מחאה לא-אלימה: יש דבר כזה?

סופ"ש אלים עבר על המחאה החברתית, מהמעצר של דפני, דרך זגוגיות הבנקים השבורות (AKA ליל הבדולר) ועד אתמול בערב, כשנעצרו, לטענתם באלימות, מפגינים בירושלים. נראה כי חלה הסלמה במדיניות והתנהלות המשטרה והמשטר כלפי המפגינים (עדות מצמררת שכדאי לקרוא) ולא חסר אצבעות מאשימות ותורות קונספירטיביות יותר ופחות, באשר למקור ההתנהלות הזאת. אם נוציא לרגע מהמשוואה את עניין ההחלטה מלמעלה, נותר הדיון על המוציעים לפועל שלמטה, דהיינו השוטרים. מדוע הם משתפים פעולה עם ההתנהלות הזאת? אבל בכדי לענות על כך, אנו צריכים קודם לשאול את עצמנו כמה שאלות…

שאלת הביצה והתרנגולת:

אתם זוכרים את הפעם הראשונה שהרבצתם לשוטר? מה לא? נו אל תיתממו לי עכשיו. תכף תגידו לי שאף פעם לא דרשתם שבן של שוטר לא ילמד עם הילד שלכם באותו בית ספר? טוב אתם לפחות זוכרים את הפעם הראשונה שעיקלתם לשוטר בית או סירבתם למכור לו אחד (לפחות באזורים הנחשבים)?

כן… הזיכרון של מעמד הביניים הוא סלקטיבי. זהו אחרי הכל המעמד השוויצרי, שרואה בעצמו זכאי לזכויות של רוב, אם לא "99%", אבל חובות מוסריות ואזרחיות, של נופש בארץ זרה. הנה טבלה, ממאמר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שאולי תרענן את זכרונכם:

שכר שוטרים במדינות שונות לפי מדד כוח קניה - שימו לב שהשכר הוא בברוטו אבל שעות העבודה שונות, כך שהשכר של השוטר הישראלי, בעצם נמוך אפילו יותר מכפי שנראה בטבלה, היות והוא עובד הרבה יותר מהאחרים.

שכר שוטרים במדינות שונות לפי מדד כוח קניה – שימו לב שהשכר הוא בברוטו אבל שעות העבודה שונות, כך שהשכר של השוטר הישראלי, בעצם נמוך אפילו יותר מכפי שנראה בטבלה, היות והוא עובד הרבה יותר מהאחרים.

הטבלה הזאת, דוקא מול תומכי ופעילי המחאה, שרואים בקפיטליזם הקיצוני והשלכותיו כסוג של אלימות (ובצדק), צריכה להעיד שזוהי אלימות שהופנתה כלפי השוטרים, הרבה לפני שהיא הופנתה כלפי מעמד הביניים ובצורה הרבה יותר ברוטאלית. האלימות המשטרתית איננה בעיה חברתית, אלא סממן לחברה בעייתית. חברה בה אלימות הופרטה ונוקתה מהקוניטציה השלילית שלה. חברה שהגדירה את רף הכניסה להגדרת פעולה כאלימה, בדיוק מעבר לכוח הנדרש, בכדי לעקל נכס או להניח מנעול ממתכת על שאלטר המים, של משפחה שלא יכולה לשלם את החשבון.

בדיוק כפי שתהו בשמאל, כיצד חוקי ההסתה שנועדו להגביל את חופש הדיבור הימני, לפתע החלו לשמש כנגדו, כך גם מופתעים לגלות כיצד הכוח שאיפשרנו למערכת הכלכלית, דוגמת פעולות של פינוי אנשים מביתם, לפתע פונה אלינו ומשמש לפיזור הפגנותינו ומאהלינו. איך לעזאזל הם לא רואים את ההבדל המוסרי שבין פינוי אדם לצורך בצע כסף (שהבהרנו להם במשך שנים שמותר, נדרש ואפילו חשוב, אם בקול ואם בשתיקה) לבין פינוי אדם לצורך שיבוש מהלך פוליטי או הגנה על כספומט (בוז! לא יפה!)? כששלחתם אנשים (וזכרו שאי-סירוב, הוא הסכמה; שתיקה, היא שותפות) לעשות דברים כאלה, מה חשבתם שיקרה:

נדמה לנו שאחריות מתחילה, היכן שהתוצאות של חוסרה מכות. אנו עומדים שם בצביעות בורגנית וצועקים על השוטרים בהפגנות: "אנחנו איתכם! אנחנו עושים את זה גם בשבילכם!" – (איך כשהנבוט נשלף, לפתע תמיד מתגלה אחדות גדולה). אבל אחריות איננה מתחילה, היא תמיד חלה עלינו.

אנו יוצאים היום לרחובות, במחאה על מה שבמשך שנים, אפשרנו שיקרה לשוטרים במדינת ישראל ובשקר מטונף צועקים עליהם, שהם מביישים את מדי המשטרה, שכבר לא ניתן לבוש להם יותר, כי אנחנו בעצמנו ירקנו ובזנו להם כבר עשרות שנים, לפחות מבחינה תגמולית, אם לא גם מכל השאר. למען האמת, האנשים היחידים שהם תמימים מספיק להאמין בחשיבות המשטרה למדינה, הם השוטרים עצמם. אלו רק הם, שהסכימו להמשיך לבוא לעבודה ולא הבינו את הבדיחה. ואז החלטנו גם לצעוק עליהם בהפגנות, שאפילו השקר שאמרנו להם לספר לעצמם, על כמה שהם חשובים, הוא לא נכון. אנחנו מצפים, שהשקר שהיה הכרחי, בכדי לגרום לאדם לקום לעוד משמרת של 10 שעות ומעלה בשביל שכר פתאטי, במשך שנים מחייו, יתפוגג בין רגע, כי סופסוף נפלה על מעמד הביניים התובנה, שזה לא בסדר. ממש במקרה, זה הסתנכרן עם הרגע בו מעמד הביניים, החליט שגם השכר והשכירות ,שהוא עצמו מקבל ומשלם, אינם ראויים. וממש ממש במקרה זה גם הסתנכרן עם הרגע בו מעמד הביניים, פגש את משטרת ישראל בהפגנות. ממש.

האם בכלל יש דבר כזה "מחאה לא אלימה"?

אז הפקרנו אותם. זה כבר מת. זה שווה איזכור, הפנמה ומחשבה לעתיד, אבל אני האחרון שיעסוק בשאלת הילדים "מי התחיל?". השאלה היא עכשיו, כשהמצב כבר נתון והטעויות כבר נעשו, כיצד פועלים לתקן (והפעם כמובן, גם בעבור השוטרים)? כשאנחנו מוחים, השוטרים, התקשורת המרכזית וגם חלק מהציבור, רואים במחאה כביטוי של אלימות ועבירה על החוק. עוד לפני ההפגנות האחרונות וביוחד לאחריהן, הזדעקו גם בשמאל נגד אלימות מטעם המפגינים (עוד על כך משירי אייזנר). אך האם יש בכלל דבר כזה "מחאה שקטה"?

התומכים במחאות השקטות, נוטים להיות בעלי זיכרון מעוות לגבי ההיסטוריה שלהן, ולמרביתם יש תמונה בראש, של בחורה בלונדינית שמחלקת פרחים לשוטרים, בשילוב עם ניצחון סוחף ושלום אוטופי. המציאות מאוד רחוקה מכך, אבל הבעיה היא ראשית הגדרתית. יש מחשבה אצל המפגינים, שהם לבד קובעים את האופי של המחאה, לא בשונה במיוחד, מגבר שחושב שהוא לבד יכול להחליט, אם זה סקס או אונס. בפועל, המחאה היא שקטה, רק כששני הצדדים מסכימים שהיא תהיה כזאת. כך זה עובד – לחיובי נדרשת הדדיות, לשלילי מספיקה יוזמה. על כך אמר ג'ורג' ג'קסון', מהפנתרים השחורים, בארה"ב (תרגום חופשי שלי):

"עיקרון אי-האלימות, הוא אידאל שקרי. הוא מניח את הקיום של חמלה והבנה של צדק, אצל היריב. כאשר היריב נמצא בעמדה של הפסד מקסימלי ורווח מינימאלי מהפעלת חמלה וצדק, התגובה שלו יכולה להיות אך ורק שלילית."

ויכוח פנים שמאלני:

מהירות האור הזוחלת, מזמן נעלמה בראי האחורי, של קצב הכנסת הטקסט לרשת. עוד הסימנים הכחולים על גופות המפגינים לא הספיקו להיריק ולהשחיר, וכבר נכתבו עשרות פוסטים ומאמרי דעה על האלימות במחאה. אני אצמצם את השיח הכללי הזה, לשני פוסטים, המייצגים חלק ניכר מהשמאל בארץ: גורוביץ' וארץ האמורי. הראשון טוען, שהבאנו "גול עצמי", באלימות שהוצגה בהפגנה, כי אנו מאבדים לגיטימיות וקהל להפגנות; בעוד השני טוען (גל כץ), שגורביץ בכלל לא מבין ש"ידיעות אחרונות" לא משקפים את דעת הקהל ושהתסכול ברחוב הוא כזה שמוכן ואולי אף מייחל להפגנות "שחורות" יותר (מכל הבחינות), שאולי דוקא יוסיפו לגיטימיות וקהל להפגנות.

ראשית אומר שהמסקנה של גל היא די מוזרה. במאמר שפוסל בבוז (ובצדק) את הסקרים המיניאטורים שעושה התקשורת בשביל להציג עמדות כאילו הן קונצנזוס, הוא בוחר לבסוף, לא לומר "ולכן, איננו באמת יודעים מהי דעת הקהל", אלא לסכם בדעת יחיד (שלו), לא מתומכת, שישנו ציבור רחב, עם שלל רצונות (מאלימות ועד ייצוג מזרחי במנהיגות המחאה). או במילים אחרות: "גורביץ, העיתונות לא מייצגת את דעת הקהל, תמים שכמותך. גל כץ מייצג אותה!".

אבל החוסר בתחקיר וניכוס "דעת הקהל" לכדי השלכה של דעתו של הכותב, הם נחלת התקשורת ומרבית הבלוגים כאחד. העיתונות  הקיימת היא כבר סוס מת. אלו אנחנו, הבלוגרים, שצריכים להפסיק עם ההתנהלות הזאת ולהשתדרג לקריעת תחת ובדיקות מעמיקות (ואני מקווה שתראו זאת כביקורת בונה ולא תקיפה). על כן, החלטתי לבדוק ולא להניח, איך באמת משפיעה אלימות על מחאות, על ידי סקירה של 200 שנה של מחאות לא אלימות (חקרתי 41 מחאות גדולות, אני בטוח שישנן עוד, אבל זה מהווה בסיס טוב). האם נותרו שקטות, האם הביאו את השינוי שביקשו והאם זה הושג ללא שפיכות דמים:

מחאות לא אלימות ב-200 השנים האחרונות. בסוגריים שבמקרא מופיע מספר המחאות לאותה קטגוריה.

מחאות לא אלימות ב-200 השנים האחרונות. בסוגריים שבמקרא מופיע מספר המחאות לאותה קטגוריה.

מחאות שקטות שצלחו במטרותיהן (עברו עם העכבר מעל השנים, אם אתם מעוניינים לראות את שם המחאה, או לחצו בכדי לקרוא עליה), גם אם רק באופן חלקי, ללא אלימות משמעותית (8):
מספר השנים שנמשכה המחאה: 416121022310.5.
ממוצע – 8.6 שנים.

מחאות שקטות שצלחו במטרותיהן, גם אם רק באופן חלקי, ובהן נהרגו אנשים (15):
מספר השנים שנמשכה המחאה – 133755133913140.515112.
ממוצע – 11.8 שנים.

מחאות שקטות שכשלו לאחר אלימות ו\או הרג (11):
מספר השנים שנמשכה המחאה – 3222513253112.
ממוצע – 7.8 שנים.

מחאות שקטות ששולבו עם מלחמה ולא ניתן להפריד ולהסיק מסקנות לגביהן (7):
מספר השנים שנמשכה המחאה – 293455343.
ממוצע – 23.4 שנים.

מסקנות ומחשבות:

ראשית, חשוב לציין שחלק מהמחאות האלה כשלו, אך היוו את התשתית למחאות שבאו אחריהן (שחלקן צלחו וחלקן כשלו בשנית). הדבר הראשון שברור מקריאה על כל המחאות האלה, זה שהפנטזיה של המוחים על איזה שינוי מהיר, חייבת להמחק ואנו צריכים להכין את עצמנו לתהליך ארוך מאוד (לפחות עוד 7 שנים מבחינה סטטיסטית עד לשינוי של ממש).

הדבר השני שבולט, הוא השקר המגולם באיחודן של כל המחאות הללו, תחת הכותרת "מחאות שקטות". בהסתכלות היסטורית, על הארועים המוגדרים כמחאות שקטות או לא אלימות, ניתן לומר שהימין צודק – המחאה בישראל היא לא מחאה שקטה – זו מחאה אילמת. כדי להגיע לרמה של מחאה שקטה, אנחנו צריכים קודם להשתדרג לשביתות גדולות; להפגנות משבשות של ממש ולא בזמנים הכי מתים של השבוע, בתיאום עם המשטרה ותוך גרימה של מינימום נזק (זכוכית שבורה, בכל קנה מידה היסטורי של מחאות, היא בדיחה); להשתדרג לסרבנים ומשת"פים בגופי המשטר.

דוגמה למחאה "שקטה", שתהיה מוכרת לכם: ההתנגדות להתנתקות. הפגנות ענק, כבישים סגורים (לא לעשר דקות באמצע הלילה), עשרות אלפי שוטרים וחיילים, שצריכים פיזית להתעמת ולפנות אנשים; ועוד קומץ של התנגדויות סמי-לחימתיות, מאות ואלפי מעצרים, 60 סרבנים ושני מקרים של טרור יהודי על ערבים, שהביאו למותם של 9 אנשים. כן… התנהלות שכזאת מוגדרת כמחאה בלתי-אלימה ובסטנדרטים האלה, המחאה הנוכחית, כולל ההפגנות האחרונות, עוד לא עונה ממש על הקריטריונים של "מחאה" ובטח שלא "מחאה אלימה". בינתיים מדובר על צרור הפגנות, ללא אירועים מיוחדים וללא מטרה אחת ברורה שהושגה או נכשלה, באופן חד משמעי. אז תפסיקו לחשוב על כמה שאתם "עושים היסטוריה". עושים הווה, עושים עתיד. היסטוריה נקבעת על ידי אלה שיבואו אחרינו ואם הם יהיו דומים לנו, אז גם הם יהיו עסוקים מידי ב"לעשות היסטוריה", מכדי שיהיה להם זמן לקרוא וללמוד אותה.

התנגדות להתנתקות: מחאה לא-אלימה

התנגדות להתנתקות: מחאה לא-אלימה

מוות ואלימות כחלק ממחאות "בלתי אלימות" 

אז מה האפקט של אלימות על מחאות? ברשת ובציבור, כמעט באופן גורף, נראה כי האמונה היא שאלימות היא אסורה ותשמיד את המחאה. גם אם תעבוד, טוענים כי מהפכות רק עורפות את הראש ומשאירות את אותו המשטר, או שהן מובילות תמיד לדיקטטורות. אך זו היא הכללה ממש לא מייצגת (אם לא פשוט טעות מבחינה היסטורית), ממש כמו הטענה ש"מחאה חברתית לא דורשת הפגנות סוערות ועימותים". מי שמעוניין, מוזמן לסקור בעצמו את המחאות\מהפכות שהבאתי ולראות שהרבה מהן החליפו, בתהליך ובמחיר דמים, משטרים דכאנים או מעיקים, בדמוקרטיות, פחות או יותר, לגיטימיות. הוא יראה גם שאין ממש דוגמאות לשינוי משטר או צורת תפעולו, שלא מערבות אלימות ושפיכות דמים (מקרים בודדים בלבד, שאין בינם לבין ישראל של ימינו הקבלה).

כשאתם מדברים על "מחאה לא אלימה" וטוענים שאלו צלחו בעבר, דבר ראשון דעו לכם, שבמאתיים שנים האחרונות, קרוב ל-80% מההפגנות הלא אלימות, עירבו מקרי מוות (חלקן באלפים), ובודדות בלבד, הצליחו להמנע מאלימות, מכל סוג שהוא, ועדיין לייצר השג משמעותי. גם המחאות שמוזכרות לרוב בהקשר זה, כדוגמת דור הפרחים והמחאה נגד מלחמת ויטנאם, עירבו כמויות אסטרונומיות של אלימות ומבלי לחקור לעומק, סתם בעמוד הויקיפדיה לגבי הנושא, ספרתי ארבעה הרוגים.

דם כדלק

מרתקת בהקשר של כיצד מקרי מוות "מתדלקים" מחאות, היא הדוגמא של מהפכת הקטיפה או המחאה העדינה, של צ'כוסלובקיה. מבלי להיכנס יותר מידי לעומק (מפאת אורך הטקסט), אומר שהייתה שם התנגדות שקטה למשטר והחלו הפגנות קטנות עד בינוניות, שנעו בין דממה, ללא יותר מצעקות ברחוב. השינוי, לפי דעתי ודעת רבים, הגיע ב- 17.11.1989. כ-15 אלף מפגינים כותרו על ידי כוחות משטרה והוכו באכזריות. שוטר סמוי שהיה בקהל, נותר שוכב על הריצפה (כנראה בכדי שלא תיחשף זהותו) ולאחר שפוזרו המפגינים, נאסף על ידי חבריו במשטרה. המפגינים לא ידעו זאת ומבחינתם זו הייתה גופת סטודנט, שהמשטר הכחיש שהרג. למחרת אותה ההפגנה, תחנת הרדיו "אירופה החופשית", פירסמה, שאכן נהרג מפגין ושהוא סטודנט, ששמו מרטין סמיד (Martin Šmíd). בדיעבד זה לא היה ולא נברא, אבל הזעזוע היטה את הכף והוציא מאות אלפים לרחובות, כולל את אלו שעד אז לא היו בטוחים בלגיטימיות של המחאה בכלל. תוך כמה חודשים המשטר הוחלף ושנה לאחר מכן נערכו בחירות דמוקרטיות, בפעם הראשונה מאז 1946.

במחאות, הדם של העקורים והמסרבים להשתרש, הוא הנהר הסוחף אחריו, את הנטועים והמפחדים להעקר.

המקרה של מרטין סמיד, מדגים בעיניי את החשיבות של המוות והאלימות במחאות, דוקא בגלל שהוא לא היה אמיתי. זה מעיד על כך, שבעצם זה לא המתים שמתדלקים את המחאה, אלא קדושת החיים המופרת. מוות של בני אדם, הוא המחיר הנדרש לתשלום בעבור שינוי. חשוב להדגיש: המוות והאלימות כמעט בכל המחאות השקטות של ה-200 שנים האחרונות, יצאו (לפחות בהתחלה) מידי המשטר וכלפי המוחים. דהיינו זה לא המחיר הנדרש על ידי המפגינים, אלא המחיר אותו דורשת המדינה ואותו צריכים המפגינים להיות מוכנים לשלם, בכדי לרכוש את זכויותיהם.

מרטין סמיד גם מייצר אצלי קווים מקבילים, בין הסערה שנוצרה שם, בגלל טעות של שוטרים ושיתוף של המידע (הכוזב), אל מול הסערה שנוצרה פה בארץ, בעקבות המעצר של דפני, שכבר מודים במשטרהשהיה טעות (בנוסף לבית המשפטשתקף את המעצרים האלה באופן כללי), והשיתוף של התמונות מהארוע. עוד עדות לכיצד אלימות מתדלקת מחאות.

מחאת הקטיפה בצ'כוסלובקיה

מחאת הקטיפה בצ'כוסלובקיה

אך נשאלת השאלה, האם מחאה עם מקרי מוות או אלימות, היא מחיר לגיטימי לדרישות של "יוקר מחיה"? האם חילופי משטר הקפיטליזם הקיצוני ומדיניות הרווחה-חה-חה, משולים לחילופי המשטרים שנעשו במחאות האחרות שסוקרו כאן?

מבחינת הימין (או לפחות הימין הכלכלי), קפיטליזם וגרורותיו לא הורג אף אחד ולכן, מחאה שתוביל לאלימות או הרוגים, אינה מוצדקת, מתוקף הדין האתולוגי של שן תחת שן. אבל הקפיטליזם כן הורג אנשים. הוא בדרך כלל לא יורה בהם, אלא סתם לוקח להם את התרופות שהם צריכים; את העבודה שיכולה להאכיל אותם; את האוויר והמים הנקים, שהיו מונעים מהם סרטן; הוא אפילו הורג אותם דרך תכנון והפקרה; ועוד שלל מיסי מוות עקיפים שכאלה (מבלי לדבר על הקונטקסט המתבקש של מלחמות ישראל, הפליטים והכלכלה שמאחוריהן). בשורה התחתונה, אלפים ועשרות  אלפים מתים כל שנה, תחת המשטר הזה. הבעיה היא, שהמערכת הפלילית, לא קושרת אחריות במרחק כזה. אבל זה לא אומר שהיא איננה. להפך! זוהי מהות המחאה: קפיטליזם קיצוני וההתנהלות הדורסנית שמתלווה אליו, היא חטא ופשע. על כן, ודאי שלא נוכל למצוא את ההצדקה החוקית למעשינו – זהו החוק עצמו, שכנגדו אנו מוחים.

אבל בוא ונאמר שהמשטר לא הורג אף אחד בישראל, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף. בואו ונפנטז גםשכל הסרטים האלה ודומיהםהם שקרים ומשחקי עריכה בלבד. אז אומר לכם, שבניגוד לתפישה הרווחת, גם בהרבה מדינות אחרות, המחאות לא היו סביב מקרי מוות או אלימות פיזית ברורה (גם אם המוות שבא בעקבותן הוא זה שלבסוף הביא את השינוי). הן היו על אותן העוולות שחוזרות שוב ושוב: מאסרי ועיכובי שווא (אפילו אם ליום ובמיוחד בבתי הכלא האלה), עבודה מכבדת, מיסים סבירים, חינוך, רפואה, חופש עיתונות ודיבוראפליות "בינוניות", הפסקת מלחמות וכיבושים וכדומה.

עכשיו בוא ונאמר (כפי שאומרים רבים), שישראל היא לא יוון או ספרד הקורסות, והנתונים לא קשים עד כדי הצדקה של אלימות (ולא אכנס לדיון לגבי הנכונות של הדברים). הרי שהטענה הזאת היא בבסיסה קריאה להמתנה עד אשר נגיע למצבן, אשר כביכול, לטענת הטוענים, כן מצדיקה את האלימות הזאת. מהבחינה הזאת, מחאה צריכה לשמור את אצבעה על הדופק וככל שהעתיד מדביק את העבר, כך גדלה ההצדקה להפעיל בהווה, את הכוח הנדרש, בכדי למנוע את ההתגשמות הקטסטרופלית, שנלמדה על ידי ההיסטוריה. במילים אחרות: אין שום סיבה שנפעל באותה הדרך הפאסיבית והבלתי אלימה, שהובילה מדינות לקריסתן (ובסופו של דבר לאלימות קשה יותר).

אז?

אז אין לכם לגיטימיות ולא תהיה. תקחו נשימה ולשחרר. למחאות אין אף פעם לגיטימיות בתוך המשבצת בה הם מוחים. הלגיטימיות שלכם נגזרת מידיעת העבר, צפיית העתיד והסבל של ההווה. אתם לא הרוב (גם אם סקרים מטופשים של 500 איש אומרים אחרת) ואתם לא ה-99%. אתם המעט הפעיל, שעושה למען עצמו ולמען זולתו, למרות שזו אולי לא מבינה זאת. שאיפה ונשיפה – מפסיקים להקשיב לסיסמאות שאנחנו צועקים בהפגנות ונזכרים בנתונים. עניים, חסרי השכלה, מובטלים ובאופן כללי השכבות החלשות (כולל השוטרים), מצביעות ימין-קפיטליסטי, אם לא דתי ומיליטנטי. זה אירוניה כואבת, אך ידועה. אתם לא "סוחפים את המדינה". מבחינה היסטורית, לפי הממוצע, ייקח לכם עוד כמה שנים עד אשר תגיעו לנקודה הזאת. תצאו מהפייסבוק שלכם ותצאו מה-300 מטר רבוע, של ההפגנות שלכם. בתי הקפה מלאים באנשים שלא אכפת להם והשכונות מלאות באנשים, שחושבים שאתם מפונקים עד שטנים, או פשוט אין להם את הזמן לעסוק בזה. לרוב, כמו כל רוב (שסכין אינו צמודה לגרונו), לא אכפת יותר מידי והוא פחות מעוניין בקונספירציות, שאתם טוענים לקיומן בהון-שלטון-עיתון שלכם, ויותר בהון-שלטון-חשבון (חשמל, מים, ארנונה וכדומה). ולשם צריכה לפנות המחאה. אל המקום שבו היא עצמה טוענת שנמצא הכוח – אל ההון; אל הכלכלה ואל הכיס של האזרח.

מפת השליטה בתקשורת הישראלית

המחאה הנוכחית מופעלת על ידי קומץ ובשיאה הביאה מאות אלפים בלבד וגם זה להופעות מוזיקליות כיפיות ולא ממש הפגנה. מתוך אלה, מספיק גשם או לחות גבוהה, בכדי שיוותרו על נוכחות. מתוך אלה שנותרו, הזמן הארוך (לפחות עוד כמה שנים טובות) וההתקדמות המעטה, תייאש אותם ותדלדל את נוכחותם (כפי שכבר ברור בהשוואה לשנה שעברה). ומתוך מה שנשאר מאלה, האנשים שיהיו מוכנים להיות מעורבים בהפגנות אלימות, היא אפסית (ושוב אני מדגיש, הפגנה אלימה היא לא בהכרח, הפגנה שבה המפגינים הם אלימים, אלא פשוט הפגנה שיש בה אלימות). זה לא אומר שצריך לזנוח את הגישה הזאת, אלא שהגיעה זמנה של המחאה להתבגר ולהשתדרג לרמות של מחאות שקטות, כפי שהן באמת קרו היסטורית. זה בעיקר אומר מעבר מהגישה האידיאולוגית, של ראש בקיר ועשייה טורית, אל פעולות מקבילות ו…

פרקטיקליות:

ושוב מפאת אורך הטקסט, אהיה חייב להעביר את החלק הזה, לפוסט הבא ובו אדבר על כיצד עושים סוציאליזם מלמטה. לא מכס ראש הממשלה, שלא נישב בו, אנו או נציגנו, בזמן הקרוב, אלא מהרחובות והבתים. אדבר על ההלאמה של הנכסים שלנו, לא על ידי חקיקה, שלא נגיע אליה בעתיד הנראה לעין, אלא בשיטות שעבדו במחאות העבר.

סוף דבר:

אז בעצם, אין יותר מידי דוגמאות היסטוריות ל"מחאות לא אלימות" והבודדות שישנן, הן לא אלו שתמיד מתייחסים ולוקחים מהן דוגמה, האנשים שדורשים שהמחאה תשאר שקטה. יתרה מכך, האנשים האלה מאמינים, שהעובדה שמופעל כלפיהם כוח, היא עדות בפני עצמה, לכך שהמחאה האילמת שלנו היא אפקטיבית.

על כך אשאל: היכן מניחים שוברי גלים?

אם מנהיגי מחאה היו נבחרים על ידי המנהיגים שנגדם הם מוחים, ההנהגה הנוכחית הייתה נבחרת שוב ושוב (אין לי שום דבר אישי נגדם. זו דוקא החמידות והתמימות הזאת שהיא בעייתית). אם דרך הפעולה של המחאה הייתה לבחירתם, הסובלימציה חסרת יכולת השינוי של הפגנות אילמות, שלא בימי עסקים ולא במרכזי עסקים, הייתה האופציה העדיפה עליהם. זה לא ששוברים את ההפגנות שלכם עם כוחות משטרה, כי מודאגים מהן. ביבי והשוטרים אולי לא מסכימים עמכם, אבל הם לא באמת חושבים שאם הם לא יהיו שם, תציתו בניינים. להפך, כל עוד לממשל יש את היכולת לבחור היכן לשבור את הגלים והציבור מאמין שהמאבק צריך להיות היכן שהגלים נשברו, הם ימשיכו לשים את שוברי הגלים שלהם בהפגנות שלכם ומול האוהלים שלכם, כמו כספת ריקה, שהונחה בכדי להיות פתיון לגנבים; כמו פתח ניקוז השומר על הסכר מעומס יתר.

ההפגנות אמורות להפריע למשטר ולכלכלה ואם הן לא, אין בהן טעם. ההפגנות של המחאה שלנו, מפריעות בעיקר לנו. ביבי לא מתעניין בפייסבוק מלא הכעס שלכם ולחולדאי לא באמת אכפת מחלון אחד שבור. אז איך נראית מחאה שקטה רצינית? היא מקצינה בשלבים ובאיטיות, אל מול האדישות או האלימות המופנית כלפיה. הפרק של ההפגנות לבדן, כבר מיצה את עצמו. עכשיו צריך להוסיף כלים אחרים (עוד על כך בפוסט הבא), שדוגמה התחלתית ועדינה מאוד להם, היא ארוע ה"לילה שחור".

ואם נסרב להשתדרג, ללמוד מהעבר ולקבל את העובדה שהמחאה תהיה גם אלימה (לא מיוזמתנו, אלא על ידי הכרחתינו) ולהוסיף לה אפיקים חדשים, אז אולי התיאור הבא, יהיה תקף גם לנו:

וכבר עתה, פחות משנתיים לתוך המחאה החברתית, אפשר לעלות על התלולית הנכונה ולהביט תל-אביבה, ועם העיניים הנכונות, כמעט ואפשר לראות את הסימן שהותירה הגאות – המקום הזה בו לבסוף נשבר הגל ונסוג לאחור.
(ציטוט-עיוות של האנטר ס. תומפסון, ביחס לדור הפרחים, שאני מקווה שלא יהיה נכון גם למחאתנו)

—————————————————————————————————————————–
הפוסט שקראתם, הוא תוצר של 7 ימים של עבודה והושקעו בו כ-40 שעות של מחקר, כתיבה ועריכה. אם חשבתם שזו עיתונות ראויה או סתם נהנתם לקרוא, אנא שלמו כפי שאתם מעריכים את העבודה ועיזרו לי להמשיך לכתוב ולחקור, בצורה שלדעתי לפחות, לא מיוצגת בתקשורת. תודה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה המחאה החברתית, חדשות, חוץ לארץ, חינוך, עיתונות, פוליטיקה, פלילים, צרכנות, שמאל תל אביבי, תל אביב, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

22 תגובות על מחאה לא-אלימה: יש דבר כזה?

  1. איתמר הגיב:

    עמדות המהפכנים/צדקנים מקודמות ע"י המפלגות משמאל (מרצ, חד"ש ,העבודה), מדוע למפלגות אלו אין רוב בכנסת? ב77' חל מהפך בישראל – המפלגה הסוציאליסטית נפלה ועלתה המפלגה הליברלית. מהפך שהתבצע בקלפי. נראה לי (תתקן אותי אם אני טועה) שלא מושקעת אנרגיה בתעמולה ושיכנוע לקראת הבחירות, אלא יותר בהפך אלים ובהצדקתו.
    השקעת המון עבודה בפוסט הנ"ל ורואים את זה, אך לא ברור מדוע לא להשקיע את האנרגיה הזו בשכנוע אנשים להצביע למפלגות המקדמות רעיונות סוציליסטים ולתת לרעיונות אלו לנצח בקלפי.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      המצב הנוכחי הוא שהשמאל (מבחינת מצביעים לשמאל) הוא מיעוט. אין היתכנות לשנות את המצב הזה, בשום צורה משמעותית עד לבחירות הקרובות, על ידי שיח ושכנוע. גם לאחר מכן, מבחינת הפונקציה המעריכית וקצב הגידול של האוכלוסיה של החרדים, דתיים ומתנחלים, לא סביר שתוכל להמיר ימנים בדעתם, בקצב מהיר יותר, מאשר אלו שיוולדו (או יתבגרו לכדי גיל ההצבעה).
      כמובן שאני מדבר בהכללות ולא מתכוון לומר שכל מי שנולד חרדי או דתי הוא בהכרח ימני, אבל הסבירות לכך קרובה מאוד למאה אחוז.

      בנוסך לכך, אני מסביר גם בפוסט, שמתוך ההבנה שהפוליטיקה בעצם איבדה הרבה מכוחה (אם לא כולו) והפוליטיקאים אינם בהכרח קובעי המדיניות (אלא לוביסטים ובעלי עניין), אזי שגם אם נתחזק פוליטית, לא מן הנמנע שזה לא יעזור לנו. דוגמה ברורה לכך, היא שיש מלא נזקים שאינם ניתנים לתיקון בצורה פוליטית. נכסי מדינה שהופרטו ונמכרו ועכשיו נמצאים בידיים פרטיות. לא תוכל לקבל חזרה אותם, בגלל שתיבחר והמחיר לקנייתם חזרה, יהיה אסטרונומי. הדרך היחידה להשיג הרבה מהדברים שהמחאה דורשת, היא דרך הרחוב ודרך ייצור אלטרנטיבות לספקים הקיימים שלנו.

      נ.ב.
      אני כמובן, ללא קשר, פעיל גם פוליטית ומדבר עם אנשים בכל זאת על הנושאים, במקביל למה שאני עושה כאן. אם ניסיתי לומר משהו בפוסט, זה שהמחאה צריכה להפסיק לחשוב באופן של טעם אחד ולעבור למצב של קוקטייל של דרכי פעולה (ולא… הפגנה אחת עם סירים ואחרת עם אוהלים, זה לא קוקטייל. אבל יותר על כך בפוסט הבא).

      אהבתי

  2. AMIR.BK הגיב:

    גל כץ הוא חכם בעיקר בעיניי עצמו, ראוי לציון שהוא מטיף למהפכות אלימות ממקום מושבו כסטודנט בארץ זרה, רדיקלים מסוגו הם פשוט פטישיסטים של אלימות ופחדנים.

    בכל מקרה, גורביץ אינו טיפש והוא לא חושב שהעיתונים ששייכים לבעלי ההון הם "מדגם מייצג" של דעת הקהל הישראלית אבל ברור לחלוטין שקיימת לולאת פידבק בין ה"mass media" ל"public perceptions", לא מדובר בחפיפה מדובר בתהליך גומלין והרי עובדה שהתקשורת בקיץ שעבר חיבקה את מחאת הקוטג' החלבית ואיתה גם הציבור ובנתיים השנה יחד עם הסלידה התקשורתית גם התמיכה הציבורית פחתה.

    אני גם מזלזל בנטייה של אנשים לחשוב שההתנגדות השלטונית ל"מחאה" היא הוכחה לאפקיטיוויות של המחאה, ללא ספק קפיצה משונה למסקנות.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      באשר לגל כץ –
      אני לא מביע דעות לגבי האנשים עצמם. אישית אני חושב שיכולת לנסח את הביקורת בצורה עדינה יותר.

      באשר לגורוביץ –
      לא טענתי לרגע שהוא טיפש וזה רחוק מדעתי עליו.

      באשר לתקשורת –
      יש כמובן לופ כלשהו של הלוך וחזור. אני יודע לומר שבפוסט הקודם שלי, חקרתי את דרום תל אביב והאפריקאים ומצאתי שהאנשים שדיברו איתי, נשמעו כמצטטים מן העיתונות ולהרבה מהם הייתה דעה, על נושאים שהיה ברור, שהם לא באמת מבינים (כמו למשל שיש לאנשים מסויימים מחלות מסוימות, שאין להם תסמינים חיצוניים ושהם מעולם לא ראו בעצם).

      אהבתי

  3. פינגבאק: שוטר יקר, גם אותך ממשלת ישראל דופקת « גוליית

  4. avshalombz הגיב:

    אישתון יקר, אני חושש שפיספסת את הנקודה שלי. לא כתבתי ש"מחאה חברתית לא דורשת הפגנות סוערות ועימותים". זה ציטוט לא מדוייק, שמובא בהקשר מטעה. כתבתי כהבחנה לא כללית בכלל, ש"מחאה החברתית לא דרושים הפגנות סוערות ועימותים והיא אינה נמדדת בהם. דרושים לה תהליכי בניה וכוח בניין מתוקנים, ארוכי נשימה."
    המחאה החברתית הקונקרטית שמתנהלת בישראל לא זקוקה להפגנות סוערות, ובעיקר אסור לה להתחיל למדוד את עצמה לפי כמות הבלאגן ברחוב, ולהיסחף בשכרון העימות (וכמו שראינו, יש מי שמגדיר הליכה על הכביש כחויה "טרנספורמטיבית"). בכלל, הפגנה, כשמה כן היא, לא אמורה להתפס כפעולה, אלא כביטוי פומבי של יכולת פעולה, שבימים כתיקונם מתרחשת בזירות אחרות. כשארגון עובדים צועד ברחוב, הוא לא מבצע פעולה פוליטית כמו שהוא מפגין את קיומו כגוף מאורגן של אנשים שמסוגל לבצע פעולה פולטית.
    אני מסכים שרמת האלימות לא תלויה רק במפגינים (ומצדם, היא תלויה לצערנו בעיקר בגורמים שיכולים להיות גםקטנים מאוד ומאוד לא מייצגים), אלא גם באלימות שמפעילים כלפיהם. אבל בכל מקרה, מספרים שחיים וייצמן אמר פעם (בתגובה לאחד הנסיונות הרוויזיוניסטיים להדיח אותו מנשיאות התנועה), שהוא מוכן להאמין שחומות יריחו נפלו בעקבות תקיעות שופר, אבל הוא לא שמע אף פעם על חומה שנבנתה באמצעות תקיעת שופר.
    אם מטרת המחאה היא לקדם יצירת אלטרנטיבה אחרת וטובה יותר לחברה הישראלית של היום, היא תבחן לא בתקיעת השופרות שלה, אלא ביכולתה לבנות. אני מניח שאני מכוון לדברים דומים למה שאתה כנראה תכתוב ברשומה הבאה. המחאות הלא אלימות ה"מוצלחות" שציינת הביאו להגדרתך להחלפת "משטרים דכאנים או מעיקים, בדמוקרטיות, פחות או יותר, לגיטימיות". לי אין עניין בהחלפת משטר דכאני בדמוקרטיית הון דכאנית בלבוש אחר. אני מעוניין ליצור חברה אחרת, ולכן אני מכוון אל מודל הבניה היחיד שאני מכיר שהצליח, כמעט בלי להדרש לאלימות, לעשות שינוי (לא מושלם כמובן) במבני הכוח היסודיים של החברה: מדינת הרווחה בגרסתה הלא מושלמת בסקנדינביה, ובגרסתה הלא מושלמת והמרשימה לא פחות בציון.
    המחאה, אם מטרתה להביא לשינוי ולא רק להפגין לשם הפגנה, תמדד ביכולתה לבנות את התשתיות למדינת רווחה.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      אתה כמובן צודק, אבל אתה מתקדם לשלבים שלא יהיו המחאה, אלה תוצאות אפשריות שלה. מחאה היא התנגדות לקיים, מתוך שאיפה לשלמות כלשהי. אבל השאיפה הזאת מניעה את המחאה, לא מגדירה אותה. היא נותנת לה כיוון, לא יעד. לפחות לא מבחינה היסטורית.

      אבל אולי יש בכך יותר, מהבחינה של "להיות תמיד במחאה". שגם המציאות הקרובה לשלמות, היא מציאות שיש להפגין כנגדה.

      הלוואי ונגיע לשלבים המתקדמים האלה. כרגע, כתבתי מתוך הנקודות הבסיסיות יותר של מחאה. במקום מסויים, אתה צודק, ולכל המחאות, כמו שאמר תומפוסון,אם יותר ואם פחות, יש את נקודת הגאות, בה הן נשברות ומתקפלות לאחור. בעולם נאור יותר (אך לא מושלם), מחאה היא המצב התמידי והגל לעולם לא נשבר.

      אני כותב, כרגע, לעולמות שישנם והלוואי ויגיעו העולמות האחרים והאוטופים יותר. אבל אני משתדל לדבר על האנשים הקיימים והשינויים האפשריים ולא לקפוץ אל קדמה, שאני אמנם בעדה, אבל לא חושב אותה אפשרית כרגע. זה בדיוק ההבדל בין אידיאולוגיה לפוליטיקה. אני חושב כמוך, אבל מכוון נמוך יותר. מטרות הדרגתיות המסתירות, בטווח הארוך, מטרה אידאלית, הן אפשריות. מטרה אידאלית, השואפת להתממש ישירות מתוך מציאות שאינה אידיאלית, היא לא סבירה, עד כדי דמיונית. סקנדינביה בישראלף מתוך המצב הנוכחי, זה פנטזיה. אפשר שזו תהיה המטרה, הנסתרת, המצפן שבראשך, אבל אסור שזה תהיה הנקודה הישירה בין פה ועכשיו לשם ואז. כי זה, פשוט לא יקרה.

      אהבתי

  5. קמ הגיב:

    רחב היקף ומעניין (מעניין אם אפשר ללמוד באופן מסודר מחאה אפקטיבית מכל הידע הזה)
    ועם זאת מבלבל
    ההגדרות של מחאה ומחאה שקטה מבלבלות אותי (והאמת כל "המחאה החברתית" הזאת בכלל)

    מחאה היא לא-אלימה ושקטה רק אם שני הצדדים בילתי אלימים?
    האם לא עובר שם איזה קו מהותי בכוונה של הרוצים בשינוי בין אילו המעודדים: עצירה, שתיקה, הרעבה עצמית, סרוב, הפגנה, צעדה, שלטים וסטיקרים וכו' (ובתוך כך מתעקשים לעמוד באיזה תקן פנימי של לא לפעול באותה צורה שעליה הם מתלוננים) לבין המעודדים נזק, לקיחה בשבי, הריגה, מאסר בכח, השתלטות, שחרור בכח?

    אני מדמיין שעובר שם איזה קו, לא בגלל שהידע שלי על "מחאות" רחב, בדיוק להפך, כי אני מפשט ומצמם את העולם למימד מצומצם:

    מצד אחד, האדם היוצא להפגין ברחוב כמו האדם הכותב טור הם שניהם למעשה
    מביעים את אמונם במערכת שסביבם
    (מערכת במובן הרחב ביותר: חברתית, תרבותית, מנהלתית, כלכלית ושילטונית כאחד)
    הם לא פועלים באופן ישיר להסיר מכשול אלא מאמינים שלמערכת סביבם יש היכולת להיות מושפעת מ–רעיון– והפצתו תביא לבליעתו, איכולו ושינוי כתוצאה מספיגתו, בין אם בהתנהגות המחוקק או בהתנהות האזרחים או בכל שורה תחתונה אחרת שהיא הנמצאת בהקשר הקפי ולא ישיר לפעילות המבוצעת.

    מצד שני, האדם שלוקח את הקלשון שלו ומצטרף לאיכרים שהולכים לפרוץ לארמון ולהרוג את המלך
    כמו האדם הפורץ לחוות חיות ומשחרר את החיות משם
    הוא האדם שהשתכנע שהמערכת כשלה מעבר לתיקון ע"י פעילות עקיפה ויש צורך בפעילות ישירה ובילתי מתאימה למערכת\בילתי חוקית

    ולצורך זה צריך להבין ששבירת חלון של בנק היא לא פעילות ישירה, היא לא תעצור את פעילות הבנק, רק תציק, כמו לעצור כביש ראשי לפרק זמן מוגבל(גם עולה בהרבה כסף). פעילות ישירה תהיה להעלות בערב אחד את כל סניפי הבנק באש או משהו אחר שהתוצאה הישירה שלו תהיה הפסקת פעילות הבנק, זאת אלימות.
    ולכן: שבירת חלון, אפילו היא "אלימה" עדיין מביעה אמון במערכת מסביב וביכולתה להיות מושפעת מרעיון

    ואת כל זה בעצם אפשר לצמצמם ולהגיד שהראשון למעלה, אלים או לא, הוא בעצם במחאה
    וכל המחאות הן אינן אלימות – הן לא באות להפעיל כח לשנות את המציאות, הן מאמינות ביכולתה של המציאות להשתנות ממחאה
    השני, המסתער על הארמון, כבר אינו במחאה ואינו מוצא טעם למחאות אלא הוא בהפיכה
    וכל ההפיכות הן אלימות, כי תכליתן לשנות את המציאות בכח והמחיר פתוח לבדיקה או לתהליך הסלמה

    אז בעצם אין מחאות לא אלימות וכן אלימות, כולן מיסודן בילתי תוקפניות. אבל, יש טעם רב, במידה ואתה מוחה ( ומוחה = אתה מאמין במערכת סביבך) למצות קודם את כל הכלים העדינים\שקטים\רכים\לא אגרסיביים האפשריים ולדבוק בהם בעוז כדי לא להזדקק לדם (אולי עוד יש סיכוי כזה) כדי לא לאבד תקווה במערכת ולהפוך למהפכן (אולי עוד יש סיכוי כזה).

    יש טעם רב בלשמור על אי-אלימות,
    אבל אולי, כנראה, יש גם טעם גדול בללמוד ולהבין שעדיין רוב השינויים בעברה של הפלנטה מקורם במהפכה ולא במחאה (לכאורה, טעון מחקר ואולי אפשר להסיק את זה מהמחקר שעשית? זו בכל מהפכת הקטיפה ולא מחאת הקטיפה)

    אבל פה נכנסת הבעיה ופה אני מאבד כל קשר ל"מחאה החברתית" הזו שהתישבה לי כלכך יפה על הדשא ברוטשילד.

    איך אתה פורץ לארמון אם אתה הוא המלך?
    איך אתה אפילו מוחא אם אתה הוא המלך?

    לדוגמא, כל המחאה על הון-שלטון-עיתון חייבת להיות מבוססת על העובדה שאתה קורא את העיתון המדובר!
    כי עם כל הקונספירציה המדוברת בין המחוקק לבעל ההון לבעל העיתון
    יש דבר אחד שהם לא יכולים לעשות כולם גם יחד,
    הם לא יכולים לקנות את העיתון (\טלויזיה) שהם מוכרים
    אז אל תמחה, זרוק את העיתון לפח (ועל תקנה אחד נוסף אלא אם הוא בבעלות שמוצאת חן בעינייך)
    נתק את הטלויזיה מספק התוכן שלך (עבור לצרוך אינטרנט במקום, צפה בהורדות, קרא בלוג)

    (ויש שטוענים שאפשר לעשות את זה עם מגורים\חשמל\מים וכו' אבל מעניין לאן אתה חותר בפוסט הבא)

    הרצון לשינוי בקלפי או בחוק נראה לי מצחיק
    כי הארנק חזק משניהם כבר הרבה הרבה זמן.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      כתבתי שמחאה צריכה להשאיר את אצבעה על הדופק ולהקצין באיטיות אל מול האלימות והאדישות המופנות כלפיה.

      זה אומר, שהחלון השבור הוא לא יעד וגם לא הסניפים הבוערים כולם. היעד הוא מנותק מהעשייה. היעד הוא ההצהרה, הוא הסיבה לפעולות. העשייה נובעת מהסירוב של הממשל להשתנות. במחאות שסקרתי, במקרים נדירים הספיקו שירה והפגנות של אלפים ובמקרים אחרים המדינה עצמה הייתה צריכה להכנס לסערה ולהבות ורבים היו צריכים למות.

      זה לא אנחנו שנגדיר את העשייה, אנחנו רק נגדיר את המטרות ואת גבולות העשייה שאנחנו מוכנים לה. אבל את הפעולות שנידרש להן, יגדיר הממשל. במובנים רבים, במדינה מתוקנת, הקלפי אמור להוות מחאה ויכולת לשינוי. לכשזה נשבר, על ידי הממשל, המחאה ממשיכה הלאה. זה לא אנחנו ששואפים להגדיר את המדינה שלא דרך הקלפי, זה המשטר שלא מאפשר לנו לעשות זאת.

      על כן, שבירת חלון, בפני עצמה, היא אכן הבעת אמון, אם שם נשבר הגל. בעצם, בכל נקודה שנשבר הגל, שהמחאה עוצרת, היא הנקודה בה היא מביעה אמון מחדש במערכת, או לחילופין נכנעת לה. זה רק הרצף האינסופי והמתמיד, של מחאה שלא נגמרת, שהוא נכון. אם המטרה היא חלון שבור, לא הושג דבר. אם החלון נשבר בכדי להשיג מטרה, אך נעצרים מפחד לאחר מכן, לא הושג דבר. אם החלון נשבר, כחלק מתהליך ומשלא השתנה דבר, ממשיכים ל"חלונות" גדולים יותר, אז התהליך הוא נכון ואפשר שהוא ישיג משהו.

      ההבדל בין הפיכה למחאה, גם הוא בידי השלטון. ממש כשם שזכו ההצבעה והשינוי דרך הקלפי, הופך על ידי השלטון להפגנות ומחאה, כך המחאה, כאשר גם היא לא נענית על ידי השלטון, הופכת למהפכה (או קורסת). האלימות היא לא פועל יוצא של הרצון של המפגינים לשנות, אלא מהסירוב של המערכת להשתנות, גם במחיר דמים.

      לא כוונת הטקסט לומר שחייבים לפעול באלימות או שרק אלימות עובדת. אבל חייבים לא לפסול אותה. חייבים להשתדרג למערכת של קוקטייל של פתרונות ולהבין שאם המשטר יסרב להגיב להם, אזי ההאלימות תהיה הכרחית. סביר שלא תיצא מידינו, אבל זה אשר עומד מול הרכבת, צריך להכיר בהשלכות של מה שיקרה עם הרכבת תסרב לעצור ובהשלכות שמוכחות היסטורית, של מה שיקרה אחרי שאחרים יראו אותו נדרס.

      אם אתה הוא המלך –
      אני תמיד כותב מתוך נקודה שלא רואה באדם כמנוצל בלבד או כמנצל בלבד – אלא שתיהן. כך התחלתי ראשית עם השוטרים וכיצד היינו שותפים לניצול (ועודנו) והתקדמתי אל תוך המשטר הנוכחי בו אנו מתפקדים כמנוצלים. מתוקף המבנה של מערכת מבוססת ניצול, אין מנצל שאינו מנוצל ולהפך. גם המלך הוא עבד של השיטה. גם העבד, הוא מלך כשמתאפשר לו. המחאה הנכונה היא לא ניסיון של העבד להפוך למלך, אלא ביטול של העבדות והמלכות כאחד.

      לגבי התקשורת –
      ישנם את אלה אשר כועסים וקוראים בו זמנית את אלה שהם אינם מסכימים איתם. אני חושב שזה מיותר. לבקר את ישראל היום זה לדבר אל הרחוקים מכדי שיכנוע; אל הבלתי ניתנים לגישור. למרות שכך, המחאה והמוחים לא יכולים להסתפק באי קריאה של התקשורת הממסדית. למען האמת, אני כתבתי כבר בעבר, שזה דוקא הנטישה של השמאל, את עיתונות המרכז הלא מושלמת (דהיינו ידיעות ומעריב) והתבצרות בעיתונות שלו (דהיינו הארץ והבלוגים), שמבטלת אותו כקהל יעד לעיתונות המרכז ומזיזה אותה ימינה. ואם תקשורת המרכז, זז ציבור המרכז. עיתון שמאל, כאשר הוא מבטל את הקריאה של עיתוני המרכז, הוא נכס לימין.

      שינוי דרך הקלפי או החוק –
      כמובן מסכים. אבל ההיתממות\התמימות הזאת (ועוד תוך כדי הפראדוקס של לצעוק "הון-שלטון-עיתון, דהיינו הצהרה שמקור הכוח מראש אינו בקלפי או בכנסת), היא עדיין נחלת הכלל.

      אהבתי

      • קמ הגיב:

        החלק הכי מעניין ולא מובן לי זה החלק על העיתונות, אבל הוא נוגע בנקודה בקירוב אז אתייחס אליו

        לפי הטיעון שאם שמאל היה קורא מרכז, המרכז היה זז ימינה אפשר להסיק שלעצם הקריאה יש השפעה על התוכן ולכן
        אם שמאל היה קורא ימין קיצוני ימין קיצוני היה זז שמאלה.
        ולי זה נשמע מנוגד להתנהגות הקפיטליסטית הבסיסית ביותר ששואפת לרווח מקסמילי והיא:
        בתור מייצר מוצר מעניין אותי למה אתה כלקוח קונה אותו ולא מה אתה חושב עליו
        דפוק, אבל נכון
        אם אני מייצר גרביים ורוב לקוחותי שמאלנים לא הייתי מדפיס עליהם צבעים ידידותיים לשמאל אלא אם כן ואך ורק אם הייתי מאמין שכך יגדלו רווחיי
        משמע, אם הנוסחה תהיה ש שמאל קונה מרכז-ימני בגלל שהוא מרכז-ימני זה בדיוק מה שאייצר, אולי אפילו אלך מעט ימינה כדי להגדיל את הכאב והצורך.
        למעשה, טבע המרדף אחרי רווח יוביל לכך שתייקון תקשורת ילמד למתג וידפיס שני עיתונים שונים הפוכים בעמדתם אם כך הוא ירוויח יותר (באותו אופן שתייקוני מכולות ממתגים סופר אחד כ"זול" ואחר כ"יוקרתי" כדי לפנות בו זמנית לקהלים שסיבות הקניה שלהן הפוכות)

        אני חושב שנוצר פה פרדוקס מערבוב בין שלושה צירים שונים, הציר הכלכלי וקניינות, הציר הפוליטי והציר שאליו ניסיתי להתייחס והוא הציר היחיד שאותי מעניין: מוקד האחריות
        אני פשוט רואה בלהתלונן על התקשורת ולצרוך תקשורת שני הפכים בלי קשר לתוכנם
        אם אני חושב שהתקשורת נשלטת ומסולפת אני לא קונה אותה, לא ימין ולא שמאל.
        אבל צריך להודות שמתוך מה שהוא כנראה הבועה שאני חי בה זה קל להגיד
        כי לי יש תמונה משלי על מה צריכה להיות עיתונות
        בהיותי צאצא לבית ימני מאוד ובוגר חוג לתקשורת
        העיתון היחיד שקראתי באופן סדיר היה עיתון קיצוני שמאלני שחולק חינם בפלורטין בתחילת שנות העשרים שלי והסיבה היחידה שעשיתי את זה כי עם 95% ממה שהיה כתוב בו לא הסכמתי
        כי בעיני, אם אני לא קורא אינפורמציה שלא ידעתי קודם או משהו שיש לי מולו רצון להגיב ולברוא טיעון נגד, אם כל מה שאני קורא מעורר בי רק "נכון" או "איזה חמוד" או "כמה נורא" אני לא קורא עיתונות אלא רכילות במקרה הטוב ואוננות עצמית במקרה הרע יותר.
        אבל בעיני התגובה הכנראה נכונה לעידן שבו האות הכתובה יכולה להכתב והלקרא חינם היא לאסור עיתונות מסחרית או יותר טוב ללמד ולהסביר שיש להמנע ממנה
        (בעיני, כתיבה של בלוג תחקירי או דעתני היא האמירה "קרא פחות עיתונים")
        וזה מחזיר אותי לנקודה
        לציר היחיד שבאמת מעניין אותי, ציר מוקד האחריות
        והוא הסיבה שכל המחאה החברתית מעצבנת אותי ולא קוראת לי להצטרף, כי היא מחאה ולא התאספות, כי היא האשמה ולא עשיה, כי כל בסיסה יושב על -מי אשם- וזה תמיד לא אני, זה תמיד המשטר או השלטון או החוק או איזה מסתנן מהדרום ו/או מישהו אחר
        כי המטרה, היא לא לשבור חלון, היא אחת ומוחלטת, לעשות טוב יותר. לשאוף לטוב ביותר אם אתה אידיאליסט ולשאוף שמחר יהיה טוב מהיום אם אתה פרגמטיסט אבל לזכור את הערך הבסיסי כך או כך.
        כי אם המלך הוא העבד והמלך העבד והמטרה היא להסיר מהיסוד מלוכה, יש להסיר את ההאשמות ולמקד את ציר האחריות פנימה בלבד, או לפחות קודם
        כי אם יש מסלול שבסופו הפיכה ולפניה מחאה ולפניה הפגנה ולפניה התאספות ושיתוף
        לפני כל אלה, שורשם הבריא, הוא אחריות אישית

        אני אנסה לחזור על תגובה שכתבתי בהארץ אונליין למרות שזו אבדה לי:

        אני עושה כביסה לבד. ונוסע ברכב פרטי. ומבזבז חשמל ומים ובנזין. אני קונה בזול תוצרת סין. אני קונה עיתונים. אני משלם לחברת הכבלים. והלווין. ולחברות הסלולר. ותאגידי הטבק. אני אוכל חיות. ולובש עורות. וזורק בגדים לפח. וקונה חדש ברשתות. אני מבזבז פלסטיק. ולוקח שקית גדולה לשקיות הקטנות. קונה פלזמה ומשאיר את המפלצת בחוץ. אני מזמין אוכל בקופסא. ומנקה בסמרטוטים חד פעמיים. אני נרשם במרשם. מתחתן ברבנות. מצביע בקלפי. אני קונה ספרים שאקרא פעם אחת. ועיתון עירוני שלא אקרא אף פעם. אני מלווה מהבנק ומפקיד בו את החובות. וקונה קולנוע כדי לשכוח צרות. משלם דוחות שהצתברו על השמשה כשטסתי לחו"ל. לחופשה. וקונה וזורק וחוזר חלילה.
        אני חי בעולם שבראתי במו ידי ובהנף ארנק.
        אני העבד בממלכה שבה אני מולך
        אז למי אצא למחות??

        אהבתי

        • Eishton הגיב:

          כיצד הקריאה של השמאל משפיעה על הפוליטיקה –
          לא כתבתי את הטענה שהעלית. מה שאני אמרתי והתכוונתי, היא שההזנחה של השמאל, את עיתוני המרכז, הותירה אותם לימין – גם מבחינת קהל היעד שנותר וגם מבחינת הפחיתות בביקורת עקב הפחיתות במבקרים. לכן, כשהשמאל קורא רק הארץ, הוא מחמיץ את מה שקורה ימינה משם. אבל מילא שהוא פחות מודע למציאות כפי שהיא מוצגת במקומות אחרים, אלא שהוא לא שם בכדי לסתור אותה. עדות לכך היא שיש חינמון מרכז-ימין (ישראל היום) ואין מקבילה שמאלנית. אבל כתבתי על זה כבר בעבר כאן.

          בקשר לסירוב לצרוך תקשורת –
          אני גם מסרב "לצרוך" אותה (לפחות את המיינסטרימית). אני לא משלם עליה. אבל אני כן דואג לקרוא אותה דרך האינטרנט ואת הכתבות המודפסות, דרך פח המיחזור של הבניין שלי (זה רק נייר), שאני מוצא שבאיחור של יום או יומיים (גם ככה אני לא אשנה את העולם בזמן הזה), הוא דוכן העיתונים הטוב ביותר.
          להדגיש כמה שהצריכה היא לא העניין מבחינתי, היא שאני שם דגש על כך שהפאשלה הגדולה ביותר של השמאל, היא שאין חינמון שמאל מרכז. זה לא הקריאה של הארץ בפני עצמה שמפריעה לי, אלא המחשבה שזה מספיק. שאנחנו יודעים ולא חשוב שהאחרים לא.

          בהקשר של האחריות האישית –
          זה בעצם כל מטרת הבלוג הזה – ביקורת עצמית. אני מאמין כי לא ניתן לשנות אדם על ידי ביקורת עליו, אלא רק על ידי עוררות הביקורת העצמית שלו. לכן מרבית הפוסטים, עוסקים בדברים שאני מסכים איתם באופן עקרוני ובאנשים שאני מעריך ולא באנשים שהמרחק בינינו גדול מכדי גישור ובעצם השיח סתם נועד ללבות ולהתענג על מרור השנאה. כתבתי כבר על מרבית הנושאים שהעלית ואם תרצה תוכל לקרוא דעותיי יותר לעומק שם:

          מחאה, צרכנות ואחריות אישית-
          https://eishton.wordpress.com/2011/12/10/the99percent/
          עיתונות שמאל (בנוסף ללינק שבהתחלה)-
          https://eishton.wordpress.com/2012/02/20/haemoriexodus/
          צרכנות, אייפונים וסינים מתאבדים –
          https://eishton.wordpress.com/2012/01/23/wang-foxconn/
          תרבות צריכה (בעיקר תל אביבית) ותרבות מכירה –
          https://eishton.wordpress.com/2011/12/24/75/

          אהבתי

  6. עומר ב הגיב:

    יש לי מספר בעיות עם הניתוח שלך של המהפכות הלא אלימות
    הבעיה העיקרית שלי עם כתיבתך על מחאות לא אלימות, היא ההתייחסות למוות והאלימות כדרך, ולא כתוצר נלווה. מעבר לבעיה המוסרית בכך, זה גם נותן הסבר קל ונוח, שלא בהכרח נכון. מדובר מבחינתי בניתוח מניפולטיבי, וזאת משום ש:
    א. לכל מהפכה המון משתנים. בחרת משתנה אחד שרירותי (כמות האלימות), והחלטת לחלק את המחאות לפי קריטריון זה בכדי להוכיח טענתך. בפועל, זה פילוח שרירותי לגמרי, שמתעלם מהמון משתנים אחרים שיכלו להשפיע על כל מחאה ומחאה. בקריטריון מדעי טהור, הרי שאין כאן בידוד משתנים (והצדק איתך אם תגיד-אבל לעולם לא יהיה בידוד משתנים). נכון, אבל זו תמיד תהיה החולשה של ניתוחים היסטוריים.
    ב. החלטת שהאלימות היא הגורם, ולא תוצר נלווה אולי, בלי שום ביסוס כתוב. היתכן למשל, שבכל המחאות בהן היו הרוגים, היקף המפגינים היה עצום, ועל כן מאוד סביר שכאשר מאות אלפים מפגינים בקביעות יהיו גם קורבנות? או שאולי בכל המחאות בהן היו הרוגים, היה משטר אלים וקשה שרק דירבן את המפגינים יותר (כלומר-לא אלימות המחאה הביאה לתוצאות, אלא אלימות המשטרות).
    ואולי מלחתחילה הפערים בין המצוי לרצוי היו במהפכות האלו גדולים יותר-מה שהוביל ליותר זעם מהאוכלוסיה. כביכול הטענה שלך, אך אני טוען-הזעם של האוכלוסיה נע על סקלאה, כשהרוב אינו אלים, ומיעוט בשוליים אלים יותר. מי קבע שהאלימות היא שהביאה להצלחת המהפכה? אולי היא דווקא הפריעה? היתכן שההמון הזועם והלא אלים הוא שהביא לשינוי? בהחלט יתכן שכן!
    איני מזלזל במחקרך, או גם בטענותיך, והעבודה שעשית יפה. עם זאת, ברור שכתבת אותה מתוך אג'נדה מסוימת (וזה בסדר גמור, לכל היסטוריון יש אג'נדה למשל). כל מה שאני מנסה להעלות כאן-הוא ביקורת עניינית, וניסיון לפקוח עיניך להבנה שלא מדובר במחקר אוביקטיבי (אבל בעצם, מעטים המחקרים שכן אוביקטיבים)

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      להבין שמשהו הוא מחוייב של התהליך, זו אחריות שאיתה מגיעה ההבנה, שגם אם אתה לא זה שבוחר באלימות, הידיעה שהיריב יביא אותה והמשך הפעילות שלך, היא בעצם בחירה שלך בלקבל את האלימות. לא כאידאל ולא מרצון, אלא מהכרה של החוסר שלמות המובנית במתנגד למחאה שלך. אני לא כותב למען האלימות, אלא למען ההשלמה עם קיומה כחלק מתהליך המחאה. לא חקרתי בכדי שאנשים ילכו להרוג אחרים, אלא בכדי שיקבלו את זה שזה לרוב המחיר הנדרש.

      א. לא בחרתי קריטריון אחד בלבד. בחרתי באלימות, מוות, הצלחה וכישלון. לא רק זאת, אלא כאשר היו מעורבות מלחמות ונסיבות שלא מאפשרות באופן ברור לומר אם המחאה עצמה היא שהביאה את השינוי או גורמים אחרים, הפרדתי זאת לקטגוריה אחרת.
      אני מסכים איתך שלא ניתן לבודד מחאה ובטח שלא את האלימות שבה, משלל הגורמים והתהליכים שקרו במקביל איתה. לכן, מראש, לא ניסיתי לעשות זאת. לכן, אם תסתכל בטבלה שהצגתי, השתמשתי בהגדרה של "מחאות שקטות שצלחו\כשלו במטרותיהן, גם אם באופן חלקי". דהיינו, אני לא נכנס לקרביים של הקרביים, אלא יותר מנסה להסתכל מלמעלה על כל המחאות. הגורמים החיצוניים שהשפיעו על התוצאות שלהן, בוודאי שהיו קיימים גם באחרות. לא רק שהם קיימים, אלא שהם לא באמת מקבילים, אלא משפיעים על המחאה. המחאה, כאשר מסתכלים על מספיק מהן ומורידים אותן לרמה סטטיסטית, מכילה גם את הגורמים החיצוניים לה. האלימות, מבחינה סטטיסטית, מכילה את הגורמים האחרים בתוכה (או יותר נכון, את חוסר היכולת שלהם להביא את השינוי הנדרש או תגובת המשטר לניסיון לייצר את השינוי).

      ב. לא החלטתי שאלימות היא הגורם, כתבתי שהיא "מתדלקת". הגורם הוא חוסר הצדק. ההתנגדות של המשטר לשינוי והחזרת הצדק, היא הגורם לאלימות. מבחינה היסטורית, אם תסתכל במחאות, תראה שמרגע שמתים אנשים או מופעלת אלימות, הקונצנזוס למחאה מתרחב והמחאה עצמה גדלה (לטוב ולרע).

      את ההבדלה שעשית בין אלימות המשטרה לבין אלימות המחאה, השתדלתי לבטל בטקסט. כתבתי שהאלימות היא כמעט תמיד, מבחינה היסטורית, מחלה בצד של המשטר. למרות שכך, מרגע שנחצה הקו, היא הופכת לנחלת הכלל (ובצדק). ברמה הגבוהה יותר, הידיעה שמחאה כמעט תמיד מובילה לאלימות, גם אם בגלל הצד של המשטר, מחייבת את האחריות וההבנה, שהמחאה היא אלימה מיסודה. זה קצת כמו לדעת שאם תבוא לאיזה ערס ותבקר אותו, תחטוף מכות. הידיעה שזה מה שיקרה, אומרת שאם אתה בוחר בכל זאת לבקר אותו (ובצדק), אתה מקבל על עצמך את האחריות לאלימות, גם אם היא מידיו.

      האלימות כגורם הקובע –
      לא כתבתי את זה. אני אומר שוב, הניתוח שלי נוגע רק להיות האלימות גורם מתדלק ומחייב של מרבית המחאות.

      בהקשר של "ההמון הזועם והלא אלים" כגורם הקובע –
      אתה כל הזמן תוקף את הנושא מתוך הסתכלות של מחאה אחת ספציפית. זאת לא המטרה שלי פה. המטרה היא להסתכל על מחאות "שקטות" באופן כללי ומתוך מבט על היסטורי וסטטיסטי, לא לומר מה בהכרח הגורם האמפירי לשינוי, אלא כאשר היה שינוי, מה היו התהליכים שקדמו לו. ואלימות, היא תהליך ברוב המוחלט של המחאות. ניתן לעלות תאוריות אבולוציוניות עח קידמה ושינוי ועל כך שאולי הפעם זה שונה. ניתן, אך עצם העובדה שאנחנו מוחים, היא עדות שלא כך הדבר. גם ההיסטוריה וגם ההווה (ראה מחאות אחרות שקורות כרגע בעולם), מעידות שלא כך הדבר.

      "מתוך אג'נדה" –
      דוקא לא. כמו הרבה מהפוסטים שלי, האג'נדה הראשונית באה מהדיון הציבורי והאבחנה שהוא מחוסר תימוכין. זה לא שרציתי להראות משהו, כמו שרציתי לבדוק, את כל הטענות שנזרקו לגבי מחאות לא-אלימות. אם ההיסטוריה הייתה שונה, המסקנות והטקסט שהייתי כותב, היו נראים אחרת. לצערי זו ההיסטוריה. ולכן לא כתבתי בעד האלימות, אלא בעד הבנתה. לא למען האלימות, אלא נגד פסילתה. ואולי יותר מהכל, בכדי להכניס עובדות לתוך השיח הזה ולא רק תחושות בטן של "אלימות זה תמיד אסור וקו אדום" או "מחאות שקטות תמיד עובדות" או "דור הפרחים הייתה מחאה ללא הרוגים ואלימות". האלימות קיימת בכל הדוגמאות שראיתי ברשת והעיתונות, ששומשו כסוג של אידאל לכיצד המחאה שלנו צריכה להתנהל, תוך כדי האשליה, שזו וההיא, לא יכילו או הכילו אלימות ומוות.

      אהבתי

  7. ruchama הגיב:

    המון מילים, ….
    מי מאיתנו , מי מהמעמד הבורגני מוכן באמת לצרוך פחות, פחות אביזרים , פחות אוכל יקר, ,פחות טלוויזיה, פחות אופנה, פחות בתי קפה מסעדות, עגלות יוקריות גני ילדים פרטיים" מיוחדים" לדעתי מעטים
    וזו הבעיה כי הבורגנים רוצים לאכול מהעוגה ושהיא תשאר שלמה
    העניים לא מעניינים אותם באמת , הם בזים להם בסתר ליבם על הלוזריות שלהם…
    כשהמעמד הבינוני יקח אחריות לאורח חייו , יחייה יותר פשוט, יהיה פחות חמדן
    יעשה עשייה משמעותית לקידום אורח חיים פחות חמדני וצרכני, וישחרר מעט את היהירות הקיומית שלו
    אולי יתרחש שינוי, וזאת תהיה מחאה פנימית וחיצונית והיא בטח לא תהיה אלימה.

    אהבתי

  8. יהונתן הגיב:

    המציאות אינה פועלת בצורה ליניארית, וההסטוריה לעולם אינה חוזרת על עצמה. אני מסכים ששינוי יקח יותר משנה, אבל זה לא קשור כל כך לשיטת פעולה ספיציפית של המהפיכה החברתית. למחאה הזאת, עד כה, יש יכולת די מופלאה להתחמק ממסגרות חשיבתיות שאפיינו מאבקים בעבר, בהסטוריה המקומית והגלובלית. אם תשאל אותי – אני תומך נלהב במחאה הקיימת על אף מגבלותיה. צומחים ממנה מנהיגות ומנהיגים שיעזרו לקבוע את אופי השינויים בבוא היום. עם זאת, כשאני מסתכל על ההסטוריה, ותסלח לי האקדמיה על כך שאת השכלתי בתחום רכשתי בשעות רבות מספור של קריאה על כסא הכבוד ולא על ספסל הלימודים בגילמן, אני רואה שמהפיכות ושינויים באים ממכלול רחב של גורמים, הפעוט שבהם, בדרך כלל, הוא המחאה העממית. שינויים טכנולוגיים, אירגוניים וחברתיים, כמו גם שינויים במערך האינטרסים בין חברות ובתוך מדינות הוא הגורם לשיטות חדשות של משטר וחלוקה מחודשת של ההון. אל אלו מצטרפת לרוב מחאה חברתית, שהיא ביטוי לתהליך שכבר נמצא בעיצומו – כאשר נוצר פתח בחומת ההגמוניה הבצורה, שם מקומה של המחאה לתפוס מקום. אם, לעומת זאת, אנחנו רוצים לדבר על חברה שוויונית, היא תיווצר רק מהצבת אלטרנטיבה מעשית לצורת הממשל הקיימת, ולעולם לא מהתנגדות אליו.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      ההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה. צריך רק מבט אובייקטיבי מספיק, בכדי לבטל שינויים קוסמטים יותר ופחות ולהבין שהשוני הוא תוצר של השוני המצטבר (דהיינו, טכנולוגיה או טבע או מדע או ידע) והוא מתבטא בשיטות הפעולה או הזמן הנדרש מהן. אבל המהות עצמה היא זהה. מחאה היא מחאה. ובין להסיק מההיסטוריה של המחאות השקטות לגבי זאת, על סמך נתוני עבר והדימיון שביניהן (מה עוד שחלק ניכר מהן הוא מהשישה העשורים האחרונים) ובין פשוט לשלול את כל הקשרים במשפט אחד ללא הסבר מלבד תחושת הבטן של "למחאה הזאת, עד כה, יש יכולת די מופלאה להתחמק ממסגרות חשיבתיות שאפיינו מאבקים בעבר" – אני תמיד אבחר בידע שנצבר. מה גם שאני לא יכול להצביע על שום דבר חדש במחאה הזאת.
      דיונים ברחוב היו. הפגנות שבועיות היו. שלטים היו. פרחים היו. מעצרים היו. אוהלים היו. חסימת כבישים היו. מנטליות היפית הייתה. מסמכי דרישות היו. קואופרטיבים היו. מחאות מעמד ביניים היו. מה חדש פה? אפילו התחושה ש"משהו חדש פה" הייתה.

      לא רק שכל אלו היו, אלא שהם גם היו מספר פעמים כולם ביחד במחאות שונות. מה בדיוק חדש במחאה הזו? אם כבר, מבחינה היסטורית, המחאה הנוכחית עד כה, תפלה למדי. להגנתה ייאמר שהיא בשנה הראשונה שלה. אבל מכל בחינה של גיוון טקטיקות, היקף המשתתפים, שינויים שנגרמו, ארועים גדולים וכולי – זו מחאה תפלה מאוד וחסרת כל אימפקט. היא דומה לאיזה 5-10 מחאות אחרות שסקרתי, רק באש נמוכה יותר, שגם הן לא השיגו דבר, בדרך כלל. מחאה שקטה היא בדרך כלל זרז – היא מייצרת את הנסיבות לתהליכים אחרים – אם עקב אלימות ומעבר למהפכה ואם עקב תהליכים פוליטים או כלכליים. בדיעבד, אנשי מחאה בטוחים שהם אלה שהביאו את השינוי, אבל כאשר המחאה לא עושה מעבר ברור לפרקטיקה ומנהיגיה העממיים (דוגמת דפני וסתיו ושאר ההנהגה הנוכחית) לא מפנים את דרכם לאנשים מתוחכמים יותר (לא טוטאלית, אלא מאפשרים חלל פעולה), היא גוועת.

      בכל מקרה אני כבר שבוע עובד על פוסט חדש (ומסתבך איתו) של תכנון אסטרטגי למחאה לעשור הקרוב. ניפגש שם.

      אהבתי

  9. יהונתן הגיב:

    לחשוב שההסטוריה חוזרת על עצמה זאת הפקרות. לא שאני לא מבין למה אתה ורבים אחרים חושבים כך, אבל זה נכון כמו האמונה בטבע האדם: זאת מהותנות. אתה גם מצייר איזשהי תמונה של התקדמות, של שינוי תהליכי עם שלבים של זמן, כך וכך שנים – כך וכך תוצאות, בקו לינארי – זאת ראייה מודרניסטית שלשמחתי נעלמה מהשיח לפני שנים, בוודאי בחקר ההיסטוריה והסוציאולוגיה. חשיבה לינארית מניחה נקודות מוצא וסיום, ומתעלמת מכמות פרטים שאת רובם היא אינה יכולה לקחת בחשבון מלכתחילה. זה יותר מסודר ולעיתים גם עובד, אבל בוא נגיד שלא מדובר פה על מציאת חלקיק הבוזון-היגס, או כל מודל מדעי אחר. מדובר על ספקולציות המבוססות על ניתוח של מחאות העבר. לא הייתי ממהר ללמוד מהן לגבי העתיד של המחאה הנוכחית. בדומה למה שכתבת, מלבד העובדה שמדובר במחאות, אין קשר בין האירועים וכל שאר התנאים שונים, כמ גם התוצאות המבוקשות. דפני ליף, הלא מתוחכמת לשיטתך, הצליחה היום במקום שבו כשלו רבים, וזאת רק ההתחלה. אני כלל לא מדבר מתוך תחושת בטן, אלא מתוך ניתוח המצב למיטב הבנתי. היא הצליחה להתחמק ממלכודות פולטיות, מגינוי של דעת הקהל, ממניפולציות שבעבר פילגו ולבסוף הפילו את מחאת הפנתרים השחורים בישראל. היא הצליחה לעורר (עם המעצר שלה) שוב, בעצמה, את מחאת הקיץ הנוכחית. אדם לעיתים רחוקות מצליח להמציא את עצמו פעם אחת, בינתיים היא הצליחה יותר מכך. תראה את שאר המנהיגות שהיו לצידה לאורך הדרך, שלא לומר המנהיגים שכשלו, תראה אישה שרואה את מהלכי השלטון בצורה בהירה למדי, ומצליחה ליצור להן מהלכי נגד אפקטיביים. לא בכל המקרים, אך בהחלט ברובם. על זה אני מדבר. בינתיים, ואני מכיר כמה כאלו באופן אישי, צומחים מנהיגים אחרים – בתחומי עשייה אחרים, וגם בפעילות הקשורה ישירות למחאה, שלא היו צומחים במידה והמחאה לא היתה מתקיימת. לכן אני רואה במחאה צדדים חיוביים רבים, ומשתתף בה באופן פעיל. זה לא סותר את העניין שנראה לי שאנחנו מסכימים עליו, שהמחאה היא חלק ממכלול גדול יותר של תהליכים היוצרים שינוי. והשינוי, כתמיד, יגיע – כך או כך. וניפגש בפוסט הבא

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      לא אמרתי שיש קו לינארי או קידמה כלשהי. יש שינויים שיטחיים מסויימים שנראים כווקטוריים, אך יותר מסביר שגם הם נתונים למעגל הרפטטיבי ההיסטורי ושמעגלם פשוט גדול יותר מההיסטוריה המתועדת הנוכחית. למען האמת, היות וההיסטוריה מוגבלת ליכולת לתעד אותה, הרי שבהגדרה לא ניתן למדוד ארועים שארוכים יותר מהזמן בו אנו מסוגלים לתעד דברים (במיוחד אל עבר העתיד).

      בכל מקרה, בין ספקולציות חסרות כל תימוכין לבין ספוקלציות על בסיס מחאות עבר, הרי שברור איזו אופציה עדיפה. תמיד יש להשאיר מקום להיתכנות חדשה וליציאה מגבולות הידוע ובכל זאת, מתוך הכרה והשכלה ממה שידוע ולא זניחתו כי הוא לא מתאים לנו.

      לגבי ההצלחות שאתה מייחס לדפני…
      אתה לבד שם מבחינתי. היא נפלה במלכודות פוליטיות שלא היא או המחנה הקרוב אליה אפילו יודעים שהונחו לה. הקהל מגנה אותה ללא הכרה. המחאות פולגו וחולקו, אנשים נקנו ואחרים צורפו למחנות כאלה ואחרים. באשר למחאה הנוכחית, מיציתי את הדיון עם אנשים שחושבים שמחאה נמדדת מעצם היותה. מחאה היא לא הצלחה, אלא סממן לכישלון מערכתי. כשיהיה פה שינוי, יהיה אפשר לדבר על מה הצליחה להשיג. ולדעתי, דרך הפגנות ומחאות בלבד, השינוי הזה לא יושג. לעמדתי יש תימוכין היסטורים. אם מחאה בפני עצמה היא הצלחה, תצטרך להסביר למיליונים שמחו ולא השיגו כלום ולאלפים שמחו ונרצח או נאסרו מבלי שהשיגו דבר – כי הם "הצליחו".

      היא לא מייצרת שום "מהלכי נגד". המחאה היא פשוט סידרה טורית של הפגנות. הפגנה המובילה לעוד הפגנה המובילה לעוד הפגנה. אף אחד לא פוטר. המדינה לא בוערת. המבנה הכלכלי לא שונה בכלום ועל פי כל הסקרים, הבחירות הקרובות לא ישנו זאת.

      בהקשר של המחאה כבסיס ליצירת מנהיגים ואפיקי פעולה אחרים… אני מסכים. היא יכולה וצריכה להיות כזאת. בינתיים היא לא ממש עשתה זאת. לא בקנה מידה משמעותי בכל מקרה. הארוע של משה סילמן קטע אותי מהפוסט אבל אני מאמין שביום יומיים הקרובים אסיים כבר לכתוב את הפוסט הבא, שם אסביר בפירוט על הנושא.

      אהבתי

  10. פינגבאק: הלאמה אזרחית: תוכנית עשור לשינוי הכלכלה הישראלית | אישתון

  11. פינגבאק: הלאמה אזרחית: תכנית עשור לשינוי הכלכלה הישראלית • מחאת הדיור

  12. פינגבאק: State Matrimony on Violated Dirt Roads: Bits on the Firing Zone and Ta’ayush Activity | radicalmonkeyclown

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s