הפוסט הזה הוא חלק מטרילוגיה לחקר חללי ישראל של השנה האחרונה. אם הגעתם לכאן ישירות, אתם צריכים להתחיל פה.
אני מעוניין לסיים את הטרילוגיה הזאת עם נושא רגיש שנגעתי בו בפוסט הקודם, הנוגע להתאבדויות בצה"ל. בכל 40 שניות מתאבד מישהו בעולם ובכל שנה מתאבדים כמיליון בני אדם. זה נשמע מגוחך אבל עד שנות השישים, במדינות מערביות רבות, התאבדות הייתה עבירה פלילית. בעצם, ההתמודדות עם התאבדות, כבעיה נפשית עם אפשרויות טיפול ומניעה, היא די חדשה. לכן לא התפלאתי, כשקיבלתי הרבה תגובות לפוסט הראשון בטרילוגיה, שחלקן קשות ואפילו מעט איומים. נושא ההתאבדות הוא מאוד רגיש, במיוחד לאנשים שנותרו להתמודד איתה. כתבתי פה בעבר, על מפעל פוקסקון שבסין ובעיית ההתאבדויות של עובדיהם. פוקסקון התמודדו עם הבעיה (בגלל לחץ על חברת אפל – לא כי אכפת להם) ושיפרו תנאי עובדים. לנו, בארץ, זה נראה לא אתי, להעסיק עובד באופן שמוביל אותו להתאבד, בגלל שהתפישה שלנו ליחסי עבודה, היא מוסרית יותר (לבינתיים). אבל אולי יש גישה ליחסים בצבא, שהיא מוסרית יותר? אולי בעוד כמה שנים נסתכל אחורה ולא נאמין על מדינות שבהן אנשים מתאבדים בצבא, בגלל שלא שיפרו כמה תנאים פשוטים, כשם שכבר לא עולה על דעתינו להעביד אדם 18 שעות ביממה?
נטע ברנד ז"ל
ביום חמישי האחרון, נמצאה גופתו של נטע ברנד, לאחר שהתאבד עם נשקו האישי, ביער סמוך לביתו. במכתב התאבדות שהשאיר ביקש ממשפחתו: "אל תבכו עלי". אם תשאלו את צה"ל כרגע, הנושא עדיין בחקירה. כנראה שהוא יהיה בחקירה עוד הרבה זמן – אין ספק שמדובר במקרה סבוך מאין כמוהו. כמו נטע, בכל שנה עשרות יוצאים מצה"ל, בפרופיל שאיש לא רוצה לדבר עליו – פרופיל 0. ראשית, בוא נפריך בדיה רצינית בנושא:
"אחוז המתאבדים בצה"ל אינו חורג מאחוז המתאבדים באוכלוסיה"
על פי דו"ח משרד הבריאות "אובדנות בישראל 2010", שיעור המתאבדים לבני 15-24, הוא בערך 6.5 מתאבדים על כל מאה אלף איש בישראל. היות ולגברים יש נטייה מוגברת להתאבדות ובצה"ל ישנם יותר גברים, נניח שיעור התאבדות של 8 אנשים, לכל מאה אלף. צה"ל לא משתף אותנו במספר המשרתים בו, אבל על פי דו"ח המכון למחקרי ביטחון לאומי, משרתים בצה"ל כ-175 אלף איש בסדיר. גם את המספר הזה נעגל ל-200 אלף בכדי לפצות על שונות. על כן, לפי דו"ח המדינה עצמה, בצה"ל אמורים להיות לכל היותר 16 התאבדויות בשנה. בפועל, צה"ל עצמו מצהיר (בעמימות), על קרוב ל-30 וההעמקה בנושא מובילה אותי להאמין שזה יותר קרוב ל-40. כך שבברור, צה"ל גורם לאנשים להתאבד, יותר מאשר באוכלוסיה הכללית!
גם כאשר צה"ל מדווח על ירידה במספר המתאבדים (הוא כמובן עושה זאת באחוזים ולא במספר המתאבדים עצמו), זה בדרך כלל מקביל לירידה בהתאבדויות באופן כללי באוכלוסיה בישראל. בעצם לצה"ל אין מושג מדוע יש ירידה או עליה במתאבדים, כי הם לא באמת מעמיקים בנושא. הצביעות הבלתי נסבלת של צה"ל, באי דיווח על המספר ואי דיווח בשנים בהן יש עלייה, אבל אז לצאת בשנה שיש ירידה ולנופף בה כאילו הייתה הצלחה יזומה, יכולה להיות משולה רק לראש ממשלה, שנואם בגאווה על כמות הגשם הרבה שירדה בכנרת, במהלך הקדנציה שלו. זאת המנטליות של פוליטיקאים ומערכות גדולות: במציאות שלוקחת שני צעדים אחורה על כל אחד שהיא לוקחת לפנים, אדם צריך ללמוד לתזמן את הופעותיו.
חשוב גם לזכור, שאפילו כשאדם נמצא מת, כשאקדחו לצידו עם מכתב התאבדות, לא בהכרח יוגדר הארוע כהתאבדות. אזי שבמקרים אחרים, שיותר פתוחים לפרשנות סלקטיבית, הרבה יותר קל לסלף ולהכחיש את האמת. גם בחברת פוקסקון בסין, הם מדברים על עובדים ש"נפלו מהבניין" ולא "התאבדו", או כפי שמשרד הבריאות שלנו מגדיר זאת – "קפצו מגבוה":
התאבדויות לפי אופן ביצוע 2005-2007 מתוך דו"ח משרד הבריאות
היכן שהאנושיות איננה
המושג הזה של התאבדות, הוא כזה שקשה לעיכול על ידי מי שלא היה במקום הפסיכולוגי הזה. אני מוצא שבנסיוני להסביר את המקום הנפשי הזה, קל יותר דוקא לפנות לאנשים עם דוגמא שאיננה אנושית.
בניגוד לאשליה המערבית שלנו, מרבית העולם חי ללא חשמל או מים זורמים. העולם הזה, גם עדיין מבוסס על רפואה מסורתית, שנעה בין צמחי מרפא ותרופות טבעיות, לאמונות תפלות וטקסים מוזרים.
דוב מרה מוחזק בחווה ב-חויז'ואו, שבדרום סין
אחת מהכביכול תרופות הללו, המקובלות ברפואה הסינית, זהו מיץ המרה, המופק על ידי הכבד של הדוב השחור האסייתי. בדומה לשיטות הנהוגות אצלנו במערב, בעגלי חלב ותרנגולות, מוחזקים הדובים, בכלובים קטנים מאוד אשר לא מאפשרים להם תזוזה. זה נעשה בכדי שתהיה גישה קלה לבטנם של הדובים, אליה הם מכניסים צינור ממתכת פעמיים ביום, בכדי "לחלוב" את כיס המרה שלהם. הדובים כמובן צורחים בכאב (זה כמובן ללא הרדמה), ואפילו לועסים את כפות ידיהם מסבל. בתגובה לכך (שוב, בדומה לתרנגולות וחיות אחרות), עוקרים להם את השיניים והציפורניים (ושוב ללא הרדמה).
הדובים האלה, דובי המרה, חיים בכלובים הללו עם הזוועות האלה, במשך 10-12 שנים. המשבר הנפשי הבלתי יתואר דוחף אותם להתאבדות, ובמקרה מזעזע שתועד בסין, אם ששמעה את הגור שלה מילל בבכי, בזמן שעובד ניקב את בטנו בפעם הראשונה, שברה את הכלוב ורצה אל הגור. העובדים ברחו והאם, שלא הצליחה לשחרר את הגור מהשלשלאות, חיבקה אותו וחנקה אותו למוות. לאחר מכן, היא רצה בכל עוצמתה, ריסקה את ראשה אל תוך קיר ונהרגה במקום.
אולי יש מוסר השכל סמוי, על הקשר שבין איך אנשים מתייחסים לבני אדם ואיך שהם מתייחסים לחיות, בכך שפוקסקון מקימה מפעל, גם כן בחויז'או. אולי יש מה ללמוד מכך.
בחזרה לצה"ל
הבאתי את דוגמת הדובים (וישנם עוד חיות שתועדו בהתאבדויות), כדי להאניש את מושג ההתאבדות, שלמרביתנו הוא מנוכר. כזו היא ההתאבדות למרביתנו, שנדרשת הוצאה שלה מגדר האנושות, בכדי להכיל אותה על אנשים. בני אדם, הם יותר נבונים מבעלי החיים (לא כולנו) ולכן יותר רגישים למצוקות נפשיות. הכלוב הצר החונק את גופו של הדוב, יכול, אצל בני אדם, לבוא לקיום במוחם. כשם שאנו יכולים להתרפק ולהתמלא באושר, מזיכרון של אדם אהוב או רגע של שימחה, אנו מסוגלים גם להעלות באוב נפשנו, את כל המר והמרה שבעולם ולשמוע את יללת הגור שבתוכנו, הקוראת אותנו לדרור היחיד והאיום שנותר לנו.
כשאנו חושבים על התאבדויות בצה"ל, אנו נוטים לחשוב על אנשים חלשים, אשר בפרץ נטול מחשבה, עשו את הבלתי-יעשה. אנו נוטים לחשוב שצה"ל, עשה את כל שהוא יכול לעשות, אם בכלל יש מה לעשות. אבל ברבים ממקרי ההתאבדויות, צה"ל טומן את ראשו בחול. בעצם לא את ראשו, אלא את ראשי ילדכם. רובנו לא חושבים על נער ששירת בקרבי, ביקש לראות קב"ן, אמר לחבריו ומפקדיו שהוא יהרוג את עצמו ופיזר חבלי תליה בבסיס. זה נשמע לרובנו סיפור הזוי מידי מכדי שיקרה בצה"ל, אבל זהו סיפורו המצמרר של בן גלובר (סרטון שחזור של צה"ל עצמו – חובה לצפות ועדיף לפני שממשיכים לקרוא). אנחנו גם לא חושבים על חייל מצטיין, כמו עודד, שגם הוא ביקש קב"ן וסורב וגם הוא הודיע על אובדנותו מראש. לא רק זאת אלא שאנו מאמינים, שאם קורים מקרים כאלה, אז ברור שהמפקדים והרופאים יועמדו לדין ראוי. אך לא כך הדבר. לפני מספר שנים צה"ל אפילו יזם סרט עם ליאור אשכנזי, להקרנה בפני החיילים, שייעודו לעורר מודעות ולמנוע התאבדויות. למרות שהסרט הושלם, בחרו שלא להקרין אותו. ולא, זה לא ככה בכל העולם:
כרזה למודעות ומניעת התאבדויות של הצבא האמריקאי
אז קראתי על מה אפשר לעשות בנידון:
קראתי על ההפרכה לטיעון ש"עצם הדיבור על התאבדויות גורם ליותר התאבדויות". קראתי על מבחנים שמזהים מראש, אנשים עם נטייה להתאבדות ומאפשרים,במקרה הצורך, לסנן אותם מהמערכת הצבאית ולהפנות אותם לטיפול. קראתי על חוקרי התאבדויות שהקימו מרכזים וזכו בפרסים על השיגהם בפסיכולוגיה ועזרה לציבור. קראתי על התנועה לצבא מקצועי, הקוראת לשירות התנדבותי ומקצועי בשכר הולם, שימנע, בין השאר, התאבדויות בצה"ל. גם ראיתי פנים אחרות לצה"ל וסיבות אחרות להתאבדות, כמו 14 אלף חיילים שנשלחים כל שנה לכלא צבאי וסובלים מהתעללויות ואלימות.
קראתי את כל זה, אבל אז חשבתי על התגובות שקיבלתי ממשפחות שכולות והדיונים שקראתי בנושא, בפורומים שונים. ניכר בי מהתגובות הללו, שאמנם הידע היבש חסר, אך הוא חסר עקב האמוציה העצומה והקושי שבקבלת העובדה שקרוב משפחה לקח את חייו. לכן, במקום להציג טבלאות ומחקרים מהעולם, החלטתי לקחת גישה קצת אחרת, המבוססת על ריכוז העדויות הרבות שקראתי. אני מקווה שהיא לא חצופה מידי ושיסלח לי על היומרנות הגדולה ואולי גם הקיטש…
מכתב בדיוני מ"רון", ששירת עם בנכם שהתאבד (בלשון זכר, אך פונה לנשים וגברים כאחד):
שלום לכם, שמי רון ואני שירתתי עם בנכם.
אינני יודע מה נאמר לכם ומה שיש לי לומר, אינו קל ויכול להיות שלא תרצו בכלל לשמוע אותו. שלשום בבסיס נשמעה יריה בודדת, שפילחה את שתיקת המדבר והקפיצה את כולנו ממושבנו. כולנו רצנו לעבר מקור הרעש, שעתיד להיות מקור הרעש בנפשות כולנו. על רצפת החדר היה שרוע בנכם, כשאקדחו לצידו. הפרטים המדוייקים והתמונה עצמה אינה חשובה (ואם תרצו לדעת יותר בעתיד, כמובן שאשתף), אך בנכם התאבד. אני אומר את המילים הללו וחרד על מה שהן עלולות לעשות לכם – "התאבד".
בימים הקרובים יפנו אליכם נציגי משרד הביטחון ויגדירו את בנכם כחלל מערכות ישראל. איש לא יכתוב שהוא התאבד ואפילו המדינה לא תציין את סיבת מותו. אבל אני כותב לכם, כי אם תרשו להם לעשות זאת, בנכם מת לשווא.
הצבא הוא מקום קשה והלחימה היא מדינה בלתי מוסרית, גם אם נדרשת, אליה אנו נשלחים ומצופים לחזור כשם שבאנו. אך ככל מסע, חלק ממך נשאר שם וחלק משם, נשאר בך. בהתעלמות מסיבת מותו של בנכם, ייפסק התחקיר והסקת המסקנות של הארועים שסבבו את מותו. האם סיפר למישהו בבסיס שאינו חש בטוב? האם דיבר עם קצין שהתעלם ממנו? האם נראו סימנים שיכלו והיו צריכים להעיד על כאבו?
בהתעלמות מסיבת מותו, אולי לא ידרשו לאחריות, אנשים שהיו צריכים לזהות את מצבו; אולי חבריו לצבא שזקוקים לחלוק את העומס הרגשי, לא יזכו לעשות זאת. אני כותב לכם כי בצה"ל מתאבדים כל שנה עשרות חיילים. אני כותב לכם, כמו שהייתי כותב להורה שבנו נהרג בטנק פגום, שהצבא מתעלם מהתקלה שלו.
למוות של בנכם ישנה משמעות. כשקצין חוזר מהיתקלות בה נהרגו מספר מחייליו, הוא נדרש בתחקיר לספר את נסיבות מותם, בכדי שהצבא יוכל להשתפר ואולי למנוע את השנות המקרים הללו. תיוג בנכם ככל דבר מלבד התאבדות, זהה לתיוג חייל שנהרג בפעילות שלא תוכננה היטב, אך נרשם כחלל ללא הסבר. בשני המקרים המסקנות לא יושגו.
לבן שלכם יש את הכוח להציל חיים. האם האומץ הנדרש מאדם לירות בראשו באמת שונה מהאומץ הנדרש מאדם לרוץ אל תוך שדה הקרב? אינני יודע לענות. אך אינני בטוח אם יש בי את האומץ לאילו מן השניים. האומץ של בנכם הוא טרגי, אך בא לקיום רק עם האומץ המשותף שלכם. כשם שהייתם דורשים תחקיר אם היו מספרים לכם שבנכם בקושי עמד על הרגליים, אך בכל זאת נשלח לקרב, כך אין שום סיבה שלא נשאל, האם עמד על רגליו הנפשיות? האם התלונן ונשלח חזרה עם אקמול פסיכולוגי ו"יהיה בסדר"?
אינני יודע מה בדיוק הביא להתאבדותו ואינני יודע אם אי פעם נדע, אבל אני מבטיח לדרוש חקירה מלאה. לכם אני אומר – חבקו את בנכם שהתאבד. זהו בכל מקרה בנכם היחיד. הילד השני, זה שמספרים לכם עליו, הוא גם ככה לא אותו אדם. בנכם היה אדם טוב ומת ממחלה. המחלה הזאת משפיעה על נפשו ומוחו של האדם, אך האם היא באמת שונה ממחלות אוטו-אימיוניות אחרות, בהן הגוף תוקף את עצמו?
המחלה הזאת, היא מגפה בכוחותינו ואפילו בתרבותנו. בחיבוק בנכם האמיתי ומותו האמיתי, אולי טמונה התרופה למגפה הנוראית הזאת. בקבלת בנכם כפי שהוא, אולי תצילו את ילדיהם של אחרים.
יום אחד ידברו על מגפת ההתאבדות, כפי שדיברו על אנשים שפעם קראו להם "משוגעים" או "פסיכים" והיום יודעים לאבחן ולטפל במוחם ובנפשם. הדרך הזאת נסללה, כאשר למדנו לקבל את הלומי הקרב שלנו, שנפצעו ממטענים נפשיים שהונחו בצידי דרכם, כנכים וקורבנות של ממש. הדרך שלפנינו תסלל בעזרת בנכם ובעזרתכם ולא ארשה שימחקו אותו ויניחו במקומו תמונה גנרית ושם יתום ממשמעות.
בנכם לא מת לשווא. הוא קפץ על רימון נפשו ויציל, אם תתנו לנו, נפשות רבות נוספות.
ליבי אתכם,
רון.
_______________________________________________________________________
הפוסט שקראתם הוא חלק מטרילוגיה שעליה עבדתי מעל חודש והושקעו בה מאות שקלים ומאות שעות עבודה. למרות שנשלחה למבקר המדינה ולעיתונים הראשיים, אישתון הוא המקום היחיד בו המידע הזה פורסם. אם מצאתם שזו עיתונות ראויה וחשובה, אנא שלמו כפי שאתם מעריכים את איכות העבודה ועיזרו לי להמשיך לכתוב ולחקור, בצורה שלדעתי לפחות, לא מיוצגת בתקשורת. תודה, אישתון.
_______________________________________________________________________
אישתון 
ברכות על שלוש רשומות מצויינות.
בכל זאת משהו על שיעור ההתאבדויות בצבא, הגבוה מהשיעור באוכלוסיה הכללית:
א) השירות הצבאי הוא סביבה שבמקרים רבים מפעילה לחץ גבוה מהרגיל על החייל, ושונה מאוד מהסביבה בה היה רגיל לחיות (והדבר נכון במיוחד כלפי צעירים בשלבי השירות הראשוניים). בנוסף, סביבה שהרבה פעמים היא כוחנית יותר מהסביבה שבחוץ, סובלנית פחות מהסביבה שבחוץ, בודדת מאוד (בתוך חברה שלא מגלה הבנה לקושי) ובצורה מובהקת – סביבה שקשה הרבה יותר לברוח ממנה מאשר רוב הסיטואציות שבעולם בחוץ. אדם שמתפטר מהעבודה/בורח מהבית, לא נכלא ל 35 יום.
ב) השירות הצבאי נותן לחיילים גישה בלתי רגילה לכלי נשק, וכך הופך לסביבה "נוחה" לביצוע התאבדות. אם אני זוכר נכון, נתקלתי איפשהו במידע או בסיפורים לפיהם יש כמות גדולה יחסית של חיילי מילואים שמתאבדים במהלך השירות. בהתחשב בכך ששירות מילואים נמשך בד"כ לכל היותר כחודש וכולל חופשות, אני חושב שניתן להניח שבחלק משמעותי/עיקרי מהמקרים האלה הגורם להתאבדות נמצא בחיים שמחוץ לצבא, אבל השירות במילואים נותן גישה לנשק והופך את ביצוע ההתאבדות לאופציה "זמינה" יותר.
אין ספק שצהל צריך להשקיע יותר באיתור מוקדם של חיילים עם סיכון לנטיות אובדניות, ובטיפול בקשיים אישיים שמתעוררים אצל חייליו. וככל שהטיפול בכך וההתייחסות למקרי התאבדות תהיה ביקורתית יותר ומכוונת להפקת לקחים, כך ניתן יהיה לצמצם את תופעת ההתאבדות בצבא.
אהבתיאהבתי
א. בניגוד לרבים (אולי פצפיסטים ממני), אינני חושב שהצבא אכן אמור לעמוד בשיעורי ההתאבדות של שאר החברה. ברור לי שזו סביבה לחוצה ושיהיה בה חריגה מהנורמה. אבל רציתי ראשית להפריך את הטענה שאין חריגה שכזאת ושנית – לציין שהחריגה, לפחות בעייני, היא יותר ממה שהיא צריכה להיות. כפי שציינתי בפוסט, ישנן מערכות סינון וזיהוי מראש, של אנשים בעלי נטיה אובדנית. וכפי שההדגמתי בפוסט, לא רק שצה"ל לא מפעיל את השיטות הללו, אלא שגם במקרים מובהקים בהם היו את כל הסימנים, איש אינו שם לב. וגם לאחר שזה קורה, איש אינו נדרש לאחריות ודין.
ב. שים לב שמרבית ההתאבדויות בכלל מתבצעות בתליה. גם אני לתומי חשבתי שאדם יעדיף לירות בעצמו מאשר להיחנק למוות (או לבלוע כדור שאינו מכאיב). אולי יש בכך עדות לאי הבנתנו את המנטליות של המתאבד. לגבי עניין המילואים – אינני יכול לחשוף את המידע המסווג, אבל אף אחד ממתאבדי השנה האחרונה לא היה במילואים (מלבד אחד שנשא הלם קרב במשך שנים רבות). דרך אגב, הוספתי למניין חיילי צה"ל כ-25 אלף איש, בכדי לפצות על זרימת המילואימניקים (בין השאר).
אהבתיאהבתי
זה קצת אוף-טופיק, אבל בכל זאת: כתבת לגבי הפלסטינים (בחלק השני של הטרילוגיה) ש-"היות ולהם אין צבא, אז מתיהם אשר מתו מסיבות טבעיות אינם נרשמים כחללי המאבק". אז זה לא מדויק – אחרי "עופרת יצוקה", החמאס כלל במניין החללים (לוחמים או קורבנות) משהו כמו 200-300 פלסטינים שהתברר שבכלל מתו מוות טבעי בעזה באותה תקופה. אין לי מושג לגבי ניפוח מספרי ההרוגים של לוחמים פלסטינים בחיי היומיום, אבל לא יפתיע אותי אם גם זה קורה. האינטרס לניפוח מניין ההרוגים קיים בשני הצדדים. בכל מקרה, אני מודה שהתיקון הזה הוא טיפה קטנוני כי הנקודה העקרונית אותה הצגת בעינה עומדת.
ובנוסף, ייש כוח על התחקיר.
אהבתיאהבתי
אין ספק ששני הצדדים מנפחים את מספר חלליהם ואין ספק שהפלסטינים, כמו כל צד חלש, עושים זאת יותר מאיתנו. אבל בעוד שהפלסטינים מנסים "לגנוב" חללים, אנחנו היחידים שהכשירו הליך מסודר לנושא הזה. במילים אחרות, כשהפלסטינים מזייפים חללים, הם עדיין טוענים שאנחנו הרגנו את החללים המזוייפים. אבל רק אנחנו מחשיבים כחללים, כאלה שאנחנו אפילו לא טוענים שנהרגו בשום פעולה עויינת. במידה מסויימת יש יותר היגיון במהלך הפלסטיני של לכסות אדם שמת מהתקף לב בדם והמציא איזה סיפור, מאשר סתם לקרוא להתקפי לב, חללים.
אהבתיאהבתי
הצבא הופך אותך לסאדיסט. זה מובנה במערכת, אני הייתי חובש (בבה"ד 12 ! כמה קינאו בי כולם ואני ביקשתי משם העברה כשלא יכולתי לסבול יותר) וקרה כבר שהגיעה למרפאה חיילת היסטרית על אלונקה שבעליל לא סבלה משום בעיה – גם לא תשישות ממאמץ – הכל נפשי. ואז הרופאה רוכנת ונותנת לה סטירות ואתה כחובש רואה את זה ומבין שכך צריך לעשות. או שאומרים לך 'תכניס לחיילת הזאת אינפוזיה ותפספס פעמיים' ואני ביצעתי, אולי לא פיספסתי פעמיים אבל בהחלט הכנסתי איפוזיה לחיילת שלא הייתה זקוקה לאינפוזיה כלומר תקפתי אותה בחסות של טיפול רפואי.
לכל מי שמעקם את האף – אני עוד הייתי הטוב שבחבורה, אני זה שנזפתי בחובשת כשזאת האחרונה ליכלכה בכוונה את הספסל שעליו אמורות היו הטירוניות לשבת. נראה אתכם אחרי יום שלם של עומס היסטרי עם בנות היסטריות כשעל כל עשרה מהן תשעה לפחות מעמידות פנים ורק רוצות להשתמט מהמשימות שלהן. בכל אופן מי שמתפלא על האלימות של חיילים בשטחים פשוט לא מבין איפה הוא חי.
כיום כמובן אני שואל את עצמי אם זה בכלל נכון לגייס נשים לצבא (אלימות זה עניין של גברים ואם הן היו כל כך נחוצות לא היו נותנים להן אמצעי בריחה קל כמו הצהרת דתיות).
הסיבה שבגללה אני מכה על חטא היא שלזכויות שלי עצמי הייתי דווקא די רגיש . כשהייתי בקורס חובשים הגשתי קבילה נגד המפקדים שלי שהלבישו עלי מתיחה – גרמו לי לחשוב שעושים לי ניתוח ביד בעוד שבפועל לא עשו לי כלום וזאת לעיני כל הכיתה . בגלל הקבילה הזאת צחקו עלי כל השירות וגם אחר כך – הבנתי למה אנשים לא מתלוננים ולמה דברים כאלו קורים שוב ושוב (המדריך שלי , טיפוס נודף ציניות והומור מושחז כעס עלי שהרסתי מסורת של שנים בבית ספר לרפואה, עובדה שמתוך כל החיילים שעבדו עליהם רק אני עשיתי משהו)
ובכל זאת, מתישהו היה מגיע לקורס חובשים טיפוס יותר רגיש ויותר ילד של אימא ממני ומי יודע – אולי הוא לא היה רוצה לראות פרצופים מגחכים סביבו והיה יורה בעצמו ?
כפי שכתבתי אני לא יותר טוב – גם אותי הצבא הפך לסאדיסט בסופו של דבר, אבל אולי גם היצלתי מישהו ממוות והוא אפילו לא יודע את זה. מה שבטוח הוא שבאותו אירוע, מכל הטיפוסים הקשוחים יוצאי יחידות קרביות וסתם ערסים שהיו איתי בקורס – אני היחיד שיצא גבר.
אהבתיאהבתי
לפני כמה שנים טיילתי טיול רגלי ארוך בהרי מזרח טורקיה עם פסיכולוג שבנו התאבד במהלך שרותו הצבאי, ושוחחנו ארוכות על כך. בנו התאבד בבית, לא בצבא, ועם האקדח של אביו, למרות שהיה לו נשק צבאי, אקדח אפילו. הוא היה קצין.
האב, כנראה עקב הרקע המקצועי שלו, לא ראה את הדברים פשוט כפי שהצבא היה רוצה לראות. הוא התעקש, נדנד והפעיל קשרים, התנדב לשרות מילואים ממושך והקים צוות משימה (בחיל האוויר אם אני לא טועה, עברו כ 8 שנים מאז ששמעתי את סיפורו) שבדק מה אפשר לעשות בעניין. קודם כל – הסתבר לו שיש הרבה יותר התאבדויות מאלו המדווחות. אני כבר לא זוכר את המספרים בהם הוא נקב, אך אני זוכר מספר גדול אף מזה אליו הגעת אתה. שנית, מסקנתם הייתה שחיילים צריכים להפסיק לצאת הביתה עם נשק באם הם לא חייבים. הם הצליחו להביא לשינוי בפקודות הקבע של הצבא בעניין זה ולטענתו זה גרם לירידה משמעותית במספר המתאבדים. גם בצבא, ביחידות לא קרביות, לחיילים יש כיום פחות נשק זמין ולפחות שעות, וגם זה על פי מסקנות הצוות לבדיקת ההתאבדויות.
כל זה כבר לפני כ 10 שנים. יתכן והמספרים של היום נמוכים משמעותית מאלו של אז, אך כיוון שאין מפרסמים מספרים, לא נדע.
אהבתיאהבתי
גם הנתונים של היום גבוהים מידי (וזה רק מהפאזל שהצלחתי להרכיב). אשמח לדבר איתו אם עדיין יש לך קשר אליו. לקיחת הנשק זה בהחלט צעד נכון, אבל זה טיפול סימפטומטי ולא חיסון או תרופה. יש בזה נכונות רבה, כי ממה שאני קורא, נראה שהתאבדויות לא קורות באיזה פרץ תעוזה ספונטני בנוכחות אנשים, אלא התרחקות והתבודדות מחושבת. נטע ברנד שהלך אל תוך היער, עודד (שמדובר עליו פה בפוסט) שהלך לשירותים ועוד סיפורים רבים שלא דיברתי עליהם פה. נדמה שהבושה היא לא רק של הנותרים, אלא גם של המתאבדים עצמם. מקריאת מכתבי התאבדות רבים, אני יכול לומר שהרבה מהם מספרים על תהליך מלחמתי, שדוקא חלק ניכר ממנו הוא לא הפחד מלמות, אלא הבושה בעיניי הנותרים. אלה מחשבות כאלה שמובילות לדעתי אנשים כמו נטע, לכתוב למשפחתו – אל תבכו עלי.
אז כן, יש בזה משהו, בלצמצם את השהות של חיילים עם הרובים, בייחוד בזמני בדידות. אבל זה רחוק מלהיות פתרון וזה דוקא מסוג ה"פתרונות" שאוהבים בצה"ל, כי הוא נוגע בבעיה, אבל לא בפרוש ובגלוי.
מרתק בעייני שהבן שלו בחר באקדח של אביו ולא הצה"לי. זו בחירה שיכולה להשתמע כגועל מהצבא, או כעס כלפי האב. אני מקווה שהוא השאיר אחריו מכתב, כי זו חידה נוראית להישאר איתה.
שוב אני אומר שאם יש לך קשר איתו, אשמח לדעת יותר.
eishton@gmail.com
אהבתיאהבתי
כל מה שאני יכול להגיד הוא שהצבא מוציא את הסאדיסט מכל אחד (כן גם ממני) ובכלל לא מפתיע אותי שיש יותר התאבדויות בצבא מאשר באזרחות.
אהבתיאהבתי
כל לחימה היא ביטוי של בעיה מוסרית – לפעמים של אחד מהצדדים והצד השני נכפה לתוכה ולרוב של שני הצדדים. אני נוטה להסכים עם הגישה של "צבא מקצועי": צבא קטן יותר, שהחיילים שנמצאים בנקודות החיכוך יהיו בוגרים יותר, עם שכר טוב. אלו אנשים שלא יחפשו אקשן (או פחות מאיזה ילד בן 18 שעוד לא יודע כלום על החיים, מלבד מה שהאכילו אותו) ויבינו את מצוקותיהם של שני הצדדים, ממקומם הבשל בחיים. צבא קטן הוא התנדבותי כמובן ועל כן כמות המתאבדים בו היא קטנה מאוד, כי כולם רשאים לעזוב. אין ספק שבמדינת ישראל עדיין צריך טירונות חובה לכולם. משהו בסיסי של חודש או חודשיים שיכשיר אנשים לשימוש בנשק וכיצד עובד הצבא בגדול. בפועל גם ככה הצבא שלו כמעט כולו איננו לוחם. זה פקידים ונהגים וג'ובניקים וכל מיני אנשים שעושים דברים שאינם צבאיים אבל עדיין נמצאים תחת עומס של צבא, ללא צורך. הבעיה כמובן מובנית בעצם גודלו של הצבא ומערכת הביטחון שלנו. מספר האנשים שמועסקים, חברות שמתעשרות, בעלי עניין וכולי… כל אלה מנציחים את גודלו של הצבא. בהתאם למנטליות הקפיטליסטית שמחייבת את המשך הקיום שלו (מתוקף כמו האנשים שעובדים בו), כך גם מחוייב השימוש בו. אייזנהאואר דיבר על כך בנאום הפרידה המפורסם שלו, על איך הקומפלקס הצבאי האמריקאי, הוא אחת מהסכנות הגדולות ביותר לדמוקרטיה האמריקאית – אי אפשר להסתכל אחורה ועל ההווה ולא להבין כמה הוא צדק (וכמובן בכמה נפשות זה עלה – שנרצחו, או שהתאבדו):
אהבתיאהבתי
א. כפי שכתבתי – לא הייתי לוחם ובכל זאת.. בכל צבא הכוח הלוחם הוא בערך 10% מסך הכוחות.
ב. אנשים בוגרים ומיושבים לא נוטים להסתער לעבר סכנת מוות , את זה עושים בני 18 שעדיין לא מבינים את המשמעות של מעשיהם.
ג. צבא מקצועי וקטן יותר – כן, אבל בשביל זה צריך להיפרד מהמיתוס על 'צבא העם' ולהבין שמי שהולך לצבא בשביל המשכורות יגיע משכבה מאד מסויימת בחברה.
אהבתיאהבתי
א. זה לא מבוסס. אולי "לוחם" הייתה מילה מוגזמת. הכוונה שלי הייתה שמרבית הצבא שלנו, איננו צבא. חלק ממנו מתפקד כמשטרה, חלק כתעשייה וחלק ניכר ממנו כפקידות בירוקרטית. במובן הזה, ישנם צבאות בעולם אשר הם הרבה יותר "צבא" משלנו. גם ככה הרבה מצה"ל כבר הופרט. אני שומע מקצינים שהם לא מקבלים אנשים מקצועים לתפקיד כי לצה"ל יש חוזה עם רפאל ותעשיות פרטיות אחרות, שמקבלות עדיפות על האקדמאים. בעשור האחרון מדינת ישראל מוכרת נשק בהיקפים הקרובים לתקציב הביטחון בכללותו. הפיתוח וההכשרה של האנשים האלה מתבצע בכספי המיסים שלנו בצה"ל, אך הרווחים הולכים לידיים פרטיות. אפשר כבר להחצין את יחידות הפיתוח (זה גם ככה מה שקורה בפועל), את כל הפקידים והג'ובניקים (במרביתם) צריך לשחרר. עצם צמצום הצבא לכוח של כמה עשרות אלפי אנשים, מיד ישחרר מלא אנשים שמתעסקים בעצם גודלו של הצבא (אנשי אכ"א, טבחים, נהגים, ת"ש ובעצם כל הגופים בצה"ל שקשורים לאנשים בצה"ל – לעומת לוחמים או מודיעין – יצטמצמו בהתאם).
ב. 1. אין לתוך מה להסתער כרגע. 2. הטענה הזאת היא תחושת בטן שלך, אבל אין לה ביסוס (וגם מבחינה מבצעית, צה"ל יותר מבוסס על קצונה מקצועית מאשר ילדים בני 18) 3. כמו שאמרתי, טירונות והכשרת רובאי בסיסית עדיין תהיה חובה לכולם. כך שבעת מלחמה של ממש, כשתצטרך מאסות של אנשים, יהיה לך אותם. 4. לישראל יש גבולות אויינים מכל כיוון. בגבולות הללו לא צריך "מסתערים", אלא אנשים שקולים ומחושבים. המטרה שם היא לא לחימה, אלא הנמכת הלהבות ומיתון החיכוכים. חוץ מזה, תאמין לי, לוחם בגיל 35 או אפילו 40, שהיה לוחם מקצועי בתשלום במשך 20 שנה, הוא לוחם הרבה יותר טוב מילד בן 18. וזה לא אומץ לקפוץ ראשון אל תוך הלהבות שחסר לו, זה הטיפשות לעשות זאת. הם יראו את המסלול הנכון וגם יקפצו על רימון אם יש צורך בכך.
ג. אני דיברתי על צבא מקצועי התנדבותי. ואני מדגיש התנדבותי. הצבא האמריקאי, למרות שהוא בתשלום הוא לא התנדבותי מבחינתי. המתגייסים אליו הם בבירור תוצר של בעיות כלכליות וחברתיות. אין מה לעשות, הצבא לא עובד בנפרד מהמדינה שלו. על כן חינוך נכון וכלכלה נכונה, הם אלמנטים אסטרטגים חשובים באותה מידה כמו הגנה על גבולותינו ומודיעין על אויבינו. אבל אני מסכים איתך, בכלכלה הנוכחית שלנו, צבא מקצועי, יהיה צבא אשר מנצל את השכבות החלשות.
אהבתיאהבתי
עבודה יפה, אם כי 2 דברים מעיקים לי. הראשון הוא המעטת חשיבות המתאבדים כחללים, והשני הוא הגישה לפיה הארגון תמיד מתעלם.
בזמן שירותי הצבאי היכרתי חבר שהחליט לשים קץ לחיו ביריה, באזור נטוש של הבסיס, ביום הולדתו. מעשה מאד מחושב (הייתי ג'ובניק, כדי להשיג נשק היית צריך לחתום עליו עד 4 אחה"צ, ההתאבדות, אגב, הייתה בערב. גם האזור בו קרה הדבר היה רחוק מכל מקום בו נוהגים להסתובב במהלך היום ועל אחת כמה וכמה במהלך הלילה).
בעניין זילות המתאבד כחלל. האדם מת. ולפי הפוסט השלישי שלך אפילו ניתן לומר שיש לצה"ל אחריות על כך. הוא לא מת פחות מלוחם והוא חסר למשפחתו ולחבריו בדיוק באותה המידה. לו לא היה בצה"ל הוא כנראה היה עוד בין החיים. מותו קשה לקרוביו וצה"ל הוא אחראי במידת מה למותו (כשלפי המחקר שלך, במידה רבה אפילו). אין סיבה שלא ירשם כחלל ולא יימנה עם אותם אלו שמתו בשנה החולפת.
בעניין התעלמות הארגון, אני לא יודע אם דיבר עם אנשי מקצוע בעניין, אני יודע בודאות כי מדובר באדם שהיה מאד ממורמר על מיקומו ומערכת התחשבה בבקשותיו ואפשרה לו לעבור הסבה מקצועית. לא הייתי חבר קרוב מידי שלו, אבל דיברתי איתו על בסיס יומי. הוא לא נשמע כמו אדם ממורמר יותר ממני, לפעמים אפילו פחות. אבל מעולם לא עלה על דעתי שאותו אדם יתאבד, במיוחד לאור העובדה שידעתי שמשפחתו עברה לגור קרוב לבסיס ועקב כך הוא החל לצאת יומיות. מקרים אלו אינם שחור ולבן, לפעמים קשה מאד לראות או לצפות דברים כאלו מאנשים מסויימים.
אהבתיאהבתי
1. אני לא טענתי שלא צריך להחשיב מתאבדים כחללים. למען האמת (וכבר הגבתי על זה בעבר), לא אכפת לי שיחשיבו כל אדם שמת בישראל מכל סיבה שהיא כחלל (גם ככה הם יותר ויותר מתקרבים לזה), כל עוד ישחררו מידע מפורט על סיבות המוות. אחרי זה שכל אדם ישפוט בצורה שקולה: האם יש פה מלחמה? האם יש פה בעיה רפואית כלשהי? בעיה של תאונות דרכים? של התאבדות?
הסתייגות קטנה: אני כמובן לא מתייחס לחלק הכלכלי של הכרה באדם כחלל. זה כפי שציינתי מאוד בעייתי כרגע. דרך אגב, אחת מהרמיזות לכך שצבא מעודד התאבדות (כל צבא לא רק צה"ל), זה שזו בערך המסגרת היחידה בה ישלמו פיצוי\ביטוח על התאבדות ועוד בשנה הראשונה.
2. פירסמתי פה שני סיפורים עם לינקים בשמות: בן גלובר ועודד. אני ממליץ שתכנס לשם. מעבר לכך, אני לא מצפה מהחיילים שידעו לזהות את הסימנים הנפשיים המעידים על נטיות אובדניות – אבל אני כן מצפה שצה"ל יעשה זאת (במיוחד כאשר הכלים והבדיקות כבר קיימות בעולם). אני לא מצפה ממך כחייל לזהות סימנים של מצוקה נפשית מהסוג הזה, יותר מאשר אני מצפה מפסיכולוג צה"לי שידע להשתמש בטנק. אבל אם הייתי מספר לך שטנקים כל הזמן מתקלקלים בצה"ל כי מסתמכים על כך שהקב"נים יבדקו אותם, אז היית מזועזע. זה בדיוק המצב – רק להפך.
אהבתיאהבתי
צה"ל מתייחס להתאבדויות כאל סרח עודף והיחס שלו בהתאם לכך – בתקופה מסוימת הקצין האחראי על חקר ההתאבדויות בממד"ה סבל מעיוורון מוחלט ובעצם קיים סיכוי שהוא עדיין משרת בתפקידו כראש אגף. אין לי שום בעיה עם עיוורים או מוגבלים אך היכולת לחקור התאבדויות מצריכה שימוש נרחב בראייה (קריאת מסמכים וטבלאות נתונים, קריאת שפת גוף של מתאבדים פוטנציאליים או חברים שלהם, בדיקת זירת התאבדות וכו') והחיילת שסייעה לו לא ממש יכלה לשמש תחליף לראייתו, מה שהוביל לכך שעבודתו לא הייתה אופטימלית.
ראוי גם לציין שממד"ה הייתה (ואולי עודנה) יחידה קטנה ורק חלק קטן מתוך אותה יחידה השקיע את זמנו בחקר התאבדויות מבחינה סוציולוגית ופסיכולוגית. מבחינת כמות האנשים בתקופה שלי אפשר היה לספור אותם על יד אחת.
אהבתיאהבתי
חיפוש קצר בגוגל גילה לי שהקצין המוערך הנ"ל עזב לפני מספר שנים והביאו במקומו אזרחית עובדת צה"ל בחצי משרה. ראוי גם לציין שאותו קצין עשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר אך לדעתי צה"ל חייב להתייחס לנושא הזה בעדיפות סופר עליונה ולהקצות את מיטב המשאבים לנושא.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART/947/550.html
אהבתיאהבתי
קראתי את הטרילוגיה והיא מאוד מענינת ומאוד מדאיגה. תודה על המחקר המעמיק
אהבתיאהבתי
שלום אישתון. שני דברים לא קשורים, ואז דברים קשורים:
א. הגעתי לבלוג השבוע בעקבות סטטוס בפייסבוק שהפנה לפוסט על המפלגות הקטנות. אני קורא נלהב בתוך הבלוגוספירה, ומנוי לכמה אתרי שמאל, אך מעולם (עד השבוע) לא שמעתי על הבלוג שלך. אני כמובן ממליץ עכשיו לחברי וכו', אך נדמה לי ששיווק מסוים מצידך (לאו דווקא עם עלות כספית) יועיל להבאת אנשים נוספים.
ב. התמונה של רבין וביבי – כפי שכתבת בפוסט על מפלגות השמאל הקטנות – יותר חשוב להיות פרקטיים, ושישמעו אותך ותעשה כך שינוי, מאשר להיות צודקים תמיד. תמונה של רבין עם שפם (ועוד ראש מצומק ולא ברור של ביבי) תחסום אנשים מלשמוע אותך, למרות שאתה אולי מאמין וכו' וכו', פעל לפי אמות המידה שהצבת. (וחוץ מזה הקולאז' לא אסתטי בכלל)
ג. יש דוקטורט על התאבדויות בצה"ל, חלקו באינטרנט : http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=543
ד. מלבד הלחץ של הצבא, גורם משמעותי נוסף הוא הזמינות לנשק, שמעלה את מספר ההתאבדויות באופן כללי באוכלוסיה. הזמינות בצה"ל היא גורם משמעותי, והגרף שהבאת ביחס לאחוזי אמצעי ההתאבדות הוא של האוכלוסיה הכללית. לדעתי (הלא בדוקה) הסיבה שהחל מ2007 (בערך, לפי ניסיון אישי) חיילים לא יוצאים עם נשק הביתה היא בגלל התאבדויות ולא בגלל גניבות.
ה. סיפור אישי : חבר מהטירונות (הקרבית) נשלח לפלוגת תומכי לחימה, מעין סינון של כל מי שאינו מספיק מתאים לקרבי. שמה היו הרבה מסכנים ונבעכים כמותו. אחד מהם החזיק רובה מול הפנים והתכונן להתאבד. החבר קפץ עליו ולקח את הנשק. הנושא נודע למפקדים, והנשק נלקח מהחייל וכו'. יומיים לאחר מכן הנשק הוחזר והחייל המשיך בשגרת חייו המבאסת (לא יודע מה עלה בגורלו)
ו. בטירונות המפקד מסביר שחיילים שהולכים להתאבד מכפתרים את הכפתור העליון, כי ככה עושים לגופות. כמובן שמתאבדים פוטנציאלים לא היו מעלים בדעתם לעשות את זה, השיחה נועדה כדי לגרום להם לעשות את זה, ולסמן בכך את זעקתם ומצוקתם הנפשית. מהתחושה שלי – חייל שילך כך אולי יזומן לשיחה, אך אין אמצעי טיפול והעברה מסודרים לקבני"ם במקרים של חיילים שמספרים שקשה להם. לוחמים בגולני לא בוכים כידוע.
ז. תודה על התחקירים השונים, אני כרגע עובר על הבלוג כולו ומתרשם.
אהבתיאהבתי
א. תודה
ב. יש לינק להסבר מתחת לתמונת הבלוג (באופן הולם "תמונת הבלוג") לאלו שרוצים להבין. אלו שלא ואלו ש"נפגעים מכל דבר", גם ככה לא יצלחו טקסטים של אלפי מילים וראיתי בתמונה הזאת, לפחות בתחילת הדרך, כסוג של מסננת ראשונה לאנשים שלא מסוגלים להתדיין כראוי. יכול להיות שבכל זאת התמסחרות מסויימת לאור הגידול בקהל של הבלוג היא במקום עכשיו. אשקול זאת.
ג. תודה. לא הכרתי ואעמיק בהמשך (אני ממשיך לעקוב ואשחרר פוסטים בסגנון לקראת כל יום זיכרון. לפחות עד שמישהו יחליט לעשות פה משהו.
ד.דעתך היא עובדה. אכן שונה הנוהל בצה"ל וחיילים אשר אין הכרח שהם יצאו עם נשק משאירים את נשקם בבסיס. זה דוקא העובדה שישנם פתרונות טכניים ופשוטים כאלה, שאינם בשימוש בגלל הניסיון להסתיר את הבעיה, שמעצבן אותי. יש עוד הרבה "טריקים" קטנים כאלה שיכולים להציל אנשים.
ה. זה חוזר על עצמו המון, כי אין בצה"ל מספיק מודעות בשכבות הנמוכות ואין נהלים וסדרים המטפלים בנושא כמו שצריך.
ו. זה לא מגלה מתאבדים, אלא מה שנקרא "קריאה לעזרה". זה בדומה לאנשים שחותכים את עצמם קלות אך במקומות גלויים. יש הרבה פעולות שחוסר היכולת האמיתית למות מהן ידועה ל"מתאבד" ולכן משמשות אותו רק כדי לצעוק לאחרים. לכל היותר, הכפתור העליון משמש כתחליף לחיתוך קל, אם בכלל עובד על מישהו. אנשים שהם באמת אובדנים, מראים פרופיל פסיכולוגי שונה לרוב.
ז. תודה גם לך
אהבתיאהבתי
ח. עוד משהו אחד : שיעור ההתאבדויות של בני נוער שרשמת ועל פיו חישבת, הוא כמובן יותר גבוה (מגילאים אחרים) בגלל צה"ל, ולכן הייתי יכול אפילו להנמיך את המספר המדובר, ולהגדיל את ההפרש שצה"ל יוצר. אמור להיות בדו"ח שציטטת גם חלוקה לגברים/נשים למיטב זכרוני.
אהבתיאהבתי
אני השתדלתי "לבוא לקראת" צה"ל, בכדי להראות שגם כאשר ניתנת לו חמת הספק של תקן הסטיה, עדיין קשה להסביר ולהצדיק את הנתונים שצה"ל מייצר.
אהבתיאהבתי
אני דווקא מוצא את הגיל של המתאבדים בתור משתנה נוסף שיכול להסביר את האובדנות הגבוהה בצבא, ולא ההפך.
אם הייתה קבוצה דומה של צעירים בישראל שלא מגויסת לצבא, אולי היית רואה גם שם אחוזים גבוהים יותר של אובדנות.
אהבתיאהבתי
חתך הגיל נלקח בחשבון והושווה להתאבדויות באותו חתך גילאים בשאר האוכלוסיה.
אהבתיאהבתי
תוכל להרחיב?
אני לא מבין איך מצאת "קבוצת ביקורת" של אנשים בגיל גיוס שאינם מגוייסים לצבא שהיא גם גדולה מספיק וגם מספקת הסברים טובים מספיק ל"למה העובדה שהם לא מתגייסים לצבא לא יוצר משתנה מסביר אחר".
אהבתיאהבתי
אין ריכוז נתונים בנמצא לגבי אנשים באותו הגיל שלא שירתו בצבא. יש דו"חות של משרד הבריאות של כלל האוכלוסיה (אין פילוח לפי שירות בצבא). בחלק של גיל 15-24, אם אני זוכר נכון, מדובר על 6.5 התאבדויות ל-100 אלף. המספר הזה מן הסתם כולל גם משרתים וגם לא משרתים. כך שהמספר האזרחי לחלוטין (משמע אם היינו מדברים רק על אנשים שלא משרתים), סביר שהיה נמוך מכך (בגלל זמינות הנשק והמסגרת הקשה שהיא הצבא). לדו"ח עצמו יש לינק בפוסט.
לא מדובר על קבוצת ביקורת. אלא השוואה בין נתוני הצבא לנתונים של כלל האוכלוסיה. לא נהוג לעשות קבוצות ביקורת במדדים מהסוג הזה. לדוגמא כשמחשבים אזורים "סרטניים" ורואים שיש שכונות בהן יש פי 3 מקרי סרטן מאשר באוכלוסיה הכללית, לא ישימו שם אנשים חדשים ויבדקו עליהם אם קורא משהו או דבר שבסגנון. עצם העובדה שיש קפיצה משמעותית מול הסטטיסקטיקה של שאר האוכלוסיה, היא ראייה בפני עצמה. כמו שאמרתי, אם זה היה חד שנתי, אז זה היה יכול להיות מקרי וחריג, אבל למיטב ידיעתי צה"ל מעולם לא הציג מספר שהיה מתחת לממוצע של האוכלוסייה הכללית. למעשה, עד כמה שאני יודע, הוא מעולם לא הציג מספר שהיה אפילו פחות מפי 2 מהאוכלוסיה הכללית.
אהבתיאהבתי
ניסית להשוות למדינות זרות? (בטווח גילאים המדובר)
אהבתיאהבתי
זה לא רלוונטי. למדינות שונות יש ממוצעים שונים. אבל הצבא הוא מסגרת בתוך ישראל. האם יכול להיות שהוא יותר טוב מצבאות אחרים בנתוני ההתאבדות? כן. האם יכול להיות שהוא יותר גרוע? כן. האם זה משנה? רק בהקשר של טענה של "אין מה לעשות – בצבא תמיד יהיו יותר התאבדויות מבאזרחות". אני גם מקבל את הטענה הזאת באופן עקרוני, אבל באותו הזמן לחלוטין מסרב לקבל אותה כהחלטה להפסיק לנסות. למעשה, גם אם הצבא יציג פחות התאבדויות מבאזרחות, זאת עדיין לא סיבה להפסיק לנסות למנוע התאבדויות. ועל כן, השאלה איך הוא במדד העולמי, לא רלוונטית.
ובתוך ישראל, הוא בערך כפול מהאזרחות.
אהבתיאהבתי
תודה
רלוונטי לתערוכה שלי כרגע במוזאון הנגב
סיגלית
אהבתיאהבתי
הסתכלתי פה:
http://www.negev-museum.org.il/page_e.php?id=122
נראה מעניין. הסתכלתי גם באתר שלך וגם יש הרבה דברים יפים ומעניינים. יש קישור ישיר להתאבדויות לתערוכה שלך או שהתכוונת שזה רלוונטי בצורה כללית\אמוציונלית יותר?
אהבתיאהבתי
אני קוראת ולא מאמינה. קוראת ובוכה….
אהבתיאהבתי
והדמעות שלך.מפחידות את צה"ל כל כך שהוא הכריז על אישתון כבעיה בטחונית יחד עם איראן והחמאס
אהבתיאהבתי
איך פונים אליך באמצעות המייל?
אהבתיאהבתי
https://eishton.wordpress.com/sources/
אהבתיאהבתי
אלו היו שלוש רשומות מצויינות. קודם כל עבודת איסוף הנתונים והצגתם, אבל לא פחות חשוב, ניסוח הבעיות בצורה ברורה. ברורה יותר משאי פעם חשבתי עליה.
זה מזכיר לי את התקופה בה הייתי מ"מ בבסיס גדול של טירוני 02. ידענו שהטירונים שלנו בסיכון להתאבדות – הלחץ והנשק הזמין – ולא ממש ידענו מה לעשות. לפעמים הוצאנו נוקר לנשק האישי בלי לידע את החייל. שלחנו את כל מי שביקש לקב"ן. אבל בעיקר היינו חסרי אונים. מ"כית התאבדה בתקופה שהייתי שם, וקראתי את תיק חקירת מצ"ח של ההתאבדות. החקירה עצמה נראתה לי, שהכרתי את הנפשות הפועלות ואת הנורמות והנהלים בבסיס, בסדר גמור. החיילת הביעה מצוקה והמפקדים שלה ניסו לעזור. כשלא היה שיפור, הפנו אותה לקב"ן ובהמשך היום אחרי הפגישה איתו שלחו אותה לנוח קצת (עייפות היא בעיה גדולה אצל מ"כית. בזמנו זה נראה לי הדבר הכי מתחשב שאפשר לעשות) ובמהלך המנוחה הזו היא ירתה בעצמה.
אני מנסה לחשוב איזה כלים היו לנו למנוע, ומה כבר ידענו, ומבינה שזה גדול עלינו. שההבדל בין מ"כ, מ"מ, מ"פ וקציני מטה שונים, שאז נראה לי ממש גדול, הוא לא יותר משנה-שנתיים בגיל ובנסיון. וזה לא מספיק. היום אני חושבת שזה חשוב וקשה מכדי שיוכלו המפקדים הזוטרים בשטח להתמודד איתו. כל עוד הנושא מושתק, איך יתגבשו נהלי עזרה יעילים? איזה כלים יהיו למפקדים הישירים בשטח ומי יקח אחריות על האנשים הצעירים והמתים האלו ואלו שבדרך לשם עכשיו.
אהבתיאהבתי
פינגבאק: בעקבות חקירת הבלוגר: האם הצבא מטייח נתוני התאבדות? | חורים ברשת
כאחות שכולה אני יכולה לאשר לך שני דברים:
1.לי לקחו כחיילת בסדיר בין 1991 ל-1993 משהו כמו שלושה שקלים בכל חודש ואמרו לי בשרשרת החיול חד משמעית שזה עבור ביטוח חיים ואף ביקשו ממני להצהיר מי יהיו המוטבים שלי ואמרו לי שאם אשתחרר מצה"ל בשלום – הכסף ינתן לי כמענק שחרור. מוזר לי שארנס לא ידע מזה. מאוד מוזר. קיבלתי מענק שחרור אבל אני מתחילה לתהות אם שני הדברים בכלל קשורים כי הסכום של המענק היה יותר מאלף ש"ח ולא הגיוני אפילו בריבית מדהימה שזה סכום שיכול להיות קשור בכלל לחיסכון כלשהו או לביטוח כלשהו. אולי אני טועה? אין לי מסמכים מאז ועברו 20 שנה. בבית משפט אני לא אחזיק מים. אבל האם אני היחידה שזוכרת דברים כאלה?
2. שמו של אחי ז"ל: טוראי אורי אלוני. הוא נהרג בתאריך י"ז באלול תשנ"ד. אף גורם ממשרד הביטחון לא אמר לנו ולו מילה על זה שיש לו ביטוח חיים מטעם צה"ל או שהוא הפריש לזה משהו ממשכורתו הצבאית. במקרה בערך שנה אחרי מותו קראתי כתבה על אם שכולה שבה היא סיפרה על כספי הביטוח וזה הזכיר לי את שרשרת החיול שאני עברתי. אחרי בירור נאמר לי שאכן יש כסף כזה ושאני המוטבת היחידה. קיבלתי לידיי סכום של חמישים אלף ש"ח. מה קורה אם לא חוקרים ולא בודקים וכלל לא יודעים? לפי התחקיר שלך – לא מקבלים אפילו אגורה. וייתכן שאני הייתי מהאחרונים שקיבלו משהו. כי אולי הקרן הושקעה בצורה רשלנית והכסף התאדה אחרי הצורך לשלם בבת אחת כספים לכל נספי אסון המסוקים.
לגבי העניין של "סיפור החלל" – לנו כמשפחה לקח יותר משנה להתארגן על זה. להוריי כלל לא היו כוחות. הם התרסקו נפשית לגמרי. בסופו של דבר אחרי יותר משנה וחצי אני חיברתי את הטקסט שכיום מהווה את סיפור החלל של אחי עם תוספות שאגף ההנצחה בחר להוסיף והן כל ה"מפקדיו מספרים". מקומם ומרגיז שאם שכולה מספרת שעד היום לא נותנים לה לשים סיפור ותמונה ליד שם בנה. כל עוד הם שירתו בצה"ל ומותם קרה במסגרת השירות הצבאי – הם חללי צה"ל כי השירות הצבאי הוא לפחות בעקיפין הסיבה למותם. האם צריך להיות תגמול אחר למי שמתו בקרב? שאלה מעניינת ולא אני המוסמכת לחוות דעה. עבורי אישית יום הזיכרון בכל שנה הוא סיוט כי אחי לא מת בשום קרב אלא בתאונת נשק שהיא אולי רצח ואולי התאבדות. חקרו את זה בצורה כל כך רשלנית שלעולם לא נדע. מה שבטוח – כבר 18 שנה שאין לי יום עצמאות. לא מסוגלת לרדת לבור העצב ואז לצאת בריקודים לפי פקודה. הרבה לפני כספים וכל השאר – הייתי רוצה שיפרידו את יום הזיכרון מיום העצמאות או שלפחות יפסיקו להגיד לי שמחבקים אותי ביום הזיכרון. חונקים אותי. לא מחבקים אותי ולא סופרים אותי. שלא יבלבלו לי את המוח.
אהבתיאהבתי
אני מציע. לך להשקיע משאבים במחקר על היחס בין הטפילים והעלוקות בקבע לבין פרומיל הלוחמים
השכר הממוצע התופינים של כל טפיל שיושב על עורק הדם של כלל הציבור . תשווה גם בין תנאיו של רופא מתמחה לבין רופא צבאי בקבע והאם ישנם רופאימקבע שריפדו את חייהם במלחמות ומבצעים. אלו הם נושאים לא פחות מעניינים כי הנושא של בור הדבש והמלבי התקרא צבא קבע הוא מחולל עיקרי בירידת במוטיבציה והניכור המוצדק כלפי העשירון העליון. בהצלחה
אהבתיאהבתי
שלום,
ראשית מאוד נהנתי לקרוא את הטרילוגיה הזו ועוד כמה כתבות פה. ואת זה אני אומר בתור לא-שמאלני מובהק, אני אוהב את גישתך של בירור העובדות קודם כל.
לצערי חוויתי את נושא ההתאבדויות באופן קרוב בצבא, וגם הייתי קשור בעקיפין לטיפול בנושא בקרב טירונים. מה שאני יכול לספר מהיחידה שאני שרתתי בה, שונה מאוד מהרושם שנוצר של "התעלמות" מוחלטת של הצבא מהנושא:
טרם הטירונות נערכה שיחה למפקדים עם הקב"ן של הבסיס(אם אני זוכר נכון היא נקראה "סדנא" למניעת התאבדויות), בה דובר בעיקר על זיהוי סימני מצוקה ועל נקודות התערבות של מפקדים. במהלך הטירונות עצמה חיילים רבים(יש שיגידו הרבה יותר מדי) פנו לקב"ן ופגשו אותו. גם היה איזשהו נוהל(שאינני יודע אם קוים במלואו) שאם חייל מבקש לראות קב"ן, צריך ליצור איתו קשר תוך מספר שעות מוגדר והחייל אמור לפגוש אותו תוך יומיים.
מספר רב של פעמים, ראיתי תופעות של חיילים ש"איימו להתאבד"(לצערי רובם השתמשו באיום זה שלא בתמימות), והנוהל במקרה זה היה מאוד נוקשה: היו לוקחים להם את הנשק ומצמידים להם שני שומרים עד שהקב"ן יפגוש אותם(לפעמים זה לקח יומיים שלמים בהם הם היו בסוג של "מעצר").
לפחות בשבועות הראשונים של הטירונות היה נוהל בו ישנו "מפקד ער" שמסתובב בין האוהלים בלילה שאחד ממטרותיו היה לאתר חיילים במצוקה.
כל הדברים הללו, לצערי, לא מנעו את מקרה ההתאבדות שהייתי עד לו. אמנם אני זוכר חקירות בנושא (בינהם ועדת חקירה של הרמטכ"ל), אבל מעולם לא ראיתי מה היו מסקנות החקירה. ייתכן מאוד שהצבא מתעלם ממקרים אלו או משאיר אותם עמומים. אבל כמו שאמרתי ממש לא הרגשתי שמתעלמים מהתופעה. ולא נראה לי שהבסיס שלי היה ייחודי.
עוד נקודה למחשבה – כמות האנשים שמגיעים לצבא כבר עם הפרעה נפשית, היא לא זניחה בכלל. והצבא מאוד מוגבל באבחון מוקדם שלהם. ואת זה אני אומר ממקרה של חייל שהיה בעל הפרעה נפשית קשה וטופל על ידי פסיכולוג פרטי במהלך התיכון. הוריו החליטו "להסתיר" מידע זה מהצבא(ואולי הסתירו גם מהפסיכולוג את זה שהם שולחים אותו לצבא), אולי מתוך תקווה שהצבא יסדר לו את הראש. למזלם ההפרעות שלו היו כל כך מוחצנות שעלו עליו דיי מהר.
אני חושב שזה נושא מאוד רגיש. אם הורה איבד את בנו בהתאבדות בשירות, אבל יותר נוח לו שבאופן רשמי ייתחיסו אליו כאל "מתאבד", אין לי בעיה עם זה. אני לא חושב שדווקא הסיבה שהם נחשבים כחללים היא כדי "לנפח" את כמות החללים, העניין הוא המשפחות השכולות.
אהבתיאהבתי
פינגבאק: אז את מי ישחרר הפעם פונטיוס פילאטוס ממעצר מנהלי? | החברים של ג'ורג'
אישתון שלום.
אינני מרבה בקריאת בלוגים כל ועיקר בלהגיב בהם (אם להיות כנה זה אחד היחידים שקראתי בחיי.) את הקישור מצאתי בפייסבוק אבל זה לא ממש רלוונטי. כשראיתי את הפוסט אם הקישור לעבודתך (אותו פרסם אחד מחברי האקדמיים) לא יכולתי שלא "לפתוח עיניים". אז בתור התחלה הרשה לי לשבח אותך על האומץ והתעוזה שוודאי הייתה צריך בשביל לגשת ולפרסם מאמר שכזה. הסיבה שאני אומר זאת היא בגלל שגם אני העמקתי בחקירת תופעות שונות ב"חברה הצה"לית" והייתי רוצה לחלוק איתך סיפור אשר ודאי תוכל להזדהות איתו באופן אישי.
הסיפור הזה התחיל כשעדיין לא הייתי חייל (או לפחות עדיין לא עברתי שרשרת חיול.) חזרתי מטיול ארוך בחו"ל והוגדרתי כ"משטמת". וכדרכם של משטמתים גם אני נשלחתי לכלא הצבאי. זו הייתה החויה הצה"לית הראשונה שלי. באותה עת (טרם הגעתי לכלא) עדיין הייתי חלוק בדעותי האם להתגייס או לא, מאחר ואני נצר למשפחה רווית מחלות נפש ומציאות סוציואקונומית קשה תיארתי לעצמי שלא תהיה לי בעייה מיוחד להשתחרר אם אחפוץ בכך (ואכן בסופו של דבר השתחררתי מאותם סיבות גם אם לאחר שירות של שנתיים).
מאחר וכמו שציינתי קודם, באותו הזמן עדיין הייתי אזרח או לפחות עדיין חשבתי את עצמי לאחד כזה ולא עברתי הכשרה צבאית משום סוג שהוא. בניידת המשטרה הצבאית שלקחה אותי לכלא 4 ניסיתי לדלות כמה שיותר פרטים על אופי המקום ודרך ההתנהלות בו. לשוטרים הצבאיים הייתה עצה אחת אותה לעולם לא אשכך – "רק אל תצהיר על כוונת התאבדות". זו נשמעה לי עצה משונה במקצת וכששאלתי מדוע הם לימדו אותי את הנוהל הצבאי הראשון שלי "נוהל התאבדות". נוהל התאבדות הוא אמנם מושג מוכר בצבא וזהו נוהל בו לחייל שמצהיר על כוונות אבדניות נלקח הנשק האישי ומייד מצוות אליו חייל (או שניים) שישמור עליו. אבל בכלא הצבאי נוהל התאבדות מקבל משמעות חדשה.
בכלא הצבאי חייל אשר מצהיר על כוונות אבדניות נשלח מיד לבידוד ב"אגף". לאילו מבינכם שלא ריצו תקופת מאסר בכלא הצבאי האגף הוא בעצם הצינוק של הכלא הצבאי שלדברי מספר מדריכי כלואים (ה"מפקדים") שם מתבצעות רוב ההתאבדויות בכלא. אני חושב שמיותר לציין כמה לא נעים להיות כלוא בתא קטן וחנוק שמואר בפרוז'קטור עוצמתי 24 שעות ביממה ובו מוצבים הסוהרים הקשוחים והאלימים ביותר ובו גם האסירים השפויים ביותר מתחילים לחשוב על התאבדות. מאידך העדפתי להמנע מהחוויה ולא הצהרתי על כוונת התאבדות (לא שהייתה לי כזו). אבל לרוע מזלי לא הצלחתי להתחמק מגזירת האגף מאחר וסירבתי להסתפר (אני מזכיר כי עדיין חשבתי שאני אזרח).
לאחר יומיים או שלושה (אני באמת לא בטוח) הוכנס לתא שממולי חייל שירק על אחד הסוהרים. ידייו של החייל נכפתו באזיקים מאחורי גבו ורגליו נקשרו בחגורה. וכך בצורה הזו אותו חייל הושלך לתאו וכך הושאר במשך שעות רבות (רבות!!!) בהם צרח וזעק בתחינה. לאחר מספר שעות גם אני והאסירים מהתאים הסמוכים התחילנו לצעוק לסוהרים שיקלו מעט על סבלו של החייל הכפות אך אילו דרשו מאיתנו לא להתערב אם איננו רוצים לחלוק את גורלו ולא עבר זמן רב עד שנשמעו קולות דפיקה חזקים מכיוון דלתו שברגע אחד נפסקו. גם לאחר שלא נשמע רחש מכיוון תאו של החייל הכפות הסוהרים לא מיהרו להיכנס ולבדוק לשלומו וכשפתחו לבסוף את דלת התא התברר שהחייל פשוט הטיח את ראשו כנגד דלת התא עד לאבדן הכרה.
אותו חייל פונה באותו הערב לבית החולים הקרוב ולא נמסר לנו דבר בנוגע לשלומו. אבל אומר לכם זאת – הוא מעולם לא חזר לכלא ארבע והוא איבד המון דם. אני זוכר כי אני הייתי זה שניקה אותו.
המקרה הזה כל כך זעזע אותי שאם שחרורי מהאגף (לאחר תספורת בכפייה) החלטתי לצאת למסע איסוף עדויות בכלא הצבאי למטרת טביעה אזרחית (כן כן אני עדיין הייתי אזרח) וכמות הסיפורים המזוויעים שאספתי הייתה רבה יותר ממה שבכלל יכולתי לקוות לו. אבל המודיעין הפנימי של הכלא לא אהב את הפרוייקט החדש שלי וארבעה ימים לפני מועד השחרור שלי נערך בתא שלי חיפוש ממוקד בו נעלמה המחברת בה אספתי את מספרי הטלפון, האימיילים, והכתובות ועוד באותו היום הועברתי לכלא שש.
גם בכלא שש ניסיתי להמשיך את איסוף הנתונים אך גם נסיון זה הוכשל על ידי מודיעין הפנים של הכלא והפעם הועמדתי למשפט על נסיון התססה של הכלואים ונידונתי לסיים את תקופת כליאתי בבידוד.
לכן אני חוזר ומשבח אותך אשתון יקר על האומץ והתעוזה ויותר מכך אף אוסיף ואומר כי אנשים כמוך הם ההוככה לכך כי "עם בונה צבא בונה עם" זו לא סיסמא שכדאי לבנות עליה מדינה ובטח שלא אחת דמוקרטית.
חזק ואמץ
אהבתיאהבתי
עד כמה שידוע לי אי אפשר לתבוע את הצבא על פגיעה בחייל.
אהבתיאהבתי
בוודאי שכן. אפשר ונעשה בעבר ואפשר גם לתבוע אותו אזרחית לפיצויים. ייתכן כי התביעה היא טכנית נגד משרד הביטחון, אבל אין הבדל בפועל.
אהבתיאהבתי
זה גם מה שאמר לי סגן מפקד הבסיס של כלא ארבע אבל טלפון אחד לחבר שלומד עריכת דין גילה לי שכל עוד אתה אזרח אתה בהחלט רשאי לטבוע את מי שאתה רוצה.
אהבתיאהבתי
התגייסתי ב-2007, אחרי שיחות ארוכות עם קב"ן ופסיכיאטרים. ביקשתי לשרת כי היה לי חשוב לעשות את זה, אבל ידעתי שיש לי בעיה נפשית ונטיות אובדניות, ושוחחתי עליהן בפתיחות עם (כמעט) כל מחלקת ברה"ן.
סיכמנו שאתגייס לשירות לא קרבי, שלא אצטרך לשאת נשק, ושלאורך השירות ייודעו מפקדיי על הקושי איתו אני מתמודד ואחת לחודש נראה כיצד ממשיכים.
אף אחד מהדברים לא קרה. בטירונות קבלתי נשק כמו כולם וגם אחרי שפניתי למפקד בנושא ואמרתי לו שאני מפחד להחזיק בנשק שמא אפגע בעצמי נאמר לי כי "אין דבר כזה טירונות בלי נשק". אף אחד מהמפקדים שלי בהמשך הדרך לא ידע דבר על מה שעברתי, בטח שלא נערכה שום שיחה או בדיקה או מעקב.
כשאני מסתכל על התקופה ההיא בדיעבד, אני יכול רק להרגיש שעברתי את זה כמעט בפוקס. היו רגעים נוראיים ורגעים שבאמת כמעט נטלתי את חיי בידי, וכל פניותי למפקדים ולמחלקת ברה"ן ירדו אל תהום הביורוקרטיה.
אהבתיאהבתי
לי יש סיפור קצת שונה.
במהלך שירותי הצבאי שימשתי גם כמפקד טירונים (ביחידה קרבית+).
למרות הדיסטנס המטורף והקאדרים הקשים, החיילים שלי לא התביישו לספר לי (בלי לדעת אחד על השני, אני משער) שאחד החבר'ה בוכה כל לילה באוהל. כתגובה ראשונית, מיד הסברתי להם כמה חשוב שבאו לספר, וביקשתי שימשיכו לדווח על כל התנהגות חשודה מצידו. לאחר מכן, יזמנו שיחות עם החייל (ולא שיחות מאצ'ו. שיחות אמיתיות), הורדנו מעליו עומס, ותוך פחות משבוע- אחרי שהוא עבר אצל קב"ן- הוא כבר היה ג'ובניק.
עד היום אני גאה בעצמי שהצלתי חייל מהתאבדות.
אהבתיאהבתי
רפי, כל הכבוד!
תודה ששיתפת, וטוב לדעת שיש גם מקרים כאלה.
אהבתיאהבתי
וואו – תודה על התחקיר המעלף. תוך כדי הקריאה ניסיתי להזכר בשמו של חייל מהמחלקה שלי שהתאבד. אמנם עברו כבר 17 שנים אבל בכל זאת ציפיתי מעצמי ליותר. לבסוף נזכרתי בשם הפרטי וביחד עם השנה מצאתי אותו באתר "יזכור". לשמחתי גיליתי תוכן רב שהוזן לעמוד סיפור החיים שלו, הרבה מעבר למה שאי פעם ידעתי עליו… כמה צר היה אז עולמי לגבי רוב האנשים בסביבתי. לצערי, אין בכתוב כל התייחסות להתאבדות – "נפל בעת מילוי תפקידו".
יהי זכרו ברוך
אהבתיאהבתי
מה השם, אח שלי התאבד לפני 17 שנה?
שירתת במחנה 80?
אהבתיאהבתי
תחקר מהמם… מצפה לעוד תחקירים שלך בקרוב :)
וכן אני יודע שאתה תחת חקירת מצ"ח :)
אהבתיאהבתי
לצערי אתה יותר מצודק הם גם מכסתחים אירועים כשאפשר דברים שכולם מבנים שיש אירוע אבל עדיף להצהיר חשד להתאבדות.. כנל על ניסיונות חטיפה ופציעות.. מה שלא נוח מסתירים-אגב נחש מה קורה לחייל שהוא מהכמעט ברשימה והרגע הרגו את החבר הכי טוב שלו-אםיכולתי להצמיד רגש שיתאר את המצוקה…
אהבתיאהבתי
אישתון – אני מרים את הכובע כל הכבוד על עבודה מרשימה ביותר.
חבר ילדות שלי מהתיכון התאבד בצבא בשנת 1987, בדקתי לפי שמו וגם הוא כמובן מופיע כאשר סיבת המוות: נפל בעת מילוי תפקידו.
אהבתיאהבתי
כתבת תחקיר טובה, חשובה ומשמעותית. המשך כך
אהבתיאהבתי
פינגבאק: Israeli blogger interrogated, asked to give up army source | Independent Australian Jewish Voices
אישתון היקר,
מצער לשמוע על החקירה נגדך, למרבה הצער צה"ל נוטה בדיוק לכל הדברים שאתה מתריע מפניהם כלומר לטייח, להתעלם, לשחרר נתונים לטובת צדקת הדרך. אני זוכר היטב מקרה שהתוודעתי אליו באופן אישי ומדגים את העניין הזה, חייל שנהרג בלבנון עקב התחשמלות מקו מתח גבוהה שנמצא קרוב מידי לקרקע, מחדל ברמה של אלוף הפיקוד (אז איציק מרדכי) שלא דאג להסדיר את העניין, כיוון שהוא לא היה הראשן ולא השני שנפגעו מאותו הכבל, וצהל בחר להאשים את המ"פ בטוענה יבשה שלא הדגיש את הדבר מספיק בתדריך… הייתי אומר שלמרבה הצער אין כאן זדון אלא משהו כמעט מובנה, שמאפיין ארגונים גדולים ובמיוחד כאלו שיש בהם היררכיה מוחלטת. לכן חשיבות העבודה העיתונאית שעשית גדולה, כי עיתונות היא בדיוק כוח מאזן ששומר על ארגונים כאלו. מאותה סיבה חשובה כנראה רודפים אחרייך…
אבל בהקשר זה חשוב גם לאזן. לטובת צה"ל, הוא צבא העם ולכן מורכב גם מהרבה אנשים כולל מפקדים או סתם חיילים עמיתים, שבצומת הפרטית שלהם דווקא נהגו אחרת, נתנו כתף והצילו נפש בישראל, כי מעבר להשתייכותם לארגון הם קודם כל מתפקדים עפ"י ערכיהם ואישיותם. אני זוכר לטובה את הרופא הגדודי באחד הגלגולים של שירותי הסדיר שהייתה לו גישה מאוד רצינית לבעיות נפשיות וחברים שלי מצאו אצלו אוזן קשבת והוא למעשה מנע מה שלבסוף היה יכול להתפתח למקרים אובדניים. צריך גם להגיד מילים טובות לכל מערך הת"ש ונציבות קבילות חיילים, שאפילו מעצם החומר האנושי שמשרת בהם בהחלט עוזרים. רק שסיפורים אלו של הצלת חיים, שאני משוכנע שמספרית הם גדולים עשרות מונים מסיפורי הזנחה לא יזכו מטבע הדברים לפרסום או כותרת.
נקודה שאתה נוגע בה היא שיוכם של המתים כחללי מערכות ישראל. אני מאוד בעד הקו של הכללת כולם כחללי צה"ל (אולי מלבד מקרי קיצון של אנשים שמתו תוך כדי ביצוע עבירה פלילית בוטה), מפני שאין דרך טובה לשים קו כזה בצורה שלא תעשה עוול לאנשים שלא יכללו בה, ומדובר במדרון חלקלק מאוד. אני למשל מכיר סיפור על קצין בכיר בגולני שטען שזאת בושה שטבח שנהרג באסון המסוקים יוכר כחלל היחידה ללא הבדל מלוחם. בשם הצדקנות הזו, וצרות עין היא מאפיין בולט בחברה הישראלית, משפחות עלולות קבל את המכה ה81 והמחיר איננו מצדיק הכלת קריטריונים.
ניקח לדוגמא באופן ישיר את עניין המתאבדים וזה נוגע לעניין נוסף שאתה מעלה. זה יהיה לא טבעי אם בצהל לא יהיו יותר מקרי התאבדות מהממוצע הארצי, כיוון שהשירות הצבאי מעצם טבעו מועד למצבי מצוקה שעלולים להסתיים בהתאבדות – עקב המערכת ההיררכית שמאפשרת להקטין מאוד פקוד, עקב החיכוך הגבוה של קבוצת מתבגרים, עקב האינטנסיביות של 24/7 שבמקרים רבים ללא אפשרות לקפוץ רגע הביתה לעוגן של תמיכה ללא סייג, אוזן קשבת ופרופורציות, עקב השינוי הקיצוני שניחת על חייל צעיר מתנאי האזרחות, עקב החשיפה הגבוהה למראות קשים (זה שווה תחקיר אחר אבל אני לא נתקלתי בחייל שיצא מדובדבן ושמשון שאיננו שרוט), עקב הזמינות הגבוהה לכלי נשק ועקב הלחץ החברתי בישראל להצטיין בצבא שגורם לאנשים להרגיש שחרב עולמם אם אינם מסוגלים להסתגל למערכת. לכן חייל שהתאבד בהחלט יתכן שלא היה מתאבד אילולי התנדב לשירות למען החברה. באופן מוסרי זה מחייב אותנו להכיר במתאבדים חללים צבאיים על כל המשתמע, כי גם אם לא נהרגו בפעולה מבצעית, הם נהרגו כתוצאה מהצורך שלנו להחזיק צבא לוחם, על כל גורמי הסיכון שתוארו. בעייני אנו צריכים לראותם ככאלו שנהרגו בעת מילוי תפקידם.
הדבר נכון ככל הנראה גם לקבוצה השנייה שאתה כותב עלייה, לאותם המוכרים בדיעבד. לא הבנתי אם יש בידך מידע על נסיבות מותם והקשר לשירות הצבאי, אבל בהעדר הוכחה שמדובר בשחיתות של מקורבים למערכת ע"מ להשיג טובות הנאה, יש לראות בהם חללים צבאיים לכל דבר. לא קשה לדמיין סיטואצייה שמובילה להכרה מאוחרת במציאות הישראלית. אני מכיר אישית אדם שחלה בסרטן אלים כ30 שנה אחרי שצלל בקישון בשירות השייטת. זה בדיוק מסוג האנשים שנדרשת פרספקטיבה ע"מ להכיר בהם כחללי צה"ל, ובעיני אין ספק שההחלטה להכיר בו בדיעבד, כחלל על כל המשתמע, היא מוצדקת ביותר. מתי אתה חושב שהוא היה צריך להיכנס למניין מלבד שנת מותו ?
רציתי לעודד את רוחך שלרדיפה אחריך יש גם תוצאות חיוביות. הבלוג שלך זכה לפרסום ניכר ואני אחד מאותם אנשים שלא היה נחשף אליו ולתחקיר החשוב שלך אילולי הפרסום הנלווה. בהזדמנות זו אם הדבר אפשרי מבחינת החקירות וכו… הייתי מנצל את תשומת הלב הזו גם לפרסום במדיה המסחרית כדי להגדיל את החשיפה והאפקט. נכון שהעיתונים סירבו בעבר, אבל רמת העניין עכשיו שונה. אל תהסס לנצל את העובדה שהסיפור קיבל רייטינג בגלל הרדיפה האישית אחריך ולא מעצם העניין. הוא מספיק חשוב והרדיפה האישית לא מנותקת מההקשר, היא מדגישה את חשיבותו.
בהקשר זה דבר אחד כמשקיף מהצד – כדי אכן לפרסם במדייה המסחרית. הטרילוגייה שלך צריכה לעבור עריכה ותמצות אולי גם מעבר מדיום מכתבה עיתונאית לכתבת טלביזיה. אני מבין את הנטייה שלך להרחיב, גם אני חשבתי לכתוב תגובה בשתי מילים ומצאתי את עצמי ממלא עמוד וחצי עקב התחושה שכל מה שאני רוצה לכתוב לך נורא חשוב… אבל כקורא, לקח לי כמה ימים את לצלוח את שלושת הפוסטים. הם מאוד עמוסים. אני נדרשתי להפסקות של כמה שעות בין פסקה לפסקה, בגלל שמופיע בטקסט חומר קשה באינטנסיביות גבוהה. הפרסום מוצדק ולו מעצם העובדה שפרסום מרוכך אפילו אם יחטא לאמת שלך (והוא יחטא אין מצב לשלמות) יהיה טיזר טוב לאנשים שיכנסו לבלוג לקרוא את החומר המלא.
לסיכום שמחתי מאוד למצוא את הבלוג שלך הוא בהחלט מרחיב את אופקיי כצרכן תקשורת שנקעה נפשו מהעיתונות המסחרית.
אני הייתי מלמד אותו בשיעורי אזרחות.
בברכה,
ניר.
אהבתיאהבתי
שלום ניר,
בנוגע ל"מיהו חלל?"
כתבתי כבר שלא אכפת לי מהן ההגדרות לגבי חלל ברמה הטכנית. שיגדירו מי שבא להם כחלל. אבל שיפרסמו את רשימת סיבות המוות, כדי שהאנשים ידעו מי החללים בפועל (ואז יחליטו בקלפי או בדיונים ציבוריים בעצמם). כל עוד אומרים לציבור שחלל זה אדם שנפל בהגנה על המולדת, ראוי שכל החללים יהיו אנשים שעונים על ההגדרה הזאת, אחרת יש כאן סילוף גדול והטעיה נרחבת של הציבר.
לגבי אורך הטקסטים,
ככה אני כותב. אני מאמין שזו הצורה הנכונה ולמעשה כמעט הדרל היחידה בה אתה לא כותב טור דעה, אלא מאמר עם לינקים והוכחות. הטרילוגיה נשלחה לפירסום בחינם לכל העיתונים בארץ. אף אחד לא רצה לפרסם (גם לא בגירסא ערוכה).
תודה על המחמאות.
אהבתיאהבתי
שלום אישתון,
לי אכפת מיהו חלל ולכן כתבתי. אני חושב שזהו עצם העניין. באופן עמוק זהו הדלק שמלבה חלק מייחס הבושה כלפי מתאבדים אבל לא רק, גם כלפי אחרים שנחותים במדרג ההרואיות של המוות. הדבר נכון גם לגבי המערכת וגם לגבי המשפחות השכולות. אחת התופעות הכי נלוזות בעיני בשנים האחרונות היא מלחמות היהודים בין ארגוני הורים שכולים מי ראוי להיות מוכר כחלל. הופיע בבלוג כאן סיפור איך מערכת יזכור דחתה קורות חיים של מתאבד ששלחה משפחתו,, rest my case
לגבי אי הפרסום אני מסכים בשתי ידיים, אבל מטעמי צנעת הפרט, ראוי לפרסם סטטיסטיקה ולא רשימת מכולת.
אחותי היתה אומנית של צמצום. ממנה למדתי שאפשר לכתוב הכל במשפטים קצרים מאוד. יהי זכרה ברוך.
ניר.
אהבתיאהבתי
כשהייתי סטודנטית ניסינו, קבוצה של סטודנטים לאמנות קולנוע ועיצוב, להרים טקס זכרון קצת אחר, ביוזמה של אחד הפרופ'. היינו קבוצה מאוד הטרוגנית וזה לא היה פשוט. בסוף הצלחנו לכתוב משהו שמורכב ממונולוגים דמיוניים, מאוד שונים זה מזה, אני ערכתי אותם ועשיתי את החיבורים בינהם. בין המונולוגים היו מונולוג של חיל שמת מרשלנות של צה"ל, מונולוג של אם שכולה, מונולוג של בחורה ערביה שבכל מקום אליו תלך היא האויב ביום הזה ועוד. כשהחבר'ה מאגודת הסטודנטים ראו את הטקסטים הם פסלו את זה על הסף, השאירו רק מונולוג אחד שהיה גם ככה דומה מאוד לתכנים הרגילים של יום הזכרון. בקיצור- גנזו לנו את התוכנית. וכשהנושא עלה שוב באיזו פגישה עם המפקחת, המנהלת התפרצה עליי בצעקות, האדימה מעצבים, עד שהיו צריכים לבקש ממנה לצאת מהחדר להרגע. זה היה מדהים, גם אם לא מפתיע, לראות את התגובות. לא ניסינו לכפור בשום קדושה, רק להשמיע את הקולות שמושתקים ביום הזה, אבל אולי ההשתקה עצמה כבר קדושה.
תודה על התחקיר החשוב הזה. ורק הערה קטנה בכל זאת, תניח לקוראים, תוותר על התוכחה. אין לכולם את הפריבילגיות ואת הזמן לעשות את עבודת התחקיר המדהימה שעשית כאן. ואי אפשר לצפות לזה. התפקיד שלנו זה לתמוך, בקריאה ומי שיכול גם כלכלית.
( לשירותך: חושבת שיש שגיאה קטנה ב"הצבא הוא מקום קשה והלחימה היא מדינה בלתי מוסרית" )
ליטל
אהבתיאהבתי
במהלך שירותי הצבאי כחוג"ד (חובש גדודי), לפני כעשור, יצא לי לראות מקרה של התאבדות ברורה שטוייח:
זה היה ביום חורפי מאוד במוצב הר ברכה שבשומרון, קילבנו דווח על ירי במוצב (נשמעה רק ירייה אחת) ומיד נסענו למקום. כשהגענו היה ברד כבד ובקושי הצלחנו להתקדם לעבר החייל ששכב מוטל על גבו ומדמם בצורה מסיבית מראשו, הנשק האישי שלו היה טעון והקנה היה חם מאוד. כשהעלנו אותו לאלונקה הבחנו בכך שיש פתח יציאה בחלקו האחורי של ראשו. רק כאשר נכנסו לאמבלונס עם הגופה זיהינו שחור הכניסה נמצא בתוך חלל הפה – בחיך העליון, גם היו סימני אבק שריפה על השיניים שלו – דבר שקורא רק בירי מטווח אפס.
ברור שמדובר בהתאבדות ואכן מצ"ח הגיעו תוך שעתיים לחקור את האירוע. בתחקור סיפרו כל החובשים והרופא בדיוק מה שתיארתי כאן. לאחר כחודש הגיע קצין מצ"ח בשנית וביקש ממני להתלוות אליו לשטח ע"מ להראות לו בדיוק איפה מצאנו את הגופה – ואכן כך עשיתי. הוא בא עם גלאי מתכות ומצא תרמיל ירוי במרחק של פחות ממטר ממקום הגופה.
יצא לי להתקל באותו קצין מצ"ח כשנה מאוחר יותר בנסיבות דומות, שאלתי אותו מה היו ממצאי החקירה והוא אמר לי שקבעו שמדובר ברצח ע"י אוייב. שאלתי אותו איך הגיעו למסקנה הזאת והוא אמר לי ששנינו יודעים את האמת וכך גם צה"ל, אבל יש הנחיות מגבוה…
אהבתיאהבתי
אני יכולה להעיד מניסיון אישי על שירות צבאי רצוף טלטלות, שכללו מספר נסיונות פגיעה עצמית (חלקם רציניים יותר מאחרים) שכולם כוסתחו בצורה זו או אחרת, בין היתר כאשר ביקשתי מהקבנ"ית שלי שתאשפז אותי בבית חולים לחולי נפש, היא שלחה אותי לפגישה אחת עם פסיכיאטר במקום, שקבע שאין שום דבר לא בסדר אתי. שלושה שבועות אחר כך (ויום אחרי פגישה עם אותה קב"נית) כבר חוברתי לצינורות בחדר המיון. בשיחות הטלפון הזועמות בין אמא שלי לבין כל אחד מהרס"פ ועד קב"ן פיקודי, טענו כולם ש"מה פתאום, הכל היה בסדר" אף על פי שבמשך חודשים הייתי הבדיחה של הבדיחה בדמות "יערה לא מחייכת". אם נדמה למישהו שאיזשהו ראש נערף או שדרגה קופחה אין לי אלא לברך אותם על האופטימיות.
אהבתיאהבתי
אני לא חושב שצריך בכלל לנסות ולמצוא את הקשר הישיר בין השביזות בצבא לבין התאבדות. הטענה העיקרית שלך היא שעצם זה שהם היו בצבא גרם להם להתאבד,ושהצבא גורם לאנשים להתאבד. אין קשר בין נסיבות התאבדותם לכך שהיו בצבא. את המשבר הזה הם היו יכולים לחוות גם מחוץ לצבא,מישהו אשם שיש לך אישיות מעורערת?קודם תטפל בעצמך ואחר כך תכה את המומחה,אני חושב שמה שניסית להראות פה הוא שהגורמים של הצבא על כל גוונם מעוותים ולכן לא ניתן להתגייס בלי להכנס לחרדות. משמע,לא ללכת לצבא. אבל הבעיה קיימת בבן אדם,לא באיזה בסיס. אי אפשר להטיל את האשמה על הצבא,אלא על כוחו וחוסנו של אותו בן אדם שזה יכול להיות אפילו בדברים הכי קטנים.
וליערה,תרגישי טוב… כי הכרתי מישהו שנכנס לבית חולים פסיכיאטרי במהלך הצבא,נשאר שם למשך 4 חודשים,חזר לצבא ונחשי מה ?הוא אפילו נהנה מהחזרה לשירות שלו – הפעם כמדריך כושר קרבי -ותמך ודירבן אף במילותיו אלי ממש לטובת גיוס סדיר ומלא.
אהבתיאהבתי
שלום דור,
אני עסוק כרגע בכמה תחקירים גדולים ואין לי זמן להסביר את עמדותי לעומק. בגדול זאת לא "דעתי". ההפרש בין הממוצע של הצבא לבין הממוצע של האזרחות – זה התוצר של הצבא. חלק מזה זה הנגישות של הנשק אבל חלק זה בעיות מערכתיות. בזמנים אחרים הייתי מסביר יותר.אבל יש הרבה עבודה. לילה טוב.
אהבתיאהבתי
פינגבאק: כל העוולות כולן | הינשוּף
פינגבאק: כל העוולות כולן/דני אורבך | Mabat USA מבט
סתם היערה אני חושבת שמשהו שהרתיע אותי בכתיבה שלך הוא שהגעת למסקנות ואפילו עסקת בהאשמות לפני שסיפקת (מספיק) נתונים. כל הכבוד על התחקיר. כאחת שעבדה עם עמותות שעובדות עם הצבא בנושא ההתאבדות אני מתפלאת שלא דיברת על בריאות הנפש בצה"ל שכן עברה מהפכה במהלך השנים. הקב"ן שמזוהה עם "השתמטות", הדימוי הרע שיש להליכה לקב"ן והעובדה שצה"ל לא נלחם (מספיק) בדימוי הזה למרות מספר ההתאבדויות הגבוה. כי יש קונפליקט מובנה בין הצורך למנוע התאבדות ובין הצורך למנוע השתמטות והשאלה המעניינת היא מה העמדה של הציבור בנושא. יש בורות רבה בקשר להבדל בין הפרעה הסתגלותית נפשית לבין "מחלת נפש" ותופעת ה"השתמטות" על כן היא כן חלק נורמלי מכל צבא. גם בחורה שמשמינה 30 קילו בצבא שבדרך כלל היא מושא לעג יכולה לחוות משבר נפשי. ושאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא האם כדי למנוע את רוב החללים שנוצרים בכל שנה אנחנו מסוגלים לקבל את תופעת ההשתמטות. האם הפרסומות בטלוויזיה של תנועות "נושאים בנטל" כאלה ואחרות לא תורמות ללחץ הנפשי העז שגורם לרב חללי צה"ל. יותר אני לא אוכלת דובים.
אהבתיאהבתי
פינגבאק: מקבץ לינקים לאחרי החג | עוד בלוג תל אביבי
פינגבאק: כמה נוח להיות עמינֺח | המשמר החברתי
לא ידעתי שיש מס' כה גבוה של אסירים מקרב החיילים. 6 אחוזים לפחות (בכתבה נאמר 10,000). מעניין מה המס' בצבאות אחרים. מעריך שנמוך הרבה יותר.
זה מראה במדוייק על מצב הנוער היום, שלהערכתי 15 אחוזים ממנו סובלים מבעיות מנטליות משמעותיות (ועל כן גם נטיות לעבריינות יותר מאי פעם).
באשר לסינים – ידוע יחסם לבע"ח. זה מקרה קל יחסית. כמו שהם מענים את עצמם בעבודה, כך הם מענים יותר את החיות. לפחות כבר לא מוכרים כאן פרוות שיובאו משם.
אהבתיאהבתי
קראתי את הכתבה, וזה באמת עצוב ומזעזע שהמדינה והצבא לא עושים משהו כדי למנוע את ההתאבדויות ולא שומרים על החיילים והחיילות שלהם. ותודה על המחקר זה חשוב מאוד שהנושא הזה יעלה בשיח.
אתה מציין "כמו ש14 אלף חיילים שנשלחים כל שנה לכלא צבאי וסובלים מהתעללויות ואלימות" ואני ממש נגד ההכללה הזאת. זה ממש לא נכון ומפריע לי שאתה מציג את הכלא כמקום מתעלל ואלים. נכון, הכלא הוא לא מקום סימפטי ורוב היום השיח מתנהל בצעקות, אבל מפה ללהגיד שישנן התעללויות ואלימות כשאתה מכליל זאת בתוך ה14 אלף חיילים וחיילות זה מוגזם ומופרך. מספר מקרי האלימות כלפי החיילים והחיילות קטן מאוד בכל שנה, ולרוב התקשורת מאוד מקצינה סיפורים ומוציאה אותם מכלל פרופרציה.
ודווקא הכלא הוא המקום הכי נגיש ומכיל מבחינת עזרה מנטלית ונפשית, יש מערכת קב"נים פעילה, ומערך גחל"ת המונה גורמי חזרה לשירות תקין, ת"ש, וחינוך שפועל 24/7 כדי לדאוג לחיילים ולחיילות. אני עצמי שמעתי על סיפורים של חיילים וחיילות שנכנסו לכלא בכוונת תחילה בכדי לקבל מענה מקב"ן ויחס אישי.
אז נכון זה אבסורדי שבצבא עונש הוא כלא לעומת האזרחות, אך זה לא נכון לציין אותו כמקור מוסיף וגורע להתאבדויות. מעבר לכך ששיעור המתאבדים בכלאיים צבאיים בעשור האחרון נמנה על פחות מכף יד אחת בלבד.
אהבתיאהבתי
הטקסט הוא מלפני כ-4 שנים ולא אכנס אליו עכשיו בכדי לרענן זכרוני ולבדוק בדיוק למה התכוונתי ועל בסיס אילו נתונים. אבל אם הניסוח מכליל, זו לא הכוונה וזה שגוי. כמובן שיש מעט מתאבדים בכלא, שכן בכלא אין נשק לחיילים ויש פיקוח או נוכחות של אסירים אחרים, כמעט בכל רגע נתון. זה לא אינדקציה למצב טוב והתאבדות אחת בכלא צריכה להספר במכפלות רבות ממקבילותיה שבחוץ. אבל אני חושב שהתכוונתי להדגים לחצים ולא לומר משהו רוחבי מידי (כאמור, אם זה נוסח אחרת, זה טעות).
אהבתיאהבתי