אנחנו לא אשמים! השבוע: למה אנחנו צובטים סינים?

פתח דבר:

אישתון גאה להכריז בזאת, על סדרת הכתבות המרתקת: אנחנו לא אשמים! בסדרת הכתבות הזאת, אני אפריך את הטענה המפגרת, שמישהו חוץ מהטייקונים והאליטות, אחראי למצב המדינה והעולם. אני מקווה, שכל שבוע, אצליח לשכנע אתכם, ולו במעט, שבמקסימום, אתם צריכים לכעוס על ההנהגה, אבל חוץ מכך, לישון כמו תינוקות. כי אצלנו באישתון מאמינים, ששינה לא טובה, כתוצאה מתחושות אשמה בלתי מבוססות, פוגעת בערנות שלנו ביום שלמחרת, ומפריעה לנו לרדוף את הרעים האמיתים: "ההם שם למעלה".

ובכן, כל מה שצריך לעשות, בשביל להראות שאנחנו, האנשים הפשוטים, איננו רעים, זה להוכיח שאין קשר בין הפעולות שלנו בחיינו, לדברים שאינם חיוביים בעולם. אז תתרווחו בכיסא והצטרפו אלי למסע אל שקט ושלווה פנימית, עם מוסריות תקינה, שמצביעה אך ורק על הבעיות שבאחרים. והשבוע נטפל ב…

סינים מתאבדים:

התאבדות זה דבר אישי. החלטה של אדם, אל מול עצמו, שאין יותר טעם בחייו. ברור שהתאבדות איננה באשמתנו, כי בהגדרה, היא נגרמה על ידי האדם שהתאבד. קחו לדוגמא את קבוצת פוקסקון, שמחזיקה מפעלים, שמייצרים ומרכיבים מוצרים אלקטרונים. הם מייצרים כמה מוצרים שוליים ונדירים כמו האייפון, האייפד, האייפוד, האקסבוקס, הפליסטיישן, הקינדל וה Wii. יכול להיות שאולי אתם מכירים מישהו, שקנה מוצר שהם הרכיבו או ייצרו. אבל גם יכול להיות שמתתם לפני עשר שנים ואישתון פשוט פופולרי בעולם הבא.

פוקסקון היא היצואנית הגדולה ביותר בסין, שהיא היצואנית הגדולה ביותר בעולם, ויש לה באזור המיליון עבדים סליחה עובדים (מקלדת חדשה. גם של פוקסקון דרך אגב).

פרופגנדה שמאלנית קלאסית

מסתבר שאנשים שעובדים בפוקסקון, אוהבים להתאבד. זה לא קשור אלינו, הם פשוט מכורים לעבודה ולא מוכנים לפעמים ללכת הביתה, גם אחרי 40 ו 50 שעות עבודה ברציפות. זה האמת די מפתיע, כי הבית שלהם זה מבנה, שממש צמוד למפעל, עם חדרים קטנים, שדואגים לנקות אותם היטב (אם כי הייתה שמועה שעושים זאת עם חומר מסרטן מטעמי חיסכון) ואותם הם חולקים בכיף, עם שמונה שותפים. בשיחות שערכתי עם עובדים מהמפעל, הם סיפרו לי שהם תמיד רצו להרכיב חלקים לאייפון, שהם נהנים מפעולות רפטטיביות במשך 30 שעות ברציפות ושמאז שהם זוכרים את עצמם, זה היה החלום שלהם.

עובדת פוקסקון מאושרת, מודה לכולנו על התמיכה והאהבה לאורך השנים. איזה מאמי.

20 אוניברסיטאות בסין הגדירו את מפעלי הקבוצה כ"מחנות עבודה", אבל סין ידועה בחופש העיתונאי והאקדמאי העצום שלה, שנותן לכל אחד שרק בא לו, להשתלח, ללא אחריות, בממשל ובאליטות שמרכיבות אותו. אז קחו את הנתונים הללו בספקנות רבה:

• אחת תלתה עצמה בשירותים של החברה (כנראה שהיא ממש הייתה צריכה ללכת, אה?)
• עובד אחר, איבד אב-טיפוס של אייפון ועובדי החברה חקרו אותו עם שאלות כמו: "האם אתה מרגיש עכשיו את האגרוף שלי?" הם המשיכו לעשות חיפוש במעוניו. לאחר מכן, וללא שום קשר, הוא נפל מהבניין. מה שבעיניי מראה, איך שהגורל תמיד פוגע במי שעושה דברים רעים (קרדיט לאלי ישי על התובנה הזאת) ומה יכול להיות רע יותר מלעקב את ההשקה של גרסת אייפון חדשה?
• ב 2010, 18 אנשים "נפלו" מבנייני החברה. מהם, 14 מתו ואחד נותר משותק. אבל אני, אופטימי נצחי שכמותי, תמיד מסתכל על שלושת השמונה-עשריות המלאות של הכוס ועל השמונה-עשרית הזאת שלא תזוז יותר מהכוס לעולם או תרוץ או תחבק את הילדים שלה, אלא לאט לאט תתאדה מהכוס בליווי פצעי לחץ וכשל מערכות כללי.
• ב 2011 עוד ארבעה עובדים נפלו (הסבר לירידה בכמות בהמשך).
• ב 2012 300 עובדים עלו על הגג אחרי שהרכיבו אקסבוקסים ולא קיבלו שכר. הם איימו להתאבד, אבל אני אישית חושב שזו הייתה יותר קריאה לעזרה, מאשר ממש ניסיון התאבדות. בכל מקרה, אל לנו להסיק דבר, מכך שבמקום לפנות לרשויות או למנהל, הם החליטו לאיים בהתאבדות. זה לא אומר שבוודאות האופציות הללו אינן זמינות בפניהם. לפעמים אנשים פשוט בוחרים באופציה הלא נכונה, כמו בסיפור המצדה.
• יש עוד הרבה סיפורים ודיווחים, כולל בחור אחד שמת בתוך המפעל מתשישות, אחרי שעבד איזה 60 שעות רצוף, אבל יש גבול לכמות העניין שמצופה מאיתנו להביע באנשים קטנים שיש מיליארדים מהם.

בטח חשבתם שאתם מכירים את כל המוצרים של אפל, אה?

אז כן, הרבה אנשים מתאבדים שם. אבל האם זה אומר שאנחנו אשמים בכך שאדם לוקח את חייו בצד השני של העולם? האם זה אומר שעלינו להעמיק במוצרים שאנחנו קונים, כדי לוודא בכל מקרה ומקרה, שאף אחד לא מת בתהליך ייצורם? כמובן שלא. אי אפשר לדרוש מהעולם אחריות למה שקורה במדינה ריבונית אחרת. אנחנו הישראלים נהיה האחרונים שנעלה טענות שכאלה או נפריח סיסמאות פופוליסטיות כמו "והעולם שתק" כי אנחנו יודעים, שהעולם לא ממש שותק, הוא פשוט מדבר לאט. ומי שסבלני מספיק כדי להקשיב לו, ושורד עד שהוא מסיים, זוכה במדינה. אולי בזכותנו, יום אחד, גם לסינים תהיה מדינה משלהם.

סין לפי אזורי תחלואות

אבל אנחנו לא אנשים אטומים ולכן, אדגים במספר נקודות כיצד, בנוסף לאי האחריות הכללית, שהדגמתי עד פה, אנו איננו אחראים גם בצורה ממוקדת:

• אחרי גל ההתאבדויות של 2010, מנהלי פוקסקון לקחו יוזמה והעלו את שכר העובדים ב 20% למשהו בסגנון 450-500 שקל בחודש. זה אפילו עבד, כי ב 2011 הייתה ירידה משמעותית בכמות המועדים מבנייני החברה (אם מתעלמים מ 300 התשומים האלה של האקסבוקס). יש כאלה שיטענו, שאנחנו אחראים, בגלל שאנחנו מסכימים לשלם לעובדים שכר נמוך ביותר, כדי לקבל מוצרים זולים. האנשים האלה גם יטענו, שהעלאה בשכר העובדים מול הירידה במספר ההתאבדויות, מצביעה על קשר בין תנאי ההעסקה לנפילות מהבניינים. אבל כל מי שמבין משהו בכלכלה, יסביר לכם מיד, שכלכלה אחראית רק על הדברים הטובים שהיא עושה. לכן העלאת שכר לעובדים מצילה מהתאבדות וראויה לשבחים, אבל זה בשום צורה לא אומר, ששכר נמוך גורם להתאבדות או ראוי לגינוי! אז שלא יבלבלו אותכם: זה טוב שאתם מהנהנים בראש ומדברים עם החברים שלכם על העוולות האלה שקורות בעולם, אבל זה גם בסדר גמור שאתם עושים את זה דרך האייפד.
• בכל מקרה, כולנו יכולים לחזור לפוך הנעים שלנו ולהירגע, כי יש לי בשורות נהדרות לכולכם: בדקתי את כל הכתבות ומכתבי ההתאבדות, שהשאירו אחריהם כל אלו ש"נפלו" מהבניין (כמה נאחס זה שאתה כבר מתכנן להתאבד, כותב כבר את מכתב ההתאבדות שלך, אבל אז אתה מחליק מהבניין בעבודה ומת לפני שהספקת להתאבד) ואתם פשוט לא תאמינו- השם שלי לא שם! גם לא שלכם! הם לא ציינו אף אחד מאיתנו כסיבות להתאבדות שלהם. סתם כל מיני קשקושים לא קוהרנטים על משמעות החיים, שעות עבודה בלתי נגמרות, שכר נמוך ובלה בלה בלה…

פתרונות מחוץ לקופסא למצוקות של הסינים

לסיכום, גם אם נטען שהדברים האלה מקשרים אותנו, כצרכנים, באחריות מוסרית, להם, היצרנים, זה לא אומר בשום צורה שאתם הרגתם פועל סיני, רק כי יש לכם אייפון. בחישוב גס שעשיתי, על פי נתוני המכירות של האייפון, הגעתי לכך שמכרו בערך 150 מיליון אייפונים. נניח שנקבל את הטענה המופרכת, שסין ופוקסקון מסתירות מידע לגבי התאבדויות וננפח לרגע את המספר ל 50 התאבדויות ב 2-3 השנים האחרונות. זה אומר שאנחנו במקסימום אחראים ל 3,000,000\1 מהתאבדות של פועל. אחד מתוך שלושה מיליון, זה יותר צביטה מאשר הריגה והם כל כך קטנים הסינים החמודים האלה, שאתה ממש חייב לצבוט אותם. ובכלל, מי יכול לומר, ברולטה הנפלאה הזאת של החיים, מה הייתה הצביטה שגרמה לגמל ליפול מהגג ולשבור את הגב? (זאת נאמר, אך עדיין, אם אתם מאלה שיש להם מכל מגוון המוצרים הללו ומשדרגים אותם כל שנה שנתיים, אולי יש מקום להתייעצות עם עורך דין או כומר). אולי לג'ון סטיוארט הפתרונים…

לכן הרימו ראשכם בגאווה ואל תתבלבלו אפילו לרגע: החוק הישראלי הוא ביטוי של תפישת העולם המוסרית הישראלית. זה נכון שהחוק קובע שכר מינימום, מספר שעות מקסימלי לעבודה, שכר בעבור שעות נוספות, ימי חופש ועוד הרבה דברים שהם חלק מהתפישה הערכית שלנו לגבי תנאי עבודה – אבל החוק הישראלי, תקף רק בישראל. מעצם כך, המוסר הישראלי, תקף רק בישראל (וזה כמובן, לא כולל את עזה והגדה המערבית). מרגע שהצרכנות שלנו חוצה את הגבול, לא יעזור כמה נבקש ממנה להיות נחמדה ואל לנו להרגיש אשמים על כך שהיא איננה. הבעיה היחידה שעוד לא נפתרה, היא שלמוצרים המיובאים, לעיתים נדבקות שאריות של מוסר משובש מארץ המוצא. הבאים במגע איתו, עלולים להידבק בבעיות המוסריות הללו ולהתחיל להאמין, שגם פה בארץ, רווחת העובד איננה חשובה ושחיקת הפועלים היא הכרחית. בהקשר הזה, ייטיבו לעשות אלה שילמדו מאיתנו בשמאל הבורגני, לשטוף היטב את ידיהם, לאחר כל שימוש במוצרים המדוברים, בתערובת האנטיבקטרימוסריאלית, המורכבת מסחיטת המיץ מהבעיות המוסריות של הימין וערבובו עם קומץ של עשייה חברתית, מהפעם ההיא שהלכנו להפגנה למען צדק חברתי.