היציאה מארץ האמורי

פתח דבר:

הפוסט הזה הוא קצת לוקאלי מן הרגיל. אינני יודע לומר כמה יותר לוקאלי יכול להיות בלוג ביקורתי התוקף את קהל היעד שלו, וגם ככה מקבל בינתיים עד כ – 200 חשיפות לפוסט (שמי יודע כמה מאלה ממש קוראים את התוכן), אך הפוסט הזה שואף לגלות זאת. הפעם נחפור עמוק יותר בשמאל הישראלי הכללי, לתוך השמאל האקדמי והדיון של השמאל על עצמו.

תמונת הבלוג של ארץ האמורי

תמונת הבלוג של ארץ האמורי

למי שלא מכיר, ארץ האמורי, הוא בלוג שמאלני, יפה נפש, עוכר ישראל ואוהב ערבים, ממגדל השן של האקדמיה. כל שנאה ממותגת שניתן להלביש על השמאל הישראלי, בהחלט תמצא לה טקסט הולם להתייחס אליו בארץ האמורי. למרות שכל הפוסט הזה סובב סביב ארץ האמורי, במידה רבה הוא שואף לבקר את כל הטקסטואליות האקדמית השמאלנית באשר היא ומשתמש בארץ האמורי להדגים בעיה ששותפים לה רובנו בשמאל. השימוש דווקא בארץ האמורי נובע מכוחו בבלוגים השמאלנים האקדמים ודוקא ממקום של כבוד כלפי משתתפיו ובתקווה גם אמונה ביכולת שלהם לקבל ביקורת.

לאחרונה ראיתי הרצאה מצוינת של סם האריס, מסלבריטאי והוגי התנועה האנטי-דתית בארה"ב. בהרצאה הזאת ספציפית הוא מרצה באופן חריג, אל מול קהל שכולו אתאיסטים. הוא מתחיל את ההרצאה באימרה שנראית לי מאוד הולמת את הפוסט הזה (ואולי אף את הבלוג כולו):
"זה איננו המצב לרוב, בו אני נמצא בחדר המלא באנשים שפחות או יותר, מובטח לי שיסכימו איתי על נושא הדת. נדמה לי, שבמחשבה על מה שאני יכול לומר לכם הערב, אני יכול לזרוק בשר לאריות של האתאיזם, או לקחת את הדיון אל מקום שדוקא אולי לא נסכים בו."
ברשותכם, ועל חשבון האמורי, אני מעוניין לקחת את הדיון השמאלני, אל מעבר למקום בו מובטח לי שתסכימו איתי ולא להאכיל אתכם בבשר הדתיים, המתנחלים, הקפיטליסטים והמיליטנטים, שנהיו לאבות המזון של השמאל.

הדבר:

ארץ האמורי, על מה שהיא מסמלת יותר מאשר הבלוג שהיא באמת, היא הרדיפה של השמאל האקדמי אחר הוכחות, למה שבוקע ממנו באופן טבעי. האמורי הוא במידה רבה, הגרסא הטקסטואלית המקוונת לבוקקי השמאלני הגדול, בו כל אחד מתיז את ידיעתו על האחר בהנאה עצומה, כשבתחתית נותרת אותה תפישת עולם בסיסית ובלתי משתנה. החיפוש אחר דוגמאות היסטוריות והקבלות מן העבר, לכל ארוע ישראלי שלנו, בתוך המהפכה הצרפתית או האינקוויזיציה הספרדית או אלוהים יודע מה, הוא חיפוש עקר, שכן הוא מתעלם מהעובדה שאין צורך בהוכחות הללו. קוראיו השמאלנים של ארץ האמורי, מקבלים את המוכח כהנחת יסוד. קוראיו הימנים של הבלוג הם בלתי קיימים וגם לו היו קיימים, תפישת עולמם תחול גם על ההיסטוריה וכשם שלהווה יש תמיד יותר מפרשנות אחת, כך גם לעבר. מספיק להסתכל על הדיון הישראלי-פלשתינאי, דיון שההיסטוריה שלו איננה ממש היסטורית, ולראות שעובדות אינן עובדות, כאשר הן מתנגשות עם אידיאולוגיה.

ארץ האמורי לרוב שותפה לדעותיי אך מסוגלת להפוך טקסט שכולו קריאה לאקטיביזם ואלימות, למחקר יבש עם הסברים פילוסופים ואינסוף דאגות לבעיות שייווצרו לאשכנזים\ספרדים, נשים\פמניסטיות, גברים\נשים… כך שאם צלחת את הטקסט, אתה בעיקר מעודד לשינה טובה או לקריאה על פילוסוף או סוציולוג כלשהו מהמאה ה-17. אין בכך חטא אקדמי ואני הראשון לומר שהבוץ בו המדינה שלנו מקרטעת עכשיו, נובע ישירות מהזנחת החינוך. אך משהוזנח דבר, לא הכרח שהפיתרון נותר, בחידוש הדבר אשר הוזנח. למען האמת, לרוב הזנחה משמעותה, שהפיתרון שהיה עובד בראשית הבעיה, כבר איננו ישים לאותה הבעיה, במצבה הקיים.

כמה זמן נמשיך לקרוא מאמרים ונעשה רפרנזות טקסטואליות ומפגשי שירה רכרוכיים? עד מתי נמשיך לדווח על הטביעה בבוץ הישראלי, כאילו ממחוזות זרים? איפה הנקודה שאתה פשוט חייב לתהות על השפיות של האדם הזה, שטובע בנהר ומדקלם בו זמנית שירה מודרנית על נהר מטאפיזי?

אני מאמין שאנו בתקופה קריטית, מכל בחינה אפשרית, בהיסטוריה האנושית. ברמה הלוקלית שלנו, ישראל במצב מאוד בעייתי, בכל אספקט של תפעולה, ונמצאת על סף הקרב הקשה ביותר שלה, שאיננו קשור בשום צורה לערבים, אך לא בהכרח שכך ישאר, מרגע שנתרסק בתוך כתלינו. ברמה העולמית, כל כלכלות העולם מתקשות לקיים עצמן ומתקשות אף יותר להודות בסיבה. אנו חיים בתוך משטר כלכלי, שבונה על תוצרת בלתי נגמרת וצריכה שתמיד גדלה. כל זאת מוביל אותנו לאיום הגדול ביותר כרגע, האיום האקולוגי. כל פיסת מחקר רציונלי מכריזה סביבנו שהעולם, כפי שאנחנו מכירים אותו, נמצא בנקודת שבר. אולי העולם עצמו לא יפגע, אבל העולם שיכול לתחזק אותנו כן. ואנחנו, בטוח שכן.

אנו בשמאל הם נציגי השפיות המודעת לבעיות הללו ורואה בהן סכנה קיומית ממשית. אנו אפילו בזים לאנשי הימין על ההרס והחורבן שהם מייעדים לכולנו ביוזמותיהם השונות. אך למרות ראייתנו את הדרך, רגלינו אינן צועדות בה. האם אי אפשר להכיר בחשיבות של בעיה אך בו זמנית לדרג את דחיפותה? האם איננו יכולים לומר שהיחס להומוסקסואלים, מזרחיים, נשים או פלסטינים, איננו הוגן אך בו זמנית להכיר שחשוב יותר להילחם כרגע על קיומנו, כי ממנו נגזרת היכולת לתקן את היחס אליהם?

הבעיה שלי עם השמאלניות האקדמית המוצגת באמורי, היא שהטקסטים אמנם משקפים את הבעיות ואת הצורך בפיתרונות, אך אינם מייצרים תחושת שליחות וזאת באחד מהבלוגים השמאלנים המובילים בארץ. ספגנו מספיק ביקורת על מנהיגינו, כולל דרך ארץ האמורי, בכדי לדעת שהם אינם מנהיגינו יותר. אין לי צורך לקרוא על דוגמא נוספת של פוליטיקאי מושחת, הפרטה שמתעללת בנו, ערבי שגוסס באיזה תא כלא או דוגמא מחו"ל לאיך אפשר אחרת. נדמה לי שהעונג שאנו בשמאל מוצאים בקריאה חוזרת ונשנית על בעיות הארץ והאשמים בה, תוך חיפוש רפרנזות היסטוריות או עולמיות מקבילות, נובע מהרצון לפטור את עצמנו מעשייה ממשית והכרה בחלקנו במצב המדינה. המנהיגות השמאלנית היא מנהיגות חסרת כוח כרגע: היא הבלוגים והעיתונאים, הח"כים שיכולים רק לצעוק על הפודיום על מה שהם אינם יכולים למנוע בהצבעתם, האנשים שיוצאים עם אוהל לרחוב, האנשים ששובתים רעב על מחיר המים – אם לא מובן לכם, אנחנו ההנהגה החדשה של עצמנו. כולנו מנהיגי המאבק. אבל במקום להחליט על חזון שמאלני ולחתור אליו, נדמה שהאידיאולוגיה השמאלנית היא פשוט התרסה כנגד הפוליטיקה הימנית. בקרב ניכוש העשבים הזה, אנו נידונו להיכשל. המרדף הזה אחרי מחזורי החדשות ולראות מה העוולה החדשה שיש לצעוק כנגדה, בתור אחד שקורא עשרות בלוגים שמאלנים, נראה ממש כגלים בתוך התקשורת השמאלנית. הם מציעים איזה חוק הזוי ושלום בוגסלובסקי מנתח, ארץ האמורי מראים הקבלות לאומנות ופילוסופים, החברים של ג'ורג' מצביע על הצביעות של הפוליטיקאים שהציעו את החוק, עידן לנדו יעשה תחקיר מקיף שיראה איך בדיוק הכל עובד ואיך שכונה מסוימת מושפעת מכך, ועוד ועוד ועוד. כל הבלוגים הללו מעולים עם כתיבה מצויינת ועבודה רבה מאחוריהם (ואני מקווה שיסלח לי על ההכללה והתיאור הפשטני של המתרחש בהם), אך כולנו מיישרים קו ומשחקים לתוך העשייה הימנית. כולנו מאכילים בבשר עוולות הימין, את אריות השמאל. הם עושים, אנחנו צועקים. הם עושים, אנחנו צועקים. אבל הם עושים, ואנחנו רק צועקים. אולי ההפרטה הקשה ביותר שנעשתה על ידי הימין היא ההפרטה של הפוליטיקה השמאלנית הגדולה אל קרבות קטנים, שגם אם ננצח או ניכשל בהם, אין בהם מספיק בכדי לשנות את המדיניות הגורפת.

אז מעניין לי את הזין אם הגל היה אשכנזי. אם לא הבנתם, אתם נראים כמו עומדים בתור לתנורים באושוויץ, מתווכחים אם הולכים לשרוף אתכם על היותכם ספרדים או נשים (או לפחות דורשים להישרף בכמות שווה). כנראה שרק בתנור אנו מגלים שבערתנו זהה. המפלים מפלים באופן שיוויוני, אלו רק המופלים שחושבים עצמם מיוחדים באפלייתם. אל לנו לשמאל לחפש זיקה מזויפת זה לזה, לעיתים שנאת האחר היא סיבה מספקת לחבור יחדיו. בדיוק בגלל זה, אינני מבין כיצד מפגש שמאלנים אינטלקטואלים בתל אביב, כדוגמת ערב האמורי, יכול להפוך לויכוח על האם נשים ידברו או ספרדים ומי קודם, בזמן שכולנו מסכימים שאנחנו צוללים לתוך משטר אפל ומושחת שבסופו אנו איננו?

כתבתי פעם שיר על החברה הישראלית, שבאופן עצוב, עם השנים, נדמה לי שהופך יותר ויותר, להיות שיר השמאל. יש זמן לדיון על שיוויון בין המינים או בין ספרדים לאשכנזים אבל הוא לא עכשיו. לבינתיים השיוויון בינינו, הוא פועל יוצא של ההבנה אל התהום המשותפת אליה אנו נדחפים:

אנו מגובשים על ידי מנכרינו
אהבתנו אחד לשני היא ולד שנאתם
ועל כן היא אהבה התלויה בדבר
משום כך
אין היא אהבה כלל וכלל
אך למען אשליה זו
מי ייתן ונדע שנאתם
כי באין דבק בין קורותינו
מסמרים יפצעונו יחדיו.

המדינה הזאת והעולם הזה, צריכים עוד אנשים איכותיים, כמו אלה שכותבים בארץ האמורי ואלה שקוראים אותם, אבל צריכים אתכם מבפנים ולא ממרום דיון אלטיסטי על המתרחש. אין בלוגים במקום אליו המדינה שלנו הולכת ואין יותר מקום היום, לבלוגים של שמאל, שלא עוצרים את המדינה שלנו מללכת לשם. אם אתם רציניים לגבי דעתכם לגודל המשבר הישראלי והקטסטרופליות המגולמת באי-תיקונו, אתם מחויבים לכתיבה אחרת, כתיבה שתשלהב אנשים. כתיבה שתתריס בפני אנשים לנטוש את המחלוקות שיש בינינו כעת לטובת האידיאולוגיה המרובה המשותפת בינינו. כתיבה שתוציא אנשים לרחובות. אם אתם יושבים בדיון, בשדרות רוטשילד, ודנים את מקורות הרדיפה ההומוסקסואלית במשטר הבריטי, כמשל להדרת נשים בזמן הסכסוך הישרא-פלסטינאי, אתם חלק מהבעיה. ואם אתם חלק מהבעיה, אז אין לי מושג, מי לעזאזל הולך להיות חלק מהפיתרון.

כאן נשאלת השאלה, האם אסור לנו לפעול במישורים מקבילים? האם אסור לארץ האמורי לפעול באספקט מסויים של השמאל דרך האתר ולחבריה לפעול גם בנישות אחרות בחייהם הפרטיים (כפי שאני בטוח שאלו עושים)?
התשובה היא כמובן שמותר, כשם שמותר לאסיר לבחור את ארוחתו האחרונה.  אבל הסיבה שבחרתי בפוסט הזה את ארץ האמורי, כפי שכתבתי בפתיחה, היא שהם מייצגים נאמנה את השמאל האקדמי (להוציא מן הכלל את הפוסטים האחרונים והנוראים עם ניסיונות באמת דבילים להכיל תובנות עולם מתוך עברי לידר או יורדים מן הארץ, המנסים להציג את עזיבתם כפטריוטית). הייחוד של השמאל האקדמי, גם היסטורית, היא ביכולת שלו להסתכל על אבן נופלת ולהבין שמגיעה מפולת. המצב בארץ, במובן הפיסי והיומיומי, עוד איננו חמור מספיק בכדי שהשמאל הכללי יראה זאת ובטח שלא הציבור בכלל. על כן הכעס שלי על ציבור השמאל המשכיל, שמבין כי אותות דכאניים מהבהבים סביבנו, יודע להסיק היסטורית את משמעותם (כפי שעושים באמורי שוב ושוב), אך אינו פועל דרסטית מספיק כנגדם. מהפכות השמאל העולמיות תמיד אוישו בגייסות האקדמיה ונדמה שהגענו לנקודה מסוכנת של פציפיזים, שאפילו לצבאותינו שלנו אנו סרבני גיוס. זה רק השמאל המשכיל והאקטיבי, שיש בכוחו להניע את השמאל הכללי ואני עדיין מאמין שההתיימנות בחברתנו היא תוצאה של הזנחת השמאל את עצמו ולא שינוי ערכי של ממש, שאין לחזור ממנו. עם הכוח, יתרחב הקונצנזוס.

סוף דבר:

זוהי לא קריאה לשיתוף, זו קריאה לקרב. השמאל חייב להתעורר- גם מאי העשייה שלו אבל בעיקר, מהמחשבה שצדק (חברתי), הוא דבר שאפשר לעשות על הנייר, או רק בערב טרם חוזרים לעבודה, או רק בקיץ, או (הכי מסוכן בעיניי) רק באופן טוטאלי ואוטופי. כשם שאפליה אחת, תמיד מובילה לאחרת, כך גם שיוויון אחד, מוביל גם הוא לאחרים. הניצחון של השמאל השפוי, יביא עימו כבר את כל סממני הצדק, שאנחנו רודפים עתה, בחוסר עשייה או בעשייה המופרטת לנושאים קטנים וסיפטומטים. אי השיוויון בחברה הישראלית, לא נולד מהחלטה בדיון בארץ האמורי להפלות ספרדים או נשים, אבל הוא יצא לפועל כי השמאל התדיין בנושא, בזמן שהימין המפלה פשוט פעל, מבלי שידע דבר וחצי דבר על הגל – הספרדי או האשכנזי.

אני קורא לאנשי ארץ האמורי, לעשות עליה לארץ ישראל. למען האמת, אני מתחנן. הארץ שלכם מלאה בשמאלנים מוכשרים, שאנו זקוקים להם פה בישראל נואשות, כדי לבנות עתיד אחר. גם אני מחזיק באזרחות מארץ האמורי, במידה מסוימת כולנו בשמאל ירדנו את ארץ ישראל, ארץ העשייה, לטובת ארץ האמורי: ארץ המילה, ארץ הביקורת, ארץ המירמור; ארץ ההפגנות הקטנות או הקצרות; ארץ האקדמיה המובלעתית בתוך גייסות ענק של טמטום; ארץ בה פטריוטיות היא מילה המותרת רק לימנים ומבויישת בידי אחרים; ארץ של תל אביב שבירתה ברלין; ארץ שחלמנו שבה נוכל להיאבק באי צדק בערב ולחזור לתעסוקתנו הבלתי צודקת בבוקר שלמחרת; ארץ בה מבינים ששיבוש העבודה ליום אחד זו הפגנה למען סוציאליזם, אבל לא משכילים להבין שללכת לעבודה ב-364 ימים האחרים זו הפגנה למען הקפיטליזם;  ארץ בה לאחריות והידיעה שאנשים מתים וימותו יש מקום בין מסיבה ללימודים; ארץ בה כל נושא הוא חשוב בדיוק כאחר והפליט הסודני זכאי לשימוע מיידי, ממש כמו הקליינט של הזונה או זה שגוסס ברעב בכלא צבאי; ארץ שציירנו בראשנו וכשידינו הפסיקה לצייר גם על הדף, הפכה לארץ שברחנו אליה כי לא יכולנו להביט עוד בארץ שנותרה לנו. ארץ שמיגונה הפסיכולוגי, של הסטטוסים והלייקים; של הבירה בבר שעוד נותר לנו; של הבית שלא בבעלותנו; של העיתון היחיד שעוד איכשהו מכיר בנכונותנו; של המעגל החברתי השמאלני שכל עוד אנו בתוכו אפשר שהוא כל עמנו; של ההפגנה שהלכנו אליה שאולי תכפר על עוונותינו – ארץ שמיגונה הפסיכולוגי, לא יעמוד לזכותנו בשנים הקרובות והנוראות שלפנינו. ארץ השמאלנים הציניקנים, שכל עשייתם היא מראה ביקורתית המוצבת אל מול הימין, שבכלל אינו מסרק את שערו, עם שעת חסד טלוויזיונית ובינונית (שניתנה לנו כי לא הבינו בצד השני על מי בדיוק הבדיחה), בה אנו לעולם לא שוכחים, שיש לנו ארץ נהדרת.

זה בידינו – אנחנו המכבי!

פוסט זה פורסם בקטגוריה בין חרדים לחילונים, הדרת נשים, המחאה החברתית, פוליטיקה, פמיניזם, שירה, שמאל תל אביבי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

27 תגובות על היציאה מארץ האמורי

  1. ש.ב הגיב:

    אתה צודק.

    אהבתי

  2. דרול הגיב:

    אני דווקא לא כל כך מסכים עם הטענה שימין עושים ובשמאל רק מדברים.
    בימין גם מדברים, בעיקר מתלוננים על מה שהשמאל עושה.

    אהבתי

  3. רועי הגיב:

    וואו, איזה ממשק נורא. כתבתי טקסט ארוך, העמוד מתרפרש והכל נמחק. מנסה שוב, למען עתיד ילדינו, הפעם יותר בקצרה.
    התחלה:
    נכנסתי היום לראשונה ל"ארץ האמורי". קראתי שם את המאמר על עברי לידר. אגב, אהבתי את המאמר, אולי גם מפני שאהבתי את האלבומים הראשונים של עברי לידר, ואפילו הייתי בהופעה שלו בתחילת החודש. ואז קראתי את התגובות, הגעתי לתגובה שלך שמציעה ללחוץ על השם שלך ולהגיע לאתר שלך. הגעתי לכאן. וקראתי את המאמר הנוכחי.
    אמצע:
    אתה כותב הרבה, הרבה מדי. יש מקום למאמרים ארוכים כשרוצים לנתח לעומק תופעות. אבל המאמר שלך לא רוצה לעשות את זה; הוא רוצה להעביר מסר. אבל אתה מפחד מהביקורת אז אתה מנסה לענות מראש על מתקפות אפשריות, והמסר אובד בתרגום. כלל ראשון בנאומים: הדגש את המסרים בהקדמה, פרט כל מסר, חזור בסיכום על המסקנות. בקצרה ושיבינו.
    אתה מדבר הרבה על השמאל, ואני לא בטוח שאנחנו מדברים על אותו מושג. למשל "האם איננו יכולים לומר שהיחס להומוסקסואלים, מזרחיים, נשים או פלשטינאים, איננו הוגן אך בו זמנית להכיר שחשוב יותר להילחם כרגע על קיומנו, כי ממנו נגזרת היכולת לתקן את היחס אליהם?". למי אתה קורא "אנחנו"?
    אתה משמיץ. למשל "ניסיונות באמת דבילים להכיל תובנות עולם מתוך עברי לידר". אני קורא, ומרחם על "להכיל" שנדחסה לשם.
    סוף:
    אתה רוצה לשנות את העולם? כל הכבוד. אנא כתוב בבירור: מה אתה רוצה? איך אתה מציע להגיע לשם? למי אתה פונה? וכל שאלה קצרה עם תשובה פשוטה שאתה יכול לנסח. כנראה שתהיה ביקורת. יהיה דיון. אולי נלמד משהו. אולי בסוף ייצא מזה מאמר ארוך ומנומק. ובקשה אחרונה: דבר יפה.
    תודה רבה, ובהצלחה.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      * בנוגע לממשק – זה אתר וורדפרס סטנדרטי כמו אלפי ועשרות אלפי אחרים. הבעיה כנראה אצלך בדפדפן.

      * עברי לידר – אין שום קשר לחיבה שלי לאומן בפני עצמו, אלא לכך שהוא איננה דמות משמעותית בפני עצמה בכדי לנסות ליחס לה השפעה על החברה שלנו או ניסיון לפריזמה מתוך הפרספקטיבה של המציאות בה עברי לידר קיים. אם ברצינות אתה חושב שיש ערך בדיון על המציאות הפוליטית או מצב קבוצות בחברה שלנו (מלבד מעריצי עברי לידר אולי) מתוך הסתכלות על קיומו של איזה זמר שממש איננו פעיל פוליטית, אזי שכל דיון על כל אדם הוא חשוב. והוא לא. בכל מקרה, את התגובה הזאת היית צריך להשאיר שם ולא כאן, פה הוא היה אנקדוטה שולית.

      * אורך הטקסטים שלי – אתה לא הראשון שמבקר אותי על האריכות של הכתיבה שלי. לגבי "כללי הכתיבה או הנאומים" אז בגדול אני בז להם. אני רואה בהם ספטום של אנשי תקשורת שפונים למכנה המשותף הנמוך בחברה שלנו מתוך ראיה חברתית הרואה ברוב איזה גוף של מטומטמים שיכולים להבין רק פאנץ' ליינים. במידה מסויימת הנבואה הזאת הגשימה את עצמה והתרבות שלנו נגועה באנשים שמדברים בקלישאות קצרות, כותרות בעיתונים שהמרחק בינן לבין התוכן של הכתבה הוא מקרי, סטטוסים מתלהבים ופייסבוק ופוליטיקאים שלא אומרים כלום. אני לא נעתר לצורת השיח הזאת. אני קורא את הדברים שאני כותב מספר פעמים לפני שאני מפרסם אותם ונראה לי שאפשר להקדיש 10-15 דקות לקריאה אם הנושא רואי. אלו שאינם מקדישים את הזמן לקריאה, כנראה שלא יקדישו את עצמם לשינוי – ומעצם כך, אין לי חשיבות גדולה בכך שאני מפסיד אותם כקוראים. הם גם ככה לא קהל היעד שלי. התייחסתי לכך, בחצי הומור בפוסט מוקדם יותר (וקצר):

      https://eishton.wordpress.com/2012/01/02/f-generation/

      * "השמאל" – אין לי עניין בויכוח הגדרתי. ההגדרות הן גם ככה תמיד בתנועה וכתגובה לביקורת אנשים נוטים לשחק עם ההגדרות הללו. לא יודע מה "משמיץ" בכך שאמרתי שישנן בעיות, אך יש בעיות שהדחיפות שלהן גדולה יותר. אם אנו מדרדרים במכונית אל עבר צוק ולך יש התקף לב, אני אמור לטפל בך בעודך מדרדרים, או להוציא אותך מהרכב ראשית? האם זה שאני חושב שראשית יש לברוח מהמדרון, אומר שאני לא אלחם על חייך לאחר שניצא משם?

      * "אתה רוצה לשנות את העולם? כל הכבוד." – הציניות המסתמנת בטקסט הזה היא עצובה. אני נתקל בזה הרבה ואני מרגיש שכאילו ממש כועסים עלי על זה שאני רוצה להזיז דברים. לא ביקשתי את "כל הכבוד" שלך, גם לא את "חוסר הכבוד" המשתמע ממנו. אני פועל בצורה שאני פועל כי אני מרגיש שאין שום צורה אחרת לפעול בה.

      * "למי אתה פונה?" – תלוי בפוסט ותלוי בחלק שבפוסט. אני נוטה להאמין שאני מגדיר היטב את הפוסטים שלי (אולי מכך אורכם). כתבתי לפוסט הזה "פתח דבר" בוא הסברתי אל מי אני פונה בעיקר. אני בכל מקרה לא מאמין שיש חשיבות בדובר או באדם אליו מדברים. אם יש אמת להסיק, הרי שהיא איננה קשורה לפה שאמר אותה או לאוזן שאליה היא כוונה. ואם אינך יכול להסיק אמת מאדם שאתה חולק עליו, לא תוכל לדעת שקר מאדם איתו אתה מסכים.

      "מה אתה רוצה? איך אתה מציע להגיע לשם?" – לעומת בלוגים אחרים שרק מדברים על הבעיות אני מביע עניין גדול בפיתרונות (לא אלו הקטנים והבלתי ישימים). אם קראת עד הסוף, השורה האחרונה בפוסט אומרת: "בפוסט הבא אנסה לעמוד על דרך פרקטית, לרכוש חזרה את הארץ שמכרנו."
      בנוסף לפוסט העתידי הזה, התייחסתי לרעיונות שונים בבלוג לכיוון מדינת ישראל חזרה לאידיאולוגיה השמאלנית (ואולי מעבר לשם). הבלוג עוד צעיר ואתה יכול לשוטט בפוסטים בעצמך.

      "דבר יפה" – אני מדבר כפי שאני מדבר. אני משתמש בגסויות היכן שנראה לי שהן יביעו את העוצמה הנדרשת מהטקסט. אני מסוגל לשפה מאוד גבוהה וצחה ובו זמנית מחראות נוראיות. אני רואה ביכולת של אדם לקלל, כמו היכולת של אדם לצחוק על דברים ועל עצמו, סימן לאיכותו של אדם. כמובן שהכל תלוי בצורה – אבל הצורה השוללת היא בבירור פסולה בעיניי. לא שלחתי לך שום דבר, אתה באת לבלוג מבחירתך. אם השפה לא הולמת לדעתך אני מצטער. אבל אינני מתכוון לסגנן את עצמי – הפוסטים האלה לוקחים שעות וימים גם מבלי זאת.

      לסיכום:
      אני חושב שכל אלה הן זוטות. כנראה שלא אצליח לשכנע אותך (נדמה לי לפי התגובה שהשארת) אבל בעיניי, כפי שכתבתי בפוסט, רב המשותף על השונה בינינו, מבחינת תפישת עולמנו החברתית-פוליטית (בהנחה שאני מבין נכון ואתה שמאלני). על כן אני לא מבקש שתסכים איתי על כל נקודה ונקודה, להפך, אני מבקש שתוותר ונוותר כולנו בשמאל על המחלוקות הפנימיות שלנו, לטובת זמנים בהם כאשר אנו מסיימים דיון עם החלטה, להחלטה תהיה ממש השלכות. בינתיים אנחנו מדברים על נשים באוטובוסים, חשבון המים, פלשטינאים וכולי וכולי וכולי. אבל להחלטות שלנו אין תוקף. בוא קודם נביא את עצמנו למעמד בו הדיונים הם רציונלים כי כרגע אנחנו יושבים סביב צלחת של לחם עבש ומתווכחים למי מגיעה הגלידה שאין לנו לתת.

      אהבתי

    • Eishton הגיב:

      בנוסף ראיתי עכשיו דוגמה עדכנית מהיום להתנהלות הכותרתית וחסרת השיניים של השמאל (וכנראה הציבור בכלל):
      בימים האחרונים היו דיבורים רבים על אישור של תחבורה ציבורית בשבת בתחומי תל אביב. אני ראיתי עשרות סטטוסים בנושא בפייסבוק וקראתי לפחות שלוש כתבות שונות שממש הסבירו על איך שזה מעבר לפינה. הויכוחים התחילו. כולם הביעו דעה. בלוגים כבר נכתבו. ומה? לא היה ולא נברא:
      http://www.tlv1.co.il/?p=5674

      זה מה שנהיה מאיתנו. אנשים שרופדים כותרות ומעוניינים להביע את דעתם ללא קשר לנכונות הידיעה או היכולת של הדעה הזאת להתממש כך או כך. לעיתונים לא אכפת שהם סילפו את האמת. לנו לא אכפת שהדיון היה ריק. בניגוד לחלל הטקסטואלי הגדול שאנחנו תופסים ברשת, אנחנו לא מעוניינים לעשות שום דבר באמת. אם הנושא באמת חשוב, מדוע אנחנו מחכים לכותרת בכדי להתקומם כנגדו ומדוע ההתקוממות (שגם ככה רק וירטואלית) נעלמת ימים לאחר ירידתו מהכותרות?

      אהבתי

      • רועי הגיב:

        תודה על התגובות המפורטות; אשתדל לעקוב בעתיד לגבי ההצעות הפרקטיות שלך; כתבתי "כל הכבוד" בלי ציניות. נראה שאתה משקיע הרבה בכתיבה, וזה בהחלט ראוי להערכה. ואם בסוף ייצא לך מזה גם שיר, זה יהיה מצויין. כל טוב.

        אהבתי

  4. איתי_85 הגיב:

    אני חצי מסכים איתך. בחצי השני אני לא ממש לא-מסכים. אבל די עם החידתיות, אפרט:

    אני רואה את הגוש האמורפי הזה שנקרא 'שמאל' כקבוצה של אנשים, שהמשותף להם זה שהם רואים בעולם סביבם הרבה חושך. וככה, כל אחד בדרכו, מדליק פנס כדי להאיר חלק כלשהו של העולם. פעמים רבות אלומת האור נופלת על מישהו אחר בשמאל, ואז יש ויכוח. ובכלל — יש הרבה ויכוחים חשובים. יש הרבה דיבור, כי בתוך סבך השקרים של ישראבלוף השמאל מנסה למצוא את המציאות. זה דורש מאמץ קולקטיבי משתמשך. בשביל זה צריך את לנדו, ואת גורביץ', את 'ראומה' ואת 'עבודה שחורה'. אני גם חושב שהכתיבה הזו פועלת כתעמולה. כשרבים עם ימנים בפייסבוק משנים את דעתם של אנשים. מערערים בהם הנחות יסוד רקובות, ולפעמים זה מביא לשינוי. קטן אבל חשוב.

    אבל אני גם לא יכול שלא להסכים איתך. יש הרבה קשקשת. ומעט עשיה. בגלל זה אני כ'כ מאושר לראות נערות שוכבות על המדרגות בדרך לדירת עמידר כדי לעצור פינוי של משפחה חד-הורית בב'ש או את עזרא נאווי מסייע לאנשי דר' הר חברון. דוגמא נוספת: לאחרונה היה ריב גדול בגלל שערב לזיכרה של הפמיניסטית המזרחית ויקי שירן הוגש בחבילה עם מלא אשכנזיות וציפי לבני. הריב היה חשוב בעיניי, אבל כל הזמן ציפיתי שהנשים מתנועת 'אחותי' פשוט יפתחו איוונט משלהן במקום לבזבז את הזמן על הריב.

    מה שאני מנסה לומר הוא שהדיבור השמאלני הוא בבל'ת כשאין לו תכלית. אבל אם הוא מוביל לעשיה יעילה יותר, לעשיה חיובית יותר, הוא כשר בעיניי. ולדעתי, העשיה צריכה להיות המטרה של כל כתיבה.

    לפני שנה נדרתי נדר לכתוב הכל מתוך שאיפה לעשות. מאז שברתי את ההבטחה הזו. למה? כי המציאות כ'כ סטאטית. ואתה רוצה לזוז, להתקדם הלאה אל מעבר למנהרה האפלה הזו. אז במקום להתעסק בחושך של ההווה, אתה מרחף בדמיון אל דברים אחרים. במקום לצאת ולעזור לפליטי עמידר בירושלים, אני מסתכל על נתונים של הלמ'ס על פערים בין לבנים ושחורים. אני יותר מחצי מובטל, ואני יושב ורואה סדרות אמריקאיות נבובות מהבוקר עד הלילה. קשה לי לאכול את הרחוב.

    אהבתי

    • איתי_85 הגיב:

      ד'א מה הפוסט הזה, מה כל הבלוג הזה, אם לא הדבר שאתה מגנה?

      אהבתי

      • Eishton הגיב:

        אני מאמין שביקורת מעולם בתולדות האנושות לא עבדה. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה לעורר את הביקורת העצמית של אדם אחר ושהיא כבר תשנה את דעתו. אני מאמין שהדרך לעשות זאת היא לפנות למקום המשותף בו שניכם טועים ועל ידי שיתוף חוויית הטעות, מתעוררת סימפטיה של ביקורת עצמית.

        אם תקרא ב"אודות" (מתחת לתמונת הבלוג) אולי תקבל יותר מושג לגבי למה אני כותב כאן. בגדול זה כי אני לא מאמין שהשמאל יכול לעורר ביקורת עצמית בימין – בטח שלא על ידי התקיפה הישירה המגוחכת הזאת שאני רואה בכל מקום (בדיוק כפי שהימין לא משנה את דעתו של אף שמאלני בתקיפות שלהם).

        בעצם התקיפות האלה משרתות איזה יצר עצוב ומכוער שנמצא בכולנו לתקוף את השונה. הרי אין באמת שונה, מלבד זה אשר אנו לא מסכימים איתו או עם היותו. אנחנו בשמאל צריכים להיות הראשונים להכיר בכך, שהרי אנחנו מאמינים שכל בני האדם הם שווים בזכויותיהם ואסור שיופלו לרעה על אלמנטים שטחיים. אם כן על מה נותר להפלות? על דעתם. ואנו עושים זאת שוב ושוב.

        הסתכלתי על ההיסטוריה הפוליטית בישראל וגם בחו"ל וראיתי שמנהיגי הימין של פעם היו נחשבים מנהיגי שמאל בימינו ומנהיגי השמאל של פעם היו נחשבים מרכז היום. בעצם הבנתי שלמרות שהסוגיות נשארו פחות או יותר זהות, הדעות הוקצנו. זה הדבר היחיד שמשורת על ידי הביקורת ההתקפית הזאת. לכן החלטתי לכתוב דווקא ביקורת לאנשים שאני מסכים איתם מבחינה פילוסופית – לשמאל.

        אני יכול לכתוב ביקורת על הימין. זה קל. הם השולטים כרגע ולכן מרבית היוזמות שלהם ואינן מקובלות עלי. אבל למי אני אכתוב? לשמאל שגם ככה מסכים עם דעתי עוד לפני שכתבתי אותה? לימין שלא קורא אותה? לא… אין בזה ערך.

        העולם אינו נאור, כי הנאורים אינם מאירים אותו.

        פתחתי את הבלוג כדי לומר לנאורים את מה שהם כבר יודעים ולגרום להם לעשות את מה שהם תמיד הרגישו צורך לעשות. כי זה כל מה שאפשר לעשות בעולם – לומר לאנשים את שהם כבר יודעים ולעורר בהם את מה שהתעורר גם בך. לא הייתה מהפכה מעולם שהתבססה על משהו אחר מסימפטיה.

        חוץ מזה, אני גם מציע פתרונות אפשריים למשבר השמאל והמדינה (והעולם) פה ושם. אני מאמין שהפוסט החדש יציע עוד פתרון מאסיבי שכזה.

        אהבתי

      • איתי_85 הגיב:

        אני לא מסכים עם הנחות הבסיס שלך. לחם יומי הוא הריב הפוליטי, ולמדתי שיש הרבה מקום לטרנפורמציה פוליטית. אני לא נולדתי שמאלן, שוכנעתי. היה לי חבר שלקח אותי לפגישות של 'מאבק סוציאליסטי', ורק שנים אחר כך הזרעים בקעו.

        אתה בטח מכיר את המאמר של לנדו על כתיבה פוליטית. אין הרבה שאני אומר שלא כתוב כבר שם.

        אהבתי

        • Eishton הגיב:

          אני ממליץ שתכנס גם ל"קוד האתי" של לנדו. אתה תגלה שגם לפתיחות יש למיטציות.

          אבל אני לא אמרתי שאי אפשר לשנות את דעתו של אדם, אלא רק שלא ניתן לעשות זאת על ידי תקיפה ישירה של עמדותיו. יש לכך חריגים, אבל מעטים מאוד. ברוב הגורף, הדרך לשכנוע אדם היא פניה למקום בסיסי יותר. כשאי מתווכח על סוגית השמאל ימין עם ימנים אני לעולם לא מדבר על הסוגיות הסופיות – פליטים, מי התחיל, דת, ירושלים וכדומה. צריך ראשית להאניש את המושא בפני זה הפוסל את אנושיותו (בדרגה כזאת או אחרת). לאחר מכן כשהזיקה קיימת והסימפטיה נוצרה, אפשר להתחיל לדבר על שינוי. כל עוד אין זיקה בין האדם למושא הויכוח, לא ייתכן שינוי. וזיקה כזאת יכולה להתעורר רק מתוך האדם עצמו. לא אמרתי שלא יכולים להיות לכך טריגרים. כשהייתי ילד אחי הפך לצמחוני ונחשפתי לסרטים ומעשים שלא חשבתי עליהם בכלל. בפעם הראשונה בחיי ראיתי חתול שקרקפתו הוסרה ומוחו חשוף, מרותק בברגים למתקן מתכת כשלראשו חיברו ממשק מחשב עם ברגים. אמנם אדם אחר הראה לי את הסרט אבל השינוי נבע ממני. השינוי נבע מכך שנוצרה זיקה ביני לבין המושא.

          ראוי וחשוב שנהיה טריגרים לשינוי באחרים, אבל הדרך לכך איננה תקיפת עמדותיהם וכמעט כל מה שאנחנו עושים היום (ימין ושמאל) זה תקיפת העמדות היריבות. אפילו אתה עצמך תיארת את התהליך שאני מדבר עליו. נלקחת למפגשים ולקח זמן עד אשר השינוי התיישב בך. כי זה לא הידע שחסר לנו אלא ההבנה. והבנה אינה ניתנת להעברה ישירה. הבנה היא זרע המושתל במוחו של אדם ומושקה על ידי זיקה לרעיון. כשיש מספיק זיקה, הרעיון מכה שורשים.

          אהבתי

  5. popi הגיב:

    עוד פוסט מעולה ומרשים. כל הכבוד

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      אני מקווה שכבר כאן השתדרגתי לנון-קונפורמיסט כבר

      (אני אוהב לחקור אינטרנטית את המגיבים ;)

      נ.ב.
      בדיוק הגבתי לבחור (בפוסט של יום הזיכרון) שטען דברים בסגנון של הידיד שאת מתדיינת איתו. את מוזמנת לגנוב משם לטובת הויכוח.

      אהבתי

      • popi הגיב:

        אני חוששת שהוא איבד עניין בדיון… כמו שכבר כתבתי לדעתי אתה נון-קונפורמיסט, אבל אולי זה בגלל ששנינו אנטי קונפורמיסטים ופשוט לא מודעים לזה ;) בכל מקרה זה לא קריטי בעיניי הוא פשוט התעקש על הנקודה הזאת.

        אהבתי

  6. אביב הגיב:

    אתה מזכיר לי את Rorshach, אותה נחישות תהומית ובלתי מתפשרת. הדעות שונות כמובן, אבל הלך הרוח דומה.
    לא עלבון או מחמאה, רק אבחנה שלי.
    בכל אופן פוסט משובח, אנחנו באמת צריכים להתעורר, ולטפס חזרה למקומנו הטבעי, על הבריקדות.
    תודה לך.

    אהבתי

  7. yair poes הגיב:

    שמע, שני דוקטורנטים לפילוסופיה כותבים בלוג. לא מעניין אותך, אל תקרא, רק למה אתה מלביש עליהם את תוגת היקום. קום התנערה עם חלכה, ובהצלחה

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      אתה רחוק מרחק רב מהבנת משמעות הטקסט. ואם הבנת את משמעות הטקסט, אז אתה רחוק מרחק רב מהבנת התפקיד של השמאל במדינת ישראל של ימינו.

      אהבתי

      • yair poes הגיב:

        ממש לא ברור לי מי זה "השמאל", שאגב מנוגח באופן קבע גם בארץ האמורי, זה סקטור קש אולטימטיבי. על מי ומה אתה מדבר? (זו שאלה אמיתית). מרץ? חד"ש? מי זה ה"שמאל"? זה פיקציה.
        האמורי לא מתיימר לייצר תנועה של אקטיביזם פוליטי, זו לא המטרה של הכותבים, לכן הביקורת לא ברורה לי, אולי תדבר על העוקץ, לדוגמה, אתר שנקרא הרבה יותר ומחובר הרבה יותר לעשייה האקטיביסטית, ביקורת על העוקץ תהיה יותר רלבנטית לסוג הכתיבה-עשייה שאני חושב שאתה מנסה לעשות כאן.

        אהבתי

        • Eishton הגיב:

          השמאל הוא לא מפלגה, אלא אידיאולוגיה. בעוד ישנם הפרשים בין המפלגות, ישנם קוים משותפים ברורים לכל מפלגות השמאל. אני לא הולך לפתוח דיון מיותר על מה זה "שמאל". זה שאלות מתחכמות שרוצות לבטל את קיום המוחשי לטובת איזה ויכוח תאורתי. שמאל זה כלכלה סוציאלית יותר. שמאל זה מדיניות שיוויונית יותר. שמאל זה חשיבה פתוחה וביקורתית.

          אני לא יודע מה היקף התפוצה של העוקץ לעומת האמורי. אבל האמורי נבחר כמייצג של בעיה ולא כאתר שיש לו בלעדות עליה (ונכתב כך בטקסט). האמורי נבחר דוקא בגלל האקדמיה הצורחת ממנו (וכתוב כך בטקסט).

          אני לא יודע אם יש אתר שיותר או פחות מתאים וזה לא משנה לי. הביקורת מבחינתי היא כלפי כל השמאל האקדמי, הכותב, העוסק. השאלה אם אופיר נפגע או אם גורביץ' יצא בסדר עם אישתו או אם אורטל בן דיין הוצגה שלא כראוי מעניינת לי ממש את התחת. כל העיסוק האגוצנטרי והמגעיל הזה של דמויות הרשת השמאלנית וההילה שיש להם דוחה אותי (וזה חלק מהסיבות שאני כותב בעילום שם). אם אתה כותב כשמאלני או פעיל כשמאלני או אפילו בעל דעות שמאלניות, תם הזמן בישראל להיות כזה בצורה פאסיבית או בצורה שכלתנית המנותקת מן המציאות. תם הזמן לדיוני שמאל על הקהילה ההומוסקסואלית ותם הזמן לדיוני שמאל על הפלסטינים ותם הזמן לדיוני שמאל על כל קשקשת אחרת שאין לנו שום יכולת לטפל בה מעמדת חוסר הכוח שהשמאל נמצא בה. עכשיו השמאל צריך לעסוק רק בחזרה לכוח – פוליטית, תקשורתית וכלכלית. וכולם צריכים לעשות זאת, כי יכול להיות שאלו השנים האחרונות שבהן עוד ניתן יהיה לעשות משהו, שלא בשפיכות דמים. כולם מלמעלה ועד למטה. בלי "ביבי הביתה" ובלי "די לכיבוש" ובלי "ההתנחלויות הן סרטן" (ובטח שבלי ביקורות על עברי לידר או הריב המטופש של מזרחי-אשכנזי והבעיה הפמניסטית שהשמאל מתכסח בה עד אינסוף). כל אלה הן קרבות שהפסדנו בהם כבר ונמשיך להפסיד בהם, עד אשר נהיה בעמדת כוח. כל אלה הן תגובות לפעולות ימין. תגובות טקסטואליות או תגובות רחוב שאין להן נשך או יכולת לשנות את העוולות שהם ממתלוננות כנגדן.

          אני לא פוסל את האמורי או גורביץ' וכולי… אני אומר שנגמר הזמן לרף הנמוך שהיינו בו (אם אי פעם היה). נגמר הזמן לחשיבה שמאלנית שרואה רק את עצמה ועתה הזמן לאסטרטגיה שמאלנית שלוקחת בחשבון את דרכי הפעולה של הימין ואת חוסר הכוח הנוכחי שלנו. אז לשאלתך, מי זה השמאל? שמאל זה מי שמחזיק בדעות שמאל. אבל שמאל אמיתי, זה מי שפועל בצורה שמקדמת את הדעות האלה; מממשת אותן. בסטנדרט הזה, אין כמעט שמאל בארץ וזה משתקף בבחירות ובכנסת ובהפגנות ובכל מקום. הבעיה היסודית של השמאל, היא שאין שמאל. וכל השאר אבל כל השאר, זה קישקוש ואוננות שמאלנית עיוורת שתוביל אותנו לתהום שכבר התחלנו ללכת אליה. ובמלחמה הבאה ובעוד עשר שנים כשההתחרדות והלאומניות תהיה בשמיים והחינוך והכלכלה בריצפה, תבוא ותסביר לי מדוע זה בסדר שהשמאל יעסוק באוננות שכלית מנותקת מהמציאות. כשיהיו פה מחנות ריכוז וחוקים דיקטטורים (וישנם ויהיו עוד רבים), תבוא ותספר לי מדוע זה היה לגיטימי שכל השמאל אבל כל השמאל עסק רק בלעשות ממים ולנתח את תקופת המנדט הבריטי ולצאת להפגנות ביזאריות שמסרבות להכניס פוליטיקה לעניין ומלבד ההפגנה הבאה, אין להם תוכנית של ממש.

          אני כבר שלושה חודשים נאבק עם פוסט על דרכי כיבוש של השמאל חזרה את עמדות הכוח. אני מקווה שבקרוב אסיים כמה כאלה ואוכל לתת נופח ממוקד יותר לדברים שאני אומר כאן. האידיאלים השמאלנים מתו וכל מי שמדבר עליהם ושאר האוטופיות החלומיות של השמאל, רק מקדם את האג'נדה הימנית. עדיף שנסכים לא להסכים כרגע ושאוציא בקרוב כמה פוסטים שיבהירו למה אני מתכוון כשאני אומר אסטרטגיה ולא אידיאולוגיה.

          אהבתי

          • yair poes הגיב:

            אישתון, אני מעריך את התגובה המפורטת ובאופן כללי את הבלוג שלך – במיוחד הפוסט האחרון מעולה ומרתק. אני גם מצטער אם התגובה הראשונית נשמעה מזלזלת (כך זה שכותבים באישון לילה).
            יש כל מיני דברים להגיד על ארץ האמוריי. לדעתי אתה לא מייצג אותו בצורה הוגנת, כי הוא מאד שונה מהבלוג של שלום או גורביץ, כץ ואילני בד"כ לא מתנגחים עם נתניהו והמתנחלים, כי הם יודעים שאין בזה טעם. במקום זה הם מנסים לחשוב, וזה כולל הרבה (ובעיקר) ביקורת עצמית. ויש להם כמה מגיבים ימנים אבל לא מהסוג הצפוי וזה גם טוב. מזדהה עם הביקורת שלך על הפייסבוקיזציה של הדיון. אבל זה קיים לא רק שם אלא בכלל. בכל יום אני מוצא שלוש כותרות בעמוד הראשי של הארץ שהגיעו מפייסבוק. זה פסיכי.

            אני מזדהה עם תחושת הדחיפות שלך, ועם התחושה שהכיוון הביקורתי מוליך הלאה מעשייה ולא להפך. לא מסכים אבל מזדהה. זו אחת המסקנות שנשארו איתי מה"ילדים של ארנה", שם ברור לחלוטין שארנה היא לא בנאדם של רטרוספקציה, היא לא בוחנת את עצמה במיקרוסקופ, היא לא מכה על חטא, לא מתחרטת על ימיה בפלמ"ח. היא פשוט המשיכה הלאה ועשתה ועשתה יותר מהרבה אחרים. אז באמת כל הכבוד לה, בלי ציניות. אבל אני לא כזה.
            אני לא מזדהה עם הטון האפוקליפטי שלך.למשל, נדמה לי שיהיו כאן בלוגים גם בעוד חמש שנים, בכל תסריט. גם באיראן ובסין יש בלוגים. ואחד הטקסטים הטובים באמורי היה "האפקוליפסה כבר כאן". אני חושב שיהיה רע מאד בארץ ובעולם בשנים הקרובות ואולי גם במאה הקרובה, אבל לדעתי ברוב המקרים אנשים ימשיכו לחיות ולהאבק. יצא לי בחיים להיות מושלך מבית ולחיות בלי חשמל ולאסוף אוכל מהזבל. אני מאמין שצריך להאמין שאפשר להוציא מעז מתוק, פסימיות של המחשבה ואופטימיות של המעשה, וכן הלאה.
            לא ברור לי עדיין מה זה שמאל. אמונה בסיסית בשוויון בין בני אדם, נניח? אולי. אבל "השמאל" הישראלי נניח בגרסת ממשלת רבין ודאי שלא האמין בכך. יש "שמאל" סוציולוגי בארץ, שעליו נדמה לי אין מה להכביר מלים. יש סצינה רדיקלית מעניינת, תוססת, קטנה למדי. יש מה לבקר בה, כמובן, אבל לא בטוח שזה עוזר. יותר יעזור להגיד מה לדעתך אפשר לעשות אחרת (ויעניין אותי הפוסט שלך).
            מה לעשות, אני אקדמאי במדעי הרוח-חברה, ובחרתי במקצוע הזה כי מעניין אותי לחשוב ביקורתית על דברים. זה בהחלט אומר לעצור ולקחת צעד אחורה ולחשוב טוב על דברים. הבחירה שלי הייתה אישית – לי זה מתאים – אבל אני מאמין שגם בקנה מידה רחב יותר, יש תועלת לחשיבה עמוקה (אליטיסטית, אם תרצה), לא רק להאבק ברע המובן מאליו (פשיסטים למינהם) אלא לנסות לחשוב על מבני העומק שמייצרים תהליכים אם זה קונצפטואלית או חברתית.
            אנו נמצאים בנקודת שינוי מאד מעניינת (לטעמי), ואני רואה בהחלט פוטנציאל ל"שמאל" (לפחות כלכלי) שלא היה כבר שנים. זה ניכר בארץ וגם בהרבה מקומות אחרים. זה תהליך ארוך טווח שלא יכול להיגמר בבחירות הקרובות או באלה שאחריהן. זו מחשבה מאד מעודדת אבל מצד שני באמת נדמה לי שהקטגוריות שמאל-ימין איבדו חלק משמעותי מהמובן שלהן נוסח המאה העשרים. כדי לדעת מה קורה ואולי גם מה האפשרויות קדימה צריך לחשוב הרבה, ולא לקבל את הקטגוריות הקיימות. בגלל זה אני אוהב את ה"אמורי", גם אם יש פוסטים שמעלים לי את הסעיף או פשוט לא מובנים לי.

            אהבתי

          • Eishton הגיב:

            לגבי הבלוגים –
            לא טענתי בפוסט ואני לא טוען שהם כולם זהים. אני אומר שהרף צריך להיות גבוה יותר – לכולם.

            לגבי האמורי –
            לא אמרתי שאין שם ביקורת עצמית, אלא שהיא אוננותית. היא לא מציעה פתרונות. והיאחוזרת כל הזמן לתתי נושאים שוליים דוגמת מזרחים ואשכנזים, הומואים וסטרייטים וכדומה… כל המיעוטים האלה מיוצגים על ידי השמאל ולא הימין. כל המיעוטים האלה לא יכולים לקבל עזרה ללא שמאל חזק (או לפחות חזק מהימין). כל בזבוז אנרגיה על תתי הנושאים האלה, לא מאפשר התרכזות בעיקר.

            לגבי אפוקליפסה –
            זה שתמיד היה רע ותמיד יהיה רע, זה לא טיעון. וזה שאני אוכל לכתוב בלוג גם כשיהיה פה איראן, ממש לא מנחם אותי (ואני לא יודע עד כמה זה נכון והאם לא ירצחו אותי בתהליך. ובטח ובטח שלכל המיעוטים והקבוצות שדיברתי עליהם קודם, ממש לא יהיה טוב פה). בעוד 5 שנים יהיו פה בלוגים, אני נוטה להסכים. בעוד 20? אני ממש לא יודע. בכל מקרה הגישה הנכונה היא פסימיות, בתכנון אסטרטגיה. אופטימיות היא הציפיה העיוורת שאיכשהו זה יסתדר. וזה לא אסטרטגיה. זה אפילו לא רציונלי. אני מניח שהגרף ימשיך בצורה שהוא מתנהל כבר עשרים שנה ויותר לתוך אסון מחוייב. יכול להיות שאחרי האסון הזה יהיה שוב טוב ואולי טוב מתמיד, אבל זה בטוח יהיה במחיר כבד.

            מה זה שמאל –
            אני שוב אומר, שמאל זה החשיבה הפתוחה והביקורתית. לא אכפת לי שיש חילוקי דעות לגבי דברים. אבל המוסכמות הראשיות ברורות וההתנהלות הנוכחית בברור נוגדת את האמונה של השמאל בכל אפיק אפשרי. ההתנהלות של השמאל, באופן ברור, לא מצליחה לעשות שום דבר לגבי זה. הלוואי ונגיע לשלב שבו הדיון הבלתי נגמר של מה הוא "שמאל", ברמת הפרטים הקטנים והקבוצות, יהיה רלוונטי. כרגע הדיון הזה סתם שובר את השמאל לתת מחנות לגבי נושאים שבכל מקרה מקרה, אך אחד מהמחנות לא יכול לפעול ברצינות לגבי הם. כשאני אומר השמאל זה החשיבה השמאלנית, אני לא בהכרח מגדיר את המצב התמידי, אלא את המצב הנדרש כרגע. היום להיות אפריקאי זה כל מיני דברים בארה"ב. אבל בשנות ה-50-60-70 זה היה דבר אחד בלבד. אנחנו, כשמאל, מתקדמים לעבר המקום הזה שהימין יכריח אותנו לראות שאין בינינו הבדלים משמעותיים. אני סך הכל מנסה לעשות את זה לפני שזה יקרה בכוח.

            חשיבה מעמיקה –
            לבריאות. אני לא חושב שהחשיבה שלי לא מעמיקה. השאלה היא מתי החשיבה המעמיקה הופכת למבטלת של עשייה. מתי השכלתנות כבר אינה משרתת את המציאות. פוסטים של אורטל בן דיין על גורביץ' (ולהפך) – פוסטים שבוכים על גזרות הימין בצורה שאין לה שום משמעות מלבד אוננות הדמעות – פוסטים שמדברים על תת בעיות שאין לשמאל שום יכולת לשנות – כל אלה (ועוד) משרתים רק את הצורך האגואיסטי של הכותבים אותם, לכתוב. לפרסם. להתפרסם. הם משרתים אולי, לעיתים, גם אידיאווגיה שמאלנית, אבל כזאת שאיננה ניתנת להשגה על ידי הכתיבה של הפוסטים הללו, הוא הבכי והפתרונות האמורפים עד אוטופים המוצעים בהם. זה הזמן לאסטרטגיה שמאלנית.

            אהבתי

  8. פינגבאק: הלאמה אזרחית: תוכנית עשור לשינוי הכלכלה הישראלית | אישתון

  9. פינגבאק: הלאמה אזרחית: תכנית עשור לשינוי הכלכלה הישראלית • מחאת הדיור

  10. sutafti הגיב:

    אישתון אני חושבת שהצלחת .

    אהבתי

  11. תום אלקיים הגיב:

    אבל אתה בדיוק כמותם, אבל בדיוק, גם אתה שבוי בתפיסות קלוקלות של ״איכות אינושית״ שמסתבר שאתה יודע למדוד, בטח בכלים סטטיסטים. הרי וואגנר היה מאד איכותי, רק קצת אנטישמי, ג׳פרסון היה איכותי ומשכיל עד שורשי שערות הערווה שלו עם זאת בבקרים נהג לדפוק שפחות שחורות בנות 14. כמעט כל השמאל הישראלי ההומוגני מאד באיכות המערבית שלו הצליח לעבור משלטון טוטליטרי למעמד של מצורעים תוך שלושה עשורים תוך מיצוי מרשים של האיכות האינושית שלו. איכות כמדד שלא תלוי בדבר, שלא כמו האהבה שלך.

    תצ׳מע חבר, אני לא רוצה לנפץ לך את הבועה, אני יודע שאלו חברים שלך, אבל הם לא משהו, אסטרטגית הם כשלון וטקטית הם מבוכה. אני לא יודע מה המדדים שלך לאיכות אבל אם תוצאות הפעולות של אנשים איכותיים הם כשלונות רצופים עקביים ומחמירים, אולי ה״איכות״ כפי שאתה מתייחס אליה היא לא מדד כזה טוב. או שלחילופין האנשים לא ממש אכותיים, או חכמים. אפשר לעמוד על ההבדל בין איחזור מידע , לבין היכולת להפיק אסטרטגיה, על קצה המזלג רק אחד מהם מזכיר הקאה מבחינת המורכבות הטכנית, משום מה מתפעלים אצלכם מהקאה.

    אם לא היה לא די בכך שהחמאת לעצמך ולחבריך המרוטים. הרי שהגדלת בשקל תשעים, התיאור שלך את ה״שמאל״ הוא כלכך מהפוזיציה שעולה תהיה פילוסופית אם הייתה לך דבשת, האם היית מודע לה? אין בשמאל לא חשיבה פתוחה ולא ביקורתית, יש בעיקר הסתגרות, תיעוב, וחוסר מודעות עצמי קליני כמעט, רוגל אלפר כמשל. מאד דומה לקבוצה הומוגנית אחרת בציבור, שגם היא נעולה בשטח גאוגרפי, גם היא תופסת עצמה כאליטה, גם היא משתמשת בקוד ״איכותי״ בכדי לסמן טריטוריה עדתית זהותנית באמצעות השתן שעלה לראשה ובאורח פלא גם היא מגיעה ברובה מהגלות האירופאית, כיפות סרוגות כמובן, התאומים הסיאמיים שלכם.

    אז תקשיב, חבר יקר, אתה יכול לבעוט בגופה, היא לא תקום. קבוצת ההתייחסות שלך תצטמצם לגודלה הטבעי, לייצוג הטבעי שלה, שוליים, נגמרו הימים. אני יודע שאתה בטוח שאם תלכו העולם יקרוס, שנהפוך לאיראן, שלא יכתבו כאן בלוגים בעד עשרים שנה, שנשים יאנסו ברחובות ובאופן כללי לא יהיה חמצן וכדור הארץ ימס בלי השמאלנים המיטיבים, אל תדאג, הנח את המשא אדם לבן. הכל יהיה בסדר, כפרה.

    אנחנו נשמור על חופש הביטוי בלי משטרת הפיסי האורווליאנית שלכם, אנחנו נהיה חברתיים ונבנה רשתות בטחון לאחינו ואחיותינו בלי הפטרנליזם המסריח שלכם, אנחנו נהיה דמורקטים בלי הנפוטיזם מרחביה, אנחנו נהיה ביקורתיים בלי האוננות מבית האמורי, אנחנו אפילו נהיה פמיניסטים, רק לא בסגנון הדבורקיניזם החולני שגידלתם אלא שפוי כמו כריסטינה הוף וחברותיה.

    אז עזוב אותך מזעקות הקרב המגוכחות, אין גייסות להקים. חוץ מעד תיעוב לא תגדלו כלום בערוגות הגן שלכם, ככה זה שמשקים שנים רק באירוניה, ציניות, ולעג. לא גדלים פרחים, רק עשבים שוטים עם דגלים בתחת.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s