ימינה בכיכר רבין

הסתה מוגדרת, בחוק העונשין, כשידול המוני של אנשים, לבצע עבירות פליליות או לקדם אידאולוגיות, שחותרות תחת ערכי המדינה. זהו חוק שנכתב בדם אבי השמאל המודרני, יצחק רבין. החוק הזה, או יותר נכון התיקונים שהתווספו בעקבות רצח רבין, היה אמור להיות המגן השמאלני הגדול. סוף לרבנים המסיתים נגד רבינים; סוף לח"כים ימנים המסיתים נגד ח"כים של אוסלו; סוף לאלימות הפיסית על השמאלניות הפצפיסטית. חוק שהגיע לנו ודרשנו. חוק שתואר כהחזרת השפיות. חוק שעמד בטקסטואליות מתריסה אל מול תמונות של רבין במדי אס.אס.

פוסטרים מתקופת ההסתה הגדולה

הכדורים שחדרו את ראש הממשלה באותו ערב פצעו את כל השמאל ובזעקת המפוחדים קראנו את קריאת הטוטאליטריות הימנית, שהיא תמיד סימן ההכר שלהם: יש גבול לחופש! תגנו עלינו! תשתיקו אותם! חייבים לעצור את הטרור!
לפני כשבועיים, נחקר "בלוגר שמאלני" (כך הוגדר בהארץ לפחות), מתוקף אותו חוק, בחשד שפרסם בבלוג שלו תכנים המסיתים לאלימות כנגד מתנחלים וחיילים. השמאל הישראלי עומד עכשיו נבוך ושואל היכן הייתה פנית הפרסה?

כמו בדרך נמיר, גם לחוקים אין פניות פרסה (לפחות עד הרצליה). החוק נתפש אצלנו בשמאל, כשווה בפני כולם. בדיוק בגלל כך, הוא איננו. התפישה הימנית רואה בחוק כמקדש אידאלים או כמחלל קדושות. השמאל לעומת זאת, מתייחס לחוק בצורה יבשה וקרה ורואה בו מדריך לניהול חברה מסודרת. היות והאזרחים לא רואים את החוק באותה צורה, הם גם לא משתמשים בו באותה צורה. השמאל, בהיותו חסר אתולוגיה, מקדש את החוק; הימין, בהיותו בעלים של ספרי חוק מקודשים וקדומים יותר, רואה בו יותר, כהנחיות לנימוסין בשעת סעודה, על השולחן הערוך מבעוד מועד.

הידיעה הזאת, שאנשים משתמשים בחוק בצורה שונה, היא שמרטיבה את החוק היבש. הידיעה הזאת מחייבת אותנו בחקיקה שאיננה נטרלית אלא לוקחת בחשבון את השימוש שיעשה בחוק. הבעיה בחשיבה הזאת, היא שהיא מתריסה כנגד תפישת השמאל של הרחוב, על כך שחקיקה צריכה להיות נטולת אפליות. כך יוצא שהימין מחוקק חוקים, שבקריאתם השטחית נדמה שהם עוסקים בהקמת אוטופיות חברתיות וקידום החברה החלשה, בעוד השמאל מתעסק בחקיקות מאוד טכניות ויבשות, שעיקרן פגיעה באפשרות של החלשים להתחזק או לשאוף לחלום האלפיון העליון.

בימין הבינו כבר שהטקסט נועד לחלשים והיישום לחזקים; שההסבר נדרש רק אל מול הנפגעים והתוצר, בחברה הקפיטליסטית שלנו, יהיה ברור מאליו לאלו שיכולים לקצור אותו. כך יעברו חוקים של קיצוץ מס רוחבים ל"כולם", כשבפועל זה יתבטא ברווח קטן לבעלי הכנסה נמוכה וסכומי עתק לשכבות הגבוהות. כך הם יכריזו על שתילת עצים וחידוש יער כשבפועל יהיה זה פינוי יישוב ערבי לטובת התנחלות כלשהי. כך יכריזו על שיפור השירות, על ידי הפרטה של חברה כלשהי, ובפועל ימכרו את נכסי המדינה לעשיריה, שיעשקו אותנו אף יותר.

אבל לא הימין מעניין אותי, אלא ההתיימנות של השמאל. המתקפה החקיקתית והפיסית על השמאל (אפשר לומר החל מריצתו של רבין לראשות הממשלה האחרונה שלו), במקום שתגרור אותנו שמאלה, גררה אותנו לחשיבה ימנית, בתוך אידואולגיה שמאלנית. אמנם לא תפישת עולמנו השתנתה, אבל הדרך לפעול לגביה כן. קור הרוח והעקרונות של פעולה מתוך מחשבה לטווח ארוך הוחלפו על ידי הראייה הקצרה והמפוחדת. המחשבה על "כיצד אנחנו יכולים לשנות" הוחלפה ב"כיצד הם יכולים להשתנות". זה התחיל בשנות ה 90 בחיפוש של השמאל אחר דרכונים זרים בכדי לברוח את הארץ (אם וכאשר), המשיך אחרי רבין בדרישה לחקיקות אנטי דמוקרטיות בנוגע להסתה, רוצחי ראש ממשלה, אילו דברים מותר לח"כ לומר לציבור שלו; והתגלגל הלאה לאי אמונה במערכת הפוליטית והלכה למעשה נטישה של עשיית פוליטית במובן הרחב ועיסוק רק בבעיתיות של המגזרים שלא מסכימים איתנו.

מעבר לעובדה שפיספסנו שהחוקים שדרשנו, נשמעים בדיוק כמו כל הדרישות הימניות על השתקת שמאלנים, שכחנו שהחוק רטוב מהאופן שבו האנשים מתייחסים אליו. לא הבנו שחוק נגד הסתה הוא אך ורק חוק נגד הסתה של השמאל, כי רק השמאל נכפף לחוק בצורה משמעותית מספיק. באנו עם חלום טוטליטארי להשתלט על מחשבותיהם של אנשים שכבר מזמן יישמו אותן באלימות פיסית ואקדחים. אלו אנו, שעדיין נמצאים בעידן ההידברות, שמסורסים על ידי החוקים הללו. קיצוני הימין לא מפחדים ממאסר ועוברים על חוקים הרבה יותר בסיסיים בחוק העונשין. הרבנים והמנהיגים שהסיתו בעבר עדיין מסיתים גם היום עם איזכורים לנאצים ועוכרי ישראל בדיוק באותה המידה. רק השמאל רואה עצמו מחוייב להתחבטויות לשוניות בכדי לייצר חוקים וסיסמאות שלא יציינו לאומים או מגזרים בישראל.

השמאל בישראל מקרטע וגוסס. אפילו הפעולות שלנו, דוגמת נושא השמאל החברתי וקיץ המחאה שעבר עלינו, לא משיגות דבר בפועל. במקום זאת ניכסנו לעצמנו את טכניקת הספין של הימין והתחלנו לומר שעצם היציאה של אנשים לרחובות היא הניצחון. אני בטוח שאם נתחייב להיות מסופקים מיציאה לרחובות, יבטיחו לנו עשירי המדינה, הפגנות בקנה מידה חסר תקדים ללא התערבות משטרתית. אני אפילו יכול לראות את בנק הפועלים לוקח חסות על חלק מההפגנות האלה. בינתיים בימין מפסידים בגדול, כי אף אחד לא יוצא לרחובות. הם אומנם סופרים את הכסף ולוקחים את האדמות ומשלמים פחות מיסים ולא משרתים בצבא ומיישמים את תפיסתם הפוליטית. אבל הלוזרים האלה, עושים את זה מהבית.

איך שאני מבין את זה יש שתי אופציות לשמאל:

• חזרה למקורותינו הפוליטים של עשייה אינטנסיבית תוך כדי חשיבה שכלתנית ובלתי נרתעת. עבודת שטח מסביב לשעון ולא רק בחודש שלפני הבחירות. ירידה קצת חזרה מעץ הפוליטיקלי קורקט שצימחנו לנו, שבו כולם שווים בפה וכולם נחותים במעש. הפסקת ההפיכה של התוכן השמאלני לאקדמי מידי. אני חושב שמה שאני בעצם מתאר הוא פשוט שהשמאל חייב לגדל לעצמו זוג אשכים. לא…לא אשכים. ביצים. שעירות וגבריות. העובדה שמלא אנשים ייפגעו מהביטוי הזה ויחשבו שהוא סקסיטי, היא בדיוק הבעיה של השמאל היום. ישבתי במפגש של ארץ האמורי לפני כמה ימים והיה ברור לחלוטין שמהחדר הזה לא תבוא שום ישועה. השמאל התל אביבי עסוק רק בתקיפת הימין או בניתוח אקדמי של השמאל. השמאל התברגן, הפך לנשי בתפישה המיושנת והשברירית של הנשיות. מנותק לא מידיעת הבעיות, אלא מחוויית הבעיות.  אין כבר שמאל שעושה שמאל בארץ. יש שמאל שדואג לגייז. שמאל שדואג לפמניזם. שמאל שדואג לערבים. שמאל שדואג לשמאל. שמאל שדואג. לא שמאל שעושה. שמאל שמתווכח בינו לבין עצמו, לגבי מי יופיע בפאנל והאם צריך ערבי אחד או אולי מזרחי הומו חובש כיפה וכמובן שחס וחלילה שלא תהיה אישה נוכחת בשיחה המאוד קריטית, לגבי אונס מתקופת המקרא או גייז מתקופת המנדט, כאילו שהחלטה לגבי הצדק או אי הצדק שבדברים תשנה משהו בימינו. אין לנו את הלוקסוס של הדיון האקדמאי והמטאפיזי על השמאל. השמאל חייב לחזור להיות אגרסיבי בקרב על המדינה הזאת, פשוט מעצם העובדה שהצד השני לא הפסיק להיות אגרסיבי, איננו מעוניין בהתנהלות שאיננה אלימה וכמובן, אולי העובדה החשובה ביותר, שהוא פשוט מנצח.
• ואם לא כך, אז אני חושב שייטב לשמאל, להמשיך עוד ימינה מההעתקה החרדתית שלו של הימין ולהתחיל ליישם את המניפולציות הימניות: החדרת פעילים של השמאל בהתפקדות לפריימריז למפלגות ימין, השתלטות על מוקדי כוח שאינם פוליטים, על פני השטח, וליישם דרכם את תפישת העולם השמאלנית (דוגמת קק"ל המינהל ודומיהם). אולי יותר מכל אני מחכה לראות את מרץ מעבירה את "החוק להגנת בתי כנסת" שיכיל בעמוד ה 25 שלו הגדלה של 10% במיסים למשתכרים מעל 50 אלף שקלים בחודש והעברת 1% מכך לטובת בתי כנסת ו 99% לטובת חינוך חינם ותוספת של שעות לימוד על ערכי דמוקרטיה והפרדת הדת מהמדינה.

בפועל, שני הפתרונות הללו, הם פתרונות של אלימות: הראשון דורס בשטח והשני דורס את השטח מהפרלמנט, בדיוק הקוקטייל הימני שמועך אותנו בימינו.

אבל זה שפל, זה מלוכלך וזה בזוי. עדיף בטוהר כפיים מוחלט, לגלוש לתוך להבות המדינה הנהרסת שלנו, כמו ארנולד שרווצנגר בשליחות קטלנית, עם הבוהן השמאלנית צחורה ונקיה מתנוססת לה בגאווה שידועה רק לדתיים הפנטים ביותר. טוב למות בעד ארצנו האידיאולוגית. ארצנו האמיתית? זה כבר למתנחלים, דתיים, ימנים, פאשיסטים… אלה שארצם האידיאולוגית עוד מסונכרנת עם זאת שהם פיסית נמצאים בה; אלה שלא התחילו להכין דרכון זר בשנות התשעים; אלה שאנו בזים להם על תפישת עולמם לגבי מי הוא ישראלי ובו זמנית מורישים להם את הכוח להכתיב מי הוא יהיה; אלה שישארו פה כשכבר לא יהיה צד שני ולא יזדקקו יותר לספינים. רוצים לדעת מי ניצח? הנה פה שוכבת גופת השמאל, חרוכה, אנוסה, מכוסה בצואה ובתולעים, ממש פה, היכן שרואים בבירור שתי כפות ידיים, מבריקות כשל תינוק, בוקעות מן האדמה – אנדרטה לניצחון המתים, הבריחה מידיעת ההפסד.