אדם תבערה

"הלהבות יצאו מגופו של אדם; הוא החל לקמול ולהצטמק באיטיות, ראשו החל להשחיר ולהתפחם. באוויר עמד  ניחוח של עור שרוף… מאחורי יכולתי לשמוע את היבבות של הויאטנמים שהחלו להתקבץ מסביב. ההלם לא איפשר לי לבכות, הייתי מבולבל מידי מכדי לרשום הערות או לשאול שאלות, מסוחרר מידי מכדי לחשוב."

כך מתאר דיוויד הלברסטאם (תרגום חופשי שלי), העיתונאי האמריקאי, את ההקרבה העצמית של הנזיר טיץ' קואנג דוק, שהצית את עצמו אל מול קהל של מאות אנשים. בלהבה שלווה, הביא טיץ' את העולם לצעוק בשמו, על הרדיפה של בודהיסטים בדרום ויאטנם. התמונה בלתי ניתנת להבנה: הנזירים מקיפים אותו ואנשי המשטרה והצבא המונעים מהם להתקדם לעברו, עד שלפתע נשמע הרעש ובבת אחת מתרסקים כל הנזירים לקרקע והשוטרים, שידעו את שהולך לקרות, עדיין מסתובבים בתדהמה – בענייינים שכאלה, אפילו הידוע אינו צפוי. ישיבת הלוטוס, הכרית, השקט, חוסר התזוזה שלו עד אשר גופו לא יכל יותר אל מול הלהבות, היו דוגמה למופת טהור ומטורף, הקרבה בלתי ניתנת לעיכול, של כאב נטול בכי, הדר עצמו בגהנום של נפט ולהבה, שהעולם לא יכל שלא להזדעזע ממנו.

מייקל ביגס, במחקר המקיף שלו של התאבדויות כמעשה מופגן של הקרבה עצמית, סקר 533 ארועים מ-1963 ועד 2002. הוא ניסה לפענח מה גורם לאנשים להתאבד באופן שכזה ומה מבדיל אותם ממתאבדים פוליטים שבוחרים גם להרוג (דוגמת פיגועי התאבדות). נדמה שרבים מהבוחרים להתאבד בפומבי למען מטרה, עושים זאת בעזרת אש. זה לא מקרי. זה דוקא הזעזוע, הויזואליות והידיעה שלנו את דרגת הכאב בה נמצא האדם, המכה בנו כמו סכין של אמפטיה, שאליה מכוונים המתאבדים הללו. ממסקנותיו (תרגום חופשי שלי):

"פיגועי התאבדות ממקסמים את העלות המוטלת על האויב, בעוד שהקרבה עצמית פוגעת רק במתאבד. למות מבלי להרוג, היא שיטה שיש לה פוטנציאל להיות אפקטיבית בשני אופנים. ראשית, היא יכולה לשלהב תומכים לתרום יותר למטרה, על ידי הפעלת רגשות אשמה ובושה. שנית, היא יכולה להמיר צופים מהצד לכדי תמיכה פעילה, על ידי הבהרה וסימון של הקולקטיביות של העוולות. למרות שהתאבדות כמעשה מופגן של הקרבה עצמית היא אירוע נדיר ביותר, היא מספקת לנו נקודת מבט תאורתית משמעותית להבנת "משימות התאבדות". סבל יכול לשמש בכדי לקדם מטרה חברתית."

משה סילמן הצית עצמו אתמול. הלילה הוקדש לזעזוע. השעה עכשיו 7 בבוקר וכבר קראתי 5 פוסטים, 10 כתבות וכ-50 סטטוסים. עם כל מה שקראתי ולמדתי על מתאבדים, לא אתיימר לניתוח המהיר שנעשה ויעשה לו ולא אעסוק בספוקלציות לגבי מידת זכאותו לדרישותיו והאם אכן נעשו לו העוולות שהוא טוען להן במכתב שהטיח על הקרקע, רגעים לפני שעלה בלהבות.

מכתב ה"אני מאשים"\התאבדות של משה סילמן

מכתב ה"אני מאשים"\התאבדות של משה סילמן


דבורית שרגל
כבר הספיקה להעלות ספקות מבחינתי, לגבי מידת האחריות שניתן להטיל על המדינה ומנהליה, בהצתה העצמית הזאת. זו דוגמה טובה לכמה שהרשת איננה "טובה" למחאות כפי שמקובל לחשוב, אלא פשוט מזרזת ומאיצה תהליכים – לטוב ולרע.

במחאת הקטיפה בצ'כוסלובקיה, שוטר שהתחזה למפגין נשכב על הריצפה והמפגינים האחרים, שפוזרו בכוח על ידי השוטרים, חשבו אותו מת. למחרת החלו לדבר על מרטין סמיד, הסטונדט שנהרג בהפגנה. הסיפור לא היה נכון כמובן, אבל הוא תידלק את המחאה והוציא מאות אלפים לרחובות. כמה חודשים לאחר מכן, צלחה המחאה ובפעם הראשונה לאחר 44 שנים, התקיימו בחירות דמוקרטיות בצ'כוסלובקיה.

כמו שאמרתי, אינני מתיימר לדעת את האמת לגבי משה סילמן, אך העובדה שאחרים כן ושהרשת מאפשרת להם לעשות זאת במהירות, מבטלת את יכולתו של משה סילמן להיות הסמל שביקש להיות. אם ללא הצדקה – כמרטין סמיד – ואם בהסכמה שאין לה עוררין –  כטיץ' קואנג דוק. כשם שהרשת היא כלי להעברת מידע במהירות שכמותה לא נראתה, כך היא גם קיצרה את זמן המחזור של אותו המידע – הזמן שנתעניין בנושא והזמן שייקח לו להפוך ללא רלוונטי (מבחינתנו ומבחינת עומס החדשות והנושאים החדשים שייצטברו). אם פעם עצם העובדה שאדם בחר לעשות מעשה כל כך כואב ובצורה פומבית, הקנתה לו זמן חסד מסוים ושידרוג לדרגת מרטיר, הרי שבימינו לקחו שעות בלבד עד שלכל אחד היתה דעה; בבוקר כבר החלו הנאצות ועד הצהריים כבר הופיעו ממים, שהצליחו למצוא הומור בנושא.

טיץ' וסילמן בלהבות

סילמן וטיץ' בלהבות

משה הוא האדם השני המצית את עצמו בנסיבות שכאלה בארץ. הראשון היה תושב באר-שבע בן 55, שגם הוא נעזר בשרותי הרווחה, והצית את עצמו בישיבת המועצה ב-2004, כשביבי כיהן כשר אוצר. אבל פומביות היא תופעה נדירה, בהקשר של התאבדויות. צביקה בשור מצא באתר הכנסת מסמך מ-2003, שעסק בהתאבדויות על בסיס כלכלי ומגלה לנו שבודדים בוערים ברחובות, אך להבתם היא המשואה הנישאת בשם רבים אחרים שמתאבדים בפרטיות ביתם. דרכי ההתאבדות אולי נראות שונות, אך חדי העין ומלאי החמלה, יכולים לראות כי גם הם, אפופים בלהבות הבושה.

התאבדויות על רקע כלכלי - שנת 2003

התאבדויות על רקע כלכלי – שנת 2003

בעבר כתבתי פה על מוסטפה תמימי, שנהרג על ידי חייל צה"ל שירה רימון גז בכינון ישיר לפניו, בניגוד להוראות ועד כמה שניתן לראות בתמונות, גם במזיד. כתבתי שחוץ מהרצח הישיר, תמימי נרצח גם בתקשורת הישראלית.

כמו תמימי, ש"ישראל היום" לא מצאו לנכון בכלל להזכיר את מותו, גם סילמן עובר טיפול בעריכת הביביתון, שבחר לערוך את המכתב שלו, כך שביבי ושטייניץ אינם מוזכרים שם. על הרצח של תמימי בתקשורת כתבתי: "אם יש חשיבות לאדם הנמצא במאבק הגדול ממנו, היא רק בהשפעתו על המאבק עצמו. אינני מכיר את תמימי ואינני מתיימר לדעת את רחשי ליבו ותוכניותיו לחיים, אבל לכשמת, הוא כולו קודש למאבק למען צדק כלפי עמו."

גם משה סילמן, מרגע שהצית עצמו, הוא קודש למאבק למען צדק כלפי עמו. בעוד כמה שנים, כשהמסר יסיים את תפקידו, יוכלו אלו שמעוניינים לנבור באדם, לגלות אם אכן צדק והיה מוצדק. אבל היום, כאן ועכשיו, הצדק שלו, הוא לא ניגזרת של הנכונות של ההיסטוריה שלו או בריאותו הנפשית. היום, הצדק שלו הוא בידינו ובפונקציונליות של המעשה שלו. לא… זה לא "ניצול ציני של סבל של אדם למטרות פוליטיות או חברתיות". זה הרי הוא שבחר את המקום, השעה והאופן. ולא… זו לא "חדירה לפרטיות או פורנוגרפיה" לחשוף את שמו או את תמונותו בבערה – זו פרטיות שלא רצה בה. החדירה לפרטיות היחידה, היא הנבירה בהיסטוריה האישית שלו; לא בהווה הסימבולי שלו.

משה, עם כוויות ב-92% מגופו, לא הצליח להיכנס למחלקת הכוויות בתל-השומר, כי "כל" שמונה המיטות במחלקה היו תפוסות. זה משה סילמן. לא מה שהוא היה, אלא מה שבחר להיות ומה שנבחר לעשות ממנו. משה סילמן הוא סמל למצוקה ולבעיה. הוא המיטות החסרות והאנשים המגורשים מבתיהם. הסמליות שלו לא נובעת מהחוויות האישיות שלו בתחום, אלא מהעובדה כי בחר להישרף בשם אותן מצוקות. אין שום סיבה שנבדוק את עברו, היות ואין לו עתיד. הוא לא רץ לכנסת או לראשות מועצה ומי יודע אם יחיה וכיצד. מרגע שבחר לעשות מעשה שכזה ההיסטוריה שלו לא חשובה (לפחות לא יותר מאשר ההיסטוריה של השרות הצבאי של דפני ליף, בהקשר של זכאותה להוביל מחאה). אבל הרשת דורשת ממנו הרבה יותר ממה שהוא יכול להעניק. היא דורשת ממנו לא רק שיבער כסמל, אלא שגם לפני כן, אחורה ככל שיצליחו לחטט בפצעיו, גם יחיה כסמל.

אם ננבור בהיסטוריה של כל אדם, נמצא שהוא אינו עומד בסטנדרטים המיוחסים לו. בני אדם אינם סמלים והם אינם יכולים לשלמות הנדרשת מסמל. ייתכן כי זאת הסיבה שגיבורינו לרוב מתו צעירים או קדמו לעידן המידע של היום. את כל השאר, החשיפה מורידה לקרקע וזו רק הסניליות וההתרפקות הנוסטלגית על העבר, ששנים לאחר מכן, מקנה להם אלוהיות חד מימדית שכולה קודש למטרה אחת. בסופו של דבר, יקרה כך גם למשה סילמן וזה לא הופך אותו לפיתרון או למנהיג, אלא מייצג של בעיה הגדולה ממנו. באותו אופן, יצחק תשובה איננו הנעלם או הסיבה, אלא מייצג של שיטה הגדולה ממנו.

שלמה קראוס משווה בין תשובה לסלימן

שלמה קראוס משווה בין תשובה לסלימן

לא תשובה ולא סילמן הם הבעיה או הפיתרון. הם שניהם תוצר של המערכת. המערכת הזאת, למרות שהיא רוצה שנאמין אחרת, צריכה את הסילמנים של העולם הזה, ממש כשם שהיא צריכה את התשובה'ים. ויותר מהכל, היא צריכה אותנו, באמצע, נעים בין אדישות טוטאלית למוסריות חולפת – שהיום, בעזרת הרשת ופייסבוק, היא מהירה יותר מאי פעם. אני מבטיח לכם: בעוד כמה ימים, אתם תישכחו מסילמן. מקסימום שבועות. עוד כמה חודשים, אזכיר אותו בפוסט אחר שאכתוב. אעשה רפרנזה והוא יהפוך לדוגמה לשיטתיות, של היוצאים כנגד השיטה. כמו תמימי וכמו אלפי המרטירים שבאו לפניהם.

המציתים את עצמם לאורך ההיסטוריה, קוראים לנו שנדע, שהם לא לקחו את חייהם, אלא חייהם נקלחו מהם ושאנו היינו שותפים לתהליך. הם יובשו עד שנותרו כעלה פריך, כשדה יבש המועד לשריפות בקיץ חם. הם עמדו בין הפטיש של המערכת שפגעה בהם, להר האדישות החברתית שאפשרה לו לעשות זאת. וברגע הנכון, כשלא נותר מהם אלא דף-אדם והפטיש עבר דרכם והתרסק אל צלע ההר, ניצוץ אחד הספיק בשביל להעלות אותם בלהבות אי-המוסריות של כולנו.

איתמר שאלתיאל כותב בפייסבוק שלו:

"כל בוקר אני עובר דרך לוינסקי, סלומון, הרכבת, וכל בוקר אני רואה אנשים שכבר לא יציתו את עצמם. רובם איבדו את תחושת הערך העצמי הנדרשת"

כשסקרתי את הרחובות עליהם הוא מדבר ולאחר מכן נשאלתי על ידי חגי מטר בראיון לזמן תל אביב, האם יש הצדקה לתחושת הפחד בלילה, באזור נווה שאנן, עניתי:

"עמוק בפנים אנחנו יודעים משהו שאנחנו לא רוצים להודות בו: העובדה שאנחנו מאפשרים לאנשים לחיות עם עכברים, לאכול מהפחים, להאנס בעבור 20 שקלים וכדומה… היא סיבה מספקת בשביל שהם יתקפו אותנו או ינסו לשדוד אותנו; היא אפילו לגיטימית. מרגע שהפסקנו לראות בהם כבני אדם; מרגע שדילגנו מעל גופותיהם הלנות ברחוב מבלי משים; שזרקנו את הבקבוקים שלנו לפח ולא לצידו, למרות שאנו יודעים שהם יחפרו בו, בשביל 25 האגורות שאנו רואים בהן בדיחה (בזמן שאנחנו צועקים על צדק חברתי) – מרגע שעשינו את כל אלה, גם הם הפסיקו לראות בנו כבני אדם. אולי אפילו בעצמם. ומרגע שהחמלה נלקחת והאמפטיה, שהיא התשתית החברתית שלנו ולא הצבא או הכלכלה, גם כן עוזבת, נגזר עלינו להתפורר באלימות, ממש כמו שעל האפריקאים נגזר להגיע לתחנה המרכזית ועל המים נגזר לרדת במורד ההר."

מדוע חלקם בוחרים לתקוף אותנו ואחרים את עצמם, אינני יודע לומר ולא ממש אכפת לי. מבחינתי, בהזנחתנו אותם, זה אנו שתוקפים את עצמנו; זה אנו שמציתים אותם. למשה סילמן אנו חייבים יותר מאשר האשמות וחצים המופנים למעלה. הרבה יותר. זו טעות לחשוב שהמערכת היא דבר חיצוני; איזו מחלה שיש לה מרפא, שאינה קשורה לגופות האנשים הנושאים אותה. השיטה הכלכלית היא לא דבר שאפשר להחליף בחקיקה או מהפכה – אלו שינויים קוסמטים בלבד. כשם שהמדינה שלנו התחילה כמדינה סוציאלית והפכה למדינה קפיטליסטית, מבלי שום מהפכה או יריות, כך היא תוכל לעשות זאת שוב ושוב. זה לא החוקים שמונעים זאת, אלא האנשים שמתעקשים לאכוף אותם בגופם; להיות ההתממשות של האידיאל המחוקק ולא התרפסות הנהנית מקיומו (עד אשר מתפרק מחוסר שימוש). וכשאלו חסרים או מוכרים נשמתם לסלולרי הבא, אז אנשים נשרפים. וכשאתם אומרים שזה לא בגללכם, זה רק לעצמכם שאתם נשמעים שונה מהחבר'ה שלמעלה. אנחנו לא שונים, סביר להניח שאנו אף גרועים יותר. למזלנו אין "מבקר אזרחי המדינה" ואין דוח"ות שמספרים לנו על האחריות המיוחדת שיש לנו בשריפה שהתרחשה אתמול בתל-אביב. בדמוקרטיה סוציאלית – המשטר שלמענו יצאו המפגינים אתמול – האזרחים הם מערך הכבאות של להבות השחיתות הבלתי שיוויונית. והמערך הזה נכשל.

אם נשנה את השיטה מלמעלה, אך נישאר אנחנו כפי שהיינו ונחזור לרביצה החומרנית, בו ברגע שיוקר המחיה יוסר מעלינו, הרי שלא השגנו דבר ומשה סילמן נשרף לחינם. אם כל שנשיג, כל שנשאף אליו, הם מחירים זולים יותר, הרי שבכך אנו אומרים למשה סילמן, כי הצית את עצמו, רק בכדי שהדלק בהצתה הבאה שלו, יהיה זול יותר.

משה סילמן לאחר שכבו הלהבות (החיצוניות בכל מקרה)

משה סילמן לאחר שכבו הלהבות (החיצוניות בכל מקרה) אוכל ארטיק שקיבל מהקהל להקל את השריפה בגרון

—————————————————————————————————————————–
אישתון הוא בלוג הנעזר בתשלומים מבחירה בכדי לתפקד. אם מצאתם את העבודה ראויה אנא שלמו לפי הערכתכם את התוכן. תודה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה המחאה החברתית, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חדשות, חוץ לארץ, חינוך, עיתונות, פוליטיקה, צבא, צרכנות, שמאל תל אביבי, תל אביב, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

20 תגובות על אדם תבערה

  1. avshalombz הגיב:

    "משה הוא האדם השני המצית את עצמו בנסיבות שכאלה בארץ. הראשון היה תושב באר-שבע בן 55, שגם הוא נעזר בשרותי הרווחה, והצית את עצמו בישיבת המועצה ב-2004, כשביבי כיהן כשר אוצר."
    הוא לא האדם השני אלא השלישי (לפחות). אבל לא נעים לדבר על זה…
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%9C%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%91%D7%94
    ואם תשים לב, אפילו הערך הזה בויקיפדיה מתעלם ממוות של אנשים נוספים…

    דרך אגב, יש לך סימוכין למידע הזה:
    "משה, עם כוויות ב-92% מגופו, לא הצליח להיכנס למחלקת הכוויות בתל-השומר, כי "כל" שמונה המיטות במחלקה היו תפוסות."?
    אני חושב שהקשר של המחאה הנוכחית, זה אולי פרט המידע הכי חשוב.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      "בנסיבות שכאלה" התכוונתי באופן הביצוע ובגורמים – במקרה שלנו: על רקע כלכלי. זה דורש הרחבה? להוסיף טקסט?

      אחוז הכוויות פורסם בהרבה מקומות:

      http://news.walla.co.il/?w=/90/2549859

      לגבי המיטות:
      "באיזו מערכת ציבורית סילמן נתקל? כשנתניהו היה שר אוצר, ב-2005-2004 הוא הנהיג רפורמות ששחקו את קצבאות הנכות באופן החריף ביותר מאז הונהגה הקצבה במדינת ישראל. ממשלות הגזירה של השנים האחרונות גם סגרו את השאלטר על תקציבי הסיוע בדיור. בזמן שהאוכלוסייה בישראל גדלה, הופחתו תקציבי הסיוע ביותר מ-3 מליארד שקלים. והנה הדוגמה הצינית מכולן: כשסילמן פונה לפנות בוקר אל מחלקת הכוויות בבית החולים, לא הייתה מיטה פנויה בשבילו. המחלקה הייתה בתפוסה מלאה. כמו מחלקות רבות אחרות בארץ. את סילמן אשפזו במחלקה אחרת."

      http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4255621,00.html

      אהבתי

      • avshalombz הגיב:

        לגבי הצורך בהרחבה בטקסט, זה תלוי מה אתה מתכוון להגיד. אם אתה סופר אותו כשני שהצית את עצמו על רקע של מצוקה כלכלית, אז הוא אכן השני, אבל מצטרף, כמו שכתבת, לרשימה ארוכה של מתאבדים עקב מצב כלכלי (שרובם בוחרים בדרך אחרת). אם המשקל הוא על שיטת ההתאבדות, אני חושב שאין מנוס אלא לספור אותו כשלישי.

        אהבתי

  2. ido2267 הגיב:

    לגבי ה'עבר' של סילמן, גורביץ כתב את זה כבר יותר טוב ממה שאני יכול.
    http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=3005

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      כן קראתי כבר…
      כמו שאמרתי, לדעתי זה לא מבוסס. זו אסופה של פיסות מידע מהרשת שמנסים לחברן לכדי אדם. בעיני הניסיון לומר שאנחנו יודעים מי האדם הזה ומה הוביל אותו לעשות את שעשה, בוודאות מוחלטת, היא מגוחכת גם מהימין – שהכריזו עליו כמשוגע או אובדני ללא קשר – וגם משמאל – שהכריזו עליו שפוי לחלוטין ושכל צרותיו בהכרח נבעו מהמדינה.

      אני לא יודע. אסופה של איזה שתי תביעות, מכתב שהוא כתב בעצמו ועוד קומץ עדויות, לא מתחברות לכדי ראיות. אם תסתכל על הפוסט של גורביץ, תראה שהוא סך הכל פרם את הטענות של סילמן לגורמים וחזר עליהן. אני אישית בכלל נגד המנטליות של ודאיות בתוך פחות מ-24 שעות. זה שקר של הרשת. המידע רץ, מגיע מכיוונים שונים. עד שהעובדות מגיעות יש כבר דעות מבוססות.

      כתבתי כבר בפוסט – אני מסרב להתעסק בספוקלציות על האדם. בפוסט הזה עסקתי במשה סילמן הסמל. לצורכי המחאה, זה מספיק.

      אני אזכיר גם את הרצח של גדי ויכמן שצוייר ראשית כקורבן תמים ולאחר זמן מה התברר שהיה עברין מורשע בעבירות אלימות וייתכן כי יזם את האלימות בעצמו. בגדול, אני משתדל להתעלם מכל מה שמתייחסים אליו כעובדה ב 24-48 שעות הראשונות לאחר כל אירוע. זה כמעט תמיד לא נכון או לא מדוייק.

      אהבתי

      • ido2267 הגיב:

        מעניין שאתה בעצם מסכים עם גורביץ שזו לא 'טרגדיה אישית' אלא השיטה.

        אהבתי

        • Eishton הגיב:

          זו טרגדיה אישית… אבל לא של המחאה או המוחים.
          זו טרגדיה אישית של המשפחה שלו. זו טרגדיה אישית שלו. של חברים שלו. לא שלנו.
          לכל דמות ציבורית יש אספקטים נפרדים בהקשר הזה והניסיון לנכס לציבור את הטרגדיה האישית, כאילו שהוא היה חבר שלנו או משהו, הוא דבילי. הטרגדיה הציבורית היא שאדם הצית את עצמו בפומבי על רקע כלכלי – אדם, שהוא במקרה משה סילמן. כל שם וכל אדם עם סיפור דומה, היה מייצר את אותו האפקט. הטרגדיה האישית, שייכת ספציפית לאנשים שהכירו את סילמן מקרוב.

          אני לא רואה סתירה בין השניים. למען האמת, הסתירה היחידה שאני רואה, היא הניסיון לומר שיכולה להיות רק טרגדיה אחת. כאבתי על רבין, אבל לחשוב שמה שהרגשתי היה זהה למה שהרגישה נועה רבין כשהיא נשברה שם על הפודיום, או שהעובדה שאני כאבתי על טרגדיה ציבורית, מבטלת את היכולת של נועה או לאה לעבור טרגדיה אישית… זה פשוט מגוחך.

          אהבתי

  3. יניב מאיר הגיב:

    ניתוח יפה מאוד!
    אני מסכים מאוד עם רוח הדברים ועם הקריאה לאחריות החברה לכל החברים בה, במקום שליחת החיצים האוטומטית למעלה ההיררכיה. אבל אני גם קצת מסתייג מכך, שכן אתה קצת מקל ראש בכך שהחוקים, ואפילו הרטוריקה, של נבחרי הציבור מייצרים את הנורמות ואת התודעה של החברה. לא נדרש "רק" אי ציות לחוק, נדרשת הכפירה ב"עיקר" (מעוות ככל שיהיה), וזה כמעט בלתי אפשרי לא דריסת רגל אצל מקבלי ההחלטות ומעצבי דעת הקהל.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      אני לחלוטין לא פוסל את אחריותם של המנהיגים והשיטה בכלל, אלא פשוט לא מתעסק במה שאין לו ערך. מה הטעם בביקורת כלפי ביבי? או שטייניץ? או הימין? מישהו מקשיב לנו? מישהו משנה משהו? מישהו מתפטר כשיוצא דו"ח שמקנה לו אחריות לאירוע עם הרוגים? התנחלויות מפסיקות להיבנות? בנקים מפסיקים לקחת עמלות גרוטסקיות?

      אני מתעסק רק בביקורת שיש בה יכולת שינוי. לדעתי, ביקורת שאין לה יכולת שינוי, משמשת רק להתקפת המבוקרים ולהשתקת המצפון של המבקרים, על החלק היחסי שלהם.
      סיימנו עם הביקורת כלפי השלטון. השלטון לא טוב. מיצינו. אני לא צריך עוד דוגמה ועוד דוגמה. אני צריך שינוי, ושינוי נובע מביקורת עצמית. עוד על כך בפוסט הבא.

      אהבתי

      • אוריש הגיב:

        נקודת מבט מאוד מעניינת.
        גם אני מרגיש שהדיונים ברשת על עוד סיבות והוכחות למה השיטה הנכחית דפוקה מיותרים.
        עוד ועוד הוכחות סטטיסטיות לכך שרומסים את האזרח לשם קידוש הצמיחה. כבר אין חידוש ואין תרומה לשינוי.
        אשמח לשמוע למה ואיך אתה חושב שלביקורת עצמית יכולה להיות תרומה לשינוי.
        השטח והמון אנשים מתחילים להרגיש את הייאוש מחוסר היכולת לשנות במסגרת הנכחית הפגנות(ות/רשת)ושמחו ל

        אהבתי

      • יניב מאיר הגיב:

        יכולת שינוי זה מבורך (וכפי שאמרתי, אני בעד), אבל צריך לשים לב שהשינוי הפוטנציאלי שהאזרחים יכולים לעשות, כשהם פועלים לא רק ללא סיוע מהמערכת, אלא **כנגד** המערכת ממש, היא מאוד מוגבלת מטבעה (אלא אם תחדש לי לחלוטין בפוסט הבא). אם תטשטש את העובדה הזו, כפי שאני חושש שאתה קצת עושה בסיפא של הפוסט, אתה פשוט יוצר תקוות שווא, ובכך מוסיף עוד אשליה שמצטרפת לאשליות ה"התעשרות מעבודה קשה" שמפריחה המערכת.

        אהבתי

  4. השואל הגיב:

    סתם שאלה, מי ולמה טשטש את הארטיק בתמונה האחרונה?

    אהבתי

  5. פינגבאק: Israelis React to Self-Immolation at Social Justice Protest · Global Voices

  6. פינגבאק: Israelis React to Self-Immolation at Social Justice Protest :: Elites TV

  7. אלכס הגיב:

    *שיטתיות
    *שנדע

    אהבתי

  8. sutaftit הגיב:

    כולנו משה סילמן יושבים שרופים אוכלים ארטיק לצנן את הבערה מעדיפים לתקוע את הראש עמוק בתוך האדמה ..

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s