המאבק לקידום האישה הפימניסטית (מוגש בחסות האישה המודרת)

הערה ברטרוספקטיבה: ההתחלה של הפוסט שתקראו היא בהומור\ציניות. הביקורת שבסוף היא כנה.

לפני שנים רבות, הרבה לפני שנשים הודרו משירה בצה"ל או מתחבורה ציבורית, אפילו לפני קיומם של האוטובוסים עצמם, החלה הדרת נשים במחוזות רחוקים ונושנים. עוד לפני שהיו נשים בכלל, החלה התוכנית להדירן מתחומים רבים בחיים ולתת יתרון בלתי הוגן לצד הגברי. תוכנית זו יושמה במשך שנים רבות בכל מקום בכדור הארץ ומשתמרת עד היום הזה במרביתה. התוכנית נהגתה במוחו של גבר כמובן. אבל לא סתם גבר, אלא הגבר הראשון! לא. לא אדם. הטבע!

המחקרים הגנטים ממשיכים גם בימינו, בניסיון לחקור אחורה בזמן ולהבין מה בדיוק קרה. לדעת רבים, יצר הטבע תחילה מקבילה נשית זהה לזאת הגברית, אבל אז, בהפתעה מזעזעת, גילה שייצר גבר – מסתבר שאם באמת אין הבדלים בין נשים וגברים, אז אין כזה דבר נשים וגברים. לאחר מכן, ממורמר וחושש לזהותו המינית, מיהר הטבע חזרה למעבדה והחל רוקח אחר ייצור מסוג חדש, מין שאינו זהה או שווה למין הגברי, אלא משלים. היכן שהיה אצלו תקע שם אצלה שקע וכן הלאה. הטבע שקד במלאכה זמן רב עד שצלח והעמיד מין חדש, שיצר ביחד עם הגברים, הרמוניה נפלאה.

השנים חלפו והטבע, שעדיין שלט על מרבית יצירותיו, נשכח ונזנח אצל אחת מהן, לטובת בחורה חדשה ושמה תבונה. תבונה הכירה בכך שמוצאו של האדם הוא מן הקוף, אך עמוק בפנים הרגישה, שזה מוצאו רק של הגבר. תבונה אמרה לטבע שהוא סקסיסט והטבע ניסה להסביר לה שהוא סך הכל ניסה לקדם את האבולוציה וגם ציין, שלמרות ההבדלים בין גברים לנשים, רב הוא הדמיון ביניהם. תבונה, הפמיניסטית, ידעה זאת היטב ואפילו השוויצה בשיערה המוארך באזור השחי שלה ורגליה. הטבע לא הבין כיצד שוברים תפישה על ידי שימוש במוסכמות של אותה תפישה עצמה ושאל: "בכדי להכחיש את השוני הטבעי ביניכם, את מקצינה את הדומה?" תבונה התעלמה ממנו וטענה שכל בני האדם נולדו שווים ובני האדם האמינו לה.

בני האדם האמינו לה כל כך, שהם המציאו שפה שמאפשרת להם לדבר מבלי להכיר בהבדלים הברורים, שהתקין בהם הטבע. הם קראו לשפה, פוליטקלי-קורקט. פוליטקלי הייתה שפת קריצות בהתחלה – "כל בני האדם נולדו שווים (קריצה קריצה)" – ותפקידה היה רק כמס שפתיים, בין האבות המייסדים בארצות הברית. אך עם השנים, תפשה השפה חלק גם בשפת הגוף של האנשים ונזנחו גם הקריצות. סופו של דבר, שנים של דיבור של פוליטקלי, מחקו ממש מזיכרונם של בני האדם, את ההבדלים בין גברים ונשים ואפילו גזעים. מה שהחל כמאבק לגיטימי של נשים, למען שוויון בפני משהו (החוק, המעסיק וכולי) איבד פרופורציות והפך למאבק לשוויון מתמטי: גבר = אישה. באמצעים רבים, הביאו התומכים בכך, את החברה, למצב בו לא ניתן היה לציין את הברור מאליו והומור ופלרטוטים, מהסוג הנורמטיבי, הפכו בלתי מקובלים.

פני החברה החלו משתנים בהתאם לתפישה זאת וגברים החלו להיות נשיים יותר, לפי התפישה המיושנת של הנשיות, ונשים החלו להיות גבריות יותר, לפי התפישה המיושנת של  הגבריות, ואף אחד לא ראה בכך את האבסורד. הגברים החלו לטפח עצמם, באופן שבעבר נחשב נשי, ואילו הנשים הקדישו עצמן לתעסוקה והצלחה, באופן שבעבר נחשב גברי – קידמה שעיקרה עבר מסוכל. היות והנשים סירבו לקבל שהן אכן חלשות יותר פיסית, כי זה אומר שכוחן, באופן הסופי ביותר, נובע מכך שהוא ניתן להן על ידי הגברים, הן שכחו שאת מרבית הישגיהן בדרך לשוויון (בפני משהו) נחלו על ידי טענה שהייתה מוצדקת ועל ידי הכוח שנחשב משפיל – כוח הסימפטיה. אכן, אכזר ונורא ככל שזה יהיה, אין ברירה אלא לטעון שכוח שלא נלקח על ידי כוח, ניתן על ידי סימפטיה. כוחן של הנשים נבע, באופן הסופי ביותר, מכך שניתן להן על ידי הגברים. אבל רק מי שאינו מבין שלטון, חושב שכוח שלטוני נובע מכוח אחר מאשר הסימפטיה. זה נכון שיש כוח לאדם שבידו חרב, אבל הכוח האמיתי נמצא אצל אלו המשכנעים את האנשים להרים את חרבם בשמם; לצאת לקרב למען אמת מסוימת או היותר מצוי, שקר מסוים. כוח הסימפטיה, הכוח לעורר נתינה, חזק יותר מהכוח לקחת.

השנים חלפו והשוויון בפני החוק הושג במרביתו. היישום שלו אכן לא היה מושלם ואכן היו פערי שכר והעדפה של גברים לתפקידים בהם היו מועמדות ראויות באותה מידה או אף יותר, אך למרות זאת, ניתן היה לדבר במונחים של "פערים" ולא במונחים של "הדרה". תבונה הפמיניסטית החלה מרגישה משועממת – מנהיגה ללא מאבק. אמנם היה עוד לאן לשאוף, אך המאבק איבד מהסקס אפיל שלו. היכן שפעם הייתה תמונה של אישה הרובצת בביתה ומודרת לגידול הילדים ותחזוקת הבית, ללא זכות ואמרה בהחלטות הגדולות, עכשיו היה צריך לכתוב על הפרשי שכר במגזר הציבורי – וזה פשוט לא מצטלם.

תבונה הלכה וחיפשה דוגמאות לאפליית נשים שהיא תוכל למכור לציבור. משהו שיש לו תמונה. משהו שכבר היה מוכר לאנשים מתמונות ישנות של אפליית נשים. התנועה הפמיניסטית יצאה למסע צלב נגד הביטויים המיושנים של אפליית נשים וכדי למצוא אותם היא הלכה לחפש קרב עם מי שלא מקבל אותה בכלל כאדם, עוד לפני הטענה לגבי היותה אישה. היא מצאה לעצמה שעיר לעזאזל נהדר. הסתבר שהחרדים לא מוכנים שנשים ישירו בפניהם. גם לא שיסעו באוטובוס מקדימה. התגלית הייתה מרעישה! הארץ קמה בסערה! כל השנים הללו, חשבו כולם, שהפאות שלובשות הנשים, זה כי חרדים חוגגים פורים כל השנה. כולם היו בטוחים, שכשהחרדים הולכים ללמוד בישיבות, הם חוזרים הביתה לנשותיהם ומספרים להם את כל שנלמד. כולם חשבו, שנשים יושבות באחורי בית הכנסת, כי זה מאפשר להן לרוץ לשירותים כדי לפדר את אפן. פתאום, ביום בהיר אחד, גילתה החברה החילונית, שהחברה החרדית איננה פועלת לפי אותם סטנדרטים ורציונל.

אף אחד לא ידע מה השתבש. נתנו להם ערים משלהם ללא פיקוח. אפשרנו להם חוקי תעבורה מיוחדים. פטור משרות צבאי. מערכת חינוך נפרדת עם חומר לימוד אחר. התכופפנו לדרישות מפלגותיהם בכנסת. אפילו קנינו מחברות ורשתות שמכרו את אותם המוצרים שלנו במחיר מוזל להם וגם סגרו שירותים לנו בכדי לקבל הכשר למכור גם להם. לא היה ברור, מה הביא לכך, שהחברה החרדית סטתה מהתקן הישראלי, שכל כך דאגנו לא לאכוף עליהם. המסוק החילוני נחת באי החרדי וכולנו נדהמנו לגלות שהם הפילו על הילד השמן עם המשקפיים את הסלע. חבל שאף אחד לא כתב על זה ספר שיסביר לנו.

אבל לא בכך התבטאה הצביעות הפמיניסטית. אף אחד לא קורא לאנסים סקסיסטים, גם אם כל קורבנותיהם הן נשים. הסיבה לכך, היא שזה אבסורדי לדרוש מידת מוסר והיגיון גבוהה שכזאת, ממפלצת שלא חלים עליה מוסכמות הרבה יותר ראשוניות. לא, אני לא אומר שהחרדים הם אנסים (או אם כן, אז הם טובים בכך) אבל אני כן טוען, שאנחנו תוקפים חברה נבדלת משמעותית משלנו בתפישה הערכית שלה, מאמצע או תחתית הסולם הערכי. זה לא שיש בדיוק מדרג של מה חשוב יותר לפתח במוסר החברתי, אבל בוא נאמר שבמפגש הראשון שלי עם שבט של קניבלים, אני לא אנסה ללמד אותם עם איזה סכין הם אמורים לאכול אותי.

אולי כדאי שנלמד משותפינו למדינה, (אם נרצה או לא) החרדים. כולנו נתקלנו במהלך חיינו במחזיר בתשובה כזה או אחר. אחרי הרבה שנים של ניסיון, הגישה הדתית להתחזקות אומרת: תתחיל וההבנה תבוא עם הזמן. פילוסופיה שאפשר להתווכח על הנכונות שלה אבל לא על האפקטיביות. אף אחד לא בא ומנסה לפנות לאדם החילוני, עם מערכת הערכים החילונית שלו, ישר לאמצע הסולם הערכי ולומר לו שהוא פשוט ניאנדרטל (לו הם היו מאמינים באבולוציה) ושהוא חייב להתחיל ללבוש חליפות, לגדל פאות ולהגיע כל יום לבית-כנסת. במקום זאת, הם אומרים לו: "רק תבוא פעם בשבוע" "רק תבוא לשמוע את ההרצאה הזאת" "רק תניח תפילין". רק. ה"רק" הזה הוא קריטי. ה"רק" הזה הוא מהות הכשל ההסברתי החילוני וגם, כפי שכתבתי לפני זמן מה, השמאלני. ה"רק" הזה, זו ההבנה, שראשית דבר, האדם שלפניך אינו חושב כמוך. החרדים זוכרים את הלקח שהפמיניסטיות שכחו: הכוח לעורר נתינה חזק יותר מהכוח לקחת.

בסופו של דבר כלום לא יקרה. הפמיניסטיות, שהיו צריכות לעור שנים קודם לכן ולצעוק "זאב!" חיפשו רק לצעוק "זאב סקסיסט!". הן יצאו למלחמה תדמיתית על מיקומה של האישה באוטובוס. יצאו לפגוש את החרדים בגופם ועם עזרת המשטרה – הכוח לקחת – בניסיון לנצח את אלה שבאו, כי שוכנעו שזה רצון האל או לפחות רצון הרב – הכוח לעורר נתינה. היכן שהיינו צריכים לחנך ילדים, אנו מנסים עתה לכפות על מבוגרים.
מה שעתידה התנועה הפמיניסטית לגלות, זה את כוחה של התנועה החרדית. היכן שהן ישברו והרוח הגבית התקשורתית תתעייף, תהיה רק נקודת ההתחלה של המאבק החרדי. התנועה הפמיניסטית חטאה לנשים האמיתיות למען הפמיניזם הקונספטואלי. על כל קרב שינוהל עתה להושיב אישה חילונית, שלא ממש נסעה באוטובוס גם ככה, תודר אישה חרדית בהקפדה יתרה. אנחנו לא יכולים לבוא כמו איזו אימפריה קולוניאליסטית לתרבות הזאת ולכפות מלמעלה את תפישותינו ובכל מקרה, מבחינה היסטורית, זה תמיד כושל. היות ומקור ההפרש הוא סגרגציה חילונית-דתית, התוצר של המאבק הפמיניסטי, הוא הקצנת הסגרגציה. התוצר של הקצנת הסגרגציה, היא הקצנת הדחייה של ערכי היריב. התוצאה של כך, היא הקצנת הסקסיזם בחברה הדתית.

גם לו יצלח המאבק, ואני כולי ספק בכך, אז במשך כמה חודשים נשים חילוניות יורשו לשבת בחזית הקווים הללו או לשיר באירועים מסוימים. קומץ קטן של נשים. אחרי כמה חודשים, הדברים יחזרו להרגלם. מישהו יכתוב כתבה על כך שהתופעה חזרה אבל הפעם זה יהיה קצת פנימה יותר בעיתון ואיש לא יעשה כלום לגבי זה. על כל אישה חילונית תיאורטית שכזאת, שתזכה לשבת או לשיר, יתווספו אלפי נשים חרדיות למעגל השקט.

מדוע בחרה התנועה הפמיניסטית את האוטובוסים ולא את בתי הכנסת – שם נשים מופרדות לחלוטין ואפילו מוסתרות? מה מעיר את כל הציבור החילוני לקרב על שירת נשים אבל לא על משכורתן במגזר הציבורי? האם באמת בסקסיזם יצאנו להילחם?

החברה החרדית סגורה בעיתוניה, מערכת החינוך שלה והתרבות הפנימית שלה. אפשר להיאבק בהם בדם או אולי, בתהליך ארוך, דרך מערכת החינוך – אתן לא מעוניינות בראשון ואינכן פועלות בשני. אני מבין אתכן, צריך למתוח הרבה קווים בכדי להסביר לציבור מדוע מאבק על מערכת החינוך הדתית הוא מאבק פמיניסטי ולמתוח קווים זה קשה וטקסטואלי. הרבה יותר קל ופוטוגני, לדרוש לעלות על קווים שכבר נמתחו.

והנשים? שיקימו לעצמן תנועה משלהן, זאת תנועה למען הפמיניזם!