בחירות 2013 – המדריך למצביע השמאלני: הלב שלך בשמאל, נשמה, והשמאל יקרוס אם תמשיך להצביע מהלב

פתח דבר:

בחירות דמוקרטיות, מאז המצאת יחסי הציבור בתחילת המאה שעברה, בנויות על היכולת לזהות שלושה דברים ראשוניים:

1. מי כמעט בטוח יצביע לך
2. מי בטוח לא יצביע לך (כי אנשים יותר בטוחים לגבי מה הם לא יצביעו, מאשר למי הם כן)
3. ומי הם הקולות הצפים

האומנות הפוליטית הנדרשת בשביל להיבחר, היא לדעת לא לאבד קולות מהקבוצה הראשונה, תוך כדי פניה לקבוצה השלישית (לרוב יש סתירה בין השתיים, או לפחות הפרש מהותי). זו אומנות שהשמאל בישראל ממש לא מיומן בה, אם לא פשוט סולד ממנה. גרעין השמאל לא מוכן לשמוע ממנהיגיו שום דבר מלבד אידיאולוגית שמאל ברורה ושקופה, זאת למרות ששיח שכזה פונה אך ורק לקבוצה הראשונה – זאת שגם ככה כבר מצביעה שמאל.

בשביל שהשמאל יגדיל את כוחו בכנסת, האנשים מקבוצה 1 יצטרכו ללמוד לשפוט את המנהיגים שלהם בסטנדרטים אחרים (עוד על כך בהמשך) והמנהיגים שלנו יהיו חייבים ללמוד לא להשקיע בקבוצה 2 ולהיות מוכנים להתבזות למען קבוצה 3. אבל מי הם האנשים המרכיבים את הקבוצות הללו?

לפני שאפשפש בציבור הישראלי, אני רוצה לתת דוגמא מחו"ל, בכדי ראשית להסביר את המדע הזה המשמש פוליטיקאים ואנשי פרסום כבר מעל למאה שנה. אני רוצה להדגים זאת במשהו שרחוק מאיתנו, כי למרות שבשמאל המשכיל אנשים מבינים את החוקיות שבונה את הסטטיסטיקות הללו, יש משהו שיוויוני וערכי שמסרב לקבל אותן; איזה קול אקדמאי ואצילי בראשנו שאומר לנו שידע אמפירי הוא שחסר לאנשים המצביעים לימין וכי ניתן לשנות את דעתם על ידי טענות רציונליות. ובשביל לעקור את המחשבה הילדותית (גם אם מקסימה) הזאת, אנחנו הולכים לפולין של 2007. ברה"מ התפרקה כמעט 20 שנה לפני כן ושיחררה את הפולנים לבחירות דמוקרטיות, אחרי חצי מאה תחת שלטון רוסי. אבל בבחירות של 2007 נוצרה מפת הצבעה שבלבלה מומחים לנושא במבנה המוזר שהיא ציירה:

דפוסי ההצבעה בבחירות 2007 בפולין

מבלי להכנס לפוליטיקה הפולנית ושמות המפלגות המיוצגות כאן, מסתמנת חלוקה שברורה  לעין בין שני גושים שונים. למעט מספר קטן של אזורים, החיתוך בין השניים נראה כמעט כמו גבול בין מדינות זרות. כיצד אם כן ניתן להסביר כזה דפוס הצבעה מוזר?

היסטוריונים היו צריכים לחזור יותר ממאה שנה אחורה, אל האימפריה הגרמנית של 1871, בכדי למצוא את הפיתרון. באותו הזמן פולין של היום הייתה מחולקת בין שני משטרים שונים באופן מהותי: מצד אחד גרמניה המאוחדת ומהצד השני תחת שליטה רוסית.

האמפריה הגרמנית ב-1871

זה רק כשעושים חפיפה בין המפות – דפוסי ההצבעה של 2007 והגבולות המדיניים של 1871 – שאנו מגלים כמה חזקים הם הכוחות הסמויים המייצרים דפוסי חשיבה בהמונים, עד כי הם מסוגלים להמתח הרחק אל העתיד:

קווי המתאר של האימפריה הגרמנית של 1871 על גבי מפת ההצבעה של פולין 2007

הדוגמא הקטנה הזאת, מונחת כאן בכדי להסביר ולסיים את הדיון לגבי דפוסי הצבעה ומדוע הם עובדים. אם הם שרדו את מה שעבר על פולין, אני די בטוח שאני יכול לדבר על דפוסי הצבעה ישראלים, שלא דורשים מאות שנים של היסטוריה, בשביל למצוא את הקורלציה הטמונה בהם. קורלציה כמובן לא בהכרח מעידה על קשר של סיבה ותוצאה, אך ככל שהקורלציה גדולה יותר וחוזרת על עצמה יותר, כך קטן הסיכוי שהחיבור בין השניים הוא רנדומלי. כך או כך, אם קשה לכם עם ההכללות הללו, אם זה נשמע לכם מתנשא או מפלה, אנא הפסיקו לקרוא עכשיו, כי מטרת הפוסט היא לא להוכיח שהמדע הזה עובד – את זה עשה כבר אדוארד ברנייז ומאה שנים של יחסי ציבור ותקשורת המונים (ולאחרונה נייט סילבר עם התחזיות המדויקות שלו לתוצאות הבחירות בארה"ב) – מטרת הפוסט היא לנסות להגדיר את האסטרטגיה הנכונה ביותר לשמאל – גם בתור מועמדים לכנסת, אבל בעיקר בתור מצביעים בקלפי.

דפוסי הצבעה בישראל

אז מהן ה"אימפריות הגרמניות" של מפת ההצבעה הישראלית? האם ישנם אזורים או מאפיינים משותפים לאנשים, שמכתיבים נטיה פוליטית גורפת? התשובה היא שלכל מדינה יש את הקבוצות הללו. מפאת הזמן שלוקח לקטלג קלפיות על פי סטנדרטים (עוני, חינוך, דת וכדומה), אני אתן רק דוגמה אחת (מהקלות יותר) ל"אימפריה גרמנית" ישראלית – מתנחלים:

חזרתי אחורה לבחירות הקודמות ושלפתי את התוצאות רק מקלפיות הממוקמות בהתנחלויות (על פי רשימת ההתנחלויות של "שלום עכשיו"):

תוצאות בחירות 2009 מקלפיות בהתנחלויות בלבד:
גוש הימין – 89.1%
גוש המרכז (קדימה) – 8.7%
גוש השמאל – 3%

הטבלה הזאת מסכמת קלפיות מהתנחלויות המייצגות 158,729 בז"ב (בעלי זכות הצבעה). מתוך אלה 118,460 מימשו את זכות ההצבעה שלהם, מה שמהווה 74.6% הצבעה. זאת לעומת אחוז הצבעה ממוצע  באותן בחירות, של 64.7% בלבד – עשר אחוז יותר מהמוצע (מה שאומר שהם כנראה באזור ה-15% מעל הממוצע השמאלני). יתרון כפול לימין: גם "נאמנות גושית" וגם מעורבות פוליטית גבוהה. אלו סוג המדדים שמאפשרים לציבור קטן מאוד להשיג תוצאות סקטוריאליות עצומות (תשמרו את זה בראש להמשך הפוסט כשנדבר על החשיבות של ריכוז קולות השמאל).

אבל לא כל המתנחלים מצביעים בקלפיות הנמצאות בהתנחלויות, לכן ראוי להכיל את הסטטיסטיקה הזאת על כלל המתנחלים, שזה בערך 630 אלף בני אדם (כולל: יו"ש – 350,000, מזרח ירושלים – 220,000~ ותלמידים באולפנות, ישיבות הסדר וכדומה – 60,000). ההתנחלויות הן צעירות מאוד מבחינה דמוגרפית, כאשר 40% ממהתנחלים הם מתחת לגיל 18 וחסרי זכות הצבעה. מה שמביא אותנו לבערך 396 אלף בז"ב. היות ו"קדימה" די התפוררה והמפלגה הטוענה להיות "מרכז" בבחירות הקרובות היא "יש עתיד", המובלת על ידי יאיר לפיד (בנו של טומי לפיד, שאינו דמות פופולרית בציבור הזה), לא סביר שקולות שהלכו ל"קדימה" בבחירות הקודמות, ילכו ל"יש עתיד" בנוכחיות. לכן אפשר לומר שכ-95% מקולות המתנחלים ילכו לגוש הימין. ב-74.6% הצבעה, זה מתורגם לכ-281 אלף קולות לימין וצפוי להיות כ-9 מנדטים.

כמו קבוצת המתנחלים, ישנם עוד קהלים עם נטיות פוליטיות ידועות מראש, שעל פי אזור מגורים, השכלה, IQ, זיקה לדת, מוצא וכדומה, אפשר לנבא את הצבעתם בבחירות (בדרך כלל בדיוק מרשים). כמו המתנחלים, עומדות לזכות גוש הימין עוד קבוצות של 90% תמיכה וצפונה (לדוגמא: חרדים ודתיים) ועוד קבוצות רבות בהן הנטיה פחות דרמטית אך ודאית גם כן (לדוגמא: עניים, ישובים החשופים למתקפות אויב חוזרות, חסרי השכלה ועוד). לצערנו, אם באופן מודע או באופן תת-הכרתי, כל אידיאולוגיה פוליטית אשר מגיעה לשלטון, מייצרת את המצביעים אשר נדרשים לה. מהבחינה הזאת, הכישלון של המערכת החינוכית, יוקר המחיה, הקפאת תהליכי השלום וכל הדברים שאנו בשמאל מייחסים לימין ככשלונות (בצדק כמובן), הם ההשקעה של הימין של היום, בימין של המחר.

אך אין יותר מידי מה לעשות עם המידע הזה. הסיבה שאני מעלה את הסטטיסטיקות האלה, היא בכדי שהשמאל ראשית יבין מה הוא לא מסוגל לעשות בבחירות הקרובות: השמאל לא יהיה רוב. זה כמעט בלתי אפשרי. כשמסתכלים על הציבורים שימשיכו לבחור בגוש הימין (לא בהכרח הליכוד), מסיבות שאין בידי השמאל להפריכן (כי הן אינן מעוגנות בעובדות רציונליות), לא נותר אלא להסיק שהשמאל כ"שמאל", לא יזכה בשלטון. העובדה הזאת לא צריכה להכניע את השמאלנים, אבל במקביל חייבים להפסיק לפעול במנותק מהיכולות האמיתיות שלנו. אנחנו צריכים לשנות את הצורה בה אנו מצביעים. ולהיות מוכנים לשווק את עצמנו כמרכזיים יותר, ממה שאנחנו מתכוונים להיות (כן… לשקר. תתבגרו כבר).

איך השמאל (המיודע) מחליט למי להצביע כרגע?

עד עכשיו דיברנו על קבוצה 2 – אנשים שכמעט בטוח לא יצביעו לשמאל. זה רק הגדיר לנו את הגבולות הריאלים לשאיפות שלנו כגוש. מכאן והלאה, אנו צריכים להתרכז בקבוצות 1 ו-3: אלו שבטוח יצביעו שמאל והקולות הצפים שאפשר עוד לרכוש. נתחיל עם קבוצה 1 (אבל דרך הניתוח של הבעיות שלה נצייר את קבוצה 3).

יוסי גורביץ מראה לדעתי בפוסט האחרון שלו "למה מרצ", את צורת החשיבה שמאפיינת את מרבית השמאל המעורב פוליטית. למרות שאני מזדהה כמעט עם כל מה שכתב שם, אני מבין שאלו תגובות אמוציונליות ואידיאולוגיות שצריכות להימדד באופן יחסי אל מול ההתכנות שלהן. הנה כמה מהטענות הללו שמעלה גורביץ, אך למעשה הן מרכיבי ההצבעה הראשיים של רבים בשמאל:

* הקצאת חשיבות לדעות של ח"כים לגבי נושאים בהם לישראל (ובטח שלשמאל) לא תהיה שום השפעה עליהם (כמו אסד וסוריה) – ובכלל, אם כבר להצביע על עוולות שישראל לא קשורה אליהן ולא תתערב בהן (לא משנה במי נבחר), אז למה רק סוריה? למה לא לערבב בשיקולים את דעות המפלגות לגבי המצב בקונגו או דרפור? ואם כבר דעותיהם על נושאים שאין להם שום השפעה עליהם, למה שלא נחליט לגבי דעותיהם בנושאים בדיוניים – האם אתה מוכן להצביע למפלגה שתומכת במשטר של דארת' ויידר ודארת' סידיוס?

* סירוב לישיבה בקואליציה עם מפלגות ימין – אני זוכר כשפעם זו הייתה ש"ס והיום, עם הקצנת הימין, אפילו הליכוד נראה לאנשים כאופציה פסולה (מה זה משאיר?). אז דבר ראשון, יחימוביץ' כבר הצהירה שלא תשב עם מיכאל בן ארי ושהסיכוי שתשב עם נתניהו וליברמן הוא דמיוני. בנוסף לכך, יש מחיר בקלפי לסירוב מוחלט לישיבה עם מפלגות ימין-מרכז (מבחינת קולות מרכז שאפשר לסחוב לשמאל), שלא שווה את ההצהרה הזאת. היא רק עושה נעים לשנאה המובנית שלנו לימין. אבל האמת היא שגם ככה ההצהרות הללו לא באמת מחייבות. כמה חכ"ים הבטיחו לנו בעבר שכן או לא ישבו בקואליציה מסויימת ולבסוף שברו את מילתם? לייחס להבטחות האלה משהו, זה לא לזכור את ההיסטוריה הפוליטית של ההצהרות הללו.

* דרישה להצהרות בנושאים שירסקו את השמאל – יש דרישה בועתית של השמאל (בעיקר כלפי שלי יחימוביץ'), לדבר על הבעיה הפלסטינית יותר לעומק מאשר "אני אפעל להסכם שלום" או "אני תומכת בפיתרון שתי מדינות" וכל הקשקושים הרגילים. אבל מה הכח הפוליטי של מפלגות המרשות לעצמן לדבר בצורה שמאלנית ושקופה שכזאת? 2-5 מנדטים בלחץ? האירוניה היא שהמחיר של ההצהרות הללו, הוא איבוד הכח הפוליטי לממש אותן (ויחימוביץ' מודעת לזה). אז מה? תצביעו למרצ כי היא מתחייבת להסכם שלום שאין שום סיכוי שהיא תוכל להגיע אליו, במקום לעבודה שאולי תוכל לקדם הסכם שלום שהיא לא ממש מפרטת לגביו ואיננו נאידאל מבחינתכם? בין ה"בלתי אפשרי" ל"מעורפל", ברור לחלוטין לאן צריך ללכת הקול השואף להסכם שלום עם הפלסטינים.

* יחוס משמעות גבוהה להתנהגות הצהרתית בניתוק מחוסר היכולת לגבות אותה – גורביץ, כמו רבים מתומכי מרצ, מפרט בהמשך על כיצד מרצ הפכה למפלגה תקיפה וברורה בעמדותיה השמאלניות. כיצד הח"כים שלה מדברים בגלוי על הפלסטינים והסורים והולכים להפגנות בשטחים וכולי… אך שאלתם את עצמכם מדוע נציג ציבור בכנסת מציג התנהגות של פעיל פוליטי בן 25? התשובה היא שלו היה להם כח לעשות משהו בנושאים הללו, הם היו עושים אותם בכנסת. בדיוק כפי שח"כים בימין הקיצוני מתדהרים בטרנספרים ושיטוח של עזה, בפני קהל בוחריהם. אבל אני לא רוצה להשאיר את זה רק ברמת הטענה באוויר. אפשר ממש להראות את זה…

איך צריך להצביע?

הדבר החשוב ביותר להבין בהצבעה לכנסת, היא שפוליטיקה היא הפשרה שבין אידיאולוגיה לפרקטיקה. זה אומר שאתה לא מצביע לאדם שהכי קרוב לדעותיך, אלא לאדם שיהיה הכי קרוב לממש אותן. צורת החשיבה של מרבית השמאל (והציבור בכלל), היא עיוורון מסוכן, שהשמאל המודרני (ולדעתי העולם המודרני) כבר לא יכול לשאת. למה אני מתכוון? קחו לדוגמא מפלגות שמאל מובהקות כמו מרצ או חד"ש. שתיהן מאוד רוצות שנכיר את הנתונים הבאים לגביהן:

המדד החברתי של המשמר החברתי

הגרף הזה הוא תמצית הטיעון השמאלני בויכוחי הבחירות הנוכחיים: תצביע שמאל כי אנחנו חברתיים יותר ואם אתה כבר בשמאל, תצביע מרצ או חד"ש כי הם החברתיים ביותר. לא רק זאת, אלא שגם טוענים בשמאל שהמפלגות הללו, כפי שמשתקף בגרפים מהסגנון הזה, פעילות יותר ועושות יותר למען הבוחר. או כפי שאמר גורביץ: "מרצ יודעת היטב לשרת את בוחריה באופוזיציה".

אלא שיש מדדים אחרים שארגונים נהדרים (ללא ציניות) כמו "המשמר החברתי" ו"כנסת פתוחה" (וגם קבוצת הפייסבוק "איך הם הצביעו") לא מדברים עליהם ואנשי שמאל גם לא רוצים לדעת עליהם. נדמה לשמאלנים כי רק ימנים מצביעים מסיבות של פופולריות; שרק ימנים מצביעים לאנשים שפשוט אומרים להם את שהם רוצים לשמוע. אך למעשה שמאלנים עושים זאת באותה אדיקות, ההבדל הוא רק במילים שאנחנו נהנים להקשיב להן. הניתוח השמאלני של נתוני ההצבעה בכנסת, עוסק רק ברמה השטחית וההצהרתית של ההצבעות הללו – האם הצבעתם תואמת את האידיאולוגיה שלי? – ומתעלם לחלוטין מהתוצאה של ההצבעות – האם הצבעתם קידמה את האידיאולוגיה שלי?

הצבעה מול תוצאה:

אז לקחתי את "המדד החברתי" ופרמתי אותו חזרה ל-78 ההצבעות שממנו נאספו הנתונים. לאחר מכן, על פי אותה מערכת דירוג שבנו חברי "המשמר החברתי", חילקתי נקודות למפלגות, עם חריגה אחת – הניקוד שמחולק הוא חיובי רק כאשר ההצבעה הובילה לתוצאה הרצויה. אם לדוגמא מרצ הצביעו בעד נישואים אזרחים והחוק לא עבר, הניקוד יהיה בדיוק כפי שהיה במדד החברתי, רק שלילי.  אם יהדות התורה הצביעו בעד אותו חוק והוא עבר, הם יקבלו את אותו הניקוד, רק בחיוב. התוצאה אמורה לשקף את מידת ההשפעה של ההצבעות של חברי הכנסת, על תוצאות אותן ההצבעות – או במקרה שלנו, על 78 הצבעות הנוגעות לתחום החברתי (על פי הגדרות המשמר החברתי). להלן "מדד האפקטיביות":

גרף 1: כח גס

שימו לב שזה כמובן לא אומר שהליכוד "חברתי" יותר, אלא שהוא היה הכוח המשמעותי ביותר ב-78 ההצבעות של המדד החברתי. לא במפתיע הגרף ממש מצייר את היחס שבין כוח – מבחינת גודל מפלגה – לבין קשרים למפלגה השלטת. מה שחשוב להבין מהגרף הזה, זה שאנו לא צריכים להעמיק רק ב"כיצד הצביעו המפלגות?" אלא גם (ואולי בעיקר) "כמה ההצבעה שלהם אפקטיבית?". זה במיוחד רלוונטי כאשר הדיון הוא פנים גושי – למי להצביע בתוך השמאל?

עכשיו יהיו כאלה שיאמרו כי המפלגות הללו – מפלגות השמאל – כרגע באופוזיציה וגם כוחן קטן מבחינת גודלן. לגיטימי. "כוח גס" הוא אכן לא פרמטר הולם לשיקולים לקלפי, כאשר אחרי הבחירות גודלן של המפלגות עלול להשתנות ועימו כוחן הגס. אז בוא ניקח את אותן 78 הצבעות ונחלק את הניקוד של המפלגות בגודלן. כנסת של 13 מפלגות, שבכל אחת ח"כ אחד:

גרף 2: אסטרטגית הצבעה

הגרף הזה בעצם מראה לנו מי "הכי טוב" בלהצביע. מי יודע להכנס לחדר הנכון, בזמן הנכון ולהטות את הכף.  מי יודע לסגור את העיסקאות הנכונות לפני ההצבעה ומי לא שם את הקול שלו, היכן שהוא לא יהיה אפקטיבי. אין ספק שהימין עובד בצורה הרבה יותר נכונה מהשמאל בהקשר הזה. במידה רבה, צורת החשיבה הזאת, הטקטיקה הזאת של "הקול הנכון, בזמן הנכון", היא הסיבה לכתיבת הפוסט הזה (רק בהקשר של המצביע בקלפי). אבל עוד נשוב לכך.

למרות היותו מדויק יותר, גם הגרף האחרון לא מציג נאמנה את האפקטיביות של המפלגות. הרי הצבעה שתוצאתה היתה 24-0, היא כנראה הצבעה שלא מעניינת מספיק את היריב או שגם היריב תומך בה. כך או כך, הצבעה במצב כזה מעידה פחות על כוח השפעה ופעולה, מאשר במצב של התנגדות. לכן, במקום לספור כל הצבעה כנקודה אחת (חיובית או שלילית), כפי שעשו במדד החברתי, ההצבעה במדד הבא תחושב על פי היחס בין התומכים למתנגדים בהצעה. לדוגמא: בהצבעה של 10-10, כל הצבעה תיחשב כנקודה מלאה (כי כל קול היה קריטי לתוצאה). לעומת זאת בהצבעה של 10-1, כל הצבעה תיחשב כ-0.1 (כי לא באמת היה צורך בנוכחות של מרבית המצביעים). בהצבעות בהן היחס היה גדול מ-1 ל-10, השארתי את הניקוד על 0.1 כנקודת ריצפה המעידה שבכל זאת פעולה כלשהי נעשתה, למרות שברור שככל שהיחס נמוך יותר, כך ההצבעה היא בעצם אקט סימבולי בלבד, כמעט הפגנה של אין אונים:

גרף 3: כח גס במצבי מחלוקת

הגרף הזה מלמד אותנו אילו מפלגות חזקות יותר בהצבעות משמעותיות יותר; הצבעות בהן אין קונצנזוס על-גושי. זה במיוחד קריטי לשמאל, שכנראה ישאר כאופוזיציה, ללמוד להצביע למפלגות לא לפי התפקיד המפונטז שאנו מקצים למפלגות שלנו (לדוגמא: כיצד חנין יתפקד כראש ממשלה או מרצ כסיעה בקואליציה), אלא לתפקידים שסביר שהן ימלאו (מפלגות קטנות, ככל הנראה באופוזיציה). קחו לדוגמא את חוק "הרווחים הכלואים" שעבר שלשום וגזל מהציבור 27 מיליארד שקל. כך מציגים אותו במעגלי הפיסבוק השמאלניים:

נתוני הצבעה לגבי חוק רווחים כלואים (תמונה – קבוצת "איך הם הצביעו" בפייסבוק)

אך למעשה, מה שאתם רואים כאן היא הצבעה ידועה מראש. פוליטיקאים משופשפים כמו ביבי וליברמן לא ניגשים להצבעה, מבלי שהם יודעים מראש את התוצאות שלה. גם החבר'ה שהתנגדו, ידעו שהתנגדותם היא פורמלית בלבד: הם שם בגלל שאתם חושבים שזה מעיד על משהו שהם שם. הם שם כדי לקבל ניקוד גבוה ב"מדד החברתי" ולהמשיך להיבחר אל אותו מבנה כוחות, בו המדד החברתי האמיתי – יוקר המחיה ביחס ליכולת להתפרנס – צולל וצולל וצולל. הם שם כי זאת "ברכת הרב" של השמאל; זה ה"פתק בכותל"; זאת המחווה הריקה שלפיה הם נמדדים בפני קהל הבוחרים שלהם. וב-40~ אלף שקל לחודש, העובדה שהם נכנסו להצביע, לא מרשימה אותי יותר מאשר את הבוס שלכם תרשים העובדה, ש"טרחתם" להגיע בבוקר להחתים את הכרטיס.

אבל הגרף הקודם היה גרף של "כוח גס", שכבר אמרנו שלא בהכרח משקף את היכולות של המפלגות לאחר שכוחן יגדל בבחירות. אז ניקח גם את הנתונים הללו, ונחלק את הכוח הגס של המפלגות, בכמות חברי הכנסת שלהן (כיצד היו נראים יחסי הכוחות לו כל המפלגות היו שוות בגודלן), בכדי לראות סופית מי המפלגה שהצבעותיה הן הכי אפקטיביות, או לחילופין – הכי פחות "ברכת הרב":

גרף 4: אסטרטגית הצבעה בשיקלול מידת התנגדות ונטרול גודל המפלגה

וזאת כנראה  הטבלה החשובה ביותר. היא מלמדת אותנו את יחסי הכוחות האמיתיים בכנסת (ואולי מרמזת לסיבות התת-קרקעיות לחיבור בין ביבי לליברמן). זהו השיקוף ליכולת של מפלגות להצביע בצורה הנכונה והחכמה ביותר: מי מסוגל להשיג את התוצאה הרצויה (מבחינתו) בהצבעות, במיוחד כאשר יש התנגדות וללא קשר לגודל המפלגה שלו?

אין ספק שהחיים קלים יותר למפלגות הסקטוריאליות של הימין, שיכולות להרשות לעצמן למכור את עצמן בהרבה מקומות, בכדי להשיג אפקטיביות מקסימלית במקומות אחרים. אבל בוא נתעלם לרגע מהימין ונסתכל על השמאל בגרף. מה אפשר ללמוד מההיררכיה בין שלוש מפלגות השמאל שבקצה הסקאלה?

האם ישנה הצבעה "נכונה" בקלפי בתור שמאלני, ללא קשר לכמה שמאלה אתה נוטה?

בל"ד ורע"מ, בהיותן מפלגות ערביות (בל"ד עקרונית יהודית-ערבית, אך חסרת חכ"ים יהודים), לעולם לא יצברו מספיק מנדטים בכדי לעבור את מבחן הכוח הגס (למרות עליונתן על מפלגות השמאל בתחום הכירורגיה ההצבעתית). "העצמאות" היא לא באמת מפלגת שמאל ואני בספק שבמתכונת הנוכחית ישאר מהם יותר מפירורים לאחר הבחירות. כך שכל האופציות העומדות בפני השמאלני בקלפי, אשר רוצה להשיג את מקסימום ההשפעה בכנסת  מצטמצמות לשלוש אפשרויות: מר"צ, חד"ש או העבודה.

וכאן בדיוק החשיבות של הסטטיסטיקה – לדעת להצביע למי שמייצר תוצאות הקרובות ביותר לאידיאולוגיה שלכם ולא מי שמייצר נאומים הקרובים ביותר לאידיאולוגיה שלכם. מרצ וחד"ש הן לא מפלגות שלטון או אפילו מפלגות שיובילו את האופוזיציה. לעומת זאת, כל קול לטובת העבודה יחזק אותם בתחום הכוח הגס. זה נכון שהיכולות לעבוד עם כוח גס שהדגימה העבודה (גרפים: 1 ו-3), נמוכות מאלו של מרצ וחד"ש. אבל כמות הכוח הגס (או המנדטים) שמרצ או חד"ש יכולות להשיג הוא כל כך קטן (בגלל שהן כמעט ולא אטרקטיביתו לקהל המרכז), שהיתרון הקטן שלהן ביכולת לעבוד עם הכוח הזה, מתבטל אל מול היתרון האגרסיבי של מפלגת העבודה, כאשר זאת תמנה 20 מנדטים וצפונה. אפשר ללמוד את השיעור הזה היטב מהסתכלות על הליכוד: הם חלשים מבחינה אסטרטגית מ-3 מפלגות ימין אחרות (ומישראל ביתנו בצורה דרמטית), אבל הכוח הגס שלהם יותר ממפצה על כך ונותן להם יכולות (ברגעי הצורך) כמעט דיקטטוריות.

הקודקוד: חנין*, יחימוביץ' או גלאון?
*ההשוואה לחנין (ולא לברכה העומד בראש המפלגה), מכיוון שבדיון המתנהל בין אנשי שמאל (מניסיוני היהודי לפחות), הוא נושא הדגל של המפלגה (וגם האקטיבי ביותר בתוכה).

מפלגה זה דבר אחד, אבל רוב הציבור מצביע למפלגה, בגלל אישיות מסוימת (בדרך כלל זאת העומדת בראשה). כמעט ואין ספק שככל שאתה יותר שמאלני הדירוג הזה יהיה: חנין, גלאון, יחימוביץ' – מבחינת ההזדהות עם העמדות (מה שהאמריקאים מכנים: Shares my values). השאלה היא שוב, כמו בהקשר של המפלגות, מי מבין השלושה מצליח להמיר את הדעות הללו למעשים?

בהקשר הזה, רבים בשמאל יודעים שחנין הוא שיאן הכנסת בהצעות חוקים ובעצם מתרשמים מהנתון המופיע בגרף השמאלי:

הצעות חוק – יחימוביץ חנין גלאון

אז ראשית, אפקטיביות פרלמנטרית לא נמדדת רק בחקיקה.  נתניהו, ברק, שטייניץ וליברמן הציעו כולם ביחד 4 חוקים בכנסת האחרונה – מישהו כאן הולך לטעון שחנין, גלאון או יחימוביץ', השפיעו יותר על המדינה בגלל הצעות החוק שלהם?

שנית, כפי שרואים בגרפים מימין, התוצר בסוף שונה דרמטית מהתמונה בתחילת התהליך. בואו נסתכל רגע על האפקטיביות של החכ"ים בהצעת חוקים:

אחוז הצעות החוק שאושרו מתוך סך כל ההצעות שהוגשו – יחימוביץ חנין גלאון

בהסתכלות ריאלית על היכולות של הח"כים, אפשר לומר שני דברים ברורים:

1. יחימוביץ' היא יותר פוליטיקאית במובן הישן של המילה ויותר מתאימה להובלת גוש מכל השלושה. מהסתכלות על הצעות החוק שלה, אתה מקבל את התדמית הרצויה למנהיג שמאל, שמעוניין להשיג שררה בכדי לעשות שינויים מהותיים ומוכן להתפשר במידה ריאלית בכדי לעשות זאת. חנין לעומת זאת, הוא שליח הציבור במובן הפשוט וברור ביותר של המילה. החיבור שלו לקהל מצביעיו הוא יותר מוניציפלי מאשר פרלמנטרי, עם הצעות חוק שנראות כאילו הוא מקשיב לכל אחד ממצביעיו ופועל ללא הפסקה להיטיב עימם ככל הניתן.

2. אם אתם מעוניינים להצביע למפלגה קטנה, תוך הבנה שהיא לא תצליח לשנות מדיניות בנושאים הגדולים (כלכלה, מדיניות חוץ, ביטחון, דת-מדינה וכולי), אך תעשה מלא שינויים קטנים ואיכותיים, אין בכלל ספק שחנין וחד"ש הם האופציה שלכם. מהבחינה הזאת חנין הוא גאון פוליטי, שנדמה כי עיכל את מגבלות כוחו וחותר ללא הפסקה ל"מיני-קואליציות", להעברת "מיני-חוקים" (שאני אישית מאוד מתחבר לתוכן שלהם ורואה בהם חשיבות גדולה). למעשה חנין הוא "מיני-מפלגה" בפני עצמו. מר"צ לעומת זאת, לא ממש מודעת לחוסר ההשפעה שלה. שתי המפלגות כמעט באותו הגודל ועם אידיאולוגיה קרובה למדי, אך בעוד מר"צ מרעיבה את מצביעיה עם תוצרת נמוכה עד לא קיימת מהשדות האידיאולוגים שמעבר לקו הירוק, חנין למד לקטוף פירות מזדמנים לטובת הציבור שלו (וכולנו), מהמטעים הממשיים שעוד ישנם פה בארץ (מבלי לוותר על אותן אידיאולוגיות שמחזיקים גם במר"צ לגבי הנושאים הגדולים שאין ביכולתו לשנות).

כך שבשורה התחתונה – אם אתם רוצים סיכוי לשינוי מהותי, תנועה כללית בכנסת לכיוון ערכי שמאל בנושאים הגדולים (שעליהם יצאו מאות אלפים לרחובות), התשובה היא בברור העבודה עם שלי יחימוביץ'. אם לעומת זאת אתם לא מאמינים ששינוי משמעותי אפשרי (וזו ריאליות שאני בעצמי נלחם בה רבות), התשובה היא חד"ש.

כך או כך, קול למר"צ הוא ביטוי לתשוקה גדולה לדג נפלא של שלום, זכויות להט"בים, הפרדת דת ממדינה ועוד … – דג שלא יכול להיכנס בסירה הקטנה של מר"צ ולא יכל מעולם. דג שסחבו גדולים בעבודה עד שנרצחו ועתה, כל שנותר למר"צ הוא להראות את השלד שגררו חזרה לעיירה, שנה אחר שנה. כמה גדול היה החלום, כמה נאור.

בבחירות הקרובות עדיף שתצביעו למפלגה שיכולה להביא דגים גדולים לשמאל ואם אתם סקפטים לגביה, אז לפחות למפלגה שמודעת לאיזה דגים היא מסוגלת להכניס בסירה שלה. הלב שלך אולי בשמאל, נשמה, אבל השמאל שלך, לא במר"צ.

השמאל כגוש:

מה הסבירות שיהיה אפשר להביא דגים גדולים לשמאל? ובכן המבחן הראשון בכנסת הוא של כח גס ושום מידה של אסטרטגיה לא תנצח אותו – מבחן הרכבת הקואליציה. אני אזכיר לכם שבבחירות הקודמות בכלל קדימה זכתה, אך ציפי לבני ששאפה לקואליצית מרכז-שמאל, לא מצאה את הפרטנרים לעבוד איתם. הבעיה הראשית אם כן, היא התמעטות גוש השמאל באופן כללי לאורך השנים (חלוקת הגושים נעשתה הגדרת המפלגות בויקיפדיה):

 

קל ממש לראות בגרף את "המהפך" של 77' וכיצד השמאל עבר ממצב של רוב מוחלט בכנסת (ואפילו רוב מוחלט רק עם הח"כים של העבודה כנגד כל גוש הימין), למצב בו הוא נמצא היום – באזור הרבע בלבד. אבל ישנה עוד תופעה שמסתמנת בגרף והיא עלייתו של גוש המרכז. למען האמת החל מרצח רבין בערך, אפשר לראות סימטריות בין הדעיכה של השמאל לעליית המרכז. העליה הזאת לדעתי מגיעה משלושה מקורות:

1. מנהיגי העבודה היו בלתי אטרקטיבים (וגם התגמדו אל מול צילו של רבין) והקמפיינים היו גרועים. באותו הזמן בימין עבדו חזק על יחסי הציבור ועבדו היטב.

2. זליגת קולות אל המרכז – הסימטריות בין דעיכת השמאל לעליית המרכז מרמזת על זליגת קולות מאסיבית בין המחנות. אבל זה לא רק זליגה בקלפי (כפי שהרבה שמאלנים משלים את עצמם), זאת תנועה בדעת הציבור; זאת עזיבה של ממש של ערכי השמאל (במיוחד בהקשר של אמונה בתהליך השלום לאחר רצח רבין). שימו לב שהדעיכה הזאת התחילה באמצע שנות ה-60 והמנסים לייחס אותה לאלמנטים זמניים או מהעשורים האחרונים בלבד, לא קוראים נכון את הגרף. הסיבה שחשוב להכיר בך, היא בכדי להחזיר לקרקע אנשים שמבקרים את יחימוביץ' בהקשר המדיני-בטחוני או בשתיקתה בנושאים מסויימים. בהינתן דעת הציבור הנוכחית, להציג דעות שמאל מובהקות, זאת פשוט התאבדות פוליטית של השמאל. לצעוק "שלום עכשיו", זה להבטיח מלחמה מחר, כי אין לזה קונים כרגע וצודקת לדעתי יחימוביץ' כשהיא פונה לאספקט הכלכלי ולסבל התעסוקתי, שיש לו קונצנזוס נרחב בציבור ובורחת כמו מאש מכל הנושאים שהשמאל נהיה אורגזמי מלדבר עליהם.

3. הרבה מייחסים את השינויים בגושים לירידה באחוזי ההצבעה. תנועת 80% קוראת להעלאת המודעות להצבעה ומאמינה כי הרבה מהבעיות שלנו נובעות משם. אך האם ישנה קורלציה כזאת?

אחוזי הצבעה לאורך השנים

כמו בבחירות בפולין, קשה לפעמים לראות קורלציה בין שני ארועים שכביכול אין ביניהם קשר, עד אשר מניחים אותם אחד על השני:

מנדטים של גוש השמאל ביחס לאחוזי הצבעה

ומרגע שמניחים אותם אחד על השני – מנדטים לצד אחוזי הצבעה – הצורה בה הגרפים כמעט מחוייבים זה לתנועות של השני, לא משאירה הרבה מקום לשאלות – ישנה קורלציה ברורה בין אחוזי הצבעה, לירידה בכוחו של השמאל. אך האם השמאל נחלש כי פחות שמאלנים מצביעים, או שפחות אנשים מצביעים, כי יש פחות שמאלנים?

זה נשמע סמנטי, אבל זה ממש לא. באופציה הראשונה, מאבק רחוב עיקש עם מערך משומן ליום הבחירות עלול להחזיר המון מנדטים "רדומים" לשמאל. באופציה השניה, פשוט אין קולות להחזיר. ודאי תשאלו: "לאן הם הלכו?" ובכן, מרבית המחקרים שבודקים דפוסי הצבעה יגידו לכם לאן הם לא הלכו: לאוניברסיטה.

"חצי מהאמריקאים לא קוראים עיתונים. חצי מהאמריקאים לא מצביעים לנשיאות. נותר רק לקוות שזה אותו החצי." (גור וידאל)

אחד הנושאים הרגישים בתחזיות של בחירות הוא המחקרים המחפשים קורלציה בין אינטילגנציה לנטיה פוליטית. כמו כל תחום מחקר היום, הפוליטיקה דואגת לייצר מחקרים ומחקרים סותרים כנגדם. נותר לקורא המעמיק לקרוא ולהחליט בעצמו מה יותר אמין. אני הלכתי עם מחקר בריטי שסקר 17 אלף בני אדם במשך כ-40 שנה ומדד את ה-IQ שלהם. לאחר מכן חוקרים אחרים בדקו את נתוני ההשתפות הפוליטית של אותם אנשים וגילו  שעל כל 15 נקודות IQ מעל הממוצע (100 באנגליה), גדלה הסבירות שהאדם יצביע בבחירות ב-38% מעל הממוצע. כמו כן, על כל 15 נקודות IQ מעל הממוצע, גדלה הסבירות שהנבדק יצביע למפלגת שמאל ב-32%. או כפי שניסחו בגסות מסויימת בדה-מרקר: "מצביעים לימין? יש לכם אינטילגנציה נמוכה".

"אל תהיה שניצל" (תמונה מהפייסבוק של אייל ביינהקר)
אירוני שמשתמשים בתרנגולת שחוטה בכדי לבכות את גורלם של חסרי הקול. אבל נו. זה אוכל הצמחים שבי שמדבר.

אז למרות שאני מאוד תומך ברעיון של קבוצת 80%, אני לא יודע אם ישראל תוכל לחזור לימים הטובים ההם. ייתכן כי הירידה באחוזי ההצבעה היא סממן לטיפשותיפקציה כללית של המדינה שלנו (וכשמסתכלים על מערכת החינוך בעשורים האחרונים, זה לא בדיוק מפתיע). למרות שכך, אין ספק שמאבק על אחוזי ההצבעה הוא מאבק קריטי לשמאל. גם אם הציבור החסר מהקלפי הוא לא אליטה אינטלקטואלית, הוא עדיין ציבור שבמאמץ אדיר, אפשר להחזיר אותו למערכת. ובתחום הזה של ניהול קמפיינים, זה מזמן ידוע שהקרב הוא לא על המצביעים המיודעים (אלו עושים את בחירותיהם באופן עצמאי), אלא דוקא בקהלים עם ידע נמוך (Low Information Voter). מי שיצליח להביא את המצביעים הללו לקלפי, מי שיצליח לגרור אותם פיזית ביום ההצבעה, אפילו אם לא לחלוטין יקנה אותם אידיאולוגית (ועל פי ההגדרה, מצביעים מהסוג הזה לא באמת מייצרים אידיאולוגיה) – הוא יזכה בקולם. לא חייבים להפוך אותם לשמאלנים, בשביל להביא אותם לשמאל.

עוד סיבות לשינוי הכוחות בין הגושים (ועוד טקטיקות להתמודדות)

יש עוד אלמנטים שהשתנו בעשורים האחרים במדינה, אבל קשה לראות אותם כשמסתכלים מנקודת מבט גושית בלבד. לכן חילקתי את המפלגות לפי קהלי יעד והוצאתי מן המשוואה את הזרם הפוליטי (גם אם הוא ברור לחלוטין לכולנו):

השוואה בין סוגי מפלגות – נתונים מתוצאות הבחירות וקהלי היעד נקבעו על פי הגדרת המפלגות את עצמן

אין ספק שהקו האדום העליון הוא הראשון שבולט: המדינה הזאת מתחזקת. לדתיים יש קורלציה מובהקת, אם לא אבסולוטית, לימין. זה כמובן מחנה אבוד מבחינת השמאל ואין שום היגיון בלהשקיע גרם אנרגיה בניסיון לגנוב משם קולות. בו זמנית זו סכנה קיומית למדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ושיוויונית. הגוש הדתי בעשור האחרון בעצם השווה את כוחו לגוש השמאל. שוב – לא גוש הימין! רק המפלגות הדתיות שבתוך גוש הימין.

קצת מתחתיו נמצא הקו הכחול של יוצאי ברה"מ לשעבר. הוא מתחיל קצת לאחר הנפילה של המעצמה והולך ומתחזק עם העליות והקמתן של מפלגות סקטוריאליות שפנו אליהם. גם לציבור הרוסי הזה, יש קורלציה גבוהה לימין. אבל זה לא כל הציבור הרוסי כמובן. ישראל ביתנו גרפה סך הכל 395 אלף קולות בבחירות האחרונות (וגם מתוך אלה לא כולם רוסים), שזה להערכתי כחצי מבעלי זכות ההצבעה הרוסים. ליברמן, לדעתי, סוחף אחריו ימינה הרבה קהל שלא בהכרח נמצא כל כך ימינה בדעותיו, אלא מצביע (שוב… כמו כמעט כולנו) למי שנשמע כמוהו. יש מקום להשקיע אנרגיה בציבור הרוסי, כי לדעתי יש שם המון קולות הנגנבים מהשמאל לא על אידיאולוגיה, אלא תרבות, שפה ופשוט הפניית משאבים לנושא (זה דרך אגב עוד דבר שמפלגות קטנות כמו מר"צ וחד"ש לא מסוגלות להתמודד איתו).

ומתחת לאלו ישנם עוד שני קוים: המפלגות הערביות והמפלגות המעורבות. כמובן שמדובר פה על שמאל ובהקשר של המעורבות, אפילו "שמאל-רדיקלי" (מה שזה לא אומר בימינו). אני לא חושב שהציבור הערבי מרגיש שהוא מרוויח משהו מהנציגים שלו במפלגות הערביות (ואני יודע אמפירית, מבחינת נתוני הצבעה ותוצאות בשטח, שהם לא). המציאות הכלכלית בישובים ערבים, מערכת החינוך, התברואה ובעצם כל שירות שניתן מהמדינה, הוא כזה שגורם לטענות ה"צדק-חברתי" של מעמד הביניים להיראות קטנוניות. יש המון קולות ערבים ש"העבודה" צריכה לרכוש בחודשים הקרובים ולהבהיר גם את המחוייבות שלהם לשינוי במצב בקהילות הללו וגם את העובדה, עד כמה מסריחה ומדכאת שתהיה, שהקול הערבי ישמע רק כאשר הוא נישא מפי מפלגת שמאל יהודית. גם הערבים הישראלים, כמו אנשי מר"צ צריכים להתפקח למציאות שהמפלגות הקטנות שלהם, לא באמת מייצרות להם תוצאות בשטח.

לגבי המפלגות המעורבות – כמו שכבר כתבתי, לדעתי פתק שמאלני משרת את השמאל יותר טוב, כאשר הוא במפלגת העבודה. קשה להתסכל אחורה ולראות בעובדה שלמר"צ היו עוד 5 מנדטים או לחד"ש עוד 2, כאלמנט החשוב במהלכים החברתיים הגדולים שהוביל השמאל ולא העובדה שלמערך היו עוד 20+ מנדטים.

בשורה התחתונה, ריבוי המפלגות הסקטוריאליות והתעצמותן, מימין ומשמאל, היא קטסטרופלית לשמאל. אפשר לראות בגרף קפיצה משמעותית בהצבעה סקטוריאלית באמצע שנות ה-90. בין שאר הסיבות שכבר מניתי, חשוב לציין את חוק הבחירה הישירה שבתקופתו הצבענו לראש ממשלה ובנפרד גם למפלגה. בעוד הבחירה לראש הממשלה התבטאה בקוטביות די סטנדרטית שקרובה ל-50-50, הרי שבבחירת המפלגות המפה התפוררה לחלוטין. החופש לבחור מדיניות כללית מצד אחד (שכך מתפרשת בחירת ראש הממשלה בעיניי הרוב) ומדיניות "לוקאלית" מצד שני, ריסקה את המפלגות הגדולות. אמנם החוק תוקן מאז, אבל הכוח שנרכש היה משמעותי והאסון הדמוקרטי ההוא מהדהד בחלוקת המנדטים עד היום. הנזק לשמאל היה גדול מלימין, כי כוחם של הסקטוריאלים הימנים למשוך מצביעי מרכז, גדול מהסקטוריאלים השמאלנים, היות והם פונים ליצרים ופחדים הרבה יותר בסיסיים (דת, עדה, שנאת זרים).

השיעור שלימד אותנו חוק הבחירה הישירה צועק אלינו מהעבר לחזור ולהצביע עבודה. חלק מהסיבה שהקואליציות, הממשלות וכמות השרים, לא מפסיקים לגדול, זה כי המנדטים התפזרו בין המון מפלגות. זוהי עדות להבדל שבין מה שנראה כ"כח גושי" ל"כח מפלגתי". אנחנו רוצים להאמין שאם אנו בוחרים במר"צ אז אלו יעבדו באופן חלק עם העבודה (בהנחה שזאת תהיה מפלגת שילטון). אך למעשה, יש מחיר כלכלי ופוליטי לפירוק הגוש לתת-מפלגות. קואליציה של 3 מפלגות עם רוב של 65-70 מנדטים, היא הרבה יותר חזקה ולכן גם זולה, מקואליציה של 7 מפלגות עם 80+ מנדטים.

עד כמה שנדמה לנו שמפלגות השמאל הקטנות לא "סוחטות" את הממשלות, עדיין לכולם יש את המחיר שלהם. והמחיר שלהם, יוצא מהכיס שלנו. מנדט בעבודה, הוא מנדט זול יותר לציבור וחזק יותר בכוחו, מאשר מנדט במפלגת שמאל אחרת.

לפנטז על העתיד בהסתמכות על העבר – מרצ וחד"ש עם 10 מנדטים

אבל אז שאלתי את עצמי: זה המצב הנוכחי כאשר מרצ קטנה והקואליציה ענקית. מה יקרה אם נצביע מרצ או חד"ש בהמונינו? אז לקחתי שוב את החלטות המדד החברתי ועשיתי את מה שכל שמאלני בישראל מפנטז עליו – הפכתי את מרצ וחדש לסיעות של 10 מנדטים כל אחת. זו תוספת של 13 מדנטים לשתי המפלגות יחדיו (שזה תסריט לסרט ארוטי לשמאלנים). לאחר מכן הכפלתי את כמות הקולות שלהן בכל אחת מההצבעות של המדד החברתי, לפי אחוז המצביעים מאותו המפלגה (לדוגמא: אם 2 ח"כים מחד"ש – המהווים 50% מהסיעה – הצביעו בעד חוק מסויים, הפכתי את זה ל-5 קולות בעד אותו חוק – המהווים 50% מהסיעה כשהיא תהיה 10 מנדטים).

ברור שאין פה התייחסות לאסטרטגיה (האם הליכוד ישלחו יותר חכ"ים להצעה שבמקור שלחו פחות? האם חד"ש ישלחו את כל החכ"ים להצבעה שבמקור שלחו רק חצי?), אבל אי-ההתייחסות היא הדדית. אם יש יתרון הוא כמובן לחד"ש ולמרצ שהגדילו את כוחן בהצבעות, מבלי שנתתי הגדלה מקבילה לסיעות האחרות. למעשה הגדלתי את הכנסת מ-120 ל-133 ח"כים (אבל היתרון הוא דרמטי, כי במרבית ההצבעות משתתפים רק מעטים מהח"כים). ומה קרה? כלום. מתוך 78 ההחלטות של המדד החברתי, תוספת של 13 ח"כים לחד"ש ולמרצ, לא שינו את התוצאה של אפילו הצבעה אחת. עד כדי כך הן שוליות אל מול הקואליציה. מסקנה: הצבעה מאסיבית למרצ וחד"ש רק מורידה את האפקטיביות של הצבעות גוש השמאל, כי אלו יותר הצבעות שמייצרות פחות תוצאות.

עכשיו מה יקרה אם ניקח את העבודה מה-8 מנדטים הנוכחיים ונהפוך אותה למפלגה של 25 מנדטים (סביר מאוד על פי הסקרים הנוכחיים)? שינוי קטן – מתוך 78 הצבעות, אחת מתהפכת. אבל זה פחות או יותר מה שצפוי למפלגת העבודה בסקרים כרגע. מה יקרה אם נעלה הלאה ונעביר את הכוח שלנו ממרצ וחדש, לעבודה ונוסיף עוד מומנטום וגניבת קולות מהמרכז והימין? במצב של 35 מנדטים לעבודה (שזו לא פנטזיה כמו חד"ש ומרצ כל אחת עם 10 מנדטים), כבר שתי הצבעות מתהפכות. ב-40 כבר 3 הצבעות מתהפכות.

חשוב לזכור: כשהעבודה מתחזקת, היא עושה זאת על חשבון הימין והמרכז בעיקר. לכן סביר שהימין עצמו יהיה חלש יותר בהצבעות הללו – נתון שלא שיקללתי פנימה – ובהתחשב בירידה המקבילה בימין, היפוך של 2-3 הצבעות יכול לשקף היפוך של 10 הצבעות או יותר. כשמסירים את ההצבעות שהיה להן קונצנזוס משני צידי הקשת הפוליטית, 10 הצבעות במקומות בהם הימין והשמאל חלוקים, הם הבדל דרמטי. לעומת זאת, קולות שהולכים למרצ או חד"ש לעולם לא יגיעו מקולות ימין לשעבר ואפילו לא מרכז. אין כמעט ספק שקולות של מרצ וחדש מגיעים אך ורק מאנשים שמאז ומעולם הצביעו להם, או קולות שנגנבים מהעבודה.

סוף דבר:

"כולנו היינו רוצים להצביע לאדם הטוב ביותר, אבל הוא אף פעם לא מועמד." (קין הובארד)

ודב חנין הוא לא מועמד. גם זהבה גלאון לא. הם מועמדים לכנסת… כן. אם אתם רוצים להיפגש שוב בעוד ארבע שנים עם עוד "מדד חברתי" שמראה כמה הנציגים שבחרתם אומרים את מה שאתם אוהבים לשמוע, אבל לא מצליחים להזיז את הסמן אפילו סנטימטר שמאלה, אתם מוזמנים לבחור בהם שוב.

אם נתאים את מילותיו של הארי טרומן (או יותר נכון, הדמות שלו במחזה על חייו) לישראל: "אם אתם רוצים חבר בירושלים, תאמצו כלב".

אבל אם השמאל שואף לחזור להיות כוח משמעותי (ולא לאאסוף "חברים בירושלים"), הוא חייב להפסיק למתג עצמו כ"שמאל" (היכולת לסחוף עם המילה "שמאל" קולות, מתה ביחד עם רבין). וזה, גבירותי ורבותי, מה ששלי יחימוביץ' עושה – היא גורמת למצביעי מרכז, שבחיים לא יצביעו למפלגות שמאל של ממש; מפלגות שמתעקשות לדבר על חלוקת ירושלים או חזרה לגבולות 67, למרות שכוחן לא יכול לנושאים קטנים וספציפים בהרבה – שלי יכולה להביא את האנשים האלה אליה, בדיוק מאותן הסיבות שהיא דוחה פלגים מסויימים בשמאל.

דוקא השמאל המשכיל שמבין ויודע כמה בלתי מחייבות הבטחות טרום-בחירות, צריך להבין שזה לא משנה מה שלי, חנין או גלאון אומרים. אולי אתם אוהבים את הגישה הפתוחה של מרצ בנוגע לדת והומו-סקסואלים. אולי אתם מתחברים ליושרה העצומה של חנין והפתרונות המדיניים אליהם הוא שואף. אולי חסרה לכם הגישה הזאת אצל שלי. אבל מה שחסר לכם אצל שלי ברמת התחייבות, לא קיים אצל האחרים ברמת ההוצאה לפועל. ובמבחן התוצאה, ההחלטות שיצאו מהכנסת יהיו יותר שמאלניות ככל שתהיה מפלגת שמאל גדולה וברורה שתעמוד אל מול הימין – וזה, בבחירות הנוכחיות, יכול להיות רק העבודה.

חוץ מזה, זה לא שבעבודה אין מועמדים שמייצגים אג'נדות שמאל מובהקות. ב-29.11 יתקיימו הפריימריז למפלגת העבודה ורק אז נידע סופית מי ברשימה, אבל אם ארשה לעצמי לנבא קצת: האם יריב אופנהיימר לא מרצה את המעוניינים באג'נדת שלום? האם האג'נדה הפמניסטית לא תבוא על סיפוקה במקום כלשהו כאן:

מתמודדות בפריימריז של העבודה (לארוע הפייסבוק)

האם האג'נדה החברתית לא מוצאת אף אחד ברשימה שייצג אותה? אפילו לא סתיו שפיר? האם המלחמה בטייקונים וקידום חופש העיתונות לא רואה בשורה במיקי רוזנטל?

כשאתם שואלים את עצמכם בשמאל "איך לעזאזל הם מצביעים לביבי?" ראוי שתשאלו גם איך לעזאזל אתם מצביעים למרצ או חד"ש? כי במידה רבה, מבחינת גושים ויכולת פעולה בכנסת בזמנים הקשים האלה, קול שמאל שהולך שמאלה יותר מהעבודה, משלים סיבוב ומגיע לימין. אם ביבי יכול היה לבחור לאן ילכו קולות השמאל, אני מבטיח לכם שהוא היה מעדיף אותם מפוצלים בין חד"ש מר"צ והמפלגות הערביות – ממש באותה צורה שאם יחימוביץ' יכלה לבחור, היא הייתה מעדיפה לרסק את הליכוד-ביתנו, על חשבון התחזקות מפלגות הימין הסקטוריאליות.

בגלל המחאה החברתית והמצב הכלכלי של מרבית אזרחי מדינת ישראל, עומדת בפני השמאל הזדמנות  גדולה להעמיד מפלגת שמאל רצינית, בכדי לקחת את המושכות מהימין או לפחות להוות לו אופוזיציה אימתנית. כשמסתכלים על קצב הגידול של ציבורי ימין מובהקים, כמו המתנחלים והחרדים, לעומת קצב הגידול בשמאל, ייתכן מאוד כי זו אפילו ההזדמנות האחרונה לעשות את "המהפך" של השמאל.

זה לא הזמן לאידיאולוגיה שמאלנית – אידיאולוגיה היא חלקתם של בעלי השררה, או אלו שכבר ויתרו עליה – זה הזמן לפרקטיקה שמאלנית. חשוב לזכור על מה בחירות 2013 הולכות להיות וחשוב מכך, על מה הן לא הולכות להיות. ב-1992 היה די ברור שקול לרבין הוא קול לשלום וקול לשמיר הוא קול נגדו. היום, אין קול המייצג פעולה יזומה להסכם שלום. תשכחו מזה. לרבין היו 44 מנדטים בעבודה ו-61 ח"כים בגוש השמאל – רוב בכנסת לכל הצעה שיעלה הנוגעת להסכם שלום. ליחימוביץ' כנראה שלא יהיה את זה וכל מי שמספר לכם סיפורים על מה שהוא יעשה למען השלום, בזמן שהסיעה שלו לא מגיעה ל-10 מנדטים והגוש שלו לא קרוב ל-61 ח"כים, פשוט מורח אתכם. אל תתנו לגודל העוולות להן אתם מתנגדים, לעוור אתכם מחוסר היכולת לתקנן על ידי המפלגות עימן אתם מזדהים.

יש שינויים שאפשר לעשות ואם נעשה אותם נכונה, הם יהוו את קרש הקפיצה לבחירות שלאחריהן, בהן אולי ישובו לשולחן נושאים קריטיים כמו השלום או הסביבה או זכויות מיעוטים. אבל תצביעו לנושאים האלה שם, בבחירות הבאות, ביום שהם באמת יהיו על השולחן; ביום שתהיה אפשרות ריאלית לשמאל לעשות משהו לגבי הנושאים האלה. אל תמכרו את הנושאים שאנחנו יכולים לשנות, בשם הנושאים שאנחנו לא (גם אם הם גדולים יותר בחשיבותם). אל תבלבלו פוליטיקה עם רומנטיקה. תסתכלו על הגרפים שלאורך הפוסט. לא משנה כמה מרצ תצעק "שלום", זה לא יחזיר את רבין לחיים וזה לא ימחק את העובדה שרבין, כמו כל מנהיג שהוביל מהלכים בסדר גודל הזה, בא ממפלגת שלטון ובמקרה שלנו העבודה. אולי, אם נשחק את הקלפים שלנו נכונה, בבחירות הבאות יחימוביץ' תוכל לדבר על הסכם שלום יותר בפתיחות. אולי היא אפילו תוכל לעשות אותו. אולי.

קחו את ה"אולי" הזה. זה כל מה שבאמת קיים. לא הייתם קונים דירה מנרקומן במאתיים שקל – אל תקנו הסכם שלום ממרצ בשישה מנדטים. זה אף פעם לא כזה זול, אם זה לא גנוב.

תצביעו עבודה, אם אתם חושבים שעוד אפשר לשנות את המדינה.
תצביעו חד"ש, אם כבר איבדתם אמון ואתם רוצים לעשות את המקסימום עם מה שנשאר (חנין לבד העביר יותר חוקים מאשר מרצ כמפלגה).
תצביעו עם השכל.

—————————————————————————————————————————–

הערה: מסיבות כאלה ואחרות אני לא מצליח לכתוב בקצב שלדעתי מצדיק את התשלומים של אלו מכם שבחרו לעשות "מנוי" חודשי ולשלם בסוג של הוראת קבע לבלוג. כל תשלום שכזה שלא מתלווה בתוצר סביר (על פי אמות המידה שלי), מכביד עלי בהקשרים משמעותיים יותר מאשר ההקלות הכלכליות הצמודות אליו (למרות שהן משמעותיות לי). היות שכך, ביטלתי את כל המנויים ושיניתי את הטקסט בעמוד ה"תשלומים מבחירה" (ידוע גם כ"תרומות"), כך שיתאים להתחייבות שאני ארגיש בנוח איתה.

אישתון הוא עדיין בלוג הנעזר בתשלומים מבחירה של קוראיו ("נעזר" כמו שצוללנים "נעזרים" בבלון חמצן). בפוסט שקראתם הושקעו עשרות שעות של מחקר, כתיבה ועריכה. אם מצאתם את התוכן ראוי, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם. תודה.

ועל הדרך:
1) גם התנועה לחופש המידע נעזרת בתשלומים מבחירה והיא בסכנת סגירה – לשיקולכם ועזרתכם.
2) חמישה גני ילדים העוזרים לילדי הפליטים זקוקים נואשות לעזרה בסיסית למדי  – לחצו כאן לפרטים.