרבה יותר קל וזול בפריימריז. נכון, אתם תוכלו להצביע חד"ש או מרץ או כל שטות אחרת. אין לזה משמעות מלבד לייצר את האשליה של הליך דמוקרטי. בפועל, על ידי החדרת לוביסטים והשקעה כספית, חוקית או שלא, מצליחים בעלי הון לקבוע מי יהיו המועמדים למפלגות הראשיות. עכשיו אתם תבחרו חופשי. אתם רוצים את זה שאנחנו מימנו או את האחר שאנחנו מימנו? או מישהו שלא מימנו אבל לא יהיה לו שום כוח ממשי?
אם זה נשמע לכם כמו קונספירציה, צריך רק להסתכל על מפת בעלי השליטה באמצעי התקשורת (ואפשר גם לקרוא איך זה בא ליידי ביטוי בפוסט הקודם).

סימן ברור לכך שמערכת גדולה היא תקולה הוא שכל מרכיביה בטוחים שהיא תקינה לחלוטין. סימן לכך שהיא מושחתת הוא שרק גלגל השיניים האחרון יודע מה היא מסובבת.
הקול שלנו בקלפי איבד את משמעותו. הקול שלנו בכל האפשריות הדמוקרטיות האחרות (בית המשפט, עמותות, עיתונות וכולי) נמצא בקרב על חייו מול חקיקה טוטאליטרית ודיקטטורית ומול מונופולים ובעלי שליטה.

בבחירות 2000 של ארה"ב, זכה ג'ורג' בוש בנשיאות, כי ניתן היה להאט את המערכת, כך שספירת הקולות לא תסתיים בזמן. בית המשפט נתן לועדת הבחירות זמן קצוב לבדוק פתקים, שנחשדו כי נפסלו שלא בצדק, ונציגי הרפובליקנים בוועדה החלו מערערים על כל פתק ופתק, בכדי להאט את הספירה עד לכדי עצירה מוחלטת. ברגע שהפסיקו את הספירה סופית, היתרון הראשוני של בוש, של 20 אלף קולות, הצטמצם לאזור המאה קולות בלבד וזאת כאשר נותרו עוד אלפי קולות לספירה. ככל הנראה, הוא לא היה אמור להיות הנשיא (החוק לא מאפשר לספור את הקולות הנותרים אלא לאחר שיסור החיסיון שלהם בעוד כמה דורות).

דמוקרטיה איננה הליך אלא עיקרון ועקרונות אינם חוקי מדינה ואינם מוגנים על ידיהם, גם אם זו מטרתם. מגניי העקרונות חייבים להיות בעליהם ואל להם לפחד להרוס הליך או להפר חוק שנולד על ידי העיקרון אותו הם מנסים לשמר, כאשר זה מפסיק לשרת אותו והופך למסווה של הליך המנוגד לו.

צדק חברתי איננו בחזקת המדינה או בתי המשפט לתת לנו. הוא לא נגנב מאיתנו אלא ניתן על ידינו ברפיסה חומרנית ועצימת עיניים סלקטיבית. אלה אשר פדו והפריטו אותו למיטלטלין כאלה ואחרים אינם מורידים עיניהם ממנו ואינם אנשים תמימים, אשר בטעות באו לרשותם נכסי המדינה. שלטים ואוהלים לא יגרמו להם למסור חזרה את נכסיהם – את זאת למדנו בחודשים האחרונים – אבל חשוב מכך, הוא הלקח הנלמד מבחירות 2000 של ארה"ב: הדמוקרטיה איננה כלי לשימור דמוקרטיה ואל לנו להסתמך על ההליך הדמוקרטי או על תוצאותיו. כאשר הקול שלנו איננו נספר, אם על ידי התעלמות בקלפי או אם על ידי התעלמות בכנסת, זה תפקידנו הדמוקרטי לקחת נשק ולפגע במחבלים בהליך הדמוקרטי. כל שלטון, לא משנה כמה הומני ושוויוני, מבוסס על חינוך לערכי השלטון והרג או פגיעה משמעותית במתנגדים לו. המחאות השקטות, על כל דרכי הפעולה שלהן, והשיטה הדמוקרטית, על כל הכוח שהיא כביכול מעניקה לנו, לא יתנו מענה לשחיתות, שכבר התבססה בכל חלקה.

לא, זו היא לא קריאה להשתתפות פוליטית נרחבת יותר – הזמן לכך כבר חלף: לאחר שתי כהונות של בוש בחרו האמריקאים בנשיא אחר:  דמוקרטי, מלומד ושחור. הציבור התעורר ויצא בהמוניו להצביע להבטחה לעתיד סוציאלי יותר. לעתיד טוב יותר. במינימום, לעתיד אחר. אך הם קיבלו את אותו הדבר. המלחמות המשיכו, הרפואה נשארה פרטית והבנקים המשיכו לקבל מימון ממשלתי ובונוסים מופרכים.
לא, זו היא לא קריאה להשתתפות פוליטית, זו היא קריאה לנשק. זו היא קריאה לקרב שאנו כבר בתוכו מבלי לדעת. נכון, רובנו לא היינו פה כשבנו את הדמוקרטיה שהייתה פה, לפחות לא אלה מאיתנו שעוד בכוחם לצאת לקרב לבנות אחת חדשה, אבל גם האנשים שהמציאו את הדמוקרטיה לא קראו ספר עליה תחילה. הגיע הזמן לשכוח את מה שלמדנו וללכת ללמוד מה שכחנו – והגיע הזמן שנזכיר זאת למי שלא רוצה ללמוד. המלוכה קוראת רק ספרים שנכתבים בדם איכריה. ואלה שלא יקראו גם את אלה? בדמם נכתוב את חוקינו החדשים.

אני יודע, זה נשמע מוגזם, קיצוני. יש חוקים ומשטרה. יש עבודה ולימודים. יש ילדים והורים. יש חלומות ותוכניות בטלוויזיה. זה בסדר. כשהמדינה שולחת צווי 8 והאזרחים לא נעתרים, הקרב פשוט מגיע לדלתם. זה לא שהקרב עוד לא החל, פשוט רק צד אחד נלחם בינתיים. אז אל תדאגו, הכול בסדר ואפשר ללכת לעבודה. זה השלב שאתם אמורים לפסול טקסטים כאלה. זה השלב שאתם אמורים לומר שפגיעה בחיי אדם היא טאבו בכל מקרה. זה השלב שתאמרו שבבחירות הבאות יהיה אפשר לתקן ושהחוקים שמחוקקים עכשיו לא באמת אומרים שום דבר. זה השלב שבו תאמרו שבסך הכל לא כזה גרוע. זה שלב טבעי. אתם מכירים את השלב הזה, למדתם עליו בבית ספר. אתם לא זוכרים? נו… כשלמדנו על השואה.

(זה גם השלב שהשורה הקודמת נקראת דמגוגיה. זה שלב שנורא מעצבן לכתוב בו.)

סרטים מומלצים על בחירות 2000 בארה"ב:

Recount 

Unprecedented: The 2000 Presidential Election

* בהתאם לתיקון חוק לשון הרע, אני מחוייב לציין, שבניגוד לנאמר בכותרת, לא ידוע לאישתון על תוכניות לבניית פסל ענק של ביבי בכיכר רבין. מצד שני, האי מייל ששלחתי לעיריה – "אתם הולכים לבנות פסל ענק של ביבי בכיכר רבין?" – נותר ללא מענה!