שבוע בתחנה המרכזית: סיפור של עכברים ואנשים

בפוסט הקודם חקרתי אותנו ואת נבחרינו, על יחסינו לאפריקאים החדשים בארצנו והשוויתי בין השיח כלפיהם, לבין השיח כלפי היהודים, בגרמניה של שנות ה-20 וה-30. בעקבות הפוסט וויכוחים רבים בנושא, החלטתי לחקור גם את הצד השני ולהעביר שבוע שלם בשכונות דרום ת"א. בדרך כלל, עיתונאים שאומרים את זה, מתכוונים שהם יעבירו איזה לילה אחד, בגינת לוינסקי, מלווה בעוד מספר ימי תחקיר לאור יום. זה לא מה שרציתי לגלות (אם יש בכך בכלל גילוי כלשהו). לפניכם סקירה של 8 ימים, שבת עד שבת, בסמטאות שאיש לא נכנס אליהן, באפלות והגנים, באחורי התחנה המרכזית, ב-4 בבוקר או ב-2 בלילה, לבד (זולת מצלמה, מחברת ועט).

אז מה באמת קורה כשהשמש עוזבת את שכונת התקווה? היכן הפינות המסוכנות ביותר בתחנה המרכזית? המציאות, כרגיל, שונה במידה ניכרת מהדיווח עליה ושונה ללא הכר, מהדעות המובעות כלפיה. לצערי, אינני יכול לצמצם את התחקיר, מבלי להפוך אותו למאמר דעה (כמו מאות ואלפים שנכתבו ונכתבים, ללא ידיעה אמיתית של השטח ובטח שלא בשעות הלילה). לכן, אם אתם לא בראש של לקרוא 4000 מילה, אל תתחילו בכלל (אבל בבקשה, תפסיקו לדבר בצורה עובדתית על מקומות שלא דרכתם בהם מעולם).

הערה קטנה לפני כן: אינני יודע להבדיל בין סודנים, אריתראים, אתיופים ולאומים אחרים בעלי מראה אפריקאי, לפחות לא עד כדי ודאות (במיוחד לא בחשכת הלילה). על כן, אכליל אותם בפוסט כ"אפריקאים" או "שחורים".

יום שבת 2.6.2012:

השעה 21:00 כשאני נכנס לתחנה הישנה. הדבר הראשון שמכה בך, הוא האפרטהייד שבהסכמה כלכלית\חברתית, שגבולו עובר בדרך מנחם בגין (שוודאי היה מתקומם על כך) ויוצר תמונת מראה עם קונטרסט של שחור ולבן – בצד אחד הייתי מוקף לבנים ופה ושם נראה שחור אחד ומצד שני של הכביש, בדיוק להפך.

באותו הזמן במרכז תל אביב, כעשרת אלפים איש, הפגינו למען צדק חברתי. כנראה שלחבר'ה פה בדרום תל אביב, לא יהיה מושג על איזה אי-צדק הם צועקים. הריח לבד, בחלק מהמקומות שהם גרים בהם, מכניס לפרופורציות את הטענות שלנו, כנגד הכלכלה הישראלית ואת הצעקות שלנו על יוקר המחיה. בגינת לוינסקי מתחילים להתאסף אלה שאין להם בעיה עם גובה השכירות. מצד שני, הכי קרוב שהם מגיעים לבית, זה מתקן ילדים צבעוני עם פתח שמוביל למגלשה, שבתוכו, תחתיו וסביבו הם מתאספים בעשרות ובמאות, לעוד לילה של שינה. זוהי הפגנה שקטה יותר, רדומה יותר, מזאת שבמרכז, על עוולה גדולה יותר מבחינת השלכותיה, שברמה הגלובלית, מקורותיה אחד הם.

עשרות ולפעמים מאות ישנים כל לילה בגינת לווינסקי

אם כן הבעיה הראשונה שמכה בך, היא חסרי הבית. דרום תל אביב מלאה בשטחים פתוחים ונטושים, הנושקים לאיילון, עליהם בקלות ובזול, היה ניתן להרים מבנה עץ ופח, עם מקלחות, שירותים ודרגשים. נדמה שההפרש הראשון בדעות לגבי המציאות בה הם חיים, הוא התחושה הלא נכונה של הימין, שהחיים של האפריקאים פה הם "דבש" ומנגד, התחושה הלא נכונה של השמאל, שכל פתרון של עיר אוהלים (לא בסגנון הענישתי שהמדינה בונה), הוא פגיעה והדרדרות במצבם של האפריקאים החדשים בארצנו.

לבינתיים, הויכוח הזה משאיר אותם ברחובות ובדירות המטונפות והמזוויעות של אזור התחנה המרכזית. הם אינם מודעים לכך שיהיה להם גרוע יותר באוהל עם מזרן, או שכרגע הם מגשימים את החלום האמריקאי, בשינה ברחובות הגרועים ביותר באזור המרכז. האבסורד הגדול הוא, שהם מוקפים בבניינים נטושים.

ה"גינה הקהילתית" ברחוב סלומון

המבנה בתמונה נושק לחניון נטוש, שציורים בחזיתו מודיעים שהוא "גינה קהילתית" (קהילת הנרקומנים והשיכורים, מודים לעירייה). המבנה עצמו, יכול היה להכיל את כל ההומלסים הישנים בגינת לווינסקי. תאורה פלורסנטית, שירותים, ברז ומקלחות, היו מספיקים, בכדי להשמיש אותו כמקלט לחסרי הבית. כמוהו ישנם לפחות עוד עשרה מבנים ענקיים ונטושים באזור ועוד המון שטחים ריקים, שבהם אפשר היה לארגן מקום לינה ומקלחת לחסרי הבית, בעצם ללא שום עלות. במקום זאת, מגדרים אותם ומשאירים אותם נטושים במשך שנים. לא רק שזה משאיר אנשים ללא קורת גג, אלא שזה גם יוצר חללים עצומים, בהם יש אווירה של הזנחה. בחללים הללו אין דיירים או אנשים שהולכים ברחוב, שמייצרים הגנה פאסיבית לפשע, סתם בעצם נוכחותם (עוד על כך בפוסט של לרמן, על תכנון ערים כשותף לרצח של גדי ויכמן ושותף לפשיעה באופן כללי).

לפני שתאבדו אותי בטיולי במסטאות ורחובות דרום העיר, אוסיף לפה מפה שתוכלו להעזר בה. הקווים השחורים מגדירים את עיקר האזור בו הסתובבתי, שגם מהווים את עיקר הבעיה. הוספתי גם מקרא מימין למעלה (לחצו על התמונה להגדלתה ועדיף לעשות זאת בחלון נוסף לשם נוחות והתמצאות במהלך הפוסט).

מפה של דרום תל אביב בשילוב עם בעיות הפשיעה והעוני שלה

בחום הזה של הקיץ המהביל והלחותי של דרום תל אביב, האפריקאים בגינת לוינסקי, מתעטפים בשמיכות. זה לא הרגל אפריקאי מוזר וגם יתושים אין כאן כרגע, אלא עכברים וחולדות. המון עכברים וחולדות. אם אאלץ להעריך, אומר שעל כל אדם, לבן או שחור, שגר באזור התחנה המרכזית, ישנם לפחות 10 עכברים. אני עובר בשקט ליד האפריקאים הישנים ורואה איך כנופיות קטנות של עכברים מטפסות עליהם ועוברות דרך רכושם, בחיפוש אחר מזון ואולי אפילו פצע גלוי על רגל חשופה, ללעוס בו. באותו זמן, השמאל מתחיל להתפזר מההפגנה במרכז העיר, בה צועקים על העבדות שבכלכלה המודרנית, אך שוכחים מהעבדות של האבטלה; בה כועסים על מתקני שהייה, אבל בורים לעובדה, שאזור התחנה המרכזית, הוא מתקן שהייה לכל דבר ואחד מהמוזנחים שבהם. דוקא אלה שצועקים על כך שכלא יכול להיות כלכלי או חינוכי ולא מחייב סורגים פיזים, צריכים להבין שהתחנה המרכזית, היא כלא לכל דבר והגבולות, גם אם אינם רשמיים, ידועים לכולם וגם המחיר על חצייתם. אבל נחזור לכך בהמשך. העכברים שלנו מובילים אותנו לבעיה השניה באזור – הבעיה התברואתית. 

ערמות זבל מחוץ לנווה שאנן 11 (אבל נפוץ בכל האזור)

ערמות של זבל, כמו בתמונה, פרוסות בשלל מקומות. גם המקומות הנקיים, מטונפים. לעיתים, העכברים הנעים בתוך הערמות הללו, ממש מנפיחים בהן רוח חיים, עת שקיות זזות לכאן ולכאן, נקרעות ומכורסמות מבפנים, בריקוד מסריח וחייזרי שלבסוף פורצים מתוכו, בקריעה פתאומית, שלל מזיקים ומכרסמים. כל כך הרבה מהם ישנם, שאלה מהאפריקאים שיכולים פיזית, מטפסים על מצללות הברזל של גינת לווינסקי, המצלות מהשמש ביום ומצילות מהרפש בלילה, ומטילים צל אדם על הקרקע שתחתיהם, עליה ישנים שאר חבריהם, צללי האדם המערבי.

"תיקרתו של אדם אחד, היא רצפתו של אחר" – שינה על הסככות המתכתיות של ספסלי גינת לווינסקי

את ההומלסים נוטים רבים לבלבל עם הבעיה השלישית – אלכוהוליסטים ונרקומנים. גם כאן המשטרה לא עושה דבר ולעומת ההומלסים, שמתכנסים במספר מקומות בודדים וככל המתאפשר להם, אינם מפריעים לסביבתם, השיכורים והנרקומנים, הם סכנה של ממש, הנעה בין מטרד של קבצנות, דרך התעלפות או חירבון בכניסה לעסק שלך ועד מעשי שוד ופריצות לבתים.

מימין לשמאל: נרקומן מחטט באשפה ברחוב נווה שאנן – שיכור אפריקאי משתמש במדרגה בחזית לעסק ככרית ברחוב סלומון – נרקומן מעולף בכניסה לחנות ברחוב ארלינג'ר – נרקומן מנומנם בכניסה למכולת ברחוב סלמה

22:00 בלילה: אני מתקדם לתוך הרחובות הפנימיים, לעבר רחוב נווה שאנן. התחנה הישנה שוקקת חיים בערב שבת, שהוא ערב הבילוי הראשי שם. מרבית האפריקאים לבושים בבגדים מחוייטים ומכופתרים למיניהם. חלק מהצעירים מנסים לדמות את הסטריאוטיפ האמריקאי לאיזה ראפרים מדומיינים. אחד חולף על פני בחליפה לבנה לחלוטין, כולל כובע לבן, כאילו הרגע פסע מתוך קליפ של לו בגה. באופן כללי האווירה טובה ואפילו קרניבלית ברחוב נווה שאנן. בסטיונרים אפריקאים משווקים כל דבר, שאנו הגדרנו כפסולת. כל כמה מטרים יש בר או מועדון, ממנו בוקעות מוזיקות שונות וריקודים שכמותם לא הכרתי (הרבה מהם, הם גברים צעירים מחוסרי עבודה, שמשתכרים כדי להעביר את הזמן – לא בשונה מאיתנו). הדבר היחיד שמסגיר בפני, בשלב הזה, שהאפריקאים יודעים שהקרנבל הזה הוא סוג של שקר, הוא דוכני התמונות שלהם, בהם ניתן להצטלם על רקע של מקום טוב יותר (בדרך כלל מראה טרופי עם ים ודקלים) ולקבל את התמונה במקום או באופן דיגיטלי. בראשי חשבתי, שאולי היה מספיק להציג תמונה של האזורים של ת"א, שטורחים לטפל בהם ("תראו אותי, אני ברמת אביב!") ובכלל, מה זה אומר עלינו, שפליטים מאפריקה מצטלמים על רקע נופים מומצאים, בגלויותיהם מ"ישראל".

ישראל היפה

22:15 בנווה שאנן פינת בני ברק, יש מעין מוסך מאולתר, בו מתקנים ומוכרים אופניים. אם כי אינני שוטר, ראיתי יותר מידי אפריקאים נוסעים על זוג אופניים אחד ומחזיקים ביד אחת זוג נוסף לצידם (תמונה שזכורה לי היטב מהילדות בבת-ים, בהם חברים מהשכונה היו נוסעים לתל-אביב, לגנוב אופניים ולמכור אותם ביפו). מבחינתי זוהי עברת רכוש קלה וחצי לגיטימית של אנשים במצוקה, אך צריך להכיר בכך שהיא אמיתית.

אם גנבו לכם אופניים לאחרונה או שאתם מחפשים לרכוש זוג גנוב – נווה שאנן פינת בני ברק

 החל מ-22:00 הרוכלים מתחילים להתקפל ומרביתם אינם שם עד 22:30. המועדונים והברים ממשיכים לעבוד. אני פונה חזרה לתוך התחנה הישנה ונתקל באיום הראשון שלי, בסקירה של דרום העיר. בחור ישראלי מאט לידי עם רכבו ומסתכל לעברי במבט תוהה. לא גדלתי במקומות שחסו עלי מדברים שכאלה. אני מיד מבין אותו ומסמן לו עם האצבע "לא". אני לא זונה ממין זכר.

24:00 ירדתי מערבה והתחלתי ללכת על צל'נוב, שגם הוא מסמל גבול אפרטהייד בלתי רשמי. שלוש נערות אמריקאיות הולכות בלבוש מינימלי, אל עבר מרכז העיר, ערומות לחלוטין מהדעות המגובשות אצלנו בארץ לגבי השחורים.

24:30 ג'יפ של מג"ב נכנס דרך רחוב ראש פינה, אל נווה שאנן. שוטרת ושוטר צעירים יורדים ממנו, בזמן שנהג הג'יפ מתקדם באיטיות לצידם. יש להם משימה פשוטה – לסגור את כל העסקים האפריקאים. זה לא משהו שתקראו עליו וזה כמובן לא מגובה באיזה חוק ברור (לתל אביב אין שעת סגירה, בניגוד לדוגמה לגבעתיים, אלא נדרשים רישיונות לילה להפעלת עסק אחרי חצות. בכל מקרה, הטיפול בכך הוא בידיי הפקחים ולא מג"ב ואופן הטיפול הוא על ידי דו"חות ולא סגירה בצעקות עם אלות שלופות. מה עוד שזה מופעל רק כלפי העסקים האפריקאים ורק באזור מסויים). השוטר מצוייד בכפפות גומי והשוטרת מסתובבת עם אלה שלופה. "יאללה לסגור מהר!" הם צועקים, בעודם נכנסים בזה אחר זה, לברים ומועדונים ומגרשים את יושביהם ובעליהם ומבצעים הלכה למעשה, נוהל עוצר. תושב שכונה מספר לי, שזה בכדי למנוע שיכורים בשעות מאוחרות. בשכונה רוויית  העכברים הזאת, מכירים את המשחק ולאחר שהחתולים במדים ממשיכים, הרבה עסקים נפתחים שוב, רק עם דלת סגורה.

מי שלא מבין, עלול לחשוב שבעיות הפשיעה של השכונות הללו, דורשות אכיפה שכזאת. המציאות היא (וזו הבעיה הרביעית) שהמשטרה מטפלת רק בבעיות הקלות לטיפול ובעצם אין אכיפה. בסימטאות שאני נכנסתי אליהן, אף ניידת לא עוברת. במאורות הסמים שעברתי לצידן, הם לא דורכים. עם הזונות, שברור על פניהן וגופן כי הן מוכות ומסוממות, הם לא מדברים. בנרקומנים המתעלפים ומזריקים בכניסה לעסקים ובתים, איש לא נוגע. למען האמת, הסיבוב הזה של מג"ב, באזור 12 בלילה, יהיה הפטרול האחרון, שממש יכנס לעומק השכונה. כל השאר יחלפו במהירות על הצירים הראשיים בלבד.

02:35 אני עולה ברחוב הנגב, לכיוון רחוב השרון, מרחק של מטרים ספורים ממנחם בגין, אך החושך והעובדה שהאזור מת לחלוטין בלילה, הופך אותו למוקד זנות רחוב וסמים. זונה ישראלית-רוסיה, שואלת אותי, אם אני מעוניין. "לא תודה", אני עונה. "מה קרה? אני לא יפה בעינייך?" אני לא רואה ערך בלציין את העובדה, שאינני נמשך לפנים נגועות בדלקות וצלקות, בשילוב עם גוף שואתי, המותרס רק על ידי חזה בולט, ספק סיליקוני, ספק מורם עד גבול היכולת של העור להימתח, באיזה מענה מינימאלי לסטנדרטים הכי נמוכים של חברתנו להגדרת האישה. "לא הערב" אני עונה בנימוס ובראשי משלים "ולא כל עוד אני נושם". בעודי עובר אותה, אל עבר העלטה של הרחובות, שרק אנשים המחפשים תחת או מחט לתקוע הולכים בהם, היא צועקת לעברי: "תיזהר מהסודנים!". מפגן הסולידאריות הזה מעביר בי רעד: אפילו הן, שהולכות ברחובות האלה כל לילה ונדמה שכבר לא נותר להן מה להפסיד – אפילו הן פוחדות מהסודנים. האם קפצתי מעל הפופיק? אני מסתכל למטה על כפות רגליי ענודות הכפכפים וחושב על מה שאמרו לי נהגי המוניות בתחנה הישנה: "ככה אתה מסתובב? איך תברח ככה?!"

03:00 אני מאחורי התחנה המרכזית עכשיו. כבר שעות שלא ראיתי בן אדם לבן והמראה של בוריס, שומר בירידה לחניון התחנה, שם יש מועדון של טורקים ופיליפינים (עוד אחד מהשילובים הקלאסים של התחנה המרכזית), מרגיש לי כמעט כמו תגלית אנתרופולגית. אני יושב ומדבר איתו במשך שעה, מוריד את העברית שלי לרמה קלוקלת, שתתאים לשלו. אני מניח שזה מתבקש, לאור מינימום הפתיחות שלנו הישראלים, לשפתם שלהם (חוץ ממניין קללות השגורות ומוכנות לשיגור מפי כל נער ישראלי).

כנראה שהפרתי חוק שידוע לכל בתחנה המרכזית של הלילה, כי גם בוריס שואל בפליאה, מדוע אני מסתובב בכפכפים.  לקראת בוקר, אני חוזר לכיוון רחוב הרכבת ודוכן נטוש בכניסה לנווה שאנן, מציג זוג כפכפים שעדיין תלויים על ברזליו. בשכונה בה הכל מוצף בזבל מהביל ועדיין יש מי שיחטט בו בכדי לחפש מטמון, כדוגמת חולצה מוכתמת או פחית, ראיתי בזה סימן, שאיש לא לוקח את הכפכפים.

כפכפים: איך תברח איתם?!

יום ראשון 3.6.2012:

היום התעכבתי והגעתי לשכונה רק בסביבות חצות (הפעם עם נעליים). התחלתי בשכונת התקווה, באזור השיפודיות והשווארמיות שעל רחוב האצ"ל. בהליכה לצד המסעדות והשוק, מהר מאוד אתה מבין שהאפריקאים ממש לא "מציפים את השכונה". שלא כמו בנווה שאנן, השכונה היא עדיין ישראלית, כמעט באופן אבסולוטי. בתחנה המרכזית, על כל עסק ישראלי, ישנם שלושה עסקים אפריקאים ועל כל אדם לבן, 200 שחורים. פה בתקווה, יש אולי עשרה עסקים אפריקאים (חלקם לא הרבה יותר מנישה עם שני מדפים) ועל כל אפריקאי שעובר ברחוב, ישנם עשרות ומאות לבנים. בכלל ניכר כי יש צביעות מסויימת בטענות כלפי האפריקאים בשכונת התקווה, היות ומרבית העסקים נעזרים בעובדים אפריקאים, בעיקר בשוק ובמסעדות.

אפריקאים במסעדות, בניקוי הפחים של השוק, בטיפול בציפורים בחנות חיות ואפילו בשיפוץ של רחוב התקווה עצמו

בנוסף לאלו, ישנה גם העסקה על בסיס מזדמן, בקנה מידם עצום. מאוד בדומה לזונות, נאספים עשרות ומאות אפריקאים, בפינות ידועות לכל, ומחכים לגבר ישראלי שיבוא ויעמיס אותם. המוכר במאפיה מספר לי, שהם כבר למדו "הכושים האלה". בהתחלה היו משלמים להם 50-100 שקל ליום עבודה והיום הם כבר שוחטים אותם ב-150, אפילו 200 שקל (תחום הנע בין קצת, להרבה פחות, משכר המינימום וכמובן ללא מיסים וביטוח).

02:30  במסעדת בוסי, ברחוב האצ"ל 41, יש עדיין הרבה אנשים. העובדים והקליינטים במרביתם הם שחורים. גם במסעדת קיסר הסמוכה, לקוחות אפריקאים. גם בשוק וגם בכל החנויות והעסקים (במהלך היום), נהנים מהקלינטורה האפריקאית. וזה לא רק העסקים הקטנים…

אורנג' בשילוט באנגלית לכרטיסי חיוג על גבי חזית התחנה המרכזית (הרבה מאוד אנשים נהנים מהעוגה הכושית, תוך כדי שהם קוראים לגרשה)

03:30 אני ממשיך הלאה על רחוב ההגנה, לעבר התחנה המרכזית ועוצר לצלם מספר כרזות לקורס ה"הגנה עצמית" הידוע לשמצה:

פוסטרים לקורס "הגנה עצמית" בחסות ברוך מזרל ובן ארי, לצד הבושה שבעירוב נשים וגברים והצדק החברתי של ארקדי גאידמק

תוך שתי דקות נעצר לצידי, בחריקת גלגלים, ג'יפ פולקסווגן לבן וגדול ובתוכו שני רעולי פנים. "אמרו לנו שצילמת פה! מה אתה עושה פה?!" צועק עלי אחד מהם במבטא ערבי. "אני עיתונאי…" אני עונה, במידה מסויימת של הפרזה. "אתם מאבטחים את השכונה?" אני שואל כשנופל לי האסימון על מעשיהם. הם מאשרים ואחרי תחקיר קצר, אני משוחרר לדרכי והם ממשיכים לטוס לאורכה ורוחבה של השכונה, כל הלילה. בהמשך אני רואה גם בחור ערבי שאני מכיר מפארק דרום, מאזור הפחונים, שמרכז תל-אביבים לא דורכים בו לעולם (וחלקם אף לא מודעים לקיומו). הוא ואחרים מנהלים שם כנופיות במוסדות גמילה לנרקומנים, עם קשרים הדוקים לג'ואריש ולמשפחות אחרות מיפו. הוא מדבר עם בעלי בר אפריקאי, כפי שראיתי אותם מדברים רבות בעבר עם בעלי מועדוני קלפים ובתי זונות ישראלים. ודאי מסביר לו מדוע כדאי לו שיהיה לו גב טוב לצידו ושתאונות קורות כל הזמן. מצד אחד מקבלים (ככל הנראה) כסף להגן על שכונת התקווה (\לתקוף את האפריקאים) ומהצד השני סוחטים ועובדים עם הסודנים והאריתראים, שעם רובם הם גם חולקים שפה משותפת.

04:30 הר-ציון פינת סלמה. מצד אחד 4 זונות רוסיות עומדות בשורה ומצד שני, ממש מולי, עומד נרקומן, שכנראה חיסל את כל ורידיו ומזריק ישירות לתוך השוק שלו, שניות לפני שהוא צולל לריצפה. כאן, שלא כמו במרכזית, יש אור, יש בתי מגורים מעליהם ואפילו מאפיה וקיוסק מולם, שעובדים 24 שעות ביממה. כאן חולפות ניידות כל הזמן. חולפות – לא עוצרות.

05:00 חזרתי אחורה לתחנה ולרחוב הגליל. נהג מונית נוסע באיטיות לצידי. עשה ארבעה סיבובים סביב הבלוק, עד שהתייאש מהפוטנציאל לזיין אותי (ואני חשבתי שהעובדה שאני גבר תפגום באיכות התחקיר שלי, כי לא אחשף לסכנה של אונס והטרדה מינית. מצד שני, גם נאמר לי שהגבר שיעשה זאת יהיה שחור).

יום שני 4.6.2012:

יצאתי לסיור יום ברחובות שכונת התקווה – כל רחובות שכונת התקווה. אני מעריך כי משהו כמו 10% מתושביה הנוכחיים הם אפריקאים (ומתוכם חלק לא מבוטל בכלל אתיופים, ישראלים לכל דבר). שלא כמו במרכזית, אין פה בעיה תברואתית או הומלסים ונרקומנים. דיור מוזנח דוקא יש ואלו הבתים הגרועים ביותר, בהם משתכנים האפריקאים. גם כאן ברורה הצביעות, שהרי אלו הם בעלי הדירות של שכונת התקווה עצמם, שמשכירים להם את הנכסים הללו (וגם לא ממש ברור אם ישנם אחרים שיסכימו לגור בחלק מהדירות הללו). גם השלטים ברחוב ואפילו משרדי התיווך, כבר מפרסמים באנגלית. דוקא כאן, בשכונת התקווה שנותרה לבנה (לפחות בקונטקסט הישראלי-אפריקאי) וללא הומלסים ו"כנופיות" של אפריקאים בלילה, יש הרבה כתובות נאצה על הבתים (לעומת נווה שאנן, שם לא ראיתי אפילו אחת).

ימין- ששון פינת אצ"ל. שמאל למעלה – ששון פינת אצ"ל. שמאל למטה – התקוה 78. במרכז למטה – מול סמדר 44

אולי יש כאן גם עדות לאי הבנה של השמאל את הגאוגרפיה והדמוגרפיה של הבעיה, כי הגרפיטי הנגדי, נמצא כולו באזור התחנה המרכזית. הימין והשמאל מרססים כל אחד, דוקא במקומות בהם לא ממש חולקים עליהם ושאינם מקור בעייתם (אפילו על פי הראייה הסובייקטיבית האישית שלהם). מאוד מזכיר לי את חווית הרשת, בה אנשים התמכרו ללדבר עם המסכימים איתם ולחשוב שזהו העולם.

גרפיטי הנמצא במקומות שונים באזור התחנה המרכזית החדשה

יום רביעי 6.6.2012:

24:30 אני הולך במעלה סלמה לקראת סמטת עובד, כשאני רואה שלל דפים מודבקים על הבניינים שבסביבה:

מימין – סמטת עובד 32: מוזנח, באזור רע ועם אנטנה סלולארית על הגג. משמאל – "בוכרים משכירים לסודנים מועדון – עסק לא חוקי. הדיירים מתנגדים."

02:00 אחרי חמישה ימים בפטרולים בתחנה המרכזית (שלישי היה חסר אירועים לחלוטין ולכן לא מצויין), נחשפתי לאירוע אלימות פיזית בפעם הראשונה. אני מגיע בדיוק לסוף קטטה, בגינת לווינסקי. שני שיכורים אפריקאים, ניסו ללכת מכות מסיבה כזאת או אחרת, ולא נראה שזה כל כך הלך להם. השוטרים מהתחנה, שנמצאת ממש בתוך הגינה עצמה, ראו בעניין עילה מספקת למעצר\עיכוב ולקחו ארבעה אנשים לתוך התחנה, מתוכם בחור אחד (אסלן למיטב שמיעתי) באזיקים, למרות שהקטטה נגמרה עוד לפני שהגיעו והופרדה על ידי האפריקאים בגינה בעצמם.

מימין – השוטרים מבררים מי היה מעורב בקטטה. משמאל – אסלן באזיקים ושלושה אחרים נלקחים לתחנה

יום שישי 8.6.2012:

חמישי חולף ללא ארועים ולכן אני מחליט להכפיל את היומיים הנותרים לי ולהגיע גם ביום וגם בלילה. אני מגיע באזור 13:00 לגינת לוינסקי, שם כבר החלו לחלק מזון, כמו בכל יום, אנשים פרטיים ולא המדינה. בצד השני של הגינה, ישראלים שמגיעים כל שישי, מנגנים ביחד עם האפריקאים. מאחור עומדת ספריה קטנה, בה מלמדים אפריקאים עברית ובעיקר מראים לתיירים ועיתונאים, שכאן מלמדים אפריקאים עברית.

מימין – תיירים בחלק ממסע בשכונות המצוקה ומשמאל – אפריקאים עומדים בטור לאוכל שהכינו להם ישראלים מתנדבים

14:00 אני ממשיך לנווה שאנן פינת לוינסקי. "גינת" חול קטנה, מוסתרת מאחורי גדרות ובניין, היא משכנן של זונה או שתיים, שמאיישות אותה בדרך כלל בלילה. אלו הזונות ה"גמורות" ביותר שראיתי, שבקושי עומדות על הרגליים וספק אם ממש מרגישות כשמזיינים\אונסים אותן, בעבור עשרות שקלים בודדים או לעיתים חופן אגרופים. אני קראתי למקום "גינת הקונדומים", על שם הפרחים הצבעוניים, הצומחים שם כל לילה, להזכיר לאנשי היום, או לפחות לנסות, שקיימים גם אנשי הלילה.

מימין – פריחת הבוקר לאור יום ובצללים ומשמאל – ה"גינה" עצמה

לא שלבד תכנון יכול להסביר את כל התחלואות של האזור הזה, אבל הוא בהחלט גורם משמעותי. רובנו לא מבינים זאת, כי אנו לא עוברים באזורים האלה בלילה. אבל אנחנו לא עוברים שם בלילה, בגלל שהם לא מתוכננים טוב. כך גן ילדים תמים באור, הופך לסיוט ברחוב אלם בחושך.

גן משחקים בסוף רחוב גוש עציון. הפלאש הוסיף אור שאינו שם. הגינה תחומה על ידי חומות גבוהות והצמחיה מבטלת את שדה הראיה של הבניינים בסביבה.

זה מזמן ידוע שהשמש, היא כלי המניעה הטוב ביותר שיש לנו, לפחד ופשיעה. אלו כבר מוסכמות מקובלות בתכנון ערים, שאור מוריד פשיעה, מלבד כאשר האזור הוזנח לחלוטין. אזור התחנה הישנה הוא אזור שכזה. זהו אזור אליו השוטרים לא נכנסים וגם אם כן, לא אוכפים. זהו בעצם המקום שבו עיריית ת"א ומדינת ישראל,  עוד כשהחליטו לבנות את התחנות המרכזיות שם (וביחוד החדשה), הכריזו על הקמת מדינת עניים בארץ ישראל (שהיא מדינת הפליטים). במקום הזה, בו ההזנחה בכל עבר מכריזה בגלוי שלאיש לא אכפת ממה שקורה כאן, גם אור היום לא מהווה מחסום לתופעות העוני והפשע.

מימין לשמאל: תאי צפיה ברחוב פין – זונות ברחוב פין – נרקומנים מבשלים ומשתמשים לאור יום ברחוב פין פינת סלומון

מבין הזונות, הנרקומנים, השיכורים, הסרסורים וסוחרי הסמים, שבשכונת נווה שאנן ודרומה משם, בודדים בלבד הם אפריקאים. הרוב הכמעט מוחלט הם ישראלים, שהמדינה ויתרה עליהם. דוקא האפריקאים, עם הברים והמועדונים, הופכים את האזור, לפחות בעיניי, בפעם הראשונה מזה שנים, ללגיטימי במידה מסויימת. ודוקא אחרי שמג"ב מסיימים את סיבוב הפגע וברח שלהם וסוגרים את הברים והמועדונים, נוצרת תחושה מסוכנת, כאשר אתה נותר יחסית לבד ברחוב.

יש גם מקום לטענות שהועלו לגבי ג'נטריפיקציה של דרום תל אביב. כבר עכשיו הרבה בניינים נבנים בסביבת התחנה המרכזית וכנראה, יחסית לתל אביב, במחירים זולים במיוחד. אני לא סבור שזה באמת יקרה, עד אשר יהרסו את התחנה המרכזית (או קצת לפני). אבל ניסיוני אומר שכשחברות ענק מתחילות לבנות בסביבה, הן בדרך כלל יודעות לאן נושבת הרוח – הרבה פעמים, הם אומרים לה לאן לנשוב – ולרוב, היא מעיפה איתה פליטים בהתחלה ותושבי שכונות מקוריים לאחר מכן.

פרוייקט הענק של גינדי ברחוב הרכבת 66. אחד מעשרות מבנים שמורמים כעת באזור נווה שאנן.

האבסורד הוא, שאף אחד מהפרוייקטים האלה לא מעסיק את האפריקאים. לפחות בשני מבנים שראיתי, היו אלה פלסטינים שעסקו בבניה – שזה כבר אבסורד על אבסורד, כי זה היה סגירת השערים לעובדים הפלסטינים בישראל, בשנות ה-90, שהביאה לגל העובדים הזרים מכלתחילה. זה קרה אחרי גל פיגועים של מאות ואלפי הרוגים וגם שמאלני יפה-נפש וגם ימני מילטריסט, יהיו חייבים להודות, שהפלסטינים מהווים סכנה גדולה יותר, מאשר האפריקאים (לא שאני נגד העסקה של אילו מהם). אבל בארץ הבהלות, מחליפים סכנה בסכנה; שעיר לעזאזל בשעיר לעזאזל.

סוף דבר:

זה שאין תימוכין סטטיסטים להיקף הפשיעה שטוענים כלפי הזרים, זה כבר ידוע ואני לא טורח לצטט את דוח"ות המשטרה והכנסת בנושא. הבעיה היא שיש דיווח יתר בתקשורת, על הפשיעה שבכל זאת ישנה. אפריקאי שגונב למישהי פלאפון ונותן לה איזה מרפק או אגרוף בכדי לעשות זאת, מגיע לעיתונים. ישראלי שיעשה זאת, לא מגיע לשם. לא רק זאת, אלא שהוא מדווח שוב בהעמדה לדין ושוב בגזר דין. כך נוצרת תחושה של פשיעה לא נגמרת, בשילוב עם כותרות כמו "שוב תקיפה…" ביחד עם הקיטלוג של העבריין, כנתין זר או מסתנן (ועוד יותר גרוע כשיש מי שמרכז את כל הדיווחים הללו ואפילו סטטוסים מהפייסבוק ומציג אותם ללא הקבלה לכמות הפשיעה המקבילה בחברה הישראלית). אני מנסה לדמיין איך זה היה נראה, אם כל פעם שמזרחי או אשכנזי היה מבצע עבירה, היו מציינים את מוצאו בעיתון. מצד שני, האפריקאים עצמם, לא נוטים להגיש תלונות על התקפות כלפיהם, מתוקף מעמדם הרעוע בארץ והפחד מהמשטרה. בכל מקרה, בשבוע הזה ספציפית, לא דווחו אירועים פליליים של אפריקאים באזור דרום תל אביב, אבל כך נראה האזור בכל זאת:

2.6 תקיפה חמורה \ ניסיון רצח – סודני הותקף על ידי ישראלי בשדרות הר ציון ב-4 בבוקר. הועבר לבית החולים במצב קשה.

4.6 תאונת דרכים – רכב פגע בארבעה אנשים במנחם בגין 19. שלושה פצועים קל, אחת בינוני-קשה.

5.6 קטטה המונית – ויכוח בקיוסק בין אריתראי לישראלי, הופך לקטטה גדולה בין ישראלים לאפריקאים, ככל הנראה ביוזמת הישראלים (המשטרה בחרה לא לדווח על האירוע, מה שלא קורה באירועים בהם אשמים אפריקאים וגם כמות העצורים הישראלים מרמזת על היוזמה). אריתראי אחד נפצע קל עד בינוני.

7.6 ניסיון רצח – גבר בן 41 נורה על ידי שכנו ונפצע באורח בינוני עד קשה.
8.6 רצח – צעיר ירושלמי נדקר למוות במאפיה בה עבד, בדרך ההגנה, על ידי עובד אחד.

 

אין ספק שישנה בעיית פשיעה ואלימות בדרום תל אביב. אין ספק שהיא מלובה ומבוססת, על ידי אזור התחנה המרכזית. אבל האפריקאים הם מרכיב בתוך הפאזל הזה ואפילו קורבנות משותפים שלו, ולא מלכי העולם שם. מלבד קומץ תקיפות מיניות (שדווחו שוב ושוב ושוב), מרבית הפשיעה האפריקאית היא פנימית (בינם לבין עצמם), או נובעת ממצוקת עבודה שאנו כופים עליהם (גניבות אופניים ופלאפונים, מכירת סמים קלים וקומץ של נערים העוסקים בזנות). הרבה פעמים יש גורמים ישראלים שמעורבים בפשיעה הזאת, אם לא מנהלים אותה, ובכל מקרה זו פשיעה של כסף קטן (גם אם לעיתים יש פגיעה פיזית קשה שמתלווה לה), שכבר אמרו במשטרה בעצמם שהייתה נמנעת, אם היו נותנים להם לעבוד. עיקר הבעיה עם פשיעה של אפריקאים, היא כפי שציין בפני חבר, "אפקט הטרור". ממש כמו הפחד הלא רציונלי מקסאמים וכדומה (שסטטיסטית הם שוליים לחלוטין בתמונת המוות והפציעות בישראל – מקרים בודדים בשנה), כך גם ישנו פחד אמוציונלי, כלפי האדם השחור ופשיעתו. יש בזה אלמנט אפלייתי כמובן, אך צריך לזכור שזה אלמנט שטופח במשך שנים בסרטים, לובה על ידי המנהיגים שלנו וחשוב מכל, הוזנח על ידי מערכות החינוך שלנו.

בכל זאת, בניגוד לדעה השמאלנית הרווחת, כשאתה מסתובב בלילה, מאזור התחנה הישנה ועד סלמה, התחושה נעה בין פחד, לפחד מוות. אין ספק שכמות כזאת של אנשים שלא עובדים ואין להם בית, בשילוב עם נרקומנים, שיכורים, זונות, סוחרי סמים ופושעים אחרים, זה לא קוקטייל חיובי. אבל זה הקוקטייל של אזור התחנה כבר שנים. הייתי אומר שהאפריקאים רק הדגישו אותו ושהבעיה העיקרית איתם, נובעת מצפיפות אוכלוסין ובעיות תברואה שמתלוות לה.

התכנון העירוני באזור מעודד פשיעה. המשטרה שלא מתערבת בפשיעה השוטפת, אלא רק במקרים חריגים, משמרת את המצב. העירייה שלא דואגת לכמות מספקת של פחי זבל ושירותים ציבוריים, דואגת שכל האזור יסריח וישרוץ בעכברים. ובעיקר, לא בגלל שלהם יש הכי הרבה כוח, אלא כי להם יש הכי הרבה רצון לעזור – השמאל, שלא מבין פתרונות פרקטיים מהם; שלא מבין שאת התחושה של הפחד או כעס או שנאת זרים, אי אפשר לקטוף עם סטטיסטיקות וטיעונים שכלתניים. ההפגנות למען הפליטים, היו צריכות לקרות לפני כמה שנים. עיר מקלט לפליטים, היה צריך להיות דבר שהשמאל היה צריך לשווק ממזמן ובצורה הומאנית (כי זו אכן בעיה הקיימת ברוב העולם המערבי והיינו צריכים ללמוד מכישלונם של ארגונים הומאנים ושמאלנים במקומות אחרים). הפגנות נגד פוגרומים עכשיו, היו צריכות להיות הפגנות למען השכונות והחינוך של התושבים, כבר לפני עשר שנים אם לא עשרים.

כמו המחאה החברתית הכללית, השמאל (למעט מספר פעילי שטח קטן שתמיד פעיל) יוצא להפגין רק כאשר העוולות מגיעות לסף דלתו ותמיד חושב שזה לגיטימי, שהוא ידבר בשמם של אלה שכבר עשורים חיים במיץ של הזבל, שרק עכשיו הוא מתחיל להריח.לא. אין שום קשר בין המאבק שלכם ביוקר המחיה במרכז העיר או בעיות מעמד הביניים, לבין מה שקורה בשכונות הללו ותפסיקו להגיד את זה – אתם רק מציירים את עצמכם כמנותקים לחלוטין, אם לא סובלים מפיגור קל. חושבים שאני טועה? תכנסו לרחוב סלומון ב-9 בערב (לא, זו לא חוכמה להעביר לילה אחד בגינת לוינסקי המוארת ומיושבת על ידי הרגועים והחלשים שבזרים, בצמוד לתחנת משטרה, ולחשוב שאתה מבין את דרום העיר) ופשוט תעמדו שם עד הבוקר. אני בספק אם בכלל תחזיקו מעמד שעה ולא תברחו משם.

אז כן… הימין צודק – אין פה פליטים. אף אחד לא הולך ברחובות האלה בשעות שהלכתי בהם: לא ארגוני זכויות אדם, לא המשטרה, לא תושבי שכונת התקווה ובאופן כללי, משעה 12 בלילה הייתי האדם הלבן היחיד שם (מלבד נרקומנים וזונות). האנשים שמסתובבים פה אינם פליטים והם אינם נראים כפליטים. אלו אסירים. אין אדם שיעביר לילה בתחנה הישנה ויחשוב שמישהו, מרצונו החופשי, יגור שם ועוד ברחוב או בבניינים המוזנחים של האזור. הדיירים באזור הם אסירים. ההומלסים אסירים. הנרקומנים והזונות אסירים. האפריקאים אסירים. התחנה הישנה וסביבתה הם מתקן כליאה עצום, המכיל עשרות אלפי אנשים הכלואים על הפשע החמור ביותר שידוע בעולם המערבי: עוני.

שארית שארית הפליטה

שם, בין החדשה לישנה, שם ביתם.
בין העיר שלא ישנה והשכונות שלא יכולות להעיר אותה.
שם, על מיטות הדשא, כל ערב לפני השינה,
מקריאה להם חולדה-איש, סיפור של עכברים ואנשים.
שם ולא יכול היה להיות אחרת.

לשם נועדו, להתפלל בשבעת הקומות של בית המקדש האפור,

בפני האדם הלבן, למען הכסף הירוק ודמם האדום.

שם הם היו, עוד לפני שהגיעו, עוד לפני שיצאו,

עוד לפני שידעו את העוולה, אשר הניסה רגליהם.

אולי לא הם הם, אבל כמותם.

שם בין בתי הבושת שלאורך הפין,

שבקצהו המחטטים בבשרם במחטים.

דרך הגופות השרועות על מדרכות,

שאיש לא יבדוק להן דופק (ולמי אכפת אם ישנו).

ונדרים בנסיעה עם העגלון המחטט בפחים,

כי פיקדונינו לא נחשיב ככסף;

מחטט ולא אוסף מהצדדים,

כי את הפודה אותו, לא נחשיב כאדם.

ונעצור להסתכל על הבשר המוצג בצומת סלמה-הר זיון

ונמשיך ונעלה עד לאחורי החדשה,

(המצליחים, באורח פלא, להיות אף מכוערים מפרצופה)

עד גדר ההפרדה, של הדרך המעירה: עד פה!

ונסוב חזרה אל נווה שאנן –

פליטת תרפ"א סנילית, הקוראת לגרש פליטי תשע"ב.

שם, בגבולות הקו המצטייר בין תחנות העוני והמצוקה,

בבור הספיגה של נקיפות המצפון המערבי,

בפח השחור השומר את העיר לבנה,

מי יכול היה לבוא שם? מי אם לא הם?

אולי לא הם הם, אבל כמותם.

איור בהשראת הפוסט – גדעון רימר, סטודנט שנה ג' ב"בצלאל" אקדמיה לאמנות ועיצוב, המחלקה לתקשורת חזותית

—————————————————————————————————————————–

הפוסט שקראתם עלה כ-400 ש"ח להכנה. על פני עשרה ימים של עבודה, הושקעו בו 75 שעות ברחובות דרום העיר ו-30 שעות של מחקר, כתיבה ועריכה. אם חשבתם שזו עיתונות ראויה או סתם נהנתם לקרוא, אנא שלמו כפי שאתם מעריכים את העבודה ועיזרו לי להמשיך לכתוב ולחקור, בצורה שלדעתי לפחות, לא מיוצגת בתקשורת. תודה.