היציאה מארץ האמורי

פתח דבר:

הפוסט הזה הוא קצת לוקאלי מן הרגיל. אינני יודע לומר כמה יותר לוקאלי יכול להיות בלוג ביקורתי התוקף את קהל היעד שלו, וגם ככה מקבל בינתיים עד כ – 200 חשיפות לפוסט (שמי יודע כמה מאלה ממש קוראים את התוכן), אך הפוסט הזה שואף לגלות זאת. הפעם נחפור עמוק יותר בשמאל הישראלי הכללי, לתוך השמאל האקדמי והדיון של השמאל על עצמו.

תמונת הבלוג של ארץ האמורי

למי שלא מכיר, ארץ האמורי, הוא בלוג שמאלני, יפה נפש, עוכר ישראל ואוהב ערבים, ממגדל השן של האקדמיה. כל שנאה ממותגת שניתן להלביש על השמאל הישראלי, בהחלט תמצא לה טקסט הולם להתייחס אליו בארץ האמורי. למרות שכל הפוסט הזה סובב סביב ארץ האמורי, במידה רבה הוא שואף לבקר את כל הטקסטואליות האקדמית השמאלנית באשר היא ומשתמש בארץ האמורי להדגים בעיה ששותפים לה רובנו בשמאל. השימוש דווקא בארץ האמורי נובע מכוחו בבלוגים השמאלנים האקדמים ודוקא ממקום של כבוד כלפי משתתפיו ובתקווה גם אמונה ביכולת שלהם לקבל ביקורת.

לאחרונה ראיתי הרצאה מצוינת של סם האריס, מסלבריטאי והוגי התנועה האנטי-דתית בארה"ב. בהרצאה הזאת ספציפית הוא מרצה באופן חריג, אל מול קהל שכולו אתאיסטים. הוא מתחיל את ההרצאה באימרה שנראית לי מאוד הולמת את הפוסט הזה (ואולי אף את הבלוג כולו):
"זה איננו המצב לרוב, בו אני נמצא בחדר המלא באנשים שפחות או יותר, מובטח לי שיסכימו איתי על נושא הדת. נדמה לי, שבמחשבה על מה שאני יכול לומר לכם הערב, אני יכול לזרוק בשר לאריות של האתאיזם, או לקחת את הדיון אל מקום שדוקא אולי לא נסכים בו."
ברשותכם, ועל חשבון האמורי, אני מעוניין לקחת את הדיון השמאלני, אל מעבר למקום בו מובטח לי שתסכימו איתי ולא להאכיל אתכם בבשר הדתיים, המתנחלים, הקפיטליסטים והמיליטנטים, שנהיו לאבות המזון של השמאל.

הדבר:

ארץ האמורי, על מה שהיא מסמלת יותר מאשר הבלוג שהיא באמת, היא הרדיפה של השמאל האקדמי אחר הוכחות, למה שבוקע ממנו באופן טבעי. האמורי הוא במידה רבה, הגרסא הטקסטואלית המקוונת לבוקקי השמאלני הגדול, בו כל אחד מתיז את ידיעתו על האחר בהנאה עצומה, כשבתחתית נותרת אותה תפישת עולם בסיסית ובלתי משתנה. החיפוש אחר דוגמאות היסטוריות והקבלות מן העבר, לכל ארוע ישראלי שלנו, בתוך המהפכה הצרפתית או האינקוויזיציה הספרדית או אלוהים יודע מה, הוא חיפוש עקר, שכן הוא מתעלם מהעובדה שאין צורך בהוכחות הללו. קוראיו השמאלנים של ארץ האמורי, מקבלים את המוכח כהנחת יסוד. קוראיו הימנים של הבלוג הם בלתי קיימים וגם לו היו קיימים, תפישת עולמם תחול גם על ההיסטוריה וכשם שלהווה יש תמיד יותר מפרשנות אחת, כך גם לעבר. מספיק להסתכל על הדיון הישראלי-פלשתינאי, דיון שההיסטוריה שלו איננה ממש היסטורית, ולראות שעובדות אינן עובדות, כאשר הן מתנגשות עם אידיאולוגיה.

ארץ האמורי לרוב שותפה לדעותיי אך מסוגלת להפוך טקסט שכולו קריאה לאקטיביזם ואלימות, למחקר יבש עם הסברים פילוסופים ואינסוף דאגות לבעיות שייווצרו לאשכנזים\ספרדים, נשים\פמניסטיות, גברים\נשים… כך שאם צלחת את הטקסט, אתה בעיקר מעודד לשינה טובה או לקריאה על פילוסוף או סוציולוג כלשהו מהמאה ה-17. אין בכך חטא אקדמי ואני הראשון לומר שהבוץ בו המדינה שלנו מקרטעת עכשיו, נובע ישירות מהזנחת החינוך. אך משהוזנח דבר, לא הכרח שהפיתרון נותר, בחידוש הדבר אשר הוזנח. למען האמת, לרוב הזנחה משמעותה, שהפיתרון שהיה עובד בראשית הבעיה, כבר איננו ישים לאותה הבעיה, במצבה הקיים.

כמה זמן נמשיך לקרוא מאמרים ונעשה רפרנזות טקסטואליות ומפגשי שירה רכרוכיים? עד מתי נמשיך לדווח על הטביעה בבוץ הישראלי, כאילו ממחוזות זרים? איפה הנקודה שאתה פשוט חייב לתהות על השפיות של האדם הזה, שטובע בנהר ומדקלם בו זמנית שירה מודרנית על נהר מטאפיזי?

אני מאמין שאנו בתקופה קריטית, מכל בחינה אפשרית, בהיסטוריה האנושית. ברמה הלוקלית שלנו, ישראל במצב מאוד בעייתי, בכל אספקט של תפעולה, ונמצאת על סף הקרב הקשה ביותר שלה, שאיננו קשור בשום צורה לערבים, אך לא בהכרח שכך ישאר, מרגע שנתרסק בתוך כתלינו. ברמה העולמית, כל כלכלות העולם מתקשות לקיים עצמן ומתקשות אף יותר להודות בסיבה. אנו חיים בתוך משטר כלכלי, שבונה על תוצרת בלתי נגמרת וצריכה שתמיד גדלה. כל זאת מוביל אותנו לאיום הגדול ביותר כרגע, האיום האקולוגי. כל פיסת מחקר רציונלי מכריזה סביבנו שהעולם, כפי שאנחנו מכירים אותו, נמצא בנקודת שבר. אולי העולם עצמו לא יפגע, אבל העולם שיכול לתחזק אותנו כן. ואנחנו, בטוח שכן.

אנו בשמאל הם נציגי השפיות המודעת לבעיות הללו ורואה בהן סכנה קיומית ממשית. אנו אפילו בזים לאנשי הימין על ההרס והחורבן שהם מייעדים לכולנו ביוזמותיהם השונות. אך למרות ראייתנו את הדרך, רגלינו אינן צועדות בה. האם אי אפשר להכיר בחשיבות של בעיה אך בו זמנית לדרג את דחיפותה? האם איננו יכולים לומר שהיחס להומוסקסואלים, מזרחיים, נשים או פלסטינים, איננו הוגן אך בו זמנית להכיר שחשוב יותר להילחם כרגע על קיומנו, כי ממנו נגזרת היכולת לתקן את היחס אליהם?

הבעיה שלי עם השמאלניות האקדמית המוצגת באמורי, היא שהטקסטים אמנם משקפים את הבעיות ואת הצורך בפיתרונות, אך אינם מייצרים תחושת שליחות וזאת באחד מהבלוגים השמאלנים המובילים בארץ. ספגנו מספיק ביקורת על מנהיגינו, כולל דרך ארץ האמורי, בכדי לדעת שהם אינם מנהיגינו יותר. אין לי צורך לקרוא על דוגמא נוספת של פוליטיקאי מושחת, הפרטה שמתעללת בנו, ערבי שגוסס באיזה תא כלא או דוגמא מחו"ל לאיך אפשר אחרת. נדמה לי שהעונג שאנו בשמאל מוצאים בקריאה חוזרת ונשנית על בעיות הארץ והאשמים בה, תוך חיפוש רפרנזות היסטוריות או עולמיות מקבילות, נובע מהרצון לפטור את עצמנו מעשייה ממשית והכרה בחלקנו במצב המדינה. המנהיגות השמאלנית היא מנהיגות חסרת כוח כרגע: היא הבלוגים והעיתונאים, הח"כים שיכולים רק לצעוק על הפודיום על מה שהם אינם יכולים למנוע בהצבעתם, האנשים שיוצאים עם אוהל לרחוב, האנשים ששובתים רעב על מחיר המים – אם לא מובן לכם, אנחנו ההנהגה החדשה של עצמנו. כולנו מנהיגי המאבק. אבל במקום להחליט על חזון שמאלני ולחתור אליו, נדמה שהאידיאולוגיה השמאלנית היא פשוט התרסה כנגד הפוליטיקה הימנית. בקרב ניכוש העשבים הזה, אנו נידונו להיכשל. המרדף הזה אחרי מחזורי החדשות ולראות מה העוולה החדשה שיש לצעוק כנגדה, בתור אחד שקורא עשרות בלוגים שמאלנים, נראה ממש כגלים בתוך התקשורת השמאלנית. הם מציעים איזה חוק הזוי ושלום בוגסלובסקי מנתח, ארץ האמורי מראים הקבלות לאומנות ופילוסופים, החברים של ג'ורג' מצביע על הצביעות של הפוליטיקאים שהציעו את החוק, עידן לנדו יעשה תחקיר מקיף שיראה איך בדיוק הכל עובד ואיך שכונה מסוימת מושפעת מכך, ועוד ועוד ועוד. כל הבלוגים הללו מעולים עם כתיבה מצויינת ועבודה רבה מאחוריהם (ואני מקווה שיסלח לי על ההכללה והתיאור הפשטני של המתרחש בהם), אך כולנו מיישרים קו ומשחקים לתוך העשייה הימנית. כולנו מאכילים בבשר עוולות הימין, את אריות השמאל. הם עושים, אנחנו צועקים. הם עושים, אנחנו צועקים. אבל הם עושים, ואנחנו רק צועקים. אולי ההפרטה הקשה ביותר שנעשתה על ידי הימין היא ההפרטה של הפוליטיקה השמאלנית הגדולה אל קרבות קטנים, שגם אם ננצח או ניכשל בהם, אין בהם מספיק בכדי לשנות את המדיניות הגורפת.

אז מעניין לי את הזין אם הגל היה אשכנזי. אם לא הבנתם, אתם נראים כמו עומדים בתור לתנורים באושוויץ, מתווכחים אם הולכים לשרוף אתכם על היותכם ספרדים או נשים (או לפחות דורשים להישרף בכמות שווה). כנראה שרק בתנור אנו מגלים שבערתנו זהה. המפלים מפלים באופן שיוויוני, אלו רק המופלים שחושבים עצמם מיוחדים באפלייתם. אל לנו לשמאל לחפש זיקה מזויפת זה לזה, לעיתים שנאת האחר היא סיבה מספקת לחבור יחדיו. בדיוק בגלל זה, אינני מבין כיצד מפגש שמאלנים אינטלקטואלים בתל אביב, כדוגמת ערב האמורי, יכול להפוך לויכוח על האם נשים ידברו או ספרדים ומי קודם, בזמן שכולנו מסכימים שאנחנו צוללים לתוך משטר אפל ומושחת שבסופו אנו איננו?

כתבתי פעם שיר על החברה הישראלית, שבאופן עצוב, עם השנים, נדמה לי שהופך יותר ויותר, להיות שיר השמאל. יש זמן לדיון על שיוויון בין המינים או בין ספרדים לאשכנזים אבל הוא לא עכשיו. לבינתיים השיוויון בינינו, הוא פועל יוצא של ההבנה אל התהום המשותפת אליה אנו נדחפים:

אנו מגובשים על ידי מנכרינו
אהבתנו אחד לשני היא ולד שנאתם
ועל כן היא אהבה התלויה בדבר
משום כך
אין היא אהבה כלל וכלל
אך למען אשליה זו
מי ייתן ונדע שנאתם
כי באין דבק בין קורותינו
מסמרים יפצעונו יחדיו.

המדינה הזאת והעולם הזה, צריכים עוד אנשים איכותיים, כמו אלה שכותבים בארץ האמורי ואלה שקוראים אותם, אבל צריכים אתכם מבפנים ולא ממרום דיון אלטיסטי על המתרחש. אין בלוגים במקום אליו המדינה שלנו הולכת ואין יותר מקום היום, לבלוגים של שמאל, שלא עוצרים את המדינה שלנו מללכת לשם. אם אתם רציניים לגבי דעתכם לגודל המשבר הישראלי והקטסטרופליות המגולמת באי-תיקונו, אתם מחויבים לכתיבה אחרת, כתיבה שתשלהב אנשים. כתיבה שתתריס בפני אנשים לנטוש את המחלוקות שיש בינינו כעת לטובת האידיאולוגיה המרובה המשותפת בינינו. כתיבה שתוציא אנשים לרחובות. אם אתם יושבים בדיון, בשדרות רוטשילד, ודנים את מקורות הרדיפה ההומוסקסואלית במשטר הבריטי, כמשל להדרת נשים בזמן הסכסוך הישרא-פלסטינאי, אתם חלק מהבעיה. ואם אתם חלק מהבעיה, אז אין לי מושג, מי לעזאזל הולך להיות חלק מהפיתרון.

כאן נשאלת השאלה, האם אסור לנו לפעול במישורים מקבילים? האם אסור לארץ האמורי לפעול באספקט מסויים של השמאל דרך האתר ולחבריה לפעול גם בנישות אחרות בחייהם הפרטיים (כפי שאני בטוח שאלו עושים)?
התשובה היא כמובן שמותר, כשם שמותר לאסיר לבחור את ארוחתו האחרונה.  אבל הסיבה שבחרתי בפוסט הזה את ארץ האמורי, כפי שכתבתי בפתיחה, היא שהם מייצגים נאמנה את השמאל האקדמי (להוציא מן הכלל את הפוסטים האחרונים והנוראים עם ניסיונות באמת דבילים להכיל תובנות עולם מתוך עברי לידר או יורדים מן הארץ, המנסים להציג את עזיבתם כפטריוטית). הייחוד של השמאל האקדמי, גם היסטורית, היא ביכולת שלו להסתכל על אבן נופלת ולהבין שמגיעה מפולת. המצב בארץ, במובן הפיסי והיומיומי, עוד איננו חמור מספיק בכדי שהשמאל הכללי יראה זאת ובטח שלא הציבור בכלל. על כן הכעס שלי על ציבור השמאל המשכיל, שמבין כי אותות דכאניים מהבהבים סביבנו, יודע להסיק היסטורית את משמעותם (כפי שעושים באמורי שוב ושוב), אך אינו פועל דרסטית מספיק כנגדם. מהפכות השמאל העולמיות תמיד אוישו בגייסות האקדמיה ונדמה שהגענו לנקודה מסוכנת של פציפיזים, שאפילו לצבאותינו שלנו אנו סרבני גיוס. זה רק השמאל המשכיל והאקטיבי, שיש בכוחו להניע את השמאל הכללי ואני עדיין מאמין שההתיימנות בחברתנו היא תוצאה של הזנחת השמאל את עצמו ולא שינוי ערכי של ממש, שאין לחזור ממנו. עם הכוח, יתרחב הקונצנזוס.

סוף דבר:

זוהי לא קריאה לשיתוף, זו קריאה לקרב. השמאל חייב להתעורר- גם מאי העשייה שלו אבל בעיקר, מהמחשבה שצדק (חברתי), הוא דבר שאפשר לעשות על הנייר, או רק בערב טרם חוזרים לעבודה, או רק בקיץ, או (הכי מסוכן בעיניי) רק באופן טוטאלי ואוטופי. כשם שאפליה אחת, תמיד מובילה לאחרת, כך גם שיוויון אחד, מוביל גם הוא לאחרים. הניצחון של השמאל השפוי, יביא עימו כבר את כל סממני הצדק, שאנחנו רודפים עתה, בחוסר עשייה או בעשייה המופרטת לנושאים קטנים וסיפטומטים. אי השיוויון בחברה הישראלית, לא נולד מהחלטה בדיון בארץ האמורי להפלות ספרדים או נשים, אבל הוא יצא לפועל כי השמאל התדיין בנושא, בזמן שהימין המפלה פשוט פעל, מבלי שידע דבר וחצי דבר על הגל – הספרדי או האשכנזי.

אני קורא לאנשי ארץ האמורי, לעשות עליה לארץ ישראל. למען האמת, אני מתחנן. הארץ שלכם מלאה בשמאלנים מוכשרים, שאנו זקוקים להם פה בישראל נואשות, כדי לבנות עתיד אחר. גם אני מחזיק באזרחות מארץ האמורי, במידה מסוימת כולנו בשמאל ירדנו את ארץ ישראל, ארץ העשייה, לטובת ארץ האמורי: ארץ המילה, ארץ הביקורת, ארץ המירמור; ארץ ההפגנות הקטנות או הקצרות; ארץ האקדמיה המובלעתית בתוך גייסות ענק של טמטום; ארץ בה פטריוטיות היא מילה המותרת רק לימנים ומבויישת בידי אחרים; ארץ של תל אביב שבירתה ברלין; ארץ שחלמנו שבה נוכל להיאבק באי צדק בערב ולחזור לתעסוקתנו הבלתי צודקת בבוקר שלמחרת; ארץ בה מבינים ששיבוש העבודה ליום אחד זו הפגנה למען סוציאליזם, אבל לא משכילים להבין שללכת לעבודה ב-364 ימים האחרים זו הפגנה למען הקפיטליזם;  ארץ בה לאחריות והידיעה שאנשים מתים וימותו יש מקום בין מסיבה ללימודים; ארץ בה כל נושא הוא חשוב בדיוק כאחר והפליט הסודני זכאי לשימוע מיידי, ממש כמו הקליינט של הזונה או זה שגוסס ברעב בכלא צבאי; ארץ שציירנו בראשנו וכשידינו הפסיקה לצייר גם על הדף, הפכה לארץ שברחנו אליה כי לא יכולנו להביט עוד בארץ שנותרה לנו. ארץ שמיגונה הפסיכולוגי, של הסטטוסים והלייקים; של הבירה בבר שעוד נותר לנו; של הבית שלא בבעלותנו; של העיתון היחיד שעוד איכשהו מכיר בנכונותנו; של המעגל החברתי השמאלני שכל עוד אנו בתוכו אפשר שהוא כל עמנו; של ההפגנה שהלכנו אליה שאולי תכפר על עוונותינו – ארץ שמיגונה הפסיכולוגי, לא יעמוד לזכותנו בשנים הקרובות והנוראות שלפנינו. ארץ השמאלנים הציניקנים, שכל עשייתם היא מראה ביקורתית המוצבת אל מול הימין, שבכלל אינו מסרק את שערו, עם שעת חסד טלוויזיונית ובינונית (שניתנה לנו כי לא הבינו בצד השני על מי בדיוק הבדיחה), בה אנו לעולם לא שוכחים, שיש לנו ארץ נהדרת.

זה בידינו – אנחנו המכבי!