מיהו אישתון: ראיון לזמן תל-אביב

אישתון - בניכוי העיתונות המיינסטרימית

אישתון – בניכוי העיתונות המיינסטרימית

לפני כשבועיים הענקתי ראיון דרך האינטרנט, לחגי מטר, מזמן תל אביב, על הבלוג בכלליות ובעיקר על התחקיר של השבוע שהעברתי באזור התחנה המרכזית והתחקיר על חללי צה"ל של שנה שעברה. הראיון, שפורסם היום, סבב סביב "מיהו אישתון", "מדוע הוא חוקר דברים" ו"מדוע לדעתך התקשורת המיינסטרימית לא עושה זאת". היות והובטחה לי התייחסות רצינית של לפחות עמוד שלם בעיתון, החלטתי להעניק את הראיון (דרך האי-מייל). אין ספק שלראיון הזה אין יותר מידי חשיבות, לא בעולם הכללי ואפילו לא לבלוג הזה, מעבר להבאת קהל חדש לטקסטים האחרים שבבלוג (השאר יכולים בשקט לדלג על הפוסט הזה). העורכת המקסימה של חגי, איתה דיברתי טלפונית, התעקשה על תמונה, למרות שהסברתי שאני לא מעוניין להיחשף בשום צורה. "אפילו קח עיתון ותעשה בו חורים לעיניים", היא אמרה. "תקחו אתם עיתון ותצלמו ואני מבטיח לאשר שאלו העיניים שלי", הגבתי. ואז היא אמרה בעדינות שעתידה להתברר כאירונית, שזה יוריד מהיושר העיתונאי של הכתבה. אז שלחתי את התמונה שמופיעה פה משמאל (נא לא לצחוק עלי… יותר מידי).

מתוך מחשבה שיהיה לי עמוד מלא, שלחתי כ-2500 מילים, בתגובה לשאלות של חגי, ובציפייה שכחצי מאלו, ייכנסו לכתבה עצמה. אלו הפכו להתנצלות ול-900 מילים ולבסוף ל-600 מילים "בגלל אילוצים". בפועל התפרסמו כ-500 מילים. חגי עצמו דוקא היה מאוד נחמד והגון, דבר שמאשש  בשנית מבחינתי, את חלקו הקטן של העיתונאי בימינו, בדברים האלה הקרויים כתבות ונושאים את שמו, על גבי הדפים האלה, שמופצים ברחבי הארץ ונקראים "עיתונים".

הראיון הזה, לא היה הראיון הראשון בחיי לתקשורת (אך לא אפרט על חיי מחוץ לבלוג) וזו לא הפעם הראשונה שנערכתי עד גבול הביטול. לא הפעם הראשונה, אבל כן האחרונה. אישתון לא יעניק יותר ראיונות, אלא אם כן יתחייבו לפרסם אותם בדיוק כפי שנכתבו. למראית עין הראיון הזה כמעט חיובי כלפי אישתון, אך זה רק כשלא יודעים כמה הוסר ממנו. וברוח זאת, הנה לפניכם הראיון האחרון של אישתון, כפי שפורסם בזמן תל אביב, ותחתיו הראיון המלא, כפי שהתנהל במייל, מול חגי מטר (בתוספת תמונות, לינקים ווידאו). הראיון הזה מציג את המומחיות של התיקשורת – לא לשקר בגלוי, אלא להשמיט את מה שלא מסתדר עם התמונה שהם רוצים להציג; לא להמציא דברים, אבל לעשות סלקציה קפדנית, שבסופה, אין ממש הבדל בין המצאה לאמת, מלבד הקו המשפטי הדקיק, המונע מהם להיות חשופים לתביעה. אפשר לומר שאפילו הוציאו אותי אישית, באור חיובי. אבל לחשוב שאכפת לי איך אני אישית נראה, זה לא להבין בכלל את מהות הבלוג. אולי בכלל הם עשו לי שירות שהקלו על הקוראים שלהם והביאו להם אישתון-לייט. לא יודע. תחליטו בעצמכם מדוע דברים מסויימים נכנסו ואחרים לא; מדוע הציטוטים נקטעו ונערכו בנקודות מסוימות (ותחשבו על ההפרשים האלה פעם הבאה שאתם קוראים בעיתון):

"מי מסתתר מאחורי המסכה?"... שבכלל אנחנו ביקשנו ממנו להצטלם איתה.

"מי מסתתר מאחורי המסכה?"… שבכלל אנחנו ביקשנו ממנו להצטלם איתה.

 1. למה האנונימיות? 
האמת שהתלבטתי בעצמי בהתחלה, כשבאתי לפתוח את הבלוג. הסתכלתי מסביבי, בעולם הבלוגים, וחלק ניכר מהם נושאים את שם כותביהם ומרבית אלו שלא, מדווחים על כותביהם ממש בחזית הבלוג או ב"אודות". בשנתיים האחרונות נהיה לי נוהל לסרוק את כל העיתונים ואת מקסימום הבלוגים שאני יכול (בגלל שלכולם יש אג'נדה מוכנה מראש, הדרך היחידה להבין באמת מה קורה לגבי נושא מסויים או ארוע, זה לבדוק אותו מכל הפרספקטיבות. זה גם מאפשר לי ידיעה שיותר חשובה ממה שבאמת קרה והיא מה שאנשים יחשבו שקרה). הסתכלתי על מלחמות וחנופות הבלוגים. זאת קוראת להוא אשכנזי מתנשא, ההוא קורא להיא גזענית. העיתונים, כולל שלכם, גם הם תוקפים אחד את השני על ימין ועל שמאל. זה הרגיש לי כאילו האנשים האלה מכניסים את האגו שלהם לתוך הכתיבה, במקום לדון את הטענות וחשוב מכך, לקדם את המטרות. לאחר מכן מצטלמים לכתבות בעיתונים ומתראיינים בגלוי: העיתונאים מראיינים את העיתונאים, באיזו אורגיה דוחה של הומו-טקסטואלים.

 

עיתונאי הוא לא סופר, גם אם יש ביניהם דמיון ואפילו אם לעיתים שתי הישויות מתקיימות באותו הגוף. עיתונאי צריך לתת דיווח של המציאות, שלא מערב אותו (דעותיו בתחום כן. אבל לא אותו עצמו). האנונימיות שלי עוזרת לי לבטל את עצמי מהדיווח הזה; לבטל את האגו שלי. אני חושב שהאנונימיות שלי עוזרת גם לקוראים, להשאיר ראש פתוח ולא לפסול טקסט מראש, על היותו משוייך לשם ימני או שמאלני (גם אם ברור מהטקסטים שאני נוטה "שמאלה"). זה עוזר להם לקבל את הפוסטים כמעין מצלמה טקסטואלית של המציאות, כי אני מתבטל והופך לכלי שרת שלה.

 

סתם לדוגמא, אני כותב על צה"ל, פלסטינים, השואה, הפליטים, מערכת החינוך ועוד. אבל אף אחד לא שואל אותי אם עשיתי צבא? באיזה תפקיד? האם אני ישראלי בכלל? בן כמה אני? האם אני אשכנזי או מזרחי? האם יש לי בגרות? תואר? זה נכון שבעולם נכון יותר, אנשים היו שופטים את האמת על המילים המרכיבות אותה ולא הפה שממנו יצאה, אבל זוהי פריבלגיה שאין לנו. אי אפשר להמשיך להיתמם ולהאשים את הקורא (במיוחד לא כאשר לתיקשורת היה חלק פעיל בהבאת הקורא למצבו הנוכחי). התקשורת ובמיוחד תקשורת השמאל, צריכה לרדת מהסוס הגבוה שלה ולהתחיל לכתוב לאנשים שלא מסכימים איתה, גם במחיר של כתיבה פחות מרשימה וגם במחיר של הצגת התמונה לא באופן המוסרי, טוטאלי ותוקף, שכל כך אוהבים בשמאל. ביקורת ישירה לעולם לא עובדת, הדרך היחידה לשינוי ושכנוע, היא לעורר את הביקורת העצמית של המבוקר. ליצור בו זיקה לגבי הנושא המדובר. ולשם כך, אני חייב להתבטל, בכדי לא להוות טריגר לדעות קדומות ומכשולים אחרים שיפריעו לקורא, בדרכו אל עצמו. אתה חייב להתחיל את הכתבות שלך ברכישה ופיתוי של הקהל המיועד לביקורת ולרכך אותו עד שכשהוא מגיע לסוף הטקסט, להיכן שטמנת את הביקורת, הוא מרגיש שהטקסט איננו תמונה של הכותב, אלא מראה שהונחה לפניו. (לצורך העניין זה אומר גם לרמות את הקורא לפעמים, כפי שעשיתי ב"הגישה הלקונית לקוני" וב"סבון של רציונל").
בנוסף, האנונימיות שלי מתירה לי לחבר פילוסופיה ומוסר למצוקות יומיומיות, בצורה שאני חושב שהיא מחוייבת, אבל מרבית האנשים חושבים אותה אלטיסטית, מתיימרת ושמורה לסופרים רוסים מתים.

 

2. בהמשך, ואפשר לענות יחד: אתה לא חושב שיש ערך לשקיפות לגבי זהות הכותב והרקע שלו?
נענה בשאלה הקודמת (וגם לאורך התשובות בהמשך).

 

3. ואחרי שגמרנו עם האנונימיות – מי אתה? כמובן שלא את כל הפרטים, אבל כמה. נגיד: בהנחה שאתה כותב אמת אנחנו יודעים מהפוסטים שאתה גבר, שגדלת במקום שהצעות לזנות ברחוב לא זרות לו, ושאתה איש שמאל שמאוד ביקורתי על השמאל (בנוסף לביקורת על כל מי ששמאלנים רגילים להיות ביקורתיים כלפיו). אז אשמח אם תוכל להרחיב קצת מאיפה בערך בארץ אתה מגיע במקור, איפה אתה גר עכשיו (אם לא רוצה לפרט – לפחות תגיד אם כן או לא בתל אביב, רמת גן או גבעתיים), באיזה עשור לחייך אתה, ובאיזה מקצוע אתה עוסק.

 

-"מי אתה?"
+"מי אני? 'מי' היא רק התצורה המתלווה ל-'מה' ומה שאני, הוא אדם במסכה."
-"ובכן, אני יכולה לראות את זה."
+"כמובן שאת יכולה. אני לא מפקפק ביכולות הראיה שלך, אלא רק מצביע על הפראדוקס, שבשאילת אדם במסכה מי הוא."

וי ואיבי מכירים בפעם הראשונה (תרגום חופשי שלי). מתוך "V for Vendetta" ומהפה של הדמות השייקספירית והמסכה שהפכה להיות ה"פרצוף" של המחאה העולמית:

מי אני? מי אתה? "חגי מטר" יהיה השם שיתנוסס פה תחת הכותרת. האם זה אתה? ברגע שהצמדת את שימך לכתבה, אולי כבר חשבת על מה תוכל לומר ומה לא; האם יפטרו אותך, האם אנשים יפגעו מדבריך? מבפנים אולי תוכל להודות, שאתה, חגי מטר הטקסטואלי, הוא קולקטיב. מישהו יערוך את הכתבה הזאת. האם הכתבה הזאת היא אתם? מישהו בחר את העורך הזה, בגלל שידעו שהוא יערוך בהתאם לתפישת העולם של מעריב (או שיפטרו אותו אם לא). האם זה שבחר את העורך הוא הכתב? מה עם הבחור שמשלם לכם את המשכורות והאנשים שאיתם הוא עושה עסקים?

 

לא. זה לא אני שאנונימי, אלא אתם. 7 אנשים בחרו לאחרונה לשלם מרצונם החופשי באתר בעבור הכתבות. כולם ביחד שילמו 420 שקלים (שמהווים את העלות של התחקיר האחרון שלי בלבד). אלה מקורות המימון שלי. אלה הם שותפי לכתיבה ואינני מכיר אישית אף אחד מהאנשים היקרים האלה. האנונימיות של אישתון היא החוסר בשם אחד בלבד. אבל אתם, העיתונאים, פרצופכם הוא המסכה המעטרת את סופה של שרשרת אנשים ארוכה, שכוונותיהם ועניינם מוסווים תחת המגננה של האובייקטיביות והאינדבידואליות כביכול, של "חגי מטר". האגו שלכם, הוא כלי שרת למערכת הזאת.

 

זו לא איזה קונספירציה גרנדיוזית, אלא סתם אינטרסים הדדיים שמוצאים דרכם זה לזה בסינרגיה כלכלית ושררתית טבעית, ממש כמו שהמפקחים על הבנקים הופכים להיות בנקאים וששבוע אחרי שהמתחרה שלכם העלה את מחיר עיתון השבת שלו ל-13.5 שקלים, גם אתם עשיתם זאת. במידה רבה אנחנו בראיון הפוך פה. אתה מנסה לברר את זהותו של בלוגר אחד, שחלק מהסיבה שהוא כותב, זה האנונימיות המזעזעת של כל התקשורת המיינסטרימית על אלפי ועשרות אלפי האנשים המעורבים בה. מספיק לפתוח את ארבעת העיתונים הראשיים, זה לצד זה, בכדי להבין שהעיתונאי, הוא חלק מהפאזל, שהוא העיתון. המשבצת שלך אולי לא נכתבה מראש, אבל הגבולות שלה ברורים ואתה חופשי לכתוב כרצונך, כל עוד התוצר מתאים לתמונה שעל קופסאת הפאזל.

 

המפקחים על הבנקים לאורך השנים ותפקידם לאחר סיום כהונתם (מתוך פוסט בבלוג "הכלכלה האמיתית")

המפקחים על הבנקים לאורך השנים ותפקידם לאחר סיום כהונתם (מתוך פוסט בבלוג "הכלכלה האמיתית")

4. בהמשך לשאלת המקצוע: נראה שאתה משקיע המון-המון זמן בפוסטים שלך, בעיקר – כמו שאתה מציין – בפוסט דרום העיר ובפוסטים של יום הזיכרון. האם אתה עושה את זה במקביל לעבודה? בהפסקה מהעבודה? בין עבודות?
אני לא אדבר על תעסוקתי (גם אם קיימת או לא). אומר רק שבחודשים האחרונים, אני חופר את עצמי, מילה אחר מילה, לתוך קבר כלכלי. אני חייב למשפחה, לבנקים ולחברות האשראי (לא שבאמת יש הבדל בין השניים האחרונים, אבל ההבדל השקרי, מאפשר לישראכרט לקחת ממני 16% ריבית). חשוב לי מאוד שהפוסטים יהיו כתובים היטב וריקים משגיאות ואני עובר עליהם עשרות פעמים. בהקשר הטקסטואלי, אני די בטוח שלו הייתי מבקר איש מקצוע, הייתה מאובחנת לי לפחות הפרעה אובססיבית אחת.
זו לא העלות של הפוסטים שכל כך מכבידה (למרות שגם היא לא מבוטלת), אלא יותר כמות השעות שאני מקצה להם ואי הפרנסה המגולמת בשעות אלו. על הפוסט של דרום העיר עבדתי עשרה ימים, עם ממוצע של 10.5 שעות עבודה ביום. על הפוסטים של חללי צה"ל  עבדתי יותר מחודש, על פני מאות שעות.

 

אבל זה גם לא תמיד שעות העבודה הישירות, אלא האילוצים של החומר. יש יותר בעבודה הזו מאשר השעות ברחוב, או מול המסך והטלפון. משהו שאולי יותר מוכר לכם העיתונאים קרה לי ובעקבות הפוסט של יום הזיכרון, חייל צה"ל שלח לי חומר שנע בין סודי לבין בעייתי. מאותו רגע, אולי בגלל כמה שאני "ירוק" בתחום, העברתי כמה שבועות בחרדה. אני מחזיק ביד מסמכים עם שמות וסיבות המוות של חללי צה"ל של השנה האחרונה וכחלק מהתחקיר, חשפתי בפני דובר צה"ל ומשרד הביטחון שיש בידי את המידע הזה, הסותר את עמדותיהם הרשמיות. הייתי בטוח שאני אקבל דפיקה בדלת. עיתונאים נעצרים בזמן האחרון על עבירות טכניות, גם כשקיבלו את אישור הצנזורה וגם כשיש מאחוריהם את הגב של העיתון. אז בלוגר קטן שאיש לא מכיר בכלל? וזה לא נגמר שם.

 

אימהות ומשפחות שכולות החלו פונות אלי עם סיפורים מזוויעים. אגף ההנצחה גילה לי שבעצם 35 מחללי השנה האחרונה, לא מתו בשנה האחרונה, ושהוא בכלל לא יודע מי הם. הוכחתי 17 מקרי התאבדות בצה"ל בשנה האחרונה ושסביר שהמספר הוא כפול מכך. כשאתה שם לבד עם המידע הזה ועוד בלי ניסיון, זה לא משהו שנגמר כשאני מתרחק מהמקלדת. זה אדרנלין ופחד. זה כעס על כמה שהכל עקום והחרדה מהמחיר של לתקן אותו. כשאתה משקיע את עצמך בתוך משהו, פיזית ורגשית, גם אם זה כשוטר, סופר, מורה או רופא (או כל דבר בעצם), השעות הטכניות שאתה "בעבודה", ממש לא מייצגות את היקף ההשקעה שלך. מה שבא לאחריהן, אלו השעות הנוספות הבלתי מדווחות ובלתי מתוגמלות של הכלכלה שלנו. ואלו השעות האלה, שמבדילות בין עבודה למקצוע; בין הכרח לתשוקה; בין מוצר לאומנות.

 

בעולם שלי השאלה היא הפוכה:
אתה מבזבז המון-המון זמן בעבודה וברדיפה אחר חלומות ירוקים כאלה ואחרים, האם אתה עושה את זה במקביל לעשייה ערכית ומשמעותית? בהפסקה מעשיה מוסרית? או בין לבין?

 

אני לא אכנס לפרטים, אבל עד לפני כמה שנים הרווחתי סכומים מאוד מכובדים של כסף. למרות שכך, למרות משכורות של 5 ואפילו 6 ספרות, אני יכול לומר היום ש-420 השקלים שנתרמו לבלוג לפני כמה ימים (הפעם הראשונה שקיבלתי כסף תמורת כתיבה), הייתה המשכורת הגדולה ביותר שקיבלתי. בעצם, זו המשכורת הראשונה שקיבלתי, כי היא הראשונה שהייתי ראוי לה.

 

5. עד כאן לגביך. ועכשיו קצת יותר לגבי הבלוג. קודם כל ניכר שינוי בהתפתחות של הבלוג, משיח שהוא בעיקרו עם מבט לשמאל בהתחלה, ופוסטים שהם בעיקר מחשבות ופחות תחקיר, לתקופה האחרונה, עם פוסטים אוניברסאליים יותר בקהל היעד שלהם ותחקיר מעמיק יותר. אתה מסכים עם האבחנה? מה גרם לשינוי?
מסכים לחלוטין. בניגוד למרבית הכותבים, הביקורת הראשונה שעולה בי, היא תמיד הביקורת העצמית. לכן אינני מעסיק את עצמי בלבקר אנשים שלחלוטין לא מסכימים איתי. היות שכך, התחלתי קרוב לביתי הפוליטי, בשמאל (קרוב, אך לא ממש שם). עם הזמן התחלתי לדבר על יותר ויותר ציבורים. זה חלקית נבע גם מאירועים חוצי מגזרים כמו קוני2012, יום הזיכרון ויום השואה. סביר להניח שבהמשך אחזור לבקר גם את השמאל ואפילו, בהשקעה עצומה, אמצא דרך לעורר את הביקורת העצמית של הימין והמרכז, שעיתונות השמאל בעצם ויתרה עליהם לחלוטין. יש תמימות מסוכנת בשמאל, שעיקרה היא האמונה כי אם יטיחו מספיק מידע אמפירי בפני אלו שאינם מסכימים איתם, הם ישנו את דעתם. אמונה שאין לה ביסוס היסטורי, שבסוף הפנטזיה המגולמת בה, ביבי או חולדאי מכים עם ידם את ראשם ואומרים: "אוי… אופס… עכשיו אני מבין!".

 

6. בפוסטים שלך אתה מעביר לא מעט ביקורת על התקשורת, ובאחרונים ממש נוקט בפעולות עיתונאיות פרופר. למה אתה חושב שהעיתונות לא עושה את הדברים שאתה עשית בפוסטים האלה? למה לקחת על עצמך להשלים את החסר?
זה יהיה פשטני לנסות להסביר מדוע העיתונות המיינסטרימית ממעטת להביא תוכן אמיתי, בתוך קונטקסט של ראיון. יש פה אלמנטים של כלכלה, של אינטרסים שררתיים, של פירסום ושיווק, של אורך הטקסט (הפוסט האחרון שלי הוא 4500 מילה) ועוד. אבל מתחת לכל אלה הייתי אומר שאנשי התקשורת עצמה, לא מבינים את הקורא. התקשורת מסתמכת על מחקרים שמראים כי הקורא הממוצע, יתייאש מעבר לאורך טקסט מסויים ויתרכז בעיקר בכותרות ותמונות. והם צודקים. העניין הוא לא להיכנע לזה, אלא למצוא את התבנית שמצליחה לעקם את הגבולות הללו. כי מה שהמחקרים האלה לא אומרים, זה שקריאה שכזאת, אפקטיבית רק לערכים שליליים ובורות. טקסטים קצרים לא יכולים לייצר את המסלול הרגשי הנדרש מהקורא שלא מסכים איתך, להגיע לנקודה בה הוא כבר לא בטוח, או יצר לפחות חיבור ריגשי מינימלי עם הנושא. אבל כשכל מה שאתה מנסה להשיג זה מכירות עיתונים, ככלי להגדלת החשיפה של השיווק של המוצרים המוצעים בו, אין לך עניין בריב עם קוראיך. ולכן עיתונים היום, משמאל ומימין, הם ממתק לקוראיהם ואין שום דבר מתוק יותר מכעס ושנאה לאלו שאינך מסכים איתם. הביקורת העצמית, שהיא הכלי היחיד לשינוי שאינו מצריך אלימות פיזית, היא מרור שלעיתונות אין רצון בו. והיות ואתה גם ככה כותב לאלה שמסכימים איתך, למה להשקיע במחקר יותר מידי. הרי העובדות הן עובדות, עוד לפני שהוכחת אותם.

 

7. האם אתה חושב שהמודל הכלכלי שאתה מנסה להציב עכשיו הוא בר קיימא? האם העיתונות יכולה להתבסס, לפחות חלקית, על תחקירנים עצמאיים שיוזמים תחקירים ומקבלים תשלום באופן ישיר מהקוראים שלהם לפי איכות המוצר?
חונכנו בעשורים האחרונים להאמין שלאדם הנכון יש את המחיר הנכון. לא רק שמחקרית כבר בוסס שזה טעות, אלא שאני כאן בכדי לומר שלאדם הנכון אין מחיר בכלל. לאישתון אין "מודל כלכלי" ולעיתונות בכלל לא צריך להיות "מודל כלכלי". זה לא עסק, ככל עסק.

האם העיתונאי, אישתון, יכול להתקיים בתוך המסגרת הזאת, של תשלום מבחירה חופשית של הקוראים? אני עוד לא יודע. אבל האם העיתונות יכולה להתקיים במודל הכלכלי של פירסומות, בשילוב בעלות פרטית ושאיפה למיקסום רווחים? אני כן יודע. התשובה היא לא.

 

מילים ימשיכו להופיע על הדפים שאנשים ימשיכו לקרוא, אבל אלו כבר מזמן לא מתחברות לכדי "עיתונות". זה פירסום גלוי של מוצרים, בשילוב פירסום סמוי של אידיאולוגיות. האם אני יכול להשתכר על ידי הקוראים? בינתיים לא. אבל אני יכול לכתוב כמו שצריך ולישון בלילה. יש לכם מודל כלכלי, זה נכון. אבל אל תתבלבל לרגע ותחשוב שהוא למטרת עיתונאות. לבירורים אתה מוזמן לשאול את טל רז, המנכ"ל שלכם, שהודיע רק אתמול, שהוא מתכוון לפטר את חלקכם, ה"הון האנושי" שלו. כי אתה מבין, המודל הכלכלי שלהם לעיתון, הוא מנכ"ל שלא כותב מילה, אך משתכר ב-2.3 מיליון שקל בשנה ועיתונאים ועורכים (אולי אתה ומי שמעליך), שמשתכרים כמה אלפי שקלים בחודש, אך אין ברירה מלבד לקצץ אותם. בשביל ה"עיתונות".

 

אבל אני בספק שהשורות האחרונות יגיעו לפרסום. פעם הבאה שתקרא לעצמך עיתונאי, תחשוב על השורות הללו.
טל רז מסביר ל"הון האנושי" של מעריב מדוע הפיטורים שלהם יהיו טובים לדמוקרטיה

טל רז מסביר ל"הון האנושי" של מעריב מדוע הפיטורים שלהם יהיו טובים לדמוקרטיה

8. ומכיוון שאנחנו בכל אופן עיתון תל אביבי, נתמקד טיפה בפוסט האחרון במיוחד. אתה כותב שאין ברירה אלא לכתוב באריכות את הפוסט הזה, ובצדק, אבל אנחנו בכל זאת עיתון, וכן צריכים לתמצת. אם היית צריך לסכם את המסקנות שלך מהסיורים בדרום העיר: מה היית אומר? מה למדת על האוכלוסייה, על הימין, על השמאל, על העירייה, על המשטרה? יש לי דברים שגזרתי מהאמירות שלך בעצמי, אבל אם בא לך לנסח את זה בתמציתיות במלים שלך – מה טוב.
כמו שכתבתי בפוסט, תמצות התחקיר הופכת אותו למאמר דעה ועל כן אין ברירה אלא לקרוא אותו. אבל אם בכל זאת תרצה את דעתי, אומר שדרום תל אביב היא כישלון של הרבה שנים שחתומים עליו כולנו. הניסיון להטיל את האחריות על גורם אחד בלבד, אינו הולם את הנושא, שהוא בני האדם שגרים ושוהים שם. אלה לא חפצים שאפשר לומר שזה לא היה תפקידנו לדאוג להם וזה לא קרה במדינה רחוקה, כך שהמרחק לא יעמוד לנו לזכותנו. וכשאני אומר אחריות, אני לא מתכוון למשמעות הצינית והחלולה שמנהיגינו משתמשים בה ולא למתייסרת קצרות וממשיכה הלאה שהשמאל מתמחה בה. כולנו חולקים באשמה. חלקנו מקרוב: השוטרים שלא מפריע להם לא להכנס לשכונות הללו בלילה, עובדי העירייה שלא מפריע להם שפחי הזבל שם מפוצצים וגולשים לרחוב באופן קבוע, ראשי העיר שלא משקיעים וראשי המדינה שלא מתקצבים. חלקנו מרחוק: בשתיקה האדישה שהיא הבסיס להתאפשרות של כל עוולה קולקטיבית, בצביעות הבלתי נגמרת של צעקות "צדק חברתי" וטענה לאחדות, היוצאת מפיות שהתעלמו במשך שנים ממצבם הנורא ואיום של שכניהם לעיר.

 

9. אתה מזכיר בפוסט פחד בזמן השיטוט באזור נווה שאנן – הר ציון (ולא בשכונת התקווה, נכון?). אתה יכול לאפיין ממה נובע הפחד, אם למעשה נתקלת רק באירוע אלימות אחד בין אפריקאים? האם זה מהחושך? האם מהדיווחים בתקשורת והידיעה שיש היתכנות לעוד אלימות? האם מהמצב הקשה של האנשים סביבך?
פחד הוא לא דבר רציונלי, אבל הקסם שבו, הוא שהחלל שנותר בעקבותו, מתמלא על ידי אלה שאינם שותפים לו ומאלו יש דוקא סיבות רציונליות לפחד. אזור התחנה המרכזית אינו מואר כמו המרכז. יש בו הרבה שטחים מתים ומגודרים שאי אפשר לראות מבחוץ מה קורה בהם ואין עסקים וחיי לילה שנותנים את ההגנה הפאסיבית, של נוכחות של אחרים. עכשיו זה נכון שהסיכוי להאנס או להרצח, סתם בגלל שהרחוב חשוך, הוא אפסי, אבל אתה לא מתכנן עיר ליצורים דמיוניים ואמיצים, אלא לאנשים "נורמטיבים" ואלו מפחדים להסתובב באזורים שכאלה. על כן, הם לא נכנסים אליהם. ואת החלל שלהם, מקבלים בברכה הנרקומנים, הזונות, סוחרי הסמים, הומלסים ושאר הפשיעה שמגיעה איתם. גם אם היינו אוספים את כל הנרקומנים והזונות, העובדים הזרים והפליטים, ההומלסים והשיכורים וזורקים את כולם ברמת אביב וקיסריה, הם עדיין היו מגיעים חזרה לתחנה המרכזית. הגעתם לנווה שאנן, מערבת את אותה מידה של חופש בחירה, שיש למים היורדים מן ההר אל העמק.

 

שכונת התקווה איננה אזור כזה. רחוב האצ"ל פעיל לאורך כל הלילה, האזור מואר והיות ומרבית המבנים משמשים למגורים, כל חלון הופך למצלמה, כל דייר לעד פוטנציאלי. אלו הם המרכיבים המייצרים תחושת ביטחון באדם ההולך ברחוב בלילה. לאדם שאחריו יש אפילו יותר ביטחון, כי הוא לא לבד ברחוב הזה. וכך, בשרשרת תיכנונית, כאשר מתבטל הפחד, מתבטלים הגורמים המסוכנים שחיים בחלליו. בנושא זה יש הרבה מה לומר על התקשורת, שמציירת את שכונת התקווה כאילו הייתה נווה שאנן, למרות שההבדל בין השתיים מקביל להבדל שבין שכונת התקווה, לרמת אביב. למעשה, מעט האפריקאים שבכל זאת גרים בשכונת התקווה (בתחנה המרכזית הם רוב מוחלט ובתקווה הם להערכתי כעשר אחוז), הם אלה שיכולים להרשות לעצמם להשתדרג ולברוח מאותן מצוקות, שדיירי הדרום גם כן סובלים מהן. תחושת הפחד שדיברתי עליה, היא תחושה שאני בטוח שגם לאותם אפריקאים יש והיא נובעת מהחושך והבדידות, הזונות והנרקומנים, סוחרי הסמים והעבריינים, שיכורים והומלסים, שמסתובבים ברחובות. הפחד הזה הוא מוצדק, כי עמוק בפנים אנחנו יודעים משהו שאנחנו לא רוצים להודות בו: העובדה שאנחנו מאפשרים לאנשים לחיות עם עכברים, לאכול מהפחים, להאנס בעבור 20 שקלים וכדומה… היא סיבה מספקת בשביל שהם יתקפו אותנו או ינסו לשדוד אותנו; היא אפילו לגיטימית. מרגע שהפסקנו לראות בהם כבני אדם; מרגע שדילגנו מעל גופותיהם הלנות ברחוב מבלי משים; שזרקנו את הבקבוקים שלנו לפח ולא לצידו, למרות שאנו יודעים שהם יחפרו בו, בשביל 25 האגורות שאנו רואים בהן בדיחה (בזמן שאנחנו צועקים על צדק חברתי) – מרגע שעשינו את כל אלה, גם הם הפסיקו לראות בנו כבני אדם. אולי אפילו בעצמם. ומרגע שהחמלה נלקחת והאמפטיה, שהיא התשתית החברתית שלנו ולא הצבא או הכלכלה, גם כן עוזבת, נגזר עלינו להתפורר באלימות, ממש כמו שעל האפריקאים נגזר להגיע לתחנה המרכזית ועל המים נגזר לרדת במורד ההר.

 

אם האפריקאים הם פליטים של האלימות באריתריאה וסודן, אז נווה שאנן היא מחנה הפליטים של האלימות של הכלכלה הישראלית וחוסר האכפתיות המתלווה לה. ואולי, כשזוכרים שישראל היא מהמדינות המוכרות נשק לסכסוכים האלה באפריקה, אולי הם בעצם כולם פליטים של הכלכלה הישראלית, הנגזרת מהכלכלה המערבית. אולי כולנו אחראים.
10. ולסיכום – כל דבר נוסף שתרצה להגיד. על עצמך, על הבלוג, על התקשורת, על דרום העיר (או צפונה). אתה מוזמן.

 

אני שונא להתראיין.
—————————————————————————————————————————–
אישתון הוא בלוג הנעזר בתשלומים מבחירה בכדי לתפקד. אם חשבתם שזו עיתונות ראויה או סתם נהנתם לקרוא, אנא שלמו כפי שאתם מעריכים את העבודה ועיזרו לי להמשיך לכתוב ולחקור, בצורה שלדעתי לפחות, לא מיוצגת בתקשורת. תודה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה חדשות, עיתונות, פוליטיקה, שמאל תל אביבי, תל אביב, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

32 תגובות על מיהו אישתון: ראיון לזמן תל-אביב

  1. אני מאד מעריך את העבודה שלך, ומסכים שהתקשורת מבקשת לספר סיפור קוהרנטי ועושה אלף מניפולציות בדרך, בהן גם השמטת פרטים כדי ליצור תמונה פשוטה יותר, אבל בסופו של דבר אתה מעיד בעצמך שאתה רוצה לכוון את הקורא למסקנות מסויימות ובוחר במניפולציות (גם אם מסוג שונה) כדי להביא אותו לשם. אי אפשר להפריד את הדעות של הכותב מהכותב או מהאגו שלו (same same), לכן גם אין צורך להסתיר את זהותו, אלא אם יותר נח לכותב שיפרידו אותו מהטקסט.
    כמי שעובד בתקשורת (בעיקר בפריפריה שלה, אבל יכול לראות היטב איך הדברים עובדים), הביקורת היא מאד נכונה, אבל המקור אינו רק בתקשורת ובמניעים הכלכליים שלה אלא בכל המציאות בה אנו חיים, הכתיבה המפתה יכולה לסייע למי שרוצה להיכנס לעומק הדברים, אבל שוב שיכנעת את המשוכנעים.
    אגב, אני בטוח שאם הטקסטים הארוכים (כמו התחקיר על דרום ת"א) היו נכתבים על גבי עיתון היה קל יותר לקרוא אותם מאשר על המחשב. אבל אם מישהו הדפיס כדי לקרוא, סימן שהוא רצה מלכתחילה לצלוח את התחקיר. ורוב העבודה היא לשכנע את הקורא (ואפילו הצופה שבהגדרתו הוא פאסיבי יותר) להתיישב ולהיכנס לטקסט (או לכתבה המצולמת) ולכך יש מחיר…

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      המניפולציות שאני עושה הם לרגש של הקורא, לא למציאות עצמה. אני אגיד לו שמשהו הוא X ובסוף הפוסט אני אגלה לו שזה בכלל Y. אבל אני לא אשקר או אסתיר ממנו. אין בין המניפולציות שאני משתמש בהן, לבין הסילוף או ההצגה החלקית של המציאות, הנמצאת בעיתונות, דבר וחצי דבר.

      אפשר להפריד את הכותב מהאגו שלו, זה פשוט דורש הרבה עבודה עצמית. היות ואני לא חזק מספיק, החלטתי להשתמש באנונימיות ככלי עזר משמעותי. האגו כנראה לעולם לא יבוטל, אבל הוא מאוד שולי בבלוג הזה, כי אין לי שם ואין לי פנים. דעתי בנושא מסויים איננה האגו שלי. האגו שלי יהיה, מה יחשבו עלי אנשים שמכירים אותי כשאתבטא על הנושא? מה יהיו ההשלכות על פרנסתי? האם אני נראה שנון, מצחק או חכם?
      בין זה לבין לבוא ולאמר את דעתי אין שום קשר. קבל תיקון: יש קשר של שלילה. כשאני נעלם, דעתי היא באמת דעתי. ולא אמרתי שכתב צריך להפריד את דעתו מעצמו, אלא את עצמו מהטקסט.

      אולי אתה מסוגל לכתוב בצורה חופשית לחלוטין, למרות ששמך גלוי. לדעתי זה אף פעם לא המצב. מעבר לכך, השם שלך מפריע לכותב לקרוא. אתה מכשול בדרכו להבנה. השם שלך לא יפריע רק לאנשים שמסכימים איתך או לא מכירים אותך (לקריאה הראשונה בלבד). כשאתה רוצה לכתוב לאנשים שאינם חושבים כמוך, אתה צריך לעשות את המקסימום בכדי שהם יוכלו להתייחס לטקסט ולתוכן היוצא ממנו בלבד, ולא לך. גם אם זה היה עניין שולי של נאמר 5% השפעה, העובדה בעבור 5% אחוז מהקוראים, אתה עדיין לא מוכן להסיר את שימך, היא היא עדות לכך שזה הוא אגו.

      ומעבר להכל, מה הערך לקורא, בכך שיש לך שם ופרצוף?

      באשר ל"לשכנע את המשוכנעים" –
      הבלוג הזה לא מתיימר לעשות את שהוא דורש מהתקשורת. לתקשורת המיינסטרימית יש קהל רחב ובמידה רבה עממי יותר. לכן תפקידה הוא שונה משלי. אם הייתי צריך לכתוב בעיתון רגיל, הייתי מתאים את עצמי לקהל יעד שונה. זה עדיין לא אומר לכתוב ברמה הפתאטית והמסולפת שמוצגת בתקשורת מידי יום.

      אבל התפקיד המהותי הבסיסי, שלי ושל התקשורת הכללית, הוא זהה – לכתוב אל קהל היעד שלך. הבעיה היא שקהל היעד של התקשורת, הוא האנשים המסכימים עימה, בגלל שהיא מונעת על ידי שיקולים כלכליים ושררתיים. בעוד שקהל היעד שלי (שמשתנה בין הפוסטים), הוא תמיד מי שלא מסכים איתי, אבל עוד נמצא במרחק הניתן לגישור. אני ממש לא חושב שאני מדבר אל המשוכנעים (ויעידו על כך התגובות והמציאות עצמה). אני אסכים שאני מדבר אל המסוגלים להשתכנע. אבל זו המטרה של הבלוג. וזו, לדעתי, צריכה להיות המטרה של כל העיתונות בכלל. ב"ישראל היום" מבינים את זה. ב"הארץ" ובשמאל, לא.

      "רוב העבודה היא לשכנע את הקורא להתיישב ולהיכנס לטקסט… ולכך יש מחיר" –
      נכון. אבל המחיר לא חייב להיות הזנות הזאת שהיא התקשורת. המחיר מבחינתי הוא להתחיל פוסטים בגישה סלחנית יותר ואפילו חיובית כלפי הקורא, וזאת כאשר אני מנסה לראות את המציאות מתוך עיניו (לפי קהל היעד של כל פוסט). אחרי זה בשלבים לנסות למצוא עוגנים רגשיים בכדי ליצר זיקה בינו לבין הנושא, שבהמשך אני אכניס לגביו ביקורת. המחיר הוא לדוגמה, אם אנסה לייצר ביקורת על גזענות במשחקי בית"ר, יהיה להתחיל בכתיבה מצחיקה ופשוטה על הקבוצה ואולי אפילו לשבח תוצאות אחרונות ולעמוד חלקית לצד האוהדים (אין לי שמץ של מושג על מה אני מדבר – רק שיהיה ברור). ואז, אחרי זה, בשלבים למצוא זיקה בינם לבין מושאי הגזענות. לא זיקה שבהכרח תואמת לשלי, אלא זיקה שאני חושב שהקוראים יוכלו לייצר.

      המצחיק הוא, שמילא שהקשורת טוענת שזה המחיר שצריך בשביל לגרום לקורא להתיישב ולהיכנס לטקסט – הכותרות הבומבסטיות, בחורות בביקיני, עמודי הספורט, פרסומות, קופונים, מתכונים וכולי… – מילא שזה המחיר, אבל בשביל מה?! אני האחרון שיתעלם מהצרכים של הקורא ואני מוכן אפילו לקבל תאורטית את השיטות האלה, אבל אם זה המחיר, איפה המוצר?! פיתינו אותם עוד ועוד ועוד, וכל זה בשביל בסוף…נאדה. שום טקסט מעמיק. אפס תחקירים של ממש. שום ניסיון להתעמת עם הקורא.

      לא… התקשורת לא "משלמת את המחיר של לפתות את הקורא", זה הקורא שמשלם את המחיר, של תקשורת המנסה לפתות את הקונה (אם של מוצרים פיזים ואם של אידיאולוגיות). זה הכל.

      אהבתי

      • דבר ראשון כל הכבוד על הרצינות בה אתה עונה לכל תגובה.
        דבר שני אני בהחלט מזדהה עם הביקורת שלך על התקשורת הישראלית, האינטרסים הכלכליים, הרדידות גם ללא כל קשר לעניין הכלכלי, ולתרבות הטאלנטים שנכנסה אפילו לעיתונות הכתובה.

        עולם הבלוגים הזה חדש לי, ובאופן מעניין דווקא הבלוג שלך ועוד אחד שמיד נתפסתי אליו הם של כותבים אנונימיים, מה שמעורר באמת סימן שאלה מדוע זה כך. שאלת האנונימיות בכלל לא עלתה בראשי כשפתחתי את הבלוג. היה לי ברור ששמי ייתנוסס עליו. אני עושה כתבות טלוויזיה ולכן אני רגיל להיות בכתבה וחלק ממנה וכעת אני שואל את עצמי האם זה היה משנה את הכתיבה, וזו אכן שאלה מעניינת מאד.

        (בסוגריים אוסיף שהמון זמן בכתבות הטלוויזיה השתדלתי לא להראות בכתבה ולהיות נוכח כמה שפחות, ולאט לאט נכנסתי יותר ויותר, מתוך הבנה שזה הרבה יותר אותנטי ומקרב את הצופה לכתבה כשאינני קול מנוכר, אלא הם יכולים לשפוט אותי בתור מי שאני – או לפחות מי שאני מראה שאני, בנוסף למדתי להשתמש בזה ככלי כדי לספר את הסיפור, ועדיין אינני חושב שאני הוא הסיפור)

        אני זוכר את הכתבה הראשונה שפירסמתי בעיתון ואת הבובום שהלב שלי עשה כשראיתי לראשונה את שמי בשער העיתון. לא מדובר היה בכתבת תחקיר שהייתי צריך לחשוש אבל דווקא חששתי.
        פתאום הייתי חשוף, והרגשתי כי כעת כולם רואים את כל הפגמים שלי. בהרבה מובנים היה לי נח בהרבה לכתוב תחת שם בדוי. אין ספק שאגו הוא חלק מהעניין, אבל הדבר נכון גם לגביך. אתה מאד נוכח בבלוג שלך, ובטוח שביקורות כאלה ואחרות, או דחייה של הארץ את התחקיר נוגעות בך ולא באישתון.

        מעבר לכך, לקורא, אישתון עצמו כבר הופך למישהו מוכר ברמה כזו או אחרת, כך שאתה לא מגיע אליו נקי. הוא כבר מכיר אותך, גם אם לא בשמך ובהיסטוריה האישית שלך, אבל בכך אישתון דומה ללא מעט עיתונאים שלא נחשפים במערומיהם ובחייהם האישיים.

        נקודה נוספת, אפרופו מניפולציות, היא שלא מעט פוסטים שלי הם מאד אישיים, ודווקא דרך העניין האישי והחשיפה (שהיא כנראה תראפויטית בשבילי, וככזו בהחלט יש בה אגו) אני מנסה לתמרן את הקורא לנקודה מסויימת. אגב, אני חושב שלפעמים הטיעון הפסיכולוגי לא תואם את המציאות, אבל לפעמים גם כל העובדות לא מספרות את הסיפור וכן צריך לברור את העיקר מהטפל.

        הדוגמה שהבאת היא באמת בדיחה ואונס של טקסט, אבל יש מקרים שאין מקום להיכנס לכל דלת צדדית שנפתחת כדי לספר סיפור שלם, ולא מדובר בהסתרת עובדות והצאה מההקשר.
        במקום לכתוב: "שולחן הפורמייקה החום, עם מגרת המקלדת, שלוש המגירות השמאליות והמדף הצדדי עם החריץ לרוחב שנוצר כשהעברנו אותו דירה" אפשר וצריך לכתוב "השולחן שלי". ולא מדובר בהסתרה אלא בהכללה שמאפשרת שיח ברור.

        את הבלוג שלי לא פתחתי כדי לפרסם דברים שאסרו עליי, אבל מצאתי שזו דרך יעילה לעשות גם את זה ואני לא רואה בכך כל פסול. התקשורת הולכת ומשתנה מרגע לרגע, ומעצימה את הקוראים שיכולים לספר את הסיפור בעצמם, ובכל זאת העיתונאים מחוייבים להביא עובדות (עד כמה שדבר כזה בכלל קיים) שאתה עדיין לא מחוייב. ואי אפשר לבטל בהינף מקלדת את העניין החוקי ואת הפרקטיקה העיתונאית, גם אם פעמים רבות העיתונאים אינם עושים את עבודתם כראוי, לא בטוח שדברים מסויימים שכתבת היו עוברים ייעוץ משפטי, וטוב שכך, אבל גם טוב שעיתונאים צריכים לעמוד בסטנדרטים נוספים.

        שורה תחתונה, התחברתי אליך, ואולי דווקא לכתיבה שלך, שהיא בסופו של דבר מי שאתה.

        אהבתי

        • Eishton הגיב:

          שוב, אני לרגע לא אומר שאגו לא משחק אצלי תפקיד בכלל. להפך, אני עושה את כל הפעולות האלה, דוקא בגלל שהאגו שלי חזק. בעולם תאורטי, הייתי מסוגל לכתיבה חופשית גם תחת שמי. באותו עולם תאורטי, הקורא שאני פונה אליו, זה שלא מסכים איתי, היה מסוגל גם הוא לא לערב את האגו שלו. בעולם שיש לנו, זה לא קיים. לכותב יש אגו ולקורא יש אגו ואלו מפריעים לאמת. אז אני לא יכול להעלים אותו, אבל אני יכול לצמצם אותו ככל הניתן. אני גם לא יכול להעלים את האגו של הקורא, אבל אני יכול לנסות ראשית לפנות אליו ורק לאחר מכן לבקר אותו. כל כתיבה אחרת, לא יכולה לשנות את דעתו של אדם. אינני מסכים עם אלה שאומרים שכתיבה לא יכולה לשנות, אבל גם אם זה נכון, הרי שאין טעם בביקורת כלפי הכתיבה שלי, כי כל הכתיבה בכלל היא חסרת ערך.

          הדמות אישתון –

          אני מסכים שנוצרת אחת כזו אצל הקורא המתמיד. אבל היא דמות שלו, לא שלי. אני מנסה לשטח אותה ככל הניתן עד לרמה של מספר ולא חלק אינטגרלי מהסיפור. נראה לי מהתגובות של האנשים, שזה מכריח אותם לתקוף את הטענות עצמן ולא את הטוען. גם אם הם לא מסכימים איתי, הם לא יכולים להגיד שזה בגלל שאני ככה או אחרת. הם צריכים להתחבט עם עצמם ולמצוא תשובות לטיעונים.
          יכול להיות שהתיאור הזה לא נכון לך. אני מקבל את זה שיש לי גם קוראים שמזדהים עם הדמות אישתון ולכן היא נראית להם דוקא כאדם של ממש, כשם שאני לפעמים מוצא את עצמי בדמויות בדיוניות בספרים. אבל לא הם הסיבה שהדמות נוצרה. לא הם קהל היעד לדמות הזאת. מי שצריך את הדמות, לא יודע שהוא צריך אותה. בדיוק כפי שמשלים נועדו, לאלה שחושבים שהם היו יכולים לקבל את האמת גם בצורה ישירה.

          אנונימיות לא מבטלת רגשות או קירבה. אני יכול לשזור את עצמי בטקסט בצורה אנונימית (ואני עושה זאת). אני יכול גם להביע רגש, מבלי שיהיה לי שם. כך לדוגמה את הפוסט האחרון בטרילוגיה של חללי צה"ל. לאחר דיונים וויכוחים עם משפחות שכולות הבנתי שמידע אמפירי לא ישנה את הגישה להתאבדויות ובמקום זאת כתבתי מכתב בדיוני מחייל בצה"ל, להוריו של חייל מיחידתו שהתאבד. זה היה ניסיון של ממש לפניה למשפחות שכולות לחיילים מתאבדים, ממקום של רגש.

          תאר לעצמך כמה לגיטימיות הייתה נאבדת לי וכמה קוראים היו פוסלים את הדעה ואת עצם הזכות שלי להביע אותה, אם היה לי שם ולשם הזה לא היה שירות צבאי בהיסטוריה שלו. אם אתה חושב שזה לא משנה לקוראים, כנראה שעוד לא כתבת על משהו חשוב מספיק, או שכתבת אך ורק לקהל שמסכים איתך מראש.

          העיתונות –
          כל הסטנדרטים החוקיים שאתה מדבר עליהם, הם בדיחה. כמעט כל הבלוגים שאני מכיר כותבים בסטנדרט גבוה בעשרות מונים מהעיתונות. הם לא מפרסמים מוצרים. הם לא נותנים כותרות בומבסטיות. יש להם את הבעיות שלהם (כמו לכולנו), אבל הרף של אדם הכותב מבחירה ומרצון לשינוי, הוא הרבה יותר גבוה ונוקשה מהעיתונים. עיתונאים לא עומדים "בסטנדרטים נוספים" על שלי. להפך, אני מציב לעצמי סטנדרטים הרבה יותר גבוהים מלעיתונות. העיתונאים הטובים, שאולי עליהם אתה מדבר כשאתה מתייחס לסטנדרטים האלה (שבאופן כללי ממש לא קיימים), הם כאלה לא מתוקף חוק, אלא מתוקף אופי ויושרה מקצועית. הרף החוקי הוא פתאטי. אתה יכול לרשום פחות או יותר מה שבא לך. והם עושים זאת. תעשה מנוי לוולוט אנדרגראונד. תקרא במשך שבועיים ותחזור ונדבר שוב על "הסטנדרטים" של התיקשורת. הרגע סיימתי לראות מהדורה של יומן. היית חושב שהמדינה שלנו נטולת בעיות, כי נראה שמה שחשוב זה ההפגנה המקושקשת של שיוויון בנטל, לא לטלטל תינוקות, סיפורים על חילוצים של אנשים שנפלו בכל מיני הרים ותחזית מזג אוויר.
          הלוואי והיה לעיתונות, לא סטנדרטים, אלא בכלל קשר למציאות.

          נ.ב.
          אני לעיתים נעזר ביעוץ משפטי. לדוגמא בפוסט על חללי צה"ל נעזרתי באופן אנונימי בבלוגר אחר שהוא עורך דין.

          אהבתי

  2. א' הגיב:

    תודה שפרסמת הכול. אני מקווה שתקבל עוד תרומות אנונימיות. אני אומר "עוד" כי בכוונתי לפתוח חשבון עכשיו ולתרום גם.

    אהבתי

  3. גד השדה הגיב:

    בתגובה על פניותיך לקוראים לשלם עבור התוכן שהם קוראים אצלך, חשבתי לעצמי שאני לא רואה אצלך רשומות שלא היו יכולות להתפרסם כמאמר דעה בעיתון הארץ למשל, ואלו הארוכות יותר, כתחקיר יותר ארוך במוסף סוף שבוע של הארץ או ידיעות אחרונות. ברור לי שבמעריב או הביביטון זה לא כל כך בטוח.
    אחרי הפוסט הזה, אני מתחיל להבין את המקום שבו אתה מבדל את עצמך מהעיתונות המודפסת. אבל המקום הזה, אני חושש, לא מספיק מרווח לפרנס בן אדם, קל וחומר משפחה.
    אני משקיע במנוי למהדורה המודפסת של הארץ למרות הסתייגותי מבזבוז הנייר בגלל שזו הדרך בה העיתון מרוויח כסף ומתקיים. לגבי האישטון (זה אתה או הבלוג?) אני עוד על הגדר. אבל בכל מקרה, מספר חד ספרתי של קוראים לא יכסה לך את חשבון המכולת.
    יש לי בלוג, והייתי יכול להשקיע בו את כל זמני, כי אני כבר לא צריך לעבוד לפרנסתי, אבל אני מרגיש לא נוח לעבור מהצד העושה אל הצד המדווח. ברור לי שסוג כתיבה, ה.מבוסס על תחקיר מעמיק כמו שאתה עושה, זו אופרה אחרת, אבל בגדול, אני מאד סקפטי ביכולת של טקסט כתוב לשנות דעתו של מישהו. רוב האנשים שאת דעתם הייתי רוצה לשנות לא יקראו את מה שאני כותב ממילא, לבטח לא 4500 מילה. גם לא אלף. אולי מאה. אולי ממ בפייסבוק הוא המדיום. אני לא באמת יודע. אבל לא משנה כמה טוב אתה כותב, ואתה כותב לא רע – אין לך באמת דרך לפתות מישהו להגיע לתחתית רשומה של 4500 מילה ואל המסקנה או המסר המסתתרים שם, אלא אם הוא כבר מראש מסכים אתו. וזה נכון אגב, גם לתחקיר על הדיווח על חללי צה"ל, למרות שהוא כביכול נושא ה"חוצה את שכבות העם".

    ולגבי עצם הטעון שלך על המודל הכלכלי של כתיבה עיתונאית – מבחינה עצמית אני רואה שאפילו תגובות הקוראים (או העדרן) ומספר הקוראים הם גורמים המשפיעים על הכתיבה שלי ועל נושאיה. וזהו גמול אמנם מספק אך לא ממש חמרי. ברגע שאתה תפסיק לכתוב להנאתך בלבד, וכסף יהיה מעורב בזה, כסף יהיה גורם. אתה תתחיל לעשות קורלציה בין הנושאים עליהם אתה כותב, האופן בו אתה כותב עליהם, והכסף הנכנס, וזה ישפיע עליך. זה בלתי נמנע, ואם אתה בוחן את עצמך בקפידה כפי שאתה מצהיר, אתה תראה שכך זה הולך להיות.

    אבל בהצלחה בכל מקרה.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      אני מסכים איתך שיש אנשים שלא אצליח להגיע אליהם בטקסט של 4500 מילה, לא משנה כמה טוב הוא יהיה כתוב. לכן, כשאני כותב טקסטים כאלה, האנשים האלה הם לא קהל היעד, אלא אנשים שהיו קוראים 1000 מילה ואותם אנסה לשכנע לקרוא יותר. לדוגמה, בפתיחה של הטקסט על התחנה המרכזית אני כותב משהו בסגנון "זה טקסט ארוך אבל אם אתם לא מסוגלים לקרוא אותו, תפסיקו להביע דעות נחרצות בנושא שאתם בכלל לא מכירים". זה לא שהמשפט הזה באמת רלוונטי לטקסט – הוא שם בכדי ליצור תחושת אחריות ואולי אפילו אשמה אצל הקורא. וזה עובד.

      נכון, גם עם הטריקים האלה, החשיפה תהיה קטנה יחסית. מסכים. אבל אני מאמין בשכנוע על בסיס עוררות הביקורת העצמי של הקורא. הקסם בעוררות של הביקורת העצמית אצלו, זה שזה לא שינוי שטחי, אלא מהותי. כי זה לא סתם טקסט מול הפנים שלו, אלא זה הוא מול עצמו. ואז, סביר מאוד שהרעיון עצמו יהיה ויראלי. הרעיון, לא הטקסט. סביר (או לפחות יותר סביר מאשר בעיתונות הרגילה), שהוא אולי ידבר על זה עם מישהו אחר. וכשהוא יעשה זאת, הוא יעביר את זה בכליו שלו, שלא יכילו 4500 מילה. אם אתה עושה את זה בצורה נכונה, הטקסט הופך להיות רעיון ולרעיונות יש תנועה אורגנית טבעית. אפשר להתווכח על זה, או שאפשר להסתכל על מה ישראל היום עשה בכמה שנות פעילות בלבד.

      לגבי הכסף והשקעת הקוראים כהשפעה על הכתיבה –
      מסכים לגמרי. לדוגמה, כשאני מפרסם פוסטים פילוסופים יותר או פוסטים מאוד לא מקובלים, אני כמעט ולא מקבל תשלומים. אבל אני לא סתם כותב על הבעיות האלה שאני מציב בבלוג. אני לא מאלה שחושבים שזה קריטי, אבל שוכחים מזה בין סרטון על חתולים חמודים ותינוקות או בין הפגנה להפגנה. זה באמת קריטי בעיניי. אנחנו באמת בנקודת שבר מבחינתי. ובגלל זה, הפרנסה שלי, נראית לי שולית. אני אמצא דרכים לשרוד. עם כל הבכי שלנו, זו עדיין לא אריתריאה.

      אז כן, חשבתי על לכתוב דברים יותר אוניברסלים. חשבתי.. חשבתי על עצם זה שחשבתי על זה…וביטלתי את זה. במקום החלטתי בקרוב לפתוח גרסא אנגלית של הבלוג. אני אכפיל את קצב העבודה ואולי אגיע לכיסוי השכירות והאוכל. אולי. וזה, אם יקרה, יהיה נהדר מבחינתי. אין לי שום רצון להתעשר או אפילו להסתדר. ואם היה לי, בטוח שלא הייתי בוחר בעיתונות. אז לסרסר את הטקסטים שלי, בשביל 7-8 אלף שקל (או כמה שהיום מרוויח עיתונאי)? לכתוב על שטויות בשביל שעוד 340 שנה אני אוכל להרשות לעצמי להיות חולה או לקנות בית? לא תודה.

      זנחתי והמשכתי הלאה. אם אחלה, אמות. גם ככה בראייתי את המצב בישראל, אם נמשיך לייחל לעונג הכלכלי, הרבה לפני שנגיע לעדנתו, נמצא את עצמנו מרוסקים מכל מיני בחינות, שכלכלה, תהיה השולית שבהן. זו באמת דעתי ולא איזה יומרנות תלושה מהמציאות. בילדותי כששאלו מה רציתי לאכול, התכוונו לאיזו וריאציה של תפוחי אדמה אני משתוקק הפעם.

      אני אסתדר.

      אהבתי

    • Eishton הגיב:

      נ.ב.

      אני מסכים שהדברים שאני כותב, חלקם, יכלו להתפרסם בהארץ. אבל א. הם לא (ושלחתי דברים אליהם ללא בקשה לתשלום. אפילו את הפוסט על חללי צה"ל). ו-ב. "הארץ" הוא מדיום שמאלני סגור עם תפוצה פתאטית ואין לו שום יכולת לשנות את המציאות. לכתוב בהארץ ולהאמין שאתה משנה משהו, זה כמו לשבת באחד מהברים של ההיפסטרים התל אביבים ולהאמין שהמוזיקה שמשמיעים שם תסחוף את כל הארץ אחריה.

      אהבתי

  4. קמ הגיב:

    אני מת על פוזת הרוקנרול סטאר של "הראיון האחרון" אבל
    אתה מצהיר על שילוב בין שליחות (כתיבה שלא למטרת רווח) לבין פרגמטיות (לא להתנצח עם דעות הפוכות לגמרי, שימוש באריזה כדי להעביר טקסט ארוך ונוקב) ואז נסוג מהשילוב הזה

    קודם כל הביקורת על העיתונות:
    בוודאי שזה נכון שבצד הקיצוני של מערכת שנרקבת לאורך שנים יש עריכה שהיא כולה מניפולציה עיסקית מבוססת רווח ועמדה מוקדמת, אפילו בלי כוונה ישירה
    אבל בצד השני של אותו המטבע עומדת אמת אחת פשוטה ומצערת, בעיתונות מודפסת, כל אות עולה כסף
    מהמחיר של הדיו ושני מילימטר נייר דרך עלות הדפוס, המשכורות, האריזה והמשלוח
    התפקיד הבסיסי המקורי של עריכה תמצות וצמצום המילים הוא פשוט השרדותי לא מניפולטיבי, אפילו אם בסופו של דבר הוא מצטבר-סינרגית למניפולציה מוחלטת

    דבר נוסף, פעילות עיתונאית שעוד לא התנסית בה אם אני לא טועה היא ראיון אישי, ייתכן שתגלה בעצמך את הטעם בעריכה מכוונת אם תראיין מישהו, אפילו לבלוג בו אין הגבלה על כמות האותיות, כי אתה מבין אינטואיטיבית את אתגר הקשב בממלכת הADD שאנו חיים בה.

    עכשיו, אני מסכים לחלוטין שיש הבדל תהומי בין ההתראיינות שנתת לבין הכתבה שפורסמה למעשה
    אתה כתבת מיני פוסט – הם פרסמו תקצרינון/קדימון
    היחס בין קריאת הכתבה למעלה לבין הקריאה בבלוג עצמו שווה בדיוק ליחס בין קריאה בספר עצמו לבין קריאה של התקציר במאחורה של הספר
    וזה מה שעיתונות עושה בימנו רוב הזמן, בטח בראיונות וסקירות אבל אפילו ב"תחקירים" לכאורה
    היא רק כותבת את הטקסט השיווקי שהוא האחורה לספר המציאות
    הנסיון להציג את הקצרנות המעוותת הזאת כעיתונות הוא הפגם, לא הקצרנות עצמה
    וזה לא מה שאתה עושה כשאתה מתראיין, אתה רוצה להציג תקצירון עם תכלית, עם ספר בצד השני, יש בלוג שלם עם טקסטים ארוכים להכאיב מאחורי ה"כתבה" הזו.

    הרבה יותר משמעותי בעיני זה האקט ה"שיווקי" לבלוג עצמו. בחירת הכותרת, התמונה והעובדה שצריך להוריד אפליקציה כדי להגיע לבלוג לעומת לינק ישיר או QRCODE
    הכתבה היא לא הפוסט שלך, זה בטוח, וזה גם בטוח מעצבן, אבל אם היא מעוררת ושולחת אנשים לקרוא את הפוסט עצמו, יש תכלית טובה למניפולציה.
    כי מטרה ששורשה בערך אמיתי ובילתי מתפשר, מקדשת חלק מסויים מהאמצעים.

    בקיצור, תתראיין!
    תן שיערכו, שיקצצו ושיוציאו מהקשר, תן שישימו תמונה שלך אונס ברווז בתחת גם
    בתנאי אחד,
    שיכניסו את המילים "קרא עכשיו את התחקירים המקיפים ביותר ברשת ב: https://eishton.wordpress.com " למסגרת צהובה ובולטת.

    גם פניה לבקשת מימון היא משהו שראית כלא מדוייק בהתחלה אבל הבנת שבתנאים מסויימים ותוך שמירה על המטרה היא לגמרי סבירה
    אותו דבר אתה יכול לעשות לשימוש בכלים המניפולטיביים של העיתונות (ע"ע "ראיון לעיתונות") אם אתה שומר על המטרה המקורית ללא רבב
    בערך כמו שאתה אומר על השמאל, אם אתה לא משתמש בכלים האלה כדי לקדם את מה שחשוב באמת, אחריות אישית, אתה זונח את הכלים האלה לשימושם של בעלי אינטרסים עקומים וזה אפילו יותר חמור.

    אולי לא כל האנושות תתעורר מחר ותזרוק את כל העיתונים לפח, כמו שהם צריכים לעשות,
    אבל כן שני אנשים יקראו את הראיון איתך ויחשבו -למה אני קונה עיתונים? אני יכול לקרוא בלוג
    ואתה אוהב פרגמטיות מהסוג הזה.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      אין שום קשר בין התפקיד העקרוני והעלות הבסיסית של העיתונות, למה שנקרא היום עיתונות. עיתונאים הם לא יקרים; נייר לא יקר; גם ההובלה שלו די זולה. הדבר היחיד שיקר, זה המחיר של האמת. הקשקוש על כך שהעיתונות היא כפי שהיא נראית בגלל אילוצים כלכליים חייב להיפסק. אני בכלל לא מבין איך זה עדיין טיעון אחרי שנים של "ישראל היום". זו הוכחה שכלכליותו הישירה של עיתון, אינננה שיקול בהפעלתו. עיתון הוא כלי שרת למערכות גדולות יותר; לכלכלות גדולות יותר.

      אני לא מראיין, כי אין לי עניין במראויינים. האמת היא הפה של עצמה.

      בהקשר של הכתבה –
      אני עדיין לא בטוח אם טובה היא התועלת בכך שהגיע קהל חדש לבלוג, או הנזק, בכך שצומצמתי ל-500 מילים האלה שבכתבה. מבחינת כניסות לבלוג ותשלומים, עד עתה, לא היה בכתבה הזאת תועלת.

      להרשות לעיתונות לנצל אותי, תוך כדי שמירה על היושרה בתוך הספירה של הבלוג עצמו –
      יכול להיות שיש משהו במה שאתה אומר. הפוסט הזה, או יותר נכון הפתיחה שלו, היה מאוד אימפולסיבי. יכול להיות שאתה צודק. היות וזה כל כך קרוב אלי, ייקח לי קצת זמן להתרחק מספיק בשביל להשיג אוביקטיביות על הנושא. בכל מקרה, המטרה קדושה יותר ממה שכתבתי; קדושה יותר ממני. אם הראיון הוא כלי אפקטיבי, גם אם דוחה במידה, אמשיך לתת אותם, גם אם במחיר של קיפול הזנב וחזרה מהבטחותי.

      ניתן לזה כמה ימים ונידע יותר טוב.

      אהבתי

      • קמ הגיב:

        זרוק אותם לפח זה מה שאני אומר
        אל תקרא אותם בכלל
        אבל ראיתי לצדי גדלים אנשים שהלכו לעיתונות
        בכוונה טובה
        לא מתוך חוסר היכולת לראות את השלם
        אלא מתוך חוסר יכולת לזהות מקום אחר שבו הם יכולים לתת בתמורה לפרנסה
        אז במקומות מסויימים נותר משהו מהכוונה הבסיסית, שווה לדוג אותה
        וזו כן התנהלות על בסיס אילוצים כלכליים, נכון שהיום היא כבר לא מחיר הנייר אלא כלכלה גדולה יותר
        ונכון שבמקרים מסויימים העיתון עצמו הוא לא יחידת רווח נפרדת אלא חלק מפאזל רחב יותר ואפילו נכון שה"אילוצים" הם כבר לא ישירות כלכליים אבל האמת המקורית והנכונה היסטורית יושבת שם ברקע (הדבר הראשון שנתקלתי בו בדף הבית של ישראל היום, שהרגע גיליתי שיש כזה, הוא פרסום לאבקת כביסה)
        אם תחליט מחר להדפיס עיתונון קטן עם קומץ מנבחרי הבלוגים ותרצה שהוא לפחות יממן את עצמו, מיד תתקל בשיקול הכלכלי הישיר.
        אני בטוח שיש שם בעולם כתבים שכואב להם על החיתוך, אבל חרב המשכורת על גרונם.
        כמו שכפתורי הCUT PASTE שיחררו את הגרפיקה
        כפתור ה"קרא עוד" משחרר את העיתונות
        ל"כתבים" – אין אותו.

        לא מצאתי את הכתבה פה: http://www.nrg.co.il/online/54/HP_870.html
        אם זה המקום הנכון לחפש
        אבל אם היא מופיעה, שווה לשים לינק, אז אולי תגיע תנועה.

        להשתמש בניסוח שלך
        כלים דוחים למטרות דוחות – זרוק לפח
        כלים דוחים למטרה טובה – שקול להשתמש (ואפילו לקדם באופן יזום)
        בהצלחה בקיפול הזנב :)

        אהבתי

  5. ido2267 הגיב:

    סתם קצת פילוסופיה, העקרון שמותר לך לבדל את עצמך מהטקסט שכתבת הוא רעיון מערבי. די דמוקרטי למען האמת, אני יכול לקרוא את הטקסטים של רוסו על חינוך 'טבעי' ולהתעלם מכך שהוא שלח את הבנות שלו לבית יתומות. ברטראנד ראסל טען שאפשר לפתור כל בעיה אם ניגשים אליה בהגיון ומתינות ושהאמת היא ערך עליון , אומרים עליו שאפילו להכין תה הוא לא ידע כי זה היה מסובך לו מדי ושהיה מסתבך בשקרים בכל פעם שהיה נתקל בבעיה.
    אני מומחה קטן מאד לפילוסופיה של המזרח אבל קראתי איפשהו שחכם מזרחי לא 'אומר' את דברי החכמה שלו אלא 'מקרין' אותם. כלומר ההתנהגות שלו ו'מי שהוא' הם החשובים ולא מה שהוא כותב. מצד אחד החשיבה המזרחית היא מאד לא דמוקרטית , אם לא פגשתי את הבודהה – הפסדתי, אני רק יכול לקוות שאפגוש גורו ממש ממש טוב שיעביר אלי את תורתו של בודהה , מצד שני יש בשיטה המערבית לא מעט צביעות לא? כלומר אני יכול להיות בחיי מאנייק לא קטן ועדיין להטיף לכולם על צדק ומוסר.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      זה לא רלוונטי מה המקור של האמת, אלא רק היותה אמת. למדתי מתמטיקה מאנשים שלא באמת הבינו את מהותה, ספרות מאנשים שלא הבינו את נפש המשורר ותנ"ך מאנשים שבינם לבין אלוהים אין שום קשר, מלבד החיבור של בורא-נברא.
      אין צורך לקבל או להיות הדבר אשר אתה מלמד אחרים ומורים טובים ילמדו אותך להיות, את אשר הם בעצמם לא מצליחים להיות. אני יכול לומר גם כן, מניסיון אישי, שהיו לי מספר תובנות גדולות מאוד, שבכלל נבעו מטעויות של אחרים (אם לא לעיתים טיפשותם). לא רק שהפקתי אמת מאדם שלא מיישם אותה, אלא אפילו לא מקבל אותה כאמת.

      אני מסכים שמורה נכון יותר יהיה זה אשר חייו והוראתו, אחד הם, אבל זה לא פוסל את היכולת לרכוש ידע, גם כאשר לא כך הדבר. ההיסטוריה של הידע האנושי מלאה באנשים שגילו או טענו לידע או אמות מוסר, שהיו מעבר אליהם במעש. מייסדים של מדינה יכלו לכתוב על כך שכל בני האדם הם שווים וחופשיים ובו זמנית להחזיק עבדים. ממציאים יכלו לצייר מסוק או תכנון של מחשב, שיבנו רק מאות בשנים בעתיד.

      בגישה שלי, כולנו מורים לכולנו. חלקנו על דרך השלילה, חלקנו על דרך החיוב ומקצתנו, הטובים שבנו, על דרך המדריך או הדוגמה האישית. וממה שקראתי, וגם אני לא מומחה גדול בפילוסופיה, עוד לא מצאתי מדריכים שכאלה, שפסלו את היכולת למצוא ידע בכל מקום בעולם – מאבן המכה גלים על פני המים, דרך הזקן החכם שעל ההר ועד הכסיל ההולך על חבל וצולל אל מותו.

      אהבתי

    • או כמו שעדי צמח שהיכה את אשתו אמר: "מה הבעייה שאלמד אתיקה, גם מורה לגיאומטריה לא חייב להיות משולש?"

      אהבתי

  6. יהונתן הגיב:

    וואוו כמה שהכתבה של זמן תל-אביב היא פשוט בזבוז זמן יקר. אני באמת מתבייש בעצמי על שאשכרה המשכתי לקרוא אותה עד סופה מתוך אמונה שמתישהו יופיע שם משהו מעניין, עם תוכן אמיתי. באותה המידה יכלו להשאיר שם עמוד ריק.
    תודה על עוד פוסט מעניין, פוקח עיניים ומעורר ביקורת עצמית!
    שוב אני מאושר לשלם על פוסט שכזה.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      תראה… להגנתו של חגי, נדמה לי שהוא הבין שזה יקוצץ, אבל ניסה עדיין להשאיר משהו שיהיה לפחות בגדר טיזר או פרסומת לבלוג. משהו שלפחות יביא אנשים לבלוג ושכבר שם הם יקראו את התוכן, כי במעריב (או כל עיתון אחר), לא יפרסמו את התכנים האלה. הביקורת שלי היא לא עליו וכמו שאמרתי הכתבה בגדול חיובית, אבל היא פשוט, כמו שאמרת, די ריקה. הידיעה הזאת מדגימה את הצביעות של התקשורת בישראל, כאשר היא בוכה על הצנזורה הצבאית. בפועל הצנזורה הגדולה ביותר, היא של התקשורת עצמה והיא נוגעת לכל דבר שמבקר אותה עצמה, כל דבר שמבקר את הבעלים שלה, כל דבר שמבקר את המשקיעים שלה (אם דרך החזקות ואם דרך פרסום), וכל דבר שלא מתאים לתפישת המציאות שהיא רוצה לייצר. וזה לא משאיר יותר מידי.

      אהבתי

  7. אלכס הגיב:

    רציתי להוסיף,
    בעידן שבו רוב האנשים בלאו וכי צורכים את העיתונות שלהם אונליין,
    אין דבר המונע מעורכי העיתון לפרסם כתבות מעמיקות, תחקירים בני אלפי מילים ומאמרי דעות מנומקים בגרסת האון-ליין שלו.
    שם אין עלויות דפוס או הפצה, שיקולי מקום ומגבלות פיזיות.
    בפועל, התכנים העיתונאים במרשתת הינם רדודים וקצרים אף יותר מאלו בעיתונות המודפסת. כיוון שהמפרסם משלם לפי כמות האנשים שעשו קליק על כתבה, מטרתה היחידה של הכתבה האינטרנטית היא לחיצה על הכותרת. האמצעים הם כותרות מגוחכות בסגנון אנגליה: כלב אכל שיעורי בית ותמונות של בחורות בבקיני, אלוהים יברכן.

    השורה התחתונה שלי היא שלו רצו העורכים להביא את האמת לציבור, היום הדבר ניתן בקלות רבה יותר מבכל עידן אחר בתולדותיה של התקשורת.

    אהבתי

  8. פינגבאק: אדם תבערה | אישתון

  9. פינגבאק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אישתון והעיתון‏

  10. פינגבאק: Israeli blogger interrogated, asked to give up army source | Independent Australian Jewish Voices

  11. sutaftit הגיב:

    זה התחיל בלייק אגבי בפייסבוק ועכשיו זה כבר היום השני שלי בפיגמה שאני יושבת ורק קוראת (לפעמים צוחקת לפעמים בוכה ..) אין לי מושג למה זה עורר אותי כ"כ ועדיין לא ניתחתי את מה שעובר עלי אבל אני מרשה לעצמי לזרום עם מה שאני מרגישה .. יש לי כ"כ הרבה מה להגיד לך אבל אני אנסה למקד את התגובה . אם באמת תצליח להשאר נאמן לעצמך אז אפשר שבאמת המצאת פה שיטה , שיטה מטורפת והזויה . אתה מגיע ממקום חזק ( אני יודעת שרק בן אדם שחווה כמהעוולות רציניות בחיים יכתוב בצורה כזאת , ואפילו שאתה תמיד מתיימר להיות שכלתני אתה מגיע ממקום של נטו רגש ואך ורק דברים שעברו עליך ..) ואני מאוד מקווה שאתה רק מקבל כח מכל התהליך ולא הפוך … אין ספק שאתה מתאבד על זה מרגישים את זה בכל מילה ( בגלל זה כמה שפחות מילים ויותר קולע למטרה …) , הכי חשוב שתשמור על עצמך ( שלא יגמר לך הקריפטונייט ) ושיהיו לך במקרר עוד כמה דברים חוץ מתפוחי אדמה ..
    נ.ב
    התמונה דבילית .

    אהבתי

  12. מודי תולששש הגיב:

    אני לא בדיוק מבין למה אתה מתכוון ב "הראיון הזה מציג את המומחיות של התיקשורת – לא לשקר בגלוי, אלא להשמיט את מה שלא מסתדר עם התמונה שהם רוצים להציג" – לי נראה שהם קצרו המון כי העורך רצה רק 500 מלים, והבחירות שלו הן לא בהכרח הבחירות שלך. בכל אופן, התמונה שהוצגה בעיתון לא נראתה לי שונה בהרבה ממה שאני כבר יודע עליך. מה גורם לך להסיק שההשמטות היו נסיון מודע לעוות את המציאות?

    (לא שאני חושב שאתה טועה. אני פשוט לא כל כך חזק בקריאה ספקנית)

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      זה לא הראיון הראשון שלי. חגי מטר, כמו כתבים אחרים שפונים אלי, מבטיחים אורך טקסט. אני אומר להם שזה לא יעבור עריכה והם אומרים שקיבלו התחיבות. האחרון היה כתב מישראל היום, שאמרתי לו שאין סיכוי שיפרסמו ואמר שקיבל הבטחה. עשינו את הראיון. כמה ימים של החלפת מכתבים ועבודה. בסוף פסלו לחלוטין. במעריב פחות דרמטים, אבל העריכה לא נובעת מעניין של מקום. בעיתונים של היום, שאתה תקבל עמוד שלם עם תמונה בלבד או שליש עמוד בשביל כותרת, מקום זו לא הבעיה. זה נחתך, כי זה תוכן שלא יכניסו (למרות שניתנה התחייבות מראש).

      בגל מקרה, חגי התנצל והבהיר שזה לא קשור אליו.

      אהבתי

  13. מאיה הגיב:

    אני קצת אימפולסיבית היום כנראה, אז אני בוחרת להגיב לפני שחשבתי על הדברים מספיק, ואין לי ספק שיצוצו לי עוד תובנות בהמשך, אבל אני נשארת עם השאלה באשר לכוחות המשפיעים על המידע שבסופו של דבר מגיע אלינו הקוראים. אני מבינה יותר ויותר את הטענות שלך לגבי התקשורת המיינסטרימית, אז בוא נשים אותה בצד. אבל אני תוהה, באמת, אילו אמצעים יכולים להיות מופעלים משני הכיוונים כדי לזקק את המידע שאנחנו מקבלים.
    בעניין האנונימיות, קראתי את ההתכתבות שלך עם אורי ארליך והיתה לי מחשבה, אם הבנתי נכון, שהיא משרתת שתי מטרות – האחת היא שהיא מגנה עלייך מפני האגו של עצמך(?) על מנת שלא מכניס שיקולים כמו "מה יגידו עליי מכריי וחבריי?" לכתיבה שלך, וכן היא מגנה על הקוראים מפני שיקולים שעשויים להיות לא רלוונטיים לטקסט, אם עשית צבא או לא, כמו שציינת, או המקום שבו אתה מתגורר, המקום שבו גדלת ואפילו שיקולים פחות רלוונטיים. מצד שני, כמו שכתב אורי ארליך (והאגו שלי? דורש ממני להצהיר שזה מה שחשבתי לעצמי כשקראתי את הראיון), אישתון הוא כבר דמות בפני עצמה. אני לא בטוחה עד כמה הוא מסיכה, עד כמה הוא מצליח להשאר ברקע. גם אם היה לך שם אמיתי ופרצוף אמיתי, אין לי ספק שהקוראים היו עדיין יכולים להזדהות איתך יותר או פחות, ולמלא את פערי המידע שיש להם ביחס לדמותך , (שלדעתי קיימים לנו תמיד ביחס לכל אדם בחיינו, החל מהאדם שמעולם לא פגשתי או שמעתי את שמו ועד לאדם הכי קרוב אליי) בתוכן משל עצמם. אני לא מנסה לשכנע אותך שהאנונימיות שלך היא מיותרת בעיניי. להיפך, למרות היצר הסקרני שאצלי מתעורר באופן טבעי מול כל דבר שנאמר לי שאני לא אמורה לדעת, תשמור על האנונימיות כי אני מבינה ומסכימה עם מה מה שהיא משרתת. מה שאני מנסה לשאול אותך עליו זה מה שהאנונימיות לדעתי לא מספיקה כדי לשרת. אולי "אישתון" הוא גם דמות קיימת עבורך? אולי כבר חשוב לך מה יגידו על אישתון? איזה שם יוצא לך כשאתה כותב תשובה למבקר כזה או אחר?
    אני לא יודעת, השאלה שלי היא אולי יותר עקרונית מאשר האישתון הספציפי הזה. אני פשוט חושבת על הצד של לשים את הסובייקטיביות על השולחן, לשים אולי את מה שאפשר מהביקורת העצמית שלך כלפי הטקסטים של עצמך, אפילו כקישור אופציונאלי, כדי שנוכל לראות את ה-blind spots שלך.
    במחשבה שלישית, אולי תמיד תהיה תנועה בין לסמוך לבין לא לסמוך, וצריך פשוט לשים סטופ לפרנואידיות ולחוסר היכולת לסמוך.
    בכל מקרה, אני מורידה את הכובע בפני העבודה, המחוייבות והמקצועיות של הבלוג, ומעריכה את העקרונות שעל בסיסם הוקם.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      מן הסתם הבידוד לעולם איננו אבסולוטי. לעולם לא אהיה אובייקטיבי לחלוטין (וטוב שכך), אבל המטרה היא רק אמצעי למקסם את שאפשר. מי שזונח את המטרה הבלתי אפשרית, לעולם לא ימקסם את האפשרי. סביר שאפילו לא ממש ינסה.

      אהבתי

  14. רותם הגיב:

    אתה לא חושש שיעלו עליך דרך ה-IP ויתחילו לטעון כל מיני טענות לשון הרע (בצדק או שלא בצדק) וכו' שדה פקטו רק אנשים עשירים שיכולים לממן עורכי דין יכולים לטעון?

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      יש פרוקסים VPN'ים… אל דאגה. אם המדינה רוצה להשיג אותי היא יכולה (וכבר הוכיחה זאת). לגבי אחרים? אני מניח שזה תלוי בכמה הם מוכנים להשקיע. אני נוקט באמצעים סטנדרטים למדי. לא מעבר. וחוץ מזה מה כבר יגלו? אני שולי מספיק בכדי שכל התעסקות בי תהיה לא רלוונטית ורק תשקף חזרה על התוקף.

      אהבתי

  15. מורני הגיב:

    אתה פשוט כתב מצויין – תודה [:

    אהבתי

  16. The great water melon הגיב:

    סלול לנו את הדרך.

    אהבתי

  17. פינגבאק: בלוגרים מול עיתונאים חלק א | הבלוגריסטית

  18. ניסים הגיב:

    שלום
    לא תגובה .בקשה.
    אני רוצה לתודעת הציבור את נושא -מוות מרשלנות בטיפול רפואי. במספרים .בסיפורים אישיים.להקים קיר בפיסבוק שיהיה עדות חיה להרג מתוך זילזלו בחיי אדם .אני מכיר את הנושא לצערי מיהכרות אישית .אני לא יודע איך לקדם את זה .מדובר על מאות אנשים בשנה .
    בברכה
    ניסים

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      פשוט תפתח קבוצה בפייסבו ותראה אם יש מענה. אם הבעיה שלך היא טכנולוגית, אז אני לא הכתובת. תתחיל בגוגל ותאסוף כתבות על מקרים של רשלנות ותשתף בכל פעם שיש אחת חדשה. בהצלחה.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s