מחאה לא-אלימה: יש דבר כזה?

סופ"ש אלים עבר על המחאה החברתית, מהמעצר של דפני, דרך זגוגיות הבנקים השבורות (AKA ליל הבדולר) ועד אתמול בערב, כשנעצרו, לטענתם באלימות, מפגינים בירושלים. נראה כי חלה הסלמה במדיניות והתנהלות המשטרה והמשטר כלפי המפגינים (עדות מצמררת שכדאי לקרוא) ולא חסר אצבעות מאשימות ותורות קונספירטיביות יותר ופחות, באשר למקור ההתנהלות הזאת. אם נוציא לרגע מהמשוואה את עניין ההחלטה מלמעלה, נותר הדיון על המוציעים לפועל שלמטה, דהיינו השוטרים. מדוע הם משתפים פעולה עם ההתנהלות הזאת? אבל בכדי לענות על כך, אנו צריכים קודם לשאול את עצמנו כמה שאלות…

שאלת הביצה והתרנגולת:

אתם זוכרים את הפעם הראשונה שהרבצתם לשוטר? מה לא? נו אל תיתממו לי עכשיו. תכף תגידו לי שאף פעם לא דרשתם שבן של שוטר לא ילמד עם הילד שלכם באותו בית ספר? טוב אתם לפחות זוכרים את הפעם הראשונה שעיקלתם לשוטר בית או סירבתם למכור לו אחד (לפחות באזורים הנחשבים)?

כן… הזיכרון של מעמד הביניים הוא סלקטיבי. זהו אחרי הכל המעמד השוויצרי, שרואה בעצמו זכאי לזכויות של רוב, אם לא "99%", אבל חובות מוסריות ואזרחיות, של נופש בארץ זרה. הנה טבלה, ממאמר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שאולי תרענן את זכרונכם:

שכר שוטרים במדינות שונות לפי מדד כוח קניה – שימו לב שהשכר הוא בברוטו אבל שעות העבודה שונות, כך שהשכר של השוטר הישראלי, בעצם נמוך אפילו יותר מכפי שנראה בטבלה, היות והוא עובד הרבה יותר מהאחרים.

הטבלה הזאת, דוקא מול תומכי ופעילי המחאה, שרואים בקפיטליזם הקיצוני והשלכותיו כסוג של אלימות (ובצדק), צריכה להעיד שזוהי אלימות שהופנתה כלפי השוטרים, הרבה לפני שהיא הופנתה כלפי מעמד הביניים ובצורה הרבה יותר ברוטאלית. האלימות המשטרתית איננה בעיה חברתית, אלא סממן לחברה בעייתית. חברה בה אלימות הופרטה ונוקתה מהקוניטציה השלילית שלה. חברה שהגדירה את רף הכניסה להגדרת פעולה כאלימה, בדיוק מעבר לכוח הנדרש, בכדי לעקל נכס או להניח מנעול ממתכת על שאלטר המים, של משפחה שלא יכולה לשלם את החשבון.

בדיוק כפי שתהו בשמאל, כיצד חוקי ההסתה שנועדו להגביל את חופש הדיבור הימני, לפתע החלו לשמש כנגדו, כך גם מופתעים לגלות כיצד הכוח שאיפשרנו למערכת הכלכלית, דוגמת פעולות של פינוי אנשים מביתם, לפתע פונה אלינו ומשמש לפיזור הפגנותינו ומאהלינו. איך לעזאזל הם לא רואים את ההבדל המוסרי שבין פינוי אדם לצורך בצע כסף (שהבהרנו להם במשך שנים שמותר, נדרש ואפילו חשוב, אם בקול ואם בשתיקה) לבין פינוי אדם לצורך שיבוש מהלך פוליטי או הגנה על כספומט (בוז! לא יפה!)? כששלחתם אנשים (וזכרו שאי-סירוב, הוא הסכמה; שתיקה, היא שותפות) לעשות דברים כאלה, מה חשבתם שיקרה:

נדמה לנו שאחריות מתחילה, היכן שהתוצאות של חוסרה מכות. אנו עומדים שם בצביעות בורגנית וצועקים על השוטרים בהפגנות: "אנחנו איתכם! אנחנו עושים את זה גם בשבילכם!" – (איך כשהנבוט נשלף, לפתע תמיד מתגלה אחדות גדולה). אבל אחריות איננה מתחילה, היא תמיד חלה עלינו.

אנו יוצאים היום לרחובות, במחאה על מה שבמשך שנים, אפשרנו שיקרה לשוטרים במדינת ישראל ובשקר מטונף צועקים עליהם, שהם מביישים את מדי המשטרה, שכבר לא ניתן לבוש להם יותר, כי אנחנו בעצמנו ירקנו ובזנו להם כבר עשרות שנים, לפחות מבחינה תגמולית, אם לא גם מכל השאר. למען האמת, האנשים היחידים שהם תמימים מספיק להאמין בחשיבות המשטרה למדינה, הם השוטרים עצמם. אלו רק הם, שהסכימו להמשיך לבוא לעבודה ולא הבינו את הבדיחה. ואז החלטנו גם לצעוק עליהם בהפגנות, שאפילו השקר שאמרנו להם לספר לעצמם, על כמה שהם חשובים, הוא לא נכון. אנחנו מצפים, שהשקר שהיה הכרחי, בכדי לגרום לאדם לקום לעוד משמרת של 10 שעות ומעלה בשביל שכר פתאטי, במשך שנים מחייו, יתפוגג בין רגע, כי סופסוף נפלה על מעמד הביניים התובנה, שזה לא בסדר. ממש במקרה, זה הסתנכרן עם הרגע בו מעמד הביניים, החליט שגם השכר והשכירות ,שהוא עצמו מקבל ומשלם, אינם ראויים. וממש ממש במקרה זה גם הסתנכרן עם הרגע בו מעמד הביניים, פגש את משטרת ישראל בהפגנות. ממש.

האם בכלל יש דבר כזה "מחאה לא אלימה"?

אז הפקרנו אותם. זה כבר מת. זה שווה איזכור, הפנמה ומחשבה לעתיד, אבל אני האחרון שיעסוק בשאלת הילדים "מי התחיל?". השאלה היא עכשיו, כשהמצב כבר נתון והטעויות כבר נעשו, כיצד פועלים לתקן (והפעם כמובן, גם בעבור השוטרים)? כשאנחנו מוחים, השוטרים, התקשורת המרכזית וגם חלק מהציבור, רואים במחאה כביטוי של אלימות ועבירה על החוק. עוד לפני ההפגנות האחרונות וביוחד לאחריהן, הזדעקו גם בשמאל נגד אלימות מטעם המפגינים (עוד על כך משירי אייזנר). אך האם יש בכלל דבר כזה "מחאה שקטה"?

התומכים במחאות השקטות, נוטים להיות בעלי זיכרון מעוות לגבי ההיסטוריה שלהן, ולמרביתם יש תמונה בראש, של בחורה בלונדינית שמחלקת פרחים לשוטרים, בשילוב עם ניצחון סוחף ושלום אוטופי. המציאות מאוד רחוקה מכך, אבל הבעיה היא ראשית הגדרתית. יש מחשבה אצל המפגינים, שהם לבד קובעים את האופי של המחאה, לא בשונה במיוחד, מגבר שחושב שהוא לבד יכול להחליט, אם זה סקס או אונס. בפועל, המחאה היא שקטה, רק כששני הצדדים מסכימים שהיא תהיה כזאת. כך זה עובד – לחיובי נדרשת הדדיות, לשלילי מספיקה יוזמה. על כך אמר ג'ורג' ג'קסון', מהפנתרים השחורים, בארה"ב (תרגום חופשי שלי):

"עיקרון אי-האלימות, הוא אידאל שקרי. הוא מניח את הקיום של חמלה והבנה של צדק, אצל היריב. כאשר היריב נמצא בעמדה של הפסד מקסימלי ורווח מינימאלי מהפעלת חמלה וצדק, התגובה שלו יכולה להיות אך ורק שלילית."

ויכוח פנים שמאלני:

מהירות האור הזוחלת, מזמן נעלמה בראי האחורי, של קצב הכנסת הטקסט לרשת. עוד הסימנים הכחולים על גופות המפגינים לא הספיקו להיריק ולהשחיר, וכבר נכתבו עשרות פוסטים ומאמרי דעה על האלימות במחאה. אני אצמצם את השיח הכללי הזה, לשני פוסטים, המייצגים חלק ניכר מהשמאל בארץ: גורוביץ' וארץ האמורי. הראשון טוען, שהבאנו "גול עצמי", באלימות שהוצגה בהפגנה, כי אנו מאבדים לגיטימיות וקהל להפגנות; בעוד השני טוען (גל כץ), שגורביץ בכלל לא מבין ש"ידיעות אחרונות" לא משקפים את דעת הקהל ושהתסכול ברחוב הוא כזה שמוכן ואולי אף מייחל להפגנות "שחורות" יותר (מכל הבחינות), שאולי דוקא יוסיפו לגיטימיות וקהל להפגנות.

ראשית אומר שהמסקנה של גל היא די מוזרה. במאמר שפוסל בבוז (ובצדק) את הסקרים המיניאטורים שעושה התקשורת בשביל להציג עמדות כאילו הן קונצנזוס, הוא בוחר לבסוף, לא לומר "ולכן, איננו באמת יודעים מהי דעת הקהל", אלא לסכם בדעת יחיד (שלו), לא מתומכת, שישנו ציבור רחב, עם שלל רצונות (מאלימות ועד ייצוג מזרחי במנהיגות המחאה). או במילים אחרות: "גורביץ, העיתונות לא מייצגת את דעת הקהל, תמים שכמותך. גל כץ מייצג אותה!".

אבל החוסר בתחקיר וניכוס "דעת הקהל" לכדי השלכה של דעתו של הכותב, הם נחלת התקשורת ומרבית הבלוגים כאחד. העיתונות  הקיימת היא כבר סוס מת. אלו אנחנו, הבלוגרים, שצריכים להפסיק עם ההתנהלות הזאת ולהשתדרג לקריעת תחת ובדיקות מעמיקות (ואני מקווה שתראו זאת כביקורת בונה ולא תקיפה). על כן, החלטתי לבדוק ולא להניח, איך באמת משפיעה אלימות על מחאות, על ידי סקירה של 200 שנה של מחאות לא אלימות (חקרתי 41 מחאות גדולות, אני בטוח שישנן עוד, אבל זה מהווה בסיס טוב). האם נותרו שקטות, האם הביאו את השינוי שביקשו והאם זה הושג ללא שפיכות דמים:

מחאות לא אלימות ב-200 השנים האחרונות. בסוגריים שבמקרא מופיע מספר המחאות לאותה קטגוריה.

מחאות שקטות שצלחו במטרותיהן (עברו עם העכבר מעל השנים, אם אתם מעוניינים לראות את שם המחאה, או לחצו בכדי לקרוא עליה), גם אם רק באופן חלקי, ללא אלימות משמעותית (8):
מספר השנים שנמשכה המחאה: 4, 16, 12, 10, 22, 3, 1, 0.5.
ממוצע – 8.6 שנים.

מחאות שקטות שצלחו במטרותיהן, גם אם רק באופן חלקי, ובהן נהרגו אנשים (15):
מספר השנים שנמשכה המחאה – 13, 37, 55, 1, 3, 39, 13, 1, 4, 0.5, 1, 5, 1, 1, 2.
ממוצע – 11.8 שנים.

מחאות שקטות שכשלו לאחר אלימות ו\או הרג (11):
מספר השנים שנמשכה המחאה – 3, 2, 2, 2, 5, 13, 2, 53, 1, 1, 2.
ממוצע – 7.8 שנים.

מחאות שקטות ששולבו עם מלחמה ולא ניתן להפריד ולהסיק מסקנות לגביהן (7):
מספר השנים שנמשכה המחאה – 2, 93, 4, 5, 53, 4, 3.
ממוצע – 23.4 שנים.

מסקנות ומחשבות:

ראשית, חשוב לציין שחלק מהמחאות האלה כשלו, אך היוו את התשתית למחאות שבאו אחריהן (שחלקן צלחו וחלקן כשלו בשנית). הדבר הראשון שברור מקריאה על כל המחאות האלה, זה שהפנטזיה של המוחים על איזה שינוי מהיר, חייבת להמחק ואנו צריכים להכין את עצמנו לתהליך ארוך מאוד (לפחות עוד 7 שנים מבחינה סטטיסטית עד לשינוי של ממש).

הדבר השני שבולט, הוא השקר המגולם באיחודן של כל המחאות הללו, תחת הכותרת "מחאות שקטות". בהסתכלות היסטורית, על הארועים המוגדרים כמחאות שקטות או לא אלימות, ניתן לומר שהימין צודק – המחאה בישראל היא לא מחאה שקטה – זו מחאה אילמת. כדי להגיע לרמה של מחאה שקטה, אנחנו צריכים קודם להשתדרג לשביתות גדולות; להפגנות משבשות של ממש ולא בזמנים הכי מתים של השבוע, בתיאום עם המשטרה ותוך גרימה של מינימום נזק (זכוכית שבורה, בכל קנה מידה היסטורי של מחאות, היא בדיחה); להשתדרג לסרבנים ומשת"פים בגופי המשטר.

דוגמה למחאה "שקטה", שתהיה מוכרת לכם: ההתנגדות להתנתקות. הפגנות ענק, כבישים סגורים (לא לעשר דקות באמצע הלילה), עשרות אלפי שוטרים וחיילים, שצריכים פיזית להתעמת ולפנות אנשים; ועוד קומץ של התנגדויות סמי-לחימתיות, מאות ואלפי מעצרים, 60 סרבנים ושני מקרים של טרור יהודי על ערבים, שהביאו למותם של 9 אנשים. כן… התנהלות שכזאת מוגדרת כמחאה בלתי-אלימה ובסטנדרטים האלה, המחאה הנוכחית, כולל ההפגנות האחרונות, עוד לא עונה ממש על הקריטריונים של "מחאה" ובטח שלא "מחאה אלימה". בינתיים מדובר על צרור הפגנות, ללא אירועים מיוחדים וללא מטרה אחת ברורה שהושגה או נכשלה, באופן חד משמעי. אז תפסיקו לחשוב על כמה שאתם "עושים היסטוריה". עושים הווה, עושים עתיד. היסטוריה נקבעת על ידי אלה שיבואו אחרינו ואם הם יהיו דומים לנו, אז גם הם יהיו עסוקים מידי ב"לעשות היסטוריה", מכדי שיהיה להם זמן לקרוא וללמוד אותה.

התנגדות להתנתקות: מחאה לא-אלימה

מוות ואלימות כחלק ממחאות "בלתי אלימות" 

אז מה האפקט של אלימות על מחאות? ברשת ובציבור, כמעט באופן גורף, נראה כי האמונה היא שאלימות היא אסורה ותשמיד את המחאה. גם אם תעבוד, טוענים כי מהפכות רק עורפות את הראש ומשאירות את אותו המשטר, או שהן מובילות תמיד לדיקטטורות. אך זו היא הכללה ממש לא מייצגת (אם לא פשוט טעות מבחינה היסטורית), ממש כמו הטענה ש"מחאה חברתית לא דורשת הפגנות סוערות ועימותים". מי שמעוניין, מוזמן לסקור בעצמו את המחאות\מהפכות שהבאתי ולראות שהרבה מהן החליפו, בתהליך ובמחיר דמים, משטרים דכאנים או מעיקים, בדמוקרטיות, פחות או יותר, לגיטימיות. הוא יראה גם שאין ממש דוגמאות לשינוי משטר או צורת תפעולו, שלא מערבות אלימות ושפיכות דמים (מקרים בודדים בלבד, שאין בינם לבין ישראל של ימינו הקבלה).

כשאתם מדברים על "מחאה לא אלימה" וטוענים שאלו צלחו בעבר, דבר ראשון דעו לכם, שבמאתיים שנים האחרונות, קרוב ל-80% מההפגנות הלא אלימות, עירבו מקרי מוות (חלקן באלפים), ובודדות בלבד, הצליחו להמנע מאלימות, מכל סוג שהוא, ועדיין לייצר השג משמעותי. גם המחאות שמוזכרות לרוב בהקשר זה, כדוגמת דור הפרחים והמחאה נגד מלחמת ויטנאם, עירבו כמויות אסטרונומיות של אלימות ומבלי לחקור לעומק, סתם בעמוד הויקיפדיה לגבי הנושא, ספרתי ארבעה הרוגים.

דם כדלק

מרתקת בהקשר של כיצד מקרי מוות "מתדלקים" מחאות, היא הדוגמא של מהפכת הקטיפה או המחאה העדינה, של צ'כוסלובקיה. מבלי להיכנס יותר מידי לעומק (מפאת אורך הטקסט), אומר שהייתה שם התנגדות שקטה למשטר והחלו הפגנות קטנות עד בינוניות, שנעו בין דממה, ללא יותר מצעקות ברחוב. השינוי, לפי דעתי ודעת רבים, הגיע ב- 17.11.1989. כ-15 אלף מפגינים כותרו על ידי כוחות משטרה והוכו באכזריות. שוטר סמוי שהיה בקהל, נותר שוכב על הריצפה (כנראה בכדי שלא תיחשף זהותו) ולאחר שפוזרו המפגינים, נאסף על ידי חבריו במשטרה. המפגינים לא ידעו זאת ומבחינתם זו הייתה גופת סטודנט, שהמשטר הכחיש שהרג. למחרת אותה ההפגנה, תחנת הרדיו "אירופה החופשית", פירסמה, שאכן נהרג מפגין ושהוא סטודנט, ששמו מרטין סמיד (Martin Šmíd). בדיעבד זה לא היה ולא נברא, אבל הזעזוע היטה את הכף והוציא מאות אלפים לרחובות, כולל את אלו שעד אז לא היו בטוחים בלגיטימיות של המחאה בכלל. תוך כמה חודשים המשטר הוחלף ושנה לאחר מכן נערכו בחירות דמוקרטיות, בפעם הראשונה מאז 1946.

במחאות, הדם של העקורים והמסרבים להשתרש, הוא הנהר הסוחף אחריו, את הנטועים והמפחדים להעקר.

המקרה של מרטין סמיד, מדגים בעיניי את החשיבות של המוות והאלימות במחאות, דוקא בגלל שהוא לא היה אמיתי. זה מעיד על כך, שבעצם זה לא המתים שמתדלקים את המחאה, אלא קדושת החיים המופרת. מוות של בני אדם, הוא המחיר הנדרש לתשלום בעבור שינוי. חשוב להדגיש: המוות והאלימות כמעט בכל המחאות השקטות של ה-200 שנים האחרונות, יצאו (לפחות בהתחלה) מידי המשטר וכלפי המוחים. דהיינו זה לא המחיר הנדרש על ידי המפגינים, אלא המחיר אותו דורשת המדינה ואותו צריכים המפגינים להיות מוכנים לשלם, בכדי לרכוש את זכויותיהם.

מרטין סמיד גם מייצר אצלי קווים מקבילים, בין הסערה שנוצרה שם, בגלל טעות של שוטרים ושיתוף של המידע (הכוזב), אל מול הסערה שנוצרה פה בארץ, בעקבות המעצר של דפני, שכבר מודים במשטרה, שהיה טעות (בנוסף לבית המשפט, שתקף את המעצרים האלה באופן כללי), והשיתוף של התמונות מהארוע. עוד עדות לכיצד אלימות מתדלקת מחאות.

מחאת הקטיפה בצ'כוסלובקיה

אך נשאלת השאלה, האם מחאה עם מקרי מוות או אלימות, היא מחיר לגיטימי לדרישות של "יוקר מחיה"? האם חילופי משטר הקפיטליזם הקיצוני ומדיניות הרווחה-חה-חה, משולים לחילופי המשטרים שנעשו במחאות האחרות שסוקרו כאן?

מבחינת הימין (או לפחות הימין הכלכלי), קפיטליזם וגרורותיו לא הורג אף אחד ולכן, מחאה שתוביל לאלימות או הרוגים, אינה מוצדקת, מתוקף הדין האתולוגי של שן תחת שן. אבל הקפיטליזם כן הורג אנשים. הוא בדרך כלל לא יורה בהם, אלא סתם לוקח להם את התרופות שהם צריכים; את העבודה שיכולה להאכיל אותם; את האוויר והמים הנקים, שהיו מונעים מהם סרטן; הוא אפילו הורג אותם דרך תכנון והפקרה; ועוד שלל מיסי מוות עקיפים שכאלה (מבלי לדבר על הקונטקסט המתבקש של מלחמות ישראל, הפליטים והכלכלה שמאחוריהן). בשורה התחתונה, אלפים ועשרות  אלפים מתים כל שנה, תחת המשטר הזה. הבעיה היא, שהמערכת הפלילית, לא קושרת אחריות במרחק כזה. אבל זה לא אומר שהיא איננה. להפך! זוהי מהות המחאה: קפיטליזם קיצוני וההתנהלות הדורסנית שמתלווה אליו, היא חטא ופשע. על כן, ודאי שלא נוכל למצוא את ההצדקה החוקית למעשינו – זהו החוק עצמו, שכנגדו אנו מוחים.

אבל בוא ונאמר שהמשטר לא הורג אף אחד בישראל, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף. בואו ונפנטז גם, שכל הסרטים האלה ודומיהם, הם שקרים ומשחקי עריכה בלבד. אז אומר לכם, שבניגוד לתפישה הרווחת, גם בהרבה מדינות אחרות, המחאות לא היו סביב מקרי מוות או אלימות פיזית ברורה (גם אם המוות שבא בעקבותן הוא זה שלבסוף הביא את השינוי). הן היו על אותן העוולות שחוזרות שוב ושוב: מאסרי ועיכובי שווא (אפילו אם ליום ובמיוחד בבתי הכלא האלה), עבודה מכבדת, מיסים סבירים, חינוך, רפואה, חופש עיתונות ודיבור, אפליות "בינוניות", הפסקת מלחמות וכיבושים וכדומה.

עכשיו בוא ונאמר (כפי שאומרים רבים), שישראל היא לא יוון או ספרד הקורסות, והנתונים לא קשים עד כדי הצדקה של אלימות (ולא אכנס לדיון לגבי הנכונות של הדברים). הרי שהטענה הזאת היא בבסיסה קריאה להמתנה עד אשר נגיע למצבן, אשר כביכול, לטענת הטוענים, כן מצדיקה את האלימות הזאת. מהבחינה הזאת, מחאה צריכה לשמור את אצבעה על הדופק וככל שהעתיד מדביק את העבר, כך גדלה ההצדקה להפעיל בהווה, את הכוח הנדרש, בכדי למנוע את ההתגשמות הקטסטרופלית, שנלמדה על ידי ההיסטוריה. במילים אחרות: אין שום סיבה שנפעל באותה הדרך הפאסיבית והבלתי אלימה, שהובילה מדינות לקריסתן (ובסופו של דבר לאלימות קשה יותר).

אז?

אז אין לכם לגיטימיות ולא תהיה. תקחו נשימה ולשחרר. למחאות אין אף פעם לגיטימיות בתוך המשבצת בה הם מוחים. הלגיטימיות שלכם נגזרת מידיעת העבר, צפיית העתיד והסבל של ההווה. אתם לא הרוב (גם אם סקרים מטופשים של 500 איש אומרים אחרת) ואתם לא ה-99%. אתם המעט הפעיל, שעושה למען עצמו ולמען זולתו, למרות שזו אולי לא מבינה זאת. שאיפה ונשיפה – מפסיקים להקשיב לסיסמאות שאנחנו צועקים בהפגנות ונזכרים בנתונים. עניים, חסרי השכלה, מובטלים ובאופן כללי השכבות החלשות (כולל השוטרים), מצביעות ימין-קפיטליסטי, אם לא דתי ומיליטנטי. זה אירוניה כואבת, אך ידועה. אתם לא "סוחפים את המדינה". מבחינה היסטורית, לפי הממוצע, ייקח לכם עוד כמה שנים עד אשר תגיעו לנקודה הזאת. תצאו מהפייסבוק שלכם ותצאו מה-300 מטר רבוע, של ההפגנות שלכם. בתי הקפה מלאים באנשים שלא אכפת להם והשכונות מלאות באנשים, שחושבים שאתם מפונקים עד שטנים, או פשוט אין להם את הזמן לעסוק בזה. לרוב, כמו כל רוב (שסכין אינו צמודה לגרונו), לא אכפת יותר מידי והוא פחות מעוניין בקונספירציות, שאתם טוענים לקיומן בהון-שלטון-עיתון שלכם, ויותר בהון-שלטון-חשבון (חשמל, מים, ארנונה וכדומה). ולשם צריכה לפנות המחאה. אל המקום שבו היא עצמה טוענת שנמצא הכוח – אל ההון; אל הכלכלה ואל הכיס של האזרח.

המחאה הנוכחית מופעלת על ידי קומץ ובשיאה הביאה מאות אלפים בלבד וגם זה להופעות מוזיקליות כיפיות ולא ממש הפגנה. מתוך אלה, מספיק גשם או לחות גבוהה, בכדי שיוותרו על נוכחות. מתוך אלה שנותרו, הזמן הארוך (לפחות עוד כמה שנים טובות) וההתקדמות המעטה, תייאש אותם ותדלדל את נוכחותם (כפי שכבר ברור בהשוואה לשנה שעברה). ומתוך מה שנשאר מאלה, האנשים שיהיו מוכנים להיות מעורבים בהפגנות אלימות, היא אפסית (ושוב אני מדגיש, הפגנה אלימה היא לא בהכרח, הפגנה שבה המפגינים הם אלימים, אלא פשוט הפגנה שיש בה אלימות). זה לא אומר שצריך לזנוח את הגישה הזאת, אלא שהגיעה זמנה של המחאה להתבגר ולהשתדרג לרמות של מחאות שקטות, כפי שהן באמת קרו היסטורית. זה בעיקר אומר מעבר מהגישה האידיאולוגית, של ראש בקיר ועשייה טורית, אל פעולות מקבילות ו…

פרקטיקליות:

ושוב מפאת אורך הטקסט, אהיה חייב להעביר את החלק הזה, לפוסט הבא ובו אדבר על כיצד עושים סוציאליזם מלמטה. לא מכס ראש הממשלה, שלא נישב בו, אנו או נציגנו, בזמן הקרוב, אלא מהרחובות והבתים. אדבר על ההלאמה של הנכסים שלנו, לא על ידי חקיקה, שלא נגיע אליה בעתיד הנראה לעין, אלא בשיטות שעבדו במחאות העבר.

סוף דבר:

אז בעצם, אין יותר מידי דוגמאות היסטוריות ל"מחאות לא אלימות" והבודדות שישנן, הן לא אלו שתמיד מתייחסים ולוקחים מהן דוגמה, האנשים שדורשים שהמחאה תשאר שקטה. יתרה מכך, האנשים האלה מאמינים, שהעובדה שמופעל כלפיהם כוח, היא עדות בפני עצמה, לכך שהמחאה האילמת שלנו היא אפקטיבית.

על כך אשאל: היכן מניחים שוברי גלים?

אם מנהיגי מחאה היו נבחרים על ידי המנהיגים שנגדם הם מוחים, ההנהגה הנוכחית הייתה נבחרת שוב ושוב (אין לי שום דבר אישי נגדם. זו דוקא החמידות והתמימות הזאת שהיא בעייתית). אם דרך הפעולה של המחאה הייתה לבחירתם, הסובלימציה חסרת יכולת השינוי של הפגנות אילמות, שלא בימי עסקים ולא במרכזי עסקים, הייתה האופציה העדיפה עליהם. זה לא ששוברים את ההפגנות שלכם עם כוחות משטרה, כי מודאגים מהן. ביבי והשוטרים אולי לא מסכימים עמכם, אבל הם לא באמת חושבים שאם הם לא יהיו שם, תציתו בניינים. להפך, כל עוד לממשל יש את היכולת לבחור היכן לשבור את הגלים והציבור מאמין שהמאבק צריך להיות היכן שהגלים נשברו, הם ימשיכו לשים את שוברי הגלים שלהם בהפגנות שלכם ומול האוהלים שלכם, כמו כספת ריקה, שהונחה בכדי להיות פתיון לגנבים; כמו פתח ניקוז השומר על הסכר מעומס יתר.

ההפגנות אמורות להפריע למשטר ולכלכלה ואם הן לא, אין בהן טעם. ההפגנות של המחאה שלנו, מפריעות בעיקר לנו. ביבי לא מתעניין בפייסבוק מלא הכעס שלכם ולחולדאי לא באמת אכפת מחלון אחד שבור. אז איך נראית מחאה שקטה רצינית? היא מקצינה בשלבים ובאיטיות, אל מול האדישות או האלימות המופנית כלפיה. הפרק של ההפגנות לבדן, כבר מיצה את עצמו. עכשיו צריך להוסיף כלים אחרים (עוד על כך בפוסט הבא), שדוגמה התחלתית ועדינה מאוד להם, היא ארוע ה"לילה שחור".

ואם נסרב להשתדרג, ללמוד מהעבר ולקבל את העובדה שהמחאה תהיה גם אלימה (לא מיוזמתנו, אלא על ידי הכרחתינו) ולהוסיף לה אפיקים חדשים, אז אולי התיאור הבא, יהיה תקף גם לנו:

וכבר עתה, פחות משנתיים לתוך המחאה החברתית, אפשר לעלות על התלולית הנכונה ולהביט תל-אביבה, ועם העיניים הנכונות, כמעט ואפשר לראות את הסימן שהותירה הגאות – המקום הזה בו לבסוף נשבר הגל ונסוג לאחור.
(ציטוט-עיוות של האנטר ס. תומפסון, ביחס לדור הפרחים, שאני מקווה שלא יהיה נכון גם למחאתנו)

—————————————————————————————————————————–

הפוסט שקראתם, הוא תוצר של 7 ימים של עבודה והושקעו בו כ-40 שעות של מחקר, כתיבה ועריכה. אם חשבתם שזו עיתונות ראויה או סתם נהנתם לקרוא, אנא שלמו כפי שאתם מעריכים את העבודה ועיזרו לי להמשיך לכתוב ולחקור, בצורה שלדעתי לפחות, לא מיוצגת בתקשורת. תודה.