מיהו אישתון: ראיון לזמן תל-אביב

אישתון – בניכוי העיתונות המיינסטרימית

לפני כשבועיים הענקתי ראיון דרך האינטרנט, לחגי מטר, מזמן תל אביב, על הבלוג בכלליות ובעיקר על התחקיר של השבוע שהעברתי באזור התחנה המרכזית והתחקיר על חללי צה"ל של שנה שעברה. הראיון, שפורסם היום, סבב סביב "מיהו אישתון", "מדוע הוא חוקר דברים" ו"מדוע לדעתך התקשורת המיינסטרימית לא עושה זאת". היות והובטחה לי התייחסות רצינית של לפחות עמוד שלם בעיתון, החלטתי להעניק את הראיון (דרך האי-מייל). אין ספק שלראיון הזה אין יותר מידי חשיבות, לא בעולם הכללי ואפילו לא לבלוג הזה, מעבר להבאת קהל חדש לטקסטים האחרים שבבלוג (השאר יכולים בשקט לדלג על הפוסט הזה). העורכת המקסימה של חגי, איתה דיברתי טלפונית, התעקשה על תמונה, למרות שהסברתי שאני לא מעוניין להיחשף בשום צורה. "אפילו קח עיתון ותעשה בו חורים לעיניים", היא אמרה. "תקחו אתם עיתון ותצלמו ואני מבטיח לאשר שאלו העיניים שלי", הגבתי. ואז היא אמרה בעדינות שעתידה להתברר כאירונית, שזה יוריד מהיושר העיתונאי של הכתבה. אז שלחתי את התמונה שמופיעה פה משמאל (נא לא לצחוק עלי… יותר מידי).

מתוך מחשבה שיהיה לי עמוד מלא, שלחתי כ-2500 מילים, בתגובה לשאלות של חגי, ובציפייה שכחצי מאלו, ייכנסו לכתבה עצמה. אלו הפכו להתנצלות ול-900 מילים ולבסוף ל-600 מילים "בגלל אילוצים". בפועל התפרסמו כ-500 מילים. חגי עצמו דוקא היה מאוד נחמד והגון, דבר שמאשש  בשנית מבחינתי, את חלקו הקטן של העיתונאי בימינו, בדברים האלה הקרויים כתבות ונושאים את שמו, על גבי הדפים האלה, שמופצים ברחבי הארץ ונקראים "עיתונים".

הראיון הזה, לא היה הראיון הראשון בחיי לתקשורת (אך לא אפרט על חיי מחוץ לבלוג) וזו לא הפעם הראשונה שנערכתי עד גבול הביטול. לא הפעם הראשונה, אבל כן האחרונה. אישתון לא יעניק יותר ראיונות, אלא אם כן יתחייבו לפרסם אותם בדיוק כפי שנכתבו. למראית עין הראיון הזה כמעט חיובי כלפי אישתון, אך זה רק כשלא יודעים כמה הוסר ממנו. וברוח זאת, הנה לפניכם הראיון האחרון של אישתון, כפי שפורסם בזמן תל אביב, ותחתיו הראיון המלא, כפי שהתנהל במייל, מול חגי מטר (בתוספת תמונות, לינקים ווידאו). הראיון הזה מציג את המומחיות של התיקשורת – לא לשקר בגלוי, אלא להשמיט את מה שלא מסתדר עם התמונה שהם רוצים להציג; לא להמציא דברים, אבל לעשות סלקציה קפדנית, שבסופה, אין ממש הבדל בין המצאה לאמת, מלבד הקו המשפטי הדקיק, המונע מהם להיות חשופים לתביעה. אפשר לומר שאפילו הוציאו אותי אישית, באור חיובי. אבל לחשוב שאכפת לי איך אני אישית נראה, זה לא להבין בכלל את מהות הבלוג. אולי בכלל הם עשו לי שירות שהקלו על הקוראים שלהם והביאו להם אישתון-לייט. לא יודע. תחליטו בעצמכם מדוע דברים מסויימים נכנסו ואחרים לא; מדוע הציטוטים נקטעו ונערכו בנקודות מסוימות (ותחשבו על ההפרשים האלה פעם הבאה שאתם קוראים בעיתון):

"מי מסתתר מאחורי המסכה?"… שבכלל אנחנו ביקשנו ממנו להצטלם איתה.

 1. למה האנונימיות? 

האמת שהתלבטתי בעצמי בהתחלה, כשבאתי לפתוח את הבלוג. הסתכלתי מסביבי, בעולם הבלוגים, וחלק ניכר מהם נושאים את שם כותביהם ומרבית אלו שלא, מדווחים על כותביהם ממש בחזית הבלוג או ב"אודות". בשנתיים האחרונות נהיה לי נוהל לסרוק את כל העיתונים ואת מקסימום הבלוגים שאני יכול (בגלל שלכולם יש אג'נדה מוכנה מראש, הדרך היחידה להבין באמת מה קורה לגבי נושא מסויים או ארוע, זה לבדוק אותו מכל הפרספקטיבות. זה גם מאפשר לי ידיעה שיותר חשובה ממה שבאמת קרה והיא מה שאנשים יחשבו שקרה). הסתכלתי על מלחמות וחנופות הבלוגים. זאת קוראת להוא אשכנזי מתנשא, ההוא קורא להיא גזענית. העיתונים, כולל שלכם, גם הם תוקפים אחד את השני על ימין ועל שמאל. זה הרגיש לי כאילו האנשים האלה מכניסים את האגו שלהם לתוך הכתיבה, במקום לדון את הטענות וחשוב מכך, לקדם את המטרות. לאחר מכן מצטלמים לכתבות בעיתונים ומתראיינים בגלוי: העיתונאים מראיינים את העיתונאים, באיזו אורגיה דוחה של הומו-טקסטואלים.

 

עיתונאי הוא לא סופר, גם אם יש ביניהם דמיון ואפילו אם לעיתים שתי הישויות מתקיימות באותו הגוף. עיתונאי צריך לתת דיווח של המציאות, שלא מערב אותו (דעותיו בתחום כן. אבל לא אותו עצמו). האנונימיות שלי עוזרת לי לבטל את עצמי מהדיווח הזה; לבטל את האגו שלי. אני חושב שהאנונימיות שלי עוזרת גם לקוראים, להשאיר ראש פתוח ולא לפסול טקסט מראש, על היותו משוייך לשם ימני או שמאלני (גם אם ברור מהטקסטים שאני נוטה "שמאלה"). זה עוזר להם לקבל את הפוסטים כמעין מצלמה טקסטואלית של המציאות, כי אני מתבטל והופך לכלי שרת שלה.

 

סתם לדוגמא, אני כותב על צה"ל, פלסטינים, השואה, הפליטים, מערכת החינוך ועוד. אבל אף אחד לא שואל אותי אם עשיתי צבא? באיזה תפקיד? האם אני ישראלי בכלל? בן כמה אני? האם אני אשכנזי או מזרחי? האם יש לי בגרות? תואר? זה נכון שבעולם נכון יותר, אנשים היו שופטים את האמת על המילים המרכיבות אותה ולא הפה שממנו יצאה, אבל זוהי פריבלגיה שאין לנו. אי אפשר להמשיך להיתמם ולהאשים את הקורא (במיוחד לא כאשר לתיקשורת היה חלק פעיל בהבאת הקורא למצבו הנוכחי). התקשורת ובמיוחד תקשורת השמאל, צריכה לרדת מהסוס הגבוה שלה ולהתחיל לכתוב לאנשים שלא מסכימים איתה, גם במחיר של כתיבה פחות מרשימה וגם במחיר של הצגת התמונה לא באופן המוסרי, טוטאלי ותוקף, שכל כך אוהבים בשמאל. ביקורת ישירה לעולם לא עובדת, הדרך היחידה לשינוי ושכנוע, היא לעורר את הביקורת העצמית של המבוקר. ליצור בו זיקה לגבי הנושא המדובר. ולשם כך, אני חייב להתבטל, בכדי לא להוות טריגר לדעות קדומות ומכשולים אחרים שיפריעו לקורא, בדרכו אל עצמו. אתה חייב להתחיל את הכתבות שלך ברכישה ופיתוי של הקהל המיועד לביקורת ולרכך אותו עד שכשהוא מגיע לסוף הטקסט, להיכן שטמנת את הביקורת, הוא מרגיש שהטקסט איננו תמונה של הכותב, אלא מראה שהונחה לפניו. (לצורך העניין זה אומר גם לרמות את הקורא לפעמים, כפי שעשיתי ב"הגישה הלקונית לקוני" וב"סבון של רציונל").

בנוסף, האנונימיות שלי מתירה לי לחבר פילוסופיה ומוסר למצוקות יומיומיות, בצורה שאני חושב שהיא מחוייבת, אבל מרבית האנשים חושבים אותה אלטיסטית, מתיימרת ושמורה לסופרים רוסים מתים.

 

2. בהמשך, ואפשר לענות יחד: אתה לא חושב שיש ערך לשקיפות לגבי זהות הכותב והרקע שלו?

נענה בשאלה הקודמת (וגם לאורך התשובות בהמשך).

 

3. ואחרי שגמרנו עם האנונימיות – מי אתה? כמובן שלא את כל הפרטים, אבל כמה. נגיד: בהנחה שאתה כותב אמת אנחנו יודעים מהפוסטים שאתה גבר, שגדלת במקום שהצעות לזנות ברחוב לא זרות לו, ושאתה איש שמאל שמאוד ביקורתי על השמאל (בנוסף לביקורת על כל מי ששמאלנים רגילים להיות ביקורתיים כלפיו). אז אשמח אם תוכל להרחיב קצת מאיפה בערך בארץ אתה מגיע במקור, איפה אתה גר עכשיו (אם לא רוצה לפרט – לפחות תגיד אם כן או לא בתל אביב, רמת גן או גבעתיים), באיזה עשור לחייך אתה, ובאיזה מקצוע אתה עוסק.

 

-"מי אתה?"

+"מי אני? 'מי' היא רק התצורה המתלווה ל-'מה' ומה שאני, הוא אדם במסכה."
-"ובכן, אני יכולה לראות את זה."
+"כמובן שאת יכולה. אני לא מפקפק ביכולות הראיה שלך, אלא רק מצביע על הפראדוקס, שבשאילת אדם במסכה מי הוא."

וי ואיבי מכירים בפעם הראשונה (תרגום חופשי שלי). מתוך "V for Vendetta" ומהפה של הדמות השייקספירית והמסכה שהפכה להיות ה"פרצוף" של המחאה העולמית:

מי אני? מי אתה? "חגי מטר" יהיה השם שיתנוסס פה תחת הכותרת. האם זה אתה? ברגע שהצמדת את שימך לכתבה, אולי כבר חשבת על מה תוכל לומר ומה לא; האם יפטרו אותך, האם אנשים יפגעו מדבריך? מבפנים אולי תוכל להודות, שאתה, חגי מטר הטקסטואלי, הוא קולקטיב. מישהו יערוך את הכתבה הזאת. האם הכתבה הזאת היא אתם? מישהו בחר את העורך הזה, בגלל שידעו שהוא יערוך בהתאם לתפישת העולם של מעריב (או שיפטרו אותו אם לא). האם זה שבחר את העורך הוא הכתב? מה עם הבחור שמשלם לכם את המשכורות והאנשים שאיתם הוא עושה עסקים?

 

לא. זה לא אני שאנונימי, אלא אתם. 7 אנשים בחרו לאחרונה לשלם מרצונם החופשי באתר בעבור הכתבות. כולם ביחד שילמו 420 שקלים (שמהווים את העלות של התחקיר האחרון שלי בלבד). אלה מקורות המימון שלי. אלה הם שותפי לכתיבה ואינני מכיר אישית אף אחד מהאנשים היקרים האלה. האנונימיות של אישתון היא החוסר בשם אחד בלבד. אבל אתם, העיתונאים, פרצופכם הוא המסכה המעטרת את סופה של שרשרת אנשים ארוכה, שכוונותיהם ועניינם מוסווים תחת המגננה של האובייקטיביות והאינדבידואליות כביכול, של "חגי מטר". האגו שלכם, הוא כלי שרת למערכת הזאת.

 

זו לא איזה קונספירציה גרנדיוזית, אלא סתם אינטרסים הדדיים שמוצאים דרכם זה לזה בסינרגיה כלכלית ושררתית טבעית, ממש כמו שהמפקחים על הבנקים הופכים להיות בנקאים וששבוע אחרי שהמתחרה שלכם העלה את מחיר עיתון השבת שלו ל-13.5 שקלים, גם אתם עשיתם זאת. במידה רבה אנחנו בראיון הפוך פה. אתה מנסה לברר את זהותו של בלוגר אחד, שחלק מהסיבה שהוא כותב, זה האנונימיות המזעזעת של כל התקשורת המיינסטרימית על אלפי ועשרות אלפי האנשים המעורבים בה. מספיק לפתוח את ארבעת העיתונים הראשיים, זה לצד זה, בכדי להבין שהעיתונאי, הוא חלק מהפאזל, שהוא העיתון. המשבצת שלך אולי לא נכתבה מראש, אבל הגבולות שלה ברורים ואתה חופשי לכתוב כרצונך, כל עוד התוצר מתאים לתמונה שעל קופסאת הפאזל.

 

המפקחים על הבנקים לאורך השנים ותפקידם לאחר סיום כהונתם (מתוך פוסט בבלוג "הכלכלה האמיתית")

4. בהמשך לשאלת המקצוע: נראה שאתה משקיע המון-המון זמן בפוסטים שלך, בעיקר – כמו שאתה מציין – בפוסט דרום העיר ובפוסטים של יום הזיכרון. האם אתה עושה את זה במקביל לעבודה? בהפסקה מהעבודה? בין עבודות?

אני לא אדבר על תעסוקתי (גם אם קיימת או לא). אומר רק שבחודשים האחרונים, אני חופר את עצמי, מילה אחר מילה, לתוך קבר כלכלי. אני חייב למשפחה, לבנקים ולחברות האשראי (לא שבאמת יש הבדל בין השניים האחרונים, אבל ההבדל השקרי, מאפשר לישראכרט לקחת ממני 16% ריבית). חשוב לי מאוד שהפוסטים יהיו כתובים היטב וריקים משגיאות ואני עובר עליהם עשרות פעמים. בהקשר הטקסטואלי, אני די בטוח שלו הייתי מבקר איש מקצוע, הייתה מאובחנת לי לפחות הפרעה אובססיבית אחת.

זו לא העלות של הפוסטים שכל כך מכבידה (למרות שגם היא לא מבוטלת), אלא יותר כמות השעות שאני מקצה להם ואי הפרנסה המגולמת בשעות אלו. על הפוסט של דרום העיר עבדתי עשרה ימים, עם ממוצע של 10.5 שעות עבודה ביום. על הפוסטים של חללי צה"ל  עבדתי יותר מחודש, על פני מאות שעות.

 

אבל זה גם לא תמיד שעות העבודה הישירות, אלא האילוצים של החומר. יש יותר בעבודה הזו מאשר השעות ברחוב, או מול המסך והטלפון. משהו שאולי יותר מוכר לכם העיתונאים קרה לי ובעקבות הפוסט של יום הזיכרון, חייל צה"ל שלח לי חומר שנע בין סודי לבין בעייתי. מאותו רגע, אולי בגלל כמה שאני "ירוק" בתחום, העברתי כמה שבועות בחרדה. אני מחזיק ביד מסמכים עם שמות וסיבות המוות של חללי צה"ל של השנה האחרונה וכחלק מהתחקיר, חשפתי בפני דובר צה"ל ומשרד הביטחון שיש בידי את המידע הזה, הסותר את עמדותיהם הרשמיות. הייתי בטוח שאני אקבל דפיקה בדלת. עיתונאים נעצרים בזמן האחרון על עבירות טכניות, גם כשקיבלו את אישור הצנזורה וגם כשיש מאחוריהם את הגב של העיתון. אז בלוגר קטן שאיש לא מכיר בכלל? וזה לא נגמר שם.

 

אימהות ומשפחות שכולות החלו פונות אלי עם סיפורים מזוויעים. אגף ההנצחה גילה לי שבעצם 35 מחללי השנה האחרונה, לא מתו בשנה האחרונה, ושהוא בכלל לא יודע מי הם. הוכחתי 17 מקרי התאבדות בצה"ל בשנה האחרונה ושסביר שהמספר הוא כפול מכך. כשאתה שם לבד עם המידע הזה ועוד בלי ניסיון, זה לא משהו שנגמר כשאני מתרחק מהמקלדת. זה אדרנלין ופחד. זה כעס על כמה שהכל עקום והחרדה מהמחיר של לתקן אותו. כשאתה משקיע את עצמך בתוך משהו, פיזית ורגשית, גם אם זה כשוטר, סופר, מורה או רופא (או כל דבר בעצם), השעות הטכניות שאתה "בעבודה", ממש לא מייצגות את היקף ההשקעה שלך. מה שבא לאחריהן, אלו השעות הנוספות הבלתי מדווחות ובלתי מתוגמלות של הכלכלה שלנו. ואלו השעות האלה, שמבדילות בין עבודה למקצוע; בין הכרח לתשוקה; בין מוצר לאומנות.

 

בעולם שלי השאלה היא הפוכה:
אתה מבזבז המון-המון זמן בעבודה וברדיפה אחר חלומות ירוקים כאלה ואחרים, האם אתה עושה את זה במקביל לעשייה ערכית ומשמעותית? בהפסקה מעשיה מוסרית? או בין לבין?

 

אני לא אכנס לפרטים, אבל עד לפני כמה שנים הרווחתי סכומים מאוד מכובדים של כסף. למרות שכך, למרות משכורות של 5 ואפילו 6 ספרות, אני יכול לומר היום ש-420 השקלים שנתרמו לבלוג לפני כמה ימים (הפעם הראשונה שקיבלתי כסף תמורת כתיבה), הייתה המשכורת הגדולה ביותר שקיבלתי. בעצם, זו המשכורת הראשונה שקיבלתי, כי היא הראשונה שהייתי ראוי לה.

 

5. עד כאן לגביך. ועכשיו קצת יותר לגבי הבלוג. קודם כל ניכר שינוי בהתפתחות של הבלוג, משיח שהוא בעיקרו עם מבט לשמאל בהתחלה, ופוסטים שהם בעיקר מחשבות ופחות תחקיר, לתקופה האחרונה, עם פוסטים אוניברסאליים יותר בקהל היעד שלהם ותחקיר מעמיק יותר. אתה מסכים עם האבחנה? מה גרם לשינוי?

מסכים לחלוטין. בניגוד למרבית הכותבים, הביקורת הראשונה שעולה בי, היא תמיד הביקורת העצמית. לכן אינני מעסיק את עצמי בלבקר אנשים שלחלוטין לא מסכימים איתי. היות שכך, התחלתי קרוב לביתי הפוליטי, בשמאל (קרוב, אך לא ממש שם). עם הזמן התחלתי לדבר על יותר ויותר ציבורים. זה חלקית נבע גם מאירועים חוצי מגזרים כמו קוני2012, יום הזיכרון ויום השואה. סביר להניח שבהמשך אחזור לבקר גם את השמאל ואפילו, בהשקעה עצומה, אמצא דרך לעורר את הביקורת העצמית של הימין והמרכז, שעיתונות השמאל בעצם ויתרה עליהם לחלוטין. יש תמימות מסוכנת בשמאל, שעיקרה היא האמונה כי אם יטיחו מספיק מידע אמפירי בפני אלו שאינם מסכימים איתם, הם ישנו את דעתם. אמונה שאין לה ביסוס היסטורי, שבסוף הפנטזיה המגולמת בה, ביבי או חולדאי מכים עם ידם את ראשם ואומרים: "אוי… אופס… עכשיו אני מבין!".

 

6. בפוסטים שלך אתה מעביר לא מעט ביקורת על התקשורת, ובאחרונים ממש נוקט בפעולות עיתונאיות פרופר. למה אתה חושב שהעיתונות לא עושה את הדברים שאתה עשית בפוסטים האלה? למה לקחת על עצמך להשלים את החסר?

זה יהיה פשטני לנסות להסביר מדוע העיתונות המיינסטרימית ממעטת להביא תוכן אמיתי, בתוך קונטקסט של ראיון. יש פה אלמנטים של כלכלה, של אינטרסים שררתיים, של פירסום ושיווק, של אורך הטקסט (הפוסט האחרון שלי הוא 4500 מילה) ועוד. אבל מתחת לכל אלה הייתי אומר שאנשי התקשורת עצמה, לא מבינים את הקורא. התקשורת מסתמכת על מחקרים שמראים כי הקורא הממוצע, יתייאש מעבר לאורך טקסט מסויים ויתרכז בעיקר בכותרות ותמונות. והם צודקים. העניין הוא לא להיכנע לזה, אלא למצוא את התבנית שמצליחה לעקם את הגבולות הללו. כי מה שהמחקרים האלה לא אומרים, זה שקריאה שכזאת, אפקטיבית רק לערכים שליליים ובורות. טקסטים קצרים לא יכולים לייצר את המסלול הרגשי הנדרש מהקורא שלא מסכים איתך, להגיע לנקודה בה הוא כבר לא בטוח, או יצר לפחות חיבור ריגשי מינימלי עם הנושא. אבל כשכל מה שאתה מנסה להשיג זה מכירות עיתונים, ככלי להגדלת החשיפה של השיווק של המוצרים המוצעים בו, אין לך עניין בריב עם קוראיך. ולכן עיתונים היום, משמאל ומימין, הם ממתק לקוראיהם ואין שום דבר מתוק יותר מכעס ושנאה לאלו שאינך מסכים איתם. הביקורת העצמית, שהיא הכלי היחיד לשינוי שאינו מצריך אלימות פיזית, היא מרור שלעיתונות אין רצון בו. והיות ואתה גם ככה כותב לאלה שמסכימים איתך, למה להשקיע במחקר יותר מידי. הרי העובדות הן עובדות, עוד לפני שהוכחת אותם.

 

7. האם אתה חושב שהמודל הכלכלי שאתה מנסה להציב עכשיו הוא בר קיימא? האם העיתונות יכולה להתבסס, לפחות חלקית, על תחקירנים עצמאיים שיוזמים תחקירים ומקבלים תשלום באופן ישיר מהקוראים שלהם לפי איכות המוצר?

חונכנו בעשורים האחרונים להאמין שלאדם הנכון יש את המחיר הנכון. לא רק שמחקרית כבר בוסס שזה טעות, אלא שאני כאן בכדי לומר שלאדם הנכון אין מחיר בכלל. לאישתון אין "מודל כלכלי" ולעיתונות בכלל לא צריך להיות "מודל כלכלי". זה לא עסק, ככל עסק.

האם העיתונאי, אישתון, יכול להתקיים בתוך המסגרת הזאת, של תשלום מבחירה חופשית של הקוראים? אני עוד לא יודע. אבל האם העיתונות יכולה להתקיים במודל הכלכלי של פירסומות, בשילוב בעלות פרטית ושאיפה למיקסום רווחים? אני כן יודע. התשובה היא לא.

 

מילים ימשיכו להופיע על הדפים שאנשים ימשיכו לקרוא, אבל אלו כבר מזמן לא מתחברות לכדי "עיתונות". זה פירסום גלוי של מוצרים, בשילוב פירסום סמוי של אידיאולוגיות. האם אני יכול להשתכר על ידי הקוראים? בינתיים לא. אבל אני יכול לכתוב כמו שצריך ולישון בלילה. יש לכם מודל כלכלי, זה נכון. אבל אל תתבלבל לרגע ותחשוב שהוא למטרת עיתונאות. לבירורים אתה מוזמן לשאול את טל רז, המנכ"ל שלכם, שהודיע רק אתמול, שהוא מתכוון לפטר את חלקכם, ה"הון האנושי" שלו. כי אתה מבין, המודל הכלכלי שלהם לעיתון, הוא מנכ"ל שלא כותב מילה, אך משתכר ב-2.3 מיליון שקל בשנה ועיתונאים ועורכים (אולי אתה ומי שמעליך), שמשתכרים כמה אלפי שקלים בחודש, אך אין ברירה מלבד לקצץ אותם. בשביל ה"עיתונות".

 

אבל אני בספק שהשורות האחרונות יגיעו לפרסום. פעם הבאה שתקרא לעצמך עיתונאי, תחשוב על השורות הללו.

טל רז מסביר ל"הון האנושי" של מעריב מדוע הפיטורים שלהם יהיו טובים לדמוקרטיה

8. ומכיוון שאנחנו בכל אופן עיתון תל אביבי, נתמקד טיפה בפוסט האחרון במיוחד. אתה כותב שאין ברירה אלא לכתוב באריכות את הפוסט הזה, ובצדק, אבל אנחנו בכל זאת עיתון, וכן צריכים לתמצת. אם היית צריך לסכם את המסקנות שלך מהסיורים בדרום העיר: מה היית אומר? מה למדת על האוכלוסייה, על הימין, על השמאל, על העירייה, על המשטרה? יש לי דברים שגזרתי מהאמירות שלך בעצמי, אבל אם בא לך לנסח את זה בתמציתיות במלים שלך – מה טוב.

כמו שכתבתי בפוסט, תמצות התחקיר הופכת אותו למאמר דעה ועל כן אין ברירה אלא לקרוא אותו. אבל אם בכל זאת תרצה את דעתי, אומר שדרום תל אביב היא כישלון של הרבה שנים שחתומים עליו כולנו. הניסיון להטיל את האחריות על גורם אחד בלבד, אינו הולם את הנושא, שהוא בני האדם שגרים ושוהים שם. אלה לא חפצים שאפשר לומר שזה לא היה תפקידנו לדאוג להם וזה לא קרה במדינה רחוקה, כך שהמרחק לא יעמוד לנו לזכותנו. וכשאני אומר אחריות, אני לא מתכוון למשמעות הצינית והחלולה שמנהיגינו משתמשים בה ולא למתייסרת קצרות וממשיכה הלאה שהשמאל מתמחה בה. כולנו חולקים באשמה. חלקנו מקרוב: השוטרים שלא מפריע להם לא להכנס לשכונות הללו בלילה, עובדי העירייה שלא מפריע להם שפחי הזבל שם מפוצצים וגולשים לרחוב באופן קבוע, ראשי העיר שלא משקיעים וראשי המדינה שלא מתקצבים. חלקנו מרחוק: בשתיקה האדישה שהיא הבסיס להתאפשרות של כל עוולה קולקטיבית, בצביעות הבלתי נגמרת של צעקות "צדק חברתי" וטענה לאחדות, היוצאת מפיות שהתעלמו במשך שנים ממצבם הנורא ואיום של שכניהם לעיר.

 

9. אתה מזכיר בפוסט פחד בזמן השיטוט באזור נווה שאנן – הר ציון (ולא בשכונת התקווה, נכון?). אתה יכול לאפיין ממה נובע הפחד, אם למעשה נתקלת רק באירוע אלימות אחד בין אפריקאים? האם זה מהחושך? האם מהדיווחים בתקשורת והידיעה שיש היתכנות לעוד אלימות? האם מהמצב הקשה של האנשים סביבך?

פחד הוא לא דבר רציונלי, אבל הקסם שבו, הוא שהחלל שנותר בעקבותו, מתמלא על ידי אלה שאינם שותפים לו ומאלו יש דוקא סיבות רציונליות לפחד. אזור התחנה המרכזית אינו מואר כמו המרכז. יש בו הרבה שטחים מתים ומגודרים שאי אפשר לראות מבחוץ מה קורה בהם ואין עסקים וחיי לילה שנותנים את ההגנה הפאסיבית, של נוכחות של אחרים. עכשיו זה נכון שהסיכוי להאנס או להרצח, סתם בגלל שהרחוב חשוך, הוא אפסי, אבל אתה לא מתכנן עיר ליצורים דמיוניים ואמיצים, אלא לאנשים "נורמטיבים" ואלו מפחדים להסתובב באזורים שכאלה. על כן, הם לא נכנסים אליהם. ואת החלל שלהם, מקבלים בברכה הנרקומנים, הזונות, סוחרי הסמים, הומלסים ושאר הפשיעה שמגיעה איתם. גם אם היינו אוספים את כל הנרקומנים והזונות, העובדים הזרים והפליטים, ההומלסים והשיכורים וזורקים את כולם ברמת אביב וקיסריה, הם עדיין היו מגיעים חזרה לתחנה המרכזית. הגעתם לנווה שאנן, מערבת את אותה מידה של חופש בחירה, שיש למים היורדים מן ההר אל העמק.

 

שכונת התקווה איננה אזור כזה. רחוב האצ"ל פעיל לאורך כל הלילה, האזור מואר והיות ומרבית המבנים משמשים למגורים, כל חלון הופך למצלמה, כל דייר לעד פוטנציאלי. אלו הם המרכיבים המייצרים תחושת ביטחון באדם ההולך ברחוב בלילה. לאדם שאחריו יש אפילו יותר ביטחון, כי הוא לא לבד ברחוב הזה. וכך, בשרשרת תיכנונית, כאשר מתבטל הפחד, מתבטלים הגורמים המסוכנים שחיים בחלליו. בנושא זה יש הרבה מה לומר על התקשורת, שמציירת את שכונת התקווה כאילו הייתה נווה שאנן, למרות שההבדל בין השתיים מקביל להבדל שבין שכונת התקווה, לרמת אביב. למעשה, מעט האפריקאים שבכל זאת גרים בשכונת התקווה (בתחנה המרכזית הם רוב מוחלט ובתקווה הם להערכתי כעשר אחוז), הם אלה שיכולים להרשות לעצמם להשתדרג ולברוח מאותן מצוקות, שדיירי הדרום גם כן סובלים מהן. תחושת הפחד שדיברתי עליה, היא תחושה שאני בטוח שגם לאותם אפריקאים יש והיא נובעת מהחושך והבדידות, הזונות והנרקומנים, סוחרי הסמים והעבריינים, שיכורים והומלסים, שמסתובבים ברחובות. הפחד הזה הוא מוצדק, כי עמוק בפנים אנחנו יודעים משהו שאנחנו לא רוצים להודות בו: העובדה שאנחנו מאפשרים לאנשים לחיות עם עכברים, לאכול מהפחים, להאנס בעבור 20 שקלים וכדומה… היא סיבה מספקת בשביל שהם יתקפו אותנו או ינסו לשדוד אותנו; היא אפילו לגיטימית. מרגע שהפסקנו לראות בהם כבני אדם; מרגע שדילגנו מעל גופותיהם הלנות ברחוב מבלי משים; שזרקנו את הבקבוקים שלנו לפח ולא לצידו, למרות שאנו יודעים שהם יחפרו בו, בשביל 25 האגורות שאנו רואים בהן בדיחה (בזמן שאנחנו צועקים על צדק חברתי) – מרגע שעשינו את כל אלה, גם הם הפסיקו לראות בנו כבני אדם. אולי אפילו בעצמם. ומרגע שהחמלה נלקחת והאמפטיה, שהיא התשתית החברתית שלנו ולא הצבא או הכלכלה, גם כן עוזבת, נגזר עלינו להתפורר באלימות, ממש כמו שעל האפריקאים נגזר להגיע לתחנה המרכזית ועל המים נגזר לרדת במורד ההר.

 

אם האפריקאים הם פליטים של האלימות באריתריאה וסודן, אז נווה שאנן היא מחנה הפליטים של האלימות של הכלכלה הישראלית וחוסר האכפתיות המתלווה לה. ואולי, כשזוכרים שישראל היא מהמדינות המוכרות נשק לסכסוכים האלה באפריקה, אולי הם בעצם כולם פליטים של הכלכלה הישראלית, הנגזרת מהכלכלה המערבית. אולי כולנו אחראים.

10. ולסיכום – כל דבר נוסף שתרצה להגיד. על עצמך, על הבלוג, על התקשורת, על דרום העיר (או צפונה). אתה מוזמן.

 

אני שונא להתראיין.

—————————————————————————————————————————–

אישתון הוא בלוג הנעזר בתשלומים מבחירה בכדי לתפקד. אם חשבתם שזו עיתונות ראויה או סתם נהנתם לקרוא, אנא שלמו כפי שאתם מעריכים את העבודה ועיזרו לי להמשיך לכתוב ולחקור, בצורה שלדעתי לפחות, לא מיוצגת בתקשורת. תודה.