לקלף את בצל הצנזורה: המשוואה שמאחורי האסיר X

אתם ניגשים לכספומט. הכרטיס מוכנס, הקוד מוקלד, הסכום נבחר. אך אבוי: יתרתכם למשיכה – 0. בילבול הופך לזעזוע, אשר מפנה את מקומו לדאגה. אתם רצים לסניף הבנק שלכם, הממונה על ביטחון ממונכם וזועקים: "היכן הכסף שלי?!". "ששש… לא כל כך חזק", עונה לכם מנהל הסניף, בזמן שהשומר מהכניסה תופס אתכם מאחור ומוביל אתכם למשרד המנהל. "מה הבעיה?", הוא שואל. אתם מוציאים דף שמראה כי בתדפיס הקודם היה לכם 5000 שקלים בעו"ש ולמרות שלא נראות פעולות נוספות, היתרה הנוכחית היא 0. הוא מחייך ומבקש להסתכל על הדף. "כן…אני מבין" הוא אומר, תוך כדי שהוא מכניס את הדף למגרסה ומסביר לכם שעצם החזקת התדפיס היא עבירה פלילית, על פי תקנות החירום והצנזורה הפיננסית, שיש בה בכדי לפגוע בחוסנו של הבנק ועל ידי כך בציבור הלקוחות כולו. אתם מבולבלים. אתם דופקים על השולחן ואומרים שלא תוותרו על הכסף שלכם ושאתם הולכים מיד להפיץ בכל הרשת, את הגנבה והגזל המתרחשים בבנק. לפתע נכנס שוטר לחדר. הוא מסביר לכם בנועם וברוגע, שחל עליכם איסור לדבר על הנושא בשום צורה ואם תעשו זאת, אם תפרו את חובת השתיקה, תשמעו על זכות השתיקה, עת יקריאו בפניכם את ההגנות ה"דמוקרטיות" שלכם, בדרך למעצר ולמשפט.

נשמע הזוי? הרי מי יתן לבנקים, את הסמכות להחליט על צנזורה פיננסית?!
אותם האנשים שנתנו למערכת הביטחון, להיות אחראית על הצנזורה הצבאית.

תקנות לשעת חירום, שנת חירום, עשור חירום ונצח חירום

השנה היא 1945 והבריטים מעבירים בישראל "תקנות חירום", כדי להתמודד עם היהודים והערבים שעושים להם טרור (תרתי משמע) בבית המנדטורי. בין שלל החוקים האנטי-דמוקרטים, נמצאת גם היכולת של הממשל לצנזר כל דבר שלדעתו עלול לסכן אותו. 3 שנים לאחר מכן, לבריטים ימאס גם מהגרסא המצונזרת של ישראל, שהיא אולי סימפטית יותר בעיתונים, אך לא מפסיקה לממש את זכות הדיבור שלה, בדמות גופות, פיגועים ולחימה בלתי נפסקת. מדינת ישראל נולדת לתוך מלחמה על עצם הזכות שלה להיוולד היכן שנולדה – במקום בו נולדו גם אחרים לפניה. המדינה הטריה שרויה ב"שעת חירום" ללא ספק וסובלת ממחסור בחוקים ומזמן לחוקקם. מישהו מצביע על איזה שולחן – "מה עם זה?" – אצבעו מכוונת אל ספר החוקים של המנדט הבריטי. דממה. "זה?! החוקים הדיקטטורים האלו, של שלטון שלחמנו בו ושיש בהם מן הסגנון של השלטון שהרגע סיים לטבוח בנו באירופה?", שואל אחד מהקהל. אבל אין זמן – שעת חירום, בכל זאת. "ניקח את זה לבינתיים. אחר כך נתקן".

"אחר כך" מעולם לא הגיע. המלחמה הסתיימה, אך "שעת החירום" המשיכה. כבר אז היה ידוע כי הזמן הוא יחסי, אך גם אבי תורת היחסות לא יכול היה לחזות "שעה" הנמשכת מעל ל-60 שנה ועדיין לא רואים את סופה. חוץ מכל מיני הסברים רופפים, לא ברור מדוע סמכות הצנזורה לא נלקחה מידי מערכת הביטחון והועברה לנבחרי ציבור כלשהם. כל קישקושי הסודיות, ריקים מתוכן. העובדה שאתה לא חלק מהמוסד, לא הופכת אותך למרגל (וכפי שראינו, העובדה שאתה כן חלק ממנו, לא אומרת שאתה לא).

צנזורה היא לא כלי ביטחוני, אלא כלי של מערכת הביטחון

מידע, ככל מוצר, שואב את עוצמתו מנדירותו. אם אנשים היו מבינים כמה יהלומים באמת מוחזקים בכספות של חברות היהלומים הגדולות ושאין הבדל בין יהלום סינטטי ליהלום אמיתי, מחירם היה קורס. בעולם הביטחון, הצנזורה היא המאבטח שמחוץ לכספות בהן מוחזקים יהלומי הידע, שערכם בחלק מהמקרים איננו אמיתי, אלא קיים רק כל עוד הם בכספת.

חלק מיהלומי הסודיות, הם סתם פחמים שכל הזוהר שבהם נגזר מכך שהציבור מאמין כי הם יהלומים. בחלק אחר מהמקרים, היהלומים הם בכלל גושי חרא מרקיבים ומעבישים; גללים שהפילה מערכת הביטחון – אם בפשלות ואם בכוונה תחילה, מתוך מצפון בעייתי הרואה בכל האמצעים ככשרים. כדוגמה משעשעת מעולם הצנזורה הלשונית בתקשורת האמריקאית, אפשר לראות את הפינה של ג'ימי קימל "צנזורה מיותרת", שמוסיפה בליפים במקומות אסטרטגים לנבחרי ציבור אמריקאים. כך הכלים הצנזוריאלים, הם אלה שגורמים לתוכן להיראות בעל ערך:

אז מיהו בן זיגייר בהקשר הזה – יהלום שיש צדק בהחבאתו? פחם שהסתרתו היא הדבר היחיד שבגללו אנו חושבים עליו במונחי יהלום? או שמא מחדל\פשע של המוסד, שהסודיות משמשת כלי להסתרתו?

לאלה מכם שלא מעודכנים, להלן התחקיר האוסטרלי על בן זיגייר:

האסיר X איננו בן זיגייר.

האסיר X, ממש כמו שמו, הוא נעלם במשוואה. במקרה הספציפי הזה, התוצר של המשוואה נתן לנו את שמו של זיגייר. עוד ימים יגידו האם האיפול היה מוצדק והאם נדרשו האמצעים שהופעלו נגדו (טווח ההסברים עכשיו נע בין בגידה לטעות אנוש ובין סוכן במדינות זרות, לסתם ספק דרכונים וזהות לשירותי המוסד). אבל הסכנה היא לא בתוצאה שהעניקה לנו המשוואה הפעם, אלא בקיום המשוואה מלכתחילה. במדינה בה מתאפשרת ההפיכה של אדם ל-X, אין חשיבות למקרה פרטני בו הוכחנו מיהו X, כי אין לנו דרך לדעת בוודאות שאין איקסים אחרים או שמחר לא יהיה איקס חדש.

על כן, אני רוצה להסתכל עכשיו על המשוואה באופן הפוך. התחלנו את הדרך עם כתבה ב-2010 שכותרתה: "מי אתה מיסטר איקס?". מרגע שגילינו את זיגייר, ניתן להציב אותו חזרה במשוואה הכללית ולנסות למצוא את הנעלמים האחרים במשוואה: "מי עלול להיות מיסטר איקס?"

בן זיגייר במדי צה"ל

אני רוצה לעשות זאת מנקודת מבט קצת יותר קרה ופחות אבסולוטית מכפי שראיתי עד כה, מבלי לקבוע כי ישראל היא דיקטטורה מוחלטת המסתירה עצמה תחת התרצות של אויב חיצוני או מנגד דמוקרטיה מושלמת המוגבלת עקב הבעיות הבטחוניות שלה.

בנוסף צריך להבדיל בין חקיקה וההליך המשפטי, לבין הפרוצדורה. סתם לדוגמה (ואין לי מושג אם זה רלוונטי למקרה זיגייר):

X מוחזק בכלא ללא שם וללא מידע. X מתרסק על הריצפה ומתחיל לפרפר או להיחנק. רופא הכלא או מד"א נכנסים ובאין מידע נותנים לו תרופה אשר הורגת אותו עקב תגובה אלרגית או שאינם מודעים לקוצב לב וכדומה – דברים שהיו מופיעים בתיק רפואי תקין של כל אסיר אחר.

השאלה היא לא המקרה הזה ספציפית (למרות שדו"ח הפתולוג מצא שאריות של "תרופת הרגעה" בדם), אלא שלל סיבות המוות או הפגיעה באדם, רק מתוקף כך שהוא נכלא בבידוד ובעילום שם. בית המשפט מצא כבר רשלנות בהתנהלות המדינה, בהקשר של הפיקוח הרופף של השב"ס, שבעקבותו התאפשרה ההתאבדות. בינתיים מצאה השופטת כי זיגייר התאבד בעזרת סדין רטוב שנקשר לסורג, בחלק בו אין כיסוי מצלמות בתא. מנגד ניתנה עדות של אנשי מד"א, כי לא ראו סדין שכזה או כל דבר שיאפשר לזיגייר לתלות עצמו – לא על צווארו ולא לצידו.

אני מעוניין להרחיב על כך ולומר שיתכן ויש רשלנות בפרוצדורה מלכתחילה. ייתכן שלא נעשתה עבודת ההכנה והפיקוח, בכדי לבנות מסגרת שתוכל להתמודד עם שלל הבעיות העולות מכליאת אדם בתנאים שכאלה. כבר עכשיו רומזים בשב"ס, כי היתה פשלה ושהיא נובעת בדיוק מהפרוצדורה עצמה ולא מהחקיקה או השפיטה (למעשה הם מפנים את האצבע למוסד שלא העביר להם מידע בנוגע לזיגייר). גם אם הפשלה קרתה במקרה הזה בגבולות השב"ס, היות והיא מובנית בפרוצדורה, יש לראות את כל החלקים – המוסד, הממשל, בתי המשפט והשב"ס – אשמים כולם.

עוד דוגמא לבעיה בפרוצדורה (ואם לא כך, אז הרי שמדובר בעניין פלילי) – צחי הנגבי, מי שהיה יו"ר ועדת החוץ והביטחון בעת מותו של זיגייר, אמר כי לא נמסרה לוועדה שום הודעה בקשר לפרשה. מכאן מובן שאפילו הגופים המפקחים הכי בכירים במדינה – נבחרי הציבור עצמם – אינם מיודעים באשר לנעשה ע"י כוחות הביטחון, עליהם הם אמורים לפקח. חברי הכנסת שניסו לקבל תשובות, עלולים לעמוד לדין על הפרת הצנזורה. וכאשר הדברים כבר התגלו ומוקמת ועדת חקירה לבדיקת מחדלים, את מי שמים בראשה? את ליברמן כמובן ולצידו נפתלי בנט, אריה דרעי, זאב אלקין ויעקב פרי (שמבקר המדינה מצא בעיות באמינותו בחקירה בנוגע למוות של נחקרים בזמן היותו ראש השב"כ). אין ספק שמדובר בנבחרת אובייקטיבית, שאין בה ניגוד עניינים ואשר מייצגת את כל הקשת הפוליטית – מהפושעים ועד הביטחוניסטים. נראה לי שעדיף לתת למוסד לחקור את עצמו וזהו.

לפני שנמשיך – שתי הערות על דברים שאני קורא בתקשורת על הנושא וחייבים להשתחרר מהם:

1. אנשים שאומרים שאנחנו חייבים את חיינו למוסד ושהוא עושה דברים שלעולם לא נידע עליהם ומעלים לנו אויבים בטכניקות בלתי ניתנות לזיהוי – כל זה ובו זמנית, לא מוכנים לקבל את העובדה, שכאשר אדם נמצא בתנאים כל כך נסתרים, תחת חסותו של ארגון כל כך חזק, אפשר שגם חקירה פלילית לא תוכל לחשוף אמצעים בלתי כשרים בעת כליאתו ועל כן מלכתחילה יש בעיה מהותית במצב הזה.

2. אנשים שחושבים שמדינת ישראל היא לא "מדינת צנזורה", מתוקף (חוסר)ההיגיון של: "מצנזרים מעט מאוד דברים \ יש לנו חופש ביטוי נרחב". אני לא טוען שישראל היא כן "מדינת צנזורה", אלא שבאופן מובנה, התהליך הצנזוריאלי הוא כזה שבו איננו יודעים מה מנעו מאיתנו לדעת. הטענה כי "הצנזורה בישראל היא מידתית" מבחינתי שקולה לטענה כי "יש חיים אחרי המוות" והיא יותר קשורה לצבעים שבהם בוחר האדם לצבוע את פנים הקופסה שבתוכה הוא נמצא, מאשר ליכולת שלו לראות מבעד לאותה קופסה.
לכן בפוסט הזה, נקודת המוצא שלי איננה שלילית או חיובית, אלא של חוסר ודאות. בראייתי הצנזורה הופכת אותנו לחתול שרדינגר הפוך – זה לא מה שבתוך הקופסה שקיים ואינו קיים בו זמנית, אלא מה שמחוצה לה.

איננו יודעים, את שאיננו יודעים

מה תפקיד הצנזורה?

זו נראית כמו שאלה פשוטה אם לא רטורית ומרבית האנשים עונים עליה ב"להסתיר מידע" ומתכוונים לכך במובן האבסולוטי. אך לאורך ההיסטוריה, כולל זאת הישראלית, אנו רואים שתפקיד הצנזורה הוא לא בהכרח אבסולוטי. למעשה, חוץ מאנשים שאינם שפויים, איש לא חושב שהצנזורה של בתי המשפט והצבא יכולה באמת לסגור הרמטית את המידע. אבל בעולם של שלטון הרוב, השארת המידע ברמות חשיפה מסוימות, היא פונקציונלית כמעט כמו העלמתו המוחלטת. אנשי הביטחון והמודיעין, שחיים בתוך העולם של מידור מידע, מבינים זאת היטב.

הכתבה הראשונה על זיגייר עלתה לרשת ב-13.5.2010, לפני 3 שנים כמעט (באוסטרליה פורסמה הכתבה הראשונית, על מה שהיה מעורב בו – החברה המזויפת באירופה ושינוי הדרכונים – כבר ב-27.2.2010, אך הם עוד לא ידעו כי נעצר). ב-19.6.2010 ח"כ ניצן הורוביץ שולח מכתב דחוף ליועץ המשפטי לממשלה, בדרישה למידע על "אסיר אלמוני בבידוד מוחלט". הציבור (שלא בבלוגוספירה הקטנה), נחשף לסיפור רק עכשיו לאחר שהתקשורת הזרה חשפה אותו, אבל למעשה הנושא על אש קטנה כבר 3 שנים.

כאן יש לשים דגש על ההבדל שבין ידיעה במעגלים סגורים, לידיעה נרחבת בציבור. כוונתו של הורוביץ הייתה נכונה. פעילותו בפועל היא כישלון מוחלט. גורם ביטחוני בכיר דיבר איתו ואמר לו "כי העניין נמצא תחת פיקוח שיפוטי וכי אין מצב כזה של 'אסיר במחשכים' והכל תחת שליטה ובקרה". או במילים אחרות: "יהיה בסדר". הורוביץ, כמו רבים אחרים, שיתף פעולה ושתק, במקום לדרוש לבקר את העציר או לדבר עם שופט שדן בתיק שלו, שיאשר כי אכן עבר שימוע והוא מיוצג כהלכה במשפט הוגן.

חצי שנה של בידוד לאחר מכן, בן מתאבד בכלא. גופתו כבר הוחזרה ונרקבה. הספיקו לעשות חצי משפט, חצי עסקת טיעון, אולי הסכם פיצויים עם המשפחה, לסגור את כל הקצוות והקשרים שהיה מעורב בהם זיגייר, אולי גם להעלים ראיות, המשפחה המציאה סיפור כיסוי ("מת מסרטן"), אוסטרליה כבר סונכרנה וחקירה משפטית כבר קבעה שהתאבד – כל זה קרה באופן סודי והסתיים כבר. חלק מהאנשים שהיו בתפקיד, כבר אינם. כל עדות שתינתן כעת (של אלו שאינם מתים), מדוללת באופן טבעי על ידי הזיכרון המרוחק וגם אם לא, טענת ה"אינני זוכר" יכולה לשמש את כולם, במידה כזאת או אחרת.

אם נתעלם מהשטות הקטנה של ניסיון ההחשכה ביומיים שלאחר פרסום התחקיר באוסטרליה, האם אחרי כל זה ועיכוב של מעל ל-3 שנים, עדיין אפשר לטעון כי אין ערך בצנזורה החלקית או כי העולם המודרני והאינטרנט ניצח אותה?

ראוי לציין שמשפחתו של זיגייר נכחה בחקירת נסיבות מותו בבית המשפט ויוצגה כראוי, על פי מסמכי החקירה. אך ראוי גם לזכור כי לא תמיד לנאשם יש משפחה ולא ברור מה היכולות של המשפחה במקרה שכזה גם ככה (גם עליהם הוטל איסור פרסום).

צנזורה עוסקת בהגבלת המידע לפי יחס בין כמות האנשים שידעו, למשך הזמן שיקח להם לגלות את המידע. אותו עיקרון מנחה היום אנשי קריפטוגרפיה (הצפנה), בו אם אתה מעביר מידע שהוא חסר ערך תוך יום, מספיק לך להשתמש במפתח שיקח שבוע לפרוץ אותו ואם אתה מעביר משהו שאתה רוצה שישאר בטוח לשנה, אתה צריך הצפנה עם מפתחות הרבה יותר ארוכים. כך שטענת ה"גילינו!", ממש לא מוכיחה כי הצנזורה כשלה, אלא אם התגלית הגיעה בזמן רלוונטי. במקרה שלנו – זיגייר מת, המשפטים די סגורים כבר וכנראה שהמוסד כבר ניקה כל מה שצריך לנקות. אז עבדה או לא עבדה?

כרבע מהאינטרנט בעולם מצונזר וכמעט כולו תחת פיקוח ומעקב

בצל הצנזורה

מרביתנו מקשרים את המונח "צנזורה", לצנזורה הצבאית או לצווי איסור הפרסום של בתי המשפט. אך צנזורה היא לא רק הכלי למניעת פירסום אשר כבר התגלה, אלא כל מערך הכלים המאפשר את מניעת הגילוי מלכתחילה. בחדר חשוך כלשהו, מכונת גריסה פשוטה, היא צנזור בעל כוח עצום; היא מסלול עוקף בתי משפט ועוקף ביקורת מכל סוג שהיא.

היות והקמנו לנו במדינת ישראל, משטרות סודיות אשר למעשה אינן מפוקחות באופן פנימי, אלא רק במקרים בהם הפשלות גולשות החוצה – כשיש תקלה במגרסה – מוגדר מתוקף כך כי הקמנו גופים צנזוריאלים. למעשה כל גוף אשר אינו מפוקח, הוא גוף אוטו-צנזוריאלי. כל פתח המאפשר חוסר של ביקורת (גם בגוף שבאופן כללי יש עליו פיקוח), הוא פתח לצנזורה פנימית.

פרשיות כמו הנוכחית או "קו 300" אינן פרשיות בהן ניצחנו את הצנזורה, אלא בהן ניצחנו את מעגל הצנזורה האחרון – זה הנוגע לפרסום מידע, אשר כבר דלף. מה היה קורה אם אלכס ליבק לא היה מצלם את השב"כ באותו ערב? מה היה קורה אם במקום פלסטיני שנגרר לשדות חשוכים, הוא היה מלכתחילה נתפס באותם השדות? מה היה קורה אם איש לא היה מדליף לטמקא ב-2010 על האסיר X?

תמונתו של אלכס ליבק המראה את אנשי השב"כ לוקחים את אחד מהפלסטינים כשהוא בברור בהכרה

אם נביט בכמה המערכת נלחמה בכדי להסתיר פרשות מן הסוג הזה, שבסופן התברר שלא היה מקום להסתרה, הרי שיש להסיק שאנשי מערכת הביטחון לא רואים ברציחות או הכליאות עצמן כמחדלים, אלא רק בגילוי שלהם. אף אחד לא הולך לכלא גם לאחר הגילוי. נדיר שמישהו אפילו מאבד את תפקידו (לרוב אלו החושפים של הפרשיות עצמם שמסולקים מהמערכת ולא אלו שנחשפו בחטאם). למעשה ככל שהארגון המעורב חזק יותר וסודי יותר, כך קטן הסיכוי להרשעה וענישה – גם במקרים שבכל זאת נחשפים.

לכן, יש להבין שהצנזורה שאנחנו מכירים – בתי המשפט והצנזור הצבאי – הם רק הקליפה האחרונה של בצל הצנזורה. למעשה התפקיד הכי משמעותי של הצנזורה החיצונית, הוא להסתיר את הצנזורה הסודית, כאשר זו מועדת בתפקידה הפסול (לא בהכרח כי אין מקום לצינזור שנעשה, אלא כי הוא לא הובא בפני בית משפט). עקב כך, מרבית הצווים שאנו שומעים עליהם לא עוסקים בהחזקת מידע בתוך גבולות מערכת הביטחון וקומץ עיתונאים ישראלים, אלא החזקת מידע מחוץ לגבולות ישראל או לפחות מחוץ לידיעתו של מרבית הציבור. זה בהחלט חוק שמזמן היה אמור להשתנות ואינו ראוי למדינה דמוקרטית ב-2013: מרגע שידיעה פורסמה בחו"ל ברבים, כל צוי הצנזורה צריכים להתבטל והעיתונאים לא ידרשו לחכות לאישור בנושא, אלא עצם הפירסום ברבים, יהיה האישור בפני עצמו. כבר כאן, בכך שהשינוי הזה לא הוכנס, אנו רואים כי המערכת רוצה לשמר את היכולת שלה למנוע ממידע להיכנס משיקולים זרים ולא רק למנוע ממנו לדלוף משיקולי ביטחון.

אז בואו נקלף את הבצל של הצנזורה בישראל ונבין כמה תחנות קיימות בדרך להעלמת מידע או אנשים מהציבור ומהו היחס שניתן להניח, בין הדברים שנחשפנו אליהם, לבין הדברים שלא?

שכבות הצנזורה

שכבת הצנזורה הראשונה: עץ נופל ביער

זוהי שכבה שכמעט ואין שום סיכוי לגלות אותה. היא מתקבלת על ידי שני אנשי מוסד או איש שב"כ באיזה חדר בשום מקום רשמי. זו יכולה להיות החלטה קטנה להזיז גופה, או להסיר מצידה ראיה כלשהי. אין עדים מסביב ואם איש מהמעורבים לא ידבר, איש לא ידע לעולם. בכדי להבין את השכבה הזאת, יש פשוט לקחת את כל הפרשיות שאנחנו כן מכירים ולהסיר מהן את העד האחד או המדליף האחד שדיבר. זה הכל.
הצנזורה האמיתית היא לא מסמך עליו כתוב "סודי ביותר", או ששורות שלמות בו מושחרות. בצנזורה הבסיסית ביותר, המסמך שאולי היה מושחר בהמשך, פשוט איננו או שהשורה הבעייתית פשוט לא מופיעה. זוהי הצנזורה הבלתי מתועדת ועיקרה שמירת הנאמר והנעשה, ברמת הזיכרון של אלו שאמרו ושעשו ולא מעבר לכך.

אם האדם חי בכדי לספר על כך, יש עד לא צפוי או הדלפה – הנושא יעבור לשלב הבא.

שכבת הצנזורה השניה: האדם המצנזר את עצמו

כשנחקרתי לפני כמה חודשים ע"י מצ"ח, נאמר לי בעל פה, שאסור לי לדבר על עצם קיום החקירה. זאת לא "צנזורה" כפי שאנחנו רגילים לחשוב עליה (אין צו רשמי). בפועל גם החלטתי להפר את ההוראה הזאת של חוקרי מצ"ח (חלקית) ופירסמתי שאני תחת חקירה (מבלי שפירסמתי מדוע). אבל אני עקשן משהו. מה לגבי מרבית הנחקרים? כמה אנשים יקבלו את החצי-איום הזה ופשוט ישתקו? כמה שוטרים אוסרים על נחקרים שאינם מיוצגים ע"י עו"ד (מרבית הנחקרים) לדבר על החקירה או משהו שקרה במהלך החקירה, ללא כל סמכות?

"צנזורה עצמית" מוגדרת כצנזורה שאדם מפעיל על המידע שלו עצמו, מבלי שנעשתה פעולת צינזור יזומה מצד גורם אחר. השם הזה -"צנזורה עצמית" עלול להטעות, כי מרבית הצנזורות העצמיות, הן תוצר של מקרים שידועים לאותו אדם, בהם מידע כמו זה שהוא מעוניין לפרסם, הולידו ענישה כלשהי.

דוגמא קלה ועדכנית היא אי-הפרסום של נענע10 את התחקיר של "המקור" בנוגע ל"ישראל היום", מפחד כי יתבעו אותם בחו"ל. הם לא קיבלו צו איסור פרסום, הצנזור הצבאי לא פנה אליהם והם אפילו עוד לא נחשפו לתביעה משלדון אדלסון, ממנה הם פחדו. אך בכל זאת צינזרו. זוהי צנזורה עצמית והיא צנזורה של חישובי עלות-תועלת, בו האדם או הארגון שואל את עצמו, אם בכלל כדאי לו להכנס לכל הצרה הזאת, ללא קשר לכך שברור לו כי באופן עקרוני הוא צודק.

"צנזורה עצמית" היא בעצם אינרציה של צנזורות קודמות. בתהליך הזה, שנובע מעוצמתה של המערכת מול חולשתו של היחיד, האדם מוותר על חופש המידע והדיבור, מחוסר כוח נפשי, כלכלי או פיזי, הנדרש בכדי להפוך את הפרטי לציבורי.

בחקירות משטרה לדוגמה, יש צנזורה עצמית קצת שונה. נהוג להפחיד נחקרים באיומים חוקיים – איום בכליאה, צרחות, הסברים על איך שהחיים של הנחקר "נגמרו". אלו דברים נפוצים בחקירות והם נחשבים אמצעי לחץ לגיטימים, בכדי להוציא מידע. אבל כמובן שמרגע שהכלי הותר ונלמד, הוא משמש גם בחקירות בהן השגת מידע אינה המטרה בכלל. לדוגמה כל מי שהיה מעורב בפעילות מחאתית משמעותית ונעצר, מכיר את התחושה של חקירה אשר תפקידה לא לגלות פשע, אלא להלביש על אדם פשע, או לפחות לשכנעו שפשע בכדי להרתיעו מלהתלונן על הפשע שנעשה לו עצמו ואולי אף להרתיעו מלשוב לפעילות המחאה המקורית.

אף אחד לא יאמר לך שאסור למחות במדינת ישראל – זה הרי לא דמוקרטי! – אבל אתה רק צריך אישור הפגנה ואסור לרדת לכביש ואנחנו נציק לכם תוך כדי ההפגנה עצמה ואולי נעצור את חלקכם ונעמיד את חלקכם לדין. אבל תפגינו חופשי!

בנוסף לאיומים סמויים וגלויים שבגללם אנשים מצנזרים עצמם, ישנה גם צנזורה עצמית, הנובעת מחוסר אמונה בכך שלחשיפה תהיה משמעות. ככל שאנשים חיים בחברה שהיא יותר מושחתת ורואים סביבם כיצד לאחר מאבקים ארוכים על מחדלים קשים, אנשים מקבלים מכה על היד ואיזה "נו נו נו" משמעתי, כך פחות סביר שיטרחו להתלונן ולחשוף מלכתחילה. למעשה, כל פעולה של המערכת המקשה על המתלונן\חושף ומקלה עם האשמים בדבר אשר נחשף, היא פעולה המקדמת צנזורה עצמית ועל כן היא פעולת צנזורה בעצמה (ובכך אשמים כיום כל הגורמים המחליטים על העמדה לדין ואלו הקובעים את הדין עצמו).

אם האדם חזק מספיק, עוד לא איבד אמונה במערכת ויש לו את היכולת הכלכלית להתמודד עמה, הוא יעבור לשלב הבא (אזכיר שוב שהרבה מאוד תחקירים בתקשורת נעצרים כבר בשלב הזה).

שכבת הצנזורה השלישית: הצנזורה הצבאית

היות ואנו בשעת חרום נצחית, מתאפשר לצבא להפעיל מספר כלים צנזוריאלים. עיקר הכוח נמצא בצנזורה הצבאית, אשר עקרונית אמורה לאשר כל מידע ביטחוני המפורסם בישראל. הצנזורה הזאת היא מהיותר שקופות בפעילותן (היא בעצם הגוף היחיד ששמו מצהיר בגלוי על תפקידו) ולכן אין הרבה מה להרחיב עליהם, כפי שאני לא מזועזע מכך שבבתי כלא, כולאים אנשים.

בכל מקרה, זו הצנזורה הראשונה עליה ניתן לערער לבית המשפט ועל כן אפשר לומר שכוחה מוגבל והיא צנזורה של עלות-תועלת: היא מתחילה תהליך צנזורה, שהפרט או הארגון צריך להחליט אם יש לו את היכולת והרצון להאבק כנגדה בערכאות. רק אציין שבשטחים, הכוח של הצנזורה הצבאית הוא עצום. ארגונים כמו "בצלם" אמנם פוערים חורים אל תוך המציאות הזאת, אך בסופו של דבר, התמונה בישראל היא לא יותר מציור של אמני הצנזורה הצבאית ודובר צה"ל.

אם אתה לא פלסטיני והצלחת לעבור את הצנזורה הצבאית או בחרת להילחם בה, אתה חשוף לצנזורה הבאה.

שכבת הצנזורה הרביעית: השלטון

לשלטון, מעבר ליכולת שלו להפעיל את כוחו על כל שאר הגופים שמנינו עד כה, יש גם יכולות צנזוריאליות משלו.  לפי סוג המשרד והתפקיד, משתנות היכולות, אך אני אדגים רק אחת מהקשות שבהן – המעצר המנהלי.

חוק סמכויות שעת חירום קובע כי "היה לשר הבטחון יסוד סביר להניח שטעמי בטחון המדינה או בטחון הציבור מחייבים שאדם פלוני יוחזק במעצר, רשאי הוא, בצו בחתימת ידו, להורות על מעצרו של האדם לתקופה שתצויין בצו ושלא תעלה על ששה חדשים".

והנה כך, כל זכאותנו למשפט צדק נעלמת. השר גם רשאי להאריך את הצו ככל שירצה. החוק אמנם קובע כי העציר המינהלי חייב לבוא בפני שופט תוך 48 שעות (לא כולל ימי מנוחה וחגים), אבל: "מותר לסטות מדיני הראיות, אם נשיא בית המשפט המחוזי משוכנע שהדבר יועיל לגילוי האמת ולעשיית משפט צדק".

אל תמצמצו – מותר לסטות מדיני הראיות. לא רק זאת: "רשאי נשיא בית המשפט המחוזי לקבל ראיה אף שלא בנוכחות העציר או בא-כוחו או בלי לגלותה להם, אם אחרי שעיין בראיה או שמע טענות, אף שלא בנוכחות העציר ובא כוחו, שוכנע שגילוי הראיה לעציר או לבא כוחו עלול לפגוע בבטחון המדינה או בבטחון הציבור".

אז עצרו אתכם כי אדם אחד, שר הבטחון, קבע כך. אמנם הביאו אתכם בפני שופט, אך השופט ישמע כל מיני דברים מפחידים, שהיות ואין לו יכולת של ממש לערער עליהם (הוא אינו סוכן מוסד), לא תהיה לו אפשרות גדולה מידי מלבד לאשר את המעצר (זה לא משפט לקביעת אשמה, אלא רק דרגת סיכון). הראיות לא חייבות להיות ממש "ראיות" – קרוב זה גם טוב. אם המדינה טוענת כי אפילו האישומים כנגדך מסווגים, אז אתה אפילו לא תדע בדיוק במה אתה מואשם והאישומים עצמם יעלו בפני השופט ללא נוכחות הצד השני או עורך דינו. וכמובן "הדיון בהליכים לפי חוק זה יתקיים בדלתיים סגורות".

מעצר מתוקף אדם אחד, ללא משפט, עם דיון לגבי המעצר, אשר לא מחויב לדיני ראיות או לשיתופן עם הצד השני ואשר מתנהל בדלתיים סגורות.

מרביתכם אולי לוקחים נחמה מסוימת בכך שמעצרים מנהלים זה משהו שתמיד מופיע בעיתונות בהקשר של פלסטינים, אלא שהיו כבר מספר מקרים בודדים בהם נעצרו אזרחים ישראלים במעצר מינהלי. למעשה, החוק לא מתייחס לאזרחות האדם כפקטור ועל כן, כולנו חשופים לו.

צנזורה הקפית –

מעבר לצנזורה הישירה שהודגמה הרגע, לשלטון יש יכולת גם לעשות צנזורה היקפית יותר. זוהי צנזורה של תיעדוף ותיקצוב והחלפת אנשים בתפקידי מפתח. לדוגמה הקטנת תקציב המשטרה. מה שנראה כמו סכום היורד מהשרות של כולנו, בפועל יעלים יותר אכיפה מישובים ערביים מאשר יהודיים; יותר מהפריפריה, מאשר במרכז; יותר בשכונות עניות מאשר בעשירות.

דוגמה נוספת: מי בוחר את הצנזור הצבאי? שר הביטחון כמובן. אמנם נכון כי לאחר שנבחר, הוא אינו כפוף לרמטכ"ל או לשר הביטחון, אך החופש הזה הוא פקטיבי משתי סיבות:
1. הם יכולים לפטר או להזיז אותו מתפקידו (אם למעלה ואם למטה), כך שבפועל, הוא לחלוטין תחת מרותם (לא יודע איך הגענו למצב שבו היכולת לפטר אדם, היא לא בדיוק ההגדרה לכך שאתה כפוף לו. ממה אנשים מפחדים בעבודה – שהבוס שלהם ירביץ להם?!).
2. החוק מתיר לשר לבחור כל אדם לשמש כצנזור צבאי – גם אזרח. בפועל מעולם לא נבחר אדם שלא היה כבר איש צבא מכהן. זהו הרי לא תפקיד לוחמני ויכולים לשרת בו רבים וטובים, אך התפקיד מוחזק בתוך המשפחה שהוא כביכול אמור להיות חופשי משליטתה. השיא של התהליך הזה הגיע (מבחינתי) עם בחירתה של מירי רגב לתפקיד. לא רק שרגב צמחה בתוך צה"ל, אלא שהתפקידים שבאה מהם, הם מזעזעים כרקע לצנזורית: ראש לשכת דובר צה"ל, ראש מדור יחסי הציבור, סגנית דוברת צה"ל ולבסוף – מרכזת מערך ההסברה במשרד רה"מ.

לקחו אדם שכל הקריירה שלו היא העיסוק בהצגת כוחות הביטחון (אם בכנות ואם בסילוף), כמוצר חיובי, מוסרי ונדרש, ושמו אותו בראש גוף שאמור לשאול: האם הבקשה לצנזורה שעומדת מולי, היא דבר מוסרי ונדרש?
למעשה, באותה שנה ששירתה רגב בתפקיד הצנזורית, גילינו את האמת לגבי המשרד: הוא חלק ממערך ההסברה ויחסי הציבור של צה"ל וכוחות הביטחון. זאת הסיבה שבחרו לתפקיד את חותמת הגומי והפטריוטית העיוורת, שהיא מירי רגב.

יש עוד דוגמאות רבות לכוח הצנזורה של השלטון והברורות שבהן זו החקיקה הצנזוריאלית והשליטה בגופי התקשורת או במימון של הביקורת דרך תקציבים – אך לא נכנס להן מפאת האורך. השורה התחתונה היא, שמרגע שנתת לשלטון או לגופיו לקבוע מי ישב במנגנוני הביקורת, בעצם הפכת את כולם למנגנוני צנזורה.

אם שרד אדם גם את הצנזורה הישירה והעקיפה של השלטון, יגיע לשלב הבא.

שכבת הצנזורה החמישית: בתי המשפט

בית המשפט במקרה של זיגייר מצא לאחר כשנה וחצי, כי מדובר בהתאבדות, עם חשד לרשלנות. על פניו, אנשים כמו רוני דניאל אומרים, כי אמנם החומר לא מונח בפני הציבור, אך הרי שהוא הונח בפני בית המשפט, שלא מצא אשמה. אבל בית המשפט צריך למצוא אשמה ברמה פלילית בכדי שאנחנו נדע על כך. לעומת זאת, גם אם לא נמצאה אשמה, לבית המשפט תפקיד חשוב ברמה ההצהרתית והביקורתית, אותה אנו מכירים מפסקי דין רבים. גם כאשר בית המשפט מוצא אדם זכאי, הוא יכול לומר שהתנהגותו היתה בזויה או לרמז כי למרות שלא ניתן להרשיע מבחינה פלילית, יש מקום לדאגה כי העובדות אינן מתיישבות.

תחשבו כמה זה קל לצייר את זיגייר או כל סוכן מוסד, כמרגל:
אומרים לנו כי הלך למדינות אויב וכי הוא נפגש עם סטודנטים מוסלמים ב-2009 בזמן שהיה במוסד. איכשהו אם מוסיפים לזה רמיזה לבגידה, זה מיד ברור לנו שזה מעשה פסול. אך אם היה מדובר על סוכן שעכשיו פרש והיה זה ראש הממשלה שמשבח את פעלו לאורך השנים ומזכיר כיצד פעל במדינות עוינות וחבר לבני זרים באקדמיה, היינו כולנו ביראת כבוד.

אומרים לנו כי אולי ניסה למכור מידע לגוף זר או אפילו עוין. אך אם היה זה הנשיא, במעמד הענקת מדליה כלשהי, המספר כיצד האכיל את האויב שקרים, היינו מוחאים כפיים וחושבים על האומץ שנדרש בכך.

אני יכול להמשיך, אבל זה מיותר. מה שאני מנסה לומר, זה שחשוב לשים לב, שכל הפעולות הנדרשות מאנשי מודיעין העוסקים במידה כזאת או אחרת עם גורמים זרים\אויבים, יראו למי שלא בסוד הענינים, כבגידה או מעשה גבורה, בהתאם לסיפור המסגרת בו יאכילו אותנו. ועל כן, חייבים להשאיר ראש פתוח ולזכור שפגישה עם אויב איננה לסוכן מוסד, כשם שהיא לאזרח פרטי ואין בה בפני עצמה, להעיד על פסול גם אם עירבה חילופי מודיעין או כספים. במילים אחרות, הכותרת "חתך גופות והוציא מהן איברים" היא מזעזעת, עד אשר מבינים כי מדובר בפתולוג.

בגלל שהחקירה היא סודית, כל הדברים הללו נסתרים מאיתנו ואנו נשארים עם השורה התחתונה בלבד. כמה פושעים ראיתם יוצאים בשנים האחרונות מבתי המשפט מחויכים כאילו כבשו את האולימפוס, בעוד שבפסק הדין כתבו השופטים דברים חמורים ביותר, אשר לא הצליחו לסכמם לכדי הרשעה?
זה נכון שהמשפט הציבורי בישראל – המרי האזרחי אל מול התנהגות בלתי הולמת – הוא עלוב (אנחנו אשכרה בוחרים נציגי ציבור שהורשעו בפלילים או גניבה מהקופה הציבורית). ובכל זאת יש מקום לציין כי החלטה בדלתיים סגורות, עלולה לתת לציבור מצג שווא של זיכוי טוטאלי, כאשר מדובר על זיכוי מחמת הספק.

נקודה נוספת:

כאשר אדם נעצר בישראל ע"י המשטרה או כל גוף אחר, הוא מובא בפני גורם מפקח חיצוני – בית המשפט. זה נעשה מתוקף ההיגיון שהגורם המפקח (בתי המשפט), צריך להיות בלתי תלוי בגורם המחליט (המשטרה). אך שימו לב מה קורה כאשר מוחלט על ניהול משפט בדלתיים סגורות. בית המשפט הוא שקובע כי המשפט יתנהל בצורה סמויה והוא גם זה שמנהל את המשפט המנוהל בצורה סמויה. למעשה אפשר שיהיה מדובר בשופט אחד לבד, הקובע על סגירת הדיון ולאחר מכן אותו השופט עצמו, ידון את התיק בעצמו.

מכאן נובע שיש חוסר הפרדה מהותי, בו בית המשפט הוא המחליט וגם המפקח על החלטתו. חוסר ההפרדה הוא כפול בהקשר הזה –
גם בסוף ניהול משפט בדלתיים סגורות, אלו שוב בתי המשפט עצמם, אשר קובעים אם לשחרר את הפרוטוקולים. כמובן שאין צורך להגזים והשופטים בישראל במרביתם הוגנים בהקשר הזה. אבל כל שופט מתחיל שמבין את הפרדת הרשויות, יאמר לכם כי אסור שמערכת תהיה בנויה מתוך ציפייה כי המפעילים אותה יעשו זאת ביושרה. אם כך היה הדבר, לא היה צריך חוקים בכלל. על כן, עם כל הכבוד לשופטים במדינת ישראל, הסמכות להחליט על משפט בדלתיים סגורות צריכה לצאת ממערכת המשפט הרגילה או לפחות להיות מפוקחת על ידי גוף אזרחי.

למעשה, שופטים, גם כעת, עדיין נחשבים במדינת ישראל כאנשים אמינים, ישרים וחפים מניגודי עניינים. כל כך אנו מאמינים להם, שדף ועליו קצת אותיות (כמו המסקנות על זיגייר), אשר לא באמת מכיל ראיות אמיתיות, יכול לומר מבחינתו כי אדם קיים או לא וכי הטיפול בו היה הולם או לא – כל זאת מתוקף כך שבתחתית הדף, תתנוסס חתימה של שופט.

נתעלם לרגע ממקרי שחיתות או רשלנות שכבר היו גם בבתי המשפט, הרי שבהקשר הזה, הבעיה של השופטים, היא שהם עיוורים, עקב עודף ידע. הם חשופים למידע שנעלם מאיתנו ועל כן לא מצליחים להבין מדוע אנו כל כך נסערים ממשפטים בדלתיים סגורות (ראו כדוגמה את דברי השופט בדימוס יורם גלין). וכך הם עומדים, קצת פחות גאוותנים מאנשי מערכת הביטחון, אך עדיין עם הסיפוק של ידיעת הסוד ומדברים אלינו כאל ילדים: "אל תדאגו. הכל בסדר. אני, כבוד השופט\השר\סוכן המוסד, עברתי על זה וזה תקין".

החוק שואל אותנו האזרחים, האם באשר לעבירה שנעשתה, עשינו ככל ביכולתנו למנוע או לצמצם אותה? ניהול משפט בדלתיים סגורות, זו עבירה לכל דבר (גם אם נדרשת לעיתים), אשר לא ניכר כי השופטים עושים בה את כל יכולתם למנועה או לצמצמה. האם הם מבקשים מעצמם להרחיב כל דיון בדלתיים סגורות להרכב מינימלי של 3 שופטים? לא. האם הם מבקשים מעצמם קומץ עדים אזרחיים מוכרים, אשר יוכלו לשמור את הסוד, אך בו זמנית לחתום בשמם ולהעיד כי נכחו, שמעו וראו, ומצאו כי יש צדק באיפול וצדק בתוצאות המשפט? לא. האם הם דורשים הגבלה על משך האיפול לאחר שתיק נסגר? לא. האם הם קוראים לחזור ולדון בתיק שהתנהל בדלתיים סגורות 5 או 15 שנים לאחר שסיימו לטפל באותו התיק ולדרוש ממערכת הביטחון כי תסביר מדוע עדיין יש להסתירו מהציבור, כל כך הרבה שנים לאחר מכן? לא.

יכולתי להמשיך כך שעות. יש כל כך הרבה שיפורים הכרחיים שהיו צריכים להכניסם והיו אלו השופטים עצמם, שמבינים את חשיבות הפרדת הרשויות וריבוי ככל הניתן של עדים להליך משפטי, שהיו צריכים לדרוש זאת. לפני שניגשו אלינו מוסדות המדינה בדרישה לאמון, היו צריכים להראות כי מיקסמו את היכולת לבסס את האמון הזה. גם אלוהים נתן לבני האדם את גן העדן, לפני שדרש מהם כי לא יאכלו מן התפוח.

המצב הנוכחי הוא בוז לאינטילגנציה של אזרחי ישראל. מבלי לפגוע בכבודה של השופטת ושל הערכאה עצמה, אין זה במקום, כי חקירת נסיבות המוות של אדם שהתאבד בתא בידוד בישראל, לאחר שמשפטו הוסתר מהציבור ושמו גם כן, יתנהל בערכאה הנמוכה ביותר ועל ידי שופטת אחת בלבד. נאמר לנו כי ההסתרה אושרה "בדרגים הבכירים ביותר" ועל כן צריכה להיות הקבלה בחשיפת ההסתרה.

מתוך התוכן שפורסם עד כה בחקירת נסיבות מותו של זיגייר

ומדוע שחקירת נסיבות המוות, תתנהל בדלתיים סגורות גם עכשיו? האם מלבד כמה שורות שחורות בודדות, לגבי הסיבה שבגללה הוחזק במעצר, יש משהו סודי שאסור לנו לדעת? כמובן שלא. שמו, תמונתו, תאו, סיבת מותו ומקום עבודותו של הנפטר כבר ידועים. על כן אנו לא רוצים לראות את "תוצאות החקירה" (וגם מתוך התוצאות פורסמו רק 10 עמודים מתוך ה-29 המקוריים), אלא את הדרך שנעשתה בכדי להגיע לאותן תוצאות. אני מקווה שאני לא צריך להסביר לשופטי ישראל את ההבדל שבין "משפט ציבורי" לבין "מסקנות ציבוריות". אנו רוצים את כל חומר החקירה, את כל הראיות ואת כל המסקנות המלאות של השופטת. אין בין החומר המבוקש לבין ביטחון דבר וחצי דבר והוא עוסק רק בכליאה של זיגייר ולא בסיבות לכליאתו. דוגמה לשיבוש הזה, ניתן לראות בכך שמרבית אמצעי התקשורת קבעו בכותרות ובכתבות, כי התאבדותו של זיגייר היא עובדה על פי החקירה המשפטית, אבל הנה מה שכתוב במסמך עצמו:

מתוך דו"ח החקירה. ההדגשים באדום הם תוספת שלי

בסופו של דבר, הקביעה כי התאבד זיגייר, איננה תוצר של צורת המוות (אפשר שאדם יחנוק אותך באותו אופן בו תחנק לו תלית את עצמך), אלא הסתמכה ע"פ השופטת, על העובדה כי לא נראו אחרים נכנסים לתאו במצלמות של התא, סביב זמן האירוע.

כמובן שאי אפשר לגזור מכך שלא נדחף פסיכולוגית להתאבדות (שהיא למעשה רצח), על ידי לחץ כזה או אחר שאינו מתועד מן הסתם בעת הארוע. אך לא אגע בנושא הזה, כי אין לי איך לענות על כך ברצינות. כמו כן אי אפשר לדעת אם עצם הבידוד דחף אותו להתאבדות (והיות ולא מגלים לנו מה היתה הסכנה שבגללה נדרש הבידוד, אין לנו איך לדעת אם הוא עצמו מוצדק. אם כי כנראה שאפשר היה להשיג את אפקט ההגנה הביטחונית של הבידוד, ללא תא בידוד קטן ומדכא בתוך כלא איילון – במיוחד כאשר מדובר על אדם שעוד לא הוכחה בבית משפט אשמתו).

השאלה המתבקשת היא האם יש למוסד יכולת "לטפל" במצלמות או בהקלטות (בהנחה שלא רואים כלום, מדובר סך הכל על תמונה סטטית של דלת, שממנה נגזרת כל הוודאות לגבי כך שהתאבד)? כמו כן, יש לשאול האם קלטות הוידאו נשלחו לבדיקת מעבדה בכדי לודא שלא נערכו או טופלו והאם ישנה בכלל יכולת מדעית לודא דבר שכזה (שוטרים צפו בקלטות ע"פ המסמך, אך לא מדובר בדבר אשר יחשף בעין אדם וברור שלו נעשה דבר פלילי, המצלמות היו הדבר הראשון שהיו מטפלים בו)? ולבסוף, יש להעמיד את הראיות עצמן לביקורת הציבור – מרגע שמת אזרח ישראלי בבידוד לאחר משפט סודי, העניין מאבד מפרטיותו. הרי שהסיבה שהדבר היה נסתר מלכתחילה, היא מתוקף הגנה עלינו האזרחים. כך שמרגע שהדבר נגלה, אנו האזרחים רשאים לבדוק בעצמנו, מה נעשה בשמנו.

היכן הסדין שבו תלה עצמו לכאורה? האם נמצא עליו DNA של המנוח (בעוצמה הנדרשת בחנק, סביר כי היו שפשופים על הצוואר)? האם על צווארו של המנוח נמצאו סיבים מהסדין המדובר? היכן הקלטות? האם נשמרה שרשרת הראיות? ידוע כי שוטרי מז"פ עוכבו בכניסה לזירה במשך שעות וכי אנשים "בלבוש אזרחי" נכנסו ויצאו בזמן הזה – מה ההסבר לכך? כיצד נקבע כי לא שובשה הזירה, אם עוכבה כניסתם של השוטרים אליה?

אם חריגים הם משפטים וכליאות מהסוג הזה – כפי שאומרים לנו אנשי הממשל והשופטים – הרי שראוי כי יחריגו גם את אופן הטיפול בהם. כעומק הקבר בו נזרקות זכויות הציבור והפרט, במשפט בדלתיים סגורות עם צו איסור פרסום, כך צריך להיות גובה ההר של הראיות להצדקת ההסתרה. ואתם, שופטי ישראל, לא מראים לנו הר המצדיק את הקבר שהנחתם לצידו בשמנו. לדעתי סביר כי גם חקירה אזרחית תמצא כי מדובר בהתאבדות ובכל זאת, החקירה חייבת להלקח מהידיים של המערכות, אשר הן אלה אשר הכניסו את האדם לסיטואציה בה מצא את מותו.

הזכות למשפט ציבורי היא לא רק של הנאשם, אלא של האזרחים כולם. הזכות של בית המשפט לנהל משפטים, נגזרת מהזכויות שהוא שומר לנו במהלכם. ברגע שבחר בית המשפט לקחת זכויות אלה מאיתנו – גם אם זה נעשה בלית ברירה – אנו צריכים לדרוש לקחת ממנו את הזכות לנהל את החקירות שנולדו בעקבות אותן חירויות שנלקחו. זה גדול יותר ועקרוני יותר מהמקרה הפרטני של זיגייר.

בסופו של דבר, גם לגבי האשמה שנמצאה בתיפקוד השב"ס, בחרה השופטת להשאיר את ההעמדה לדין עצמה, לשיקול דעתה של הפרקליטות (שזה אומר שהמדינה תחליט אם להעמיד לדין את עובדיה שלה, באשר לנושא בו גורמי הביטחון שלה, חשודים ברשלנות או יותר מכך). במקרה כל כך חריג, ראוי היה כי כל גרם של ספק, יהפוך למשפט ציבורי, גם אם סביר שבסופו לא תהיה הרשעה. צריך לשפוך הרבה פומביות בכדי לכבות את שרפת הצנזורה שנעשתה כאן:

החלטה בחקירת נסיבות המוות של זיגייר

נדמה לי כי יסוד הבעיה היא שלא מובן למרבית הציבור ולשופטים עצמם, ששם ליד מילים, לא הופך מילים לראיות. אם זה היסוד הראיתי שמצפים שופטי ישראל שנסתמך עליו, האם זהו היסוד הראיתי בו הם משתמשים בעצמם? האם הם יסכימו לקבל החלטה על גורלו של אדם, כי שמו של שר\סוכן מוסד\איש שב"כ מעטר אותה? היכול שופט בישראל להסביר לי את ההבדל בין דרישת הכנסייה מהציבור שלה לבין דרישת בתי המשפט מהציבור הישראלי? הירדו האלים מהאולימפוס והתיישבו בשלום, במחוזי ובעליון?

אם שרד האדם\המידע גם את בתי המשפט, יעבור להתמודד בשכבה הבאה.

שכבת הצנזורה השישית: העיתונות

על פניו כל המאבק בצנזורה הוא מאבק לחופש העיתונות. ובכל זאת, שוב ושוב אנו זוכים לראות כי העיתונות שלנו איננה חופשית, לא רק מפאת שלשלאות המערכות שעוצרות את המידע לפניה (השכבות שראינו עד כה), אלא גם שלשלאות עצמיות שהעיתונות שמה על עצמה.

ניתן לייחס זאת לאגו של העיתונאים והתחברותם הבלתי ראויה לאישי ציבור ולאישי ביטחון. ניתן לייחס זאת לעצלנות הבלתי נסבלת וחוסר המקצועיות בה מוצגת דעתם של משרדי הביטחון ודובריהם, ללא בדיקת העובדות, כאילו ניתנה מפי אלוהים. כמובן שזה גם קשור לריכוזיות של התקשורת, הבעלויות הצולבות והשליטה הישירה או העקיפה של בעלי האינטרסים בגופים המדווחים לציבור (חשוב לקרוא את דברי חגי מטר וגיא רולניק על הפיכתה של ישראל לפלוטוקרטיה וגם את הכתבה של דה מרקר על "הכוחות הנסתרים שמניעים את עולם התקשורת הישראלי").

מסר מהמשרד לביטחון פנים

יהיו הסיבות אשר יהיו, התקשורת בישראל – בכללותה ולא מנקודת מבט של עיתון אחד ספציפי – לא נותנת בפני הציבור מידע ברמה גבוהה וכשם שהיא מאפשרת ביקורת על המשטר וגופי הביטחון, כך היא גם שופר שלהם. בעוד שמערכת הביטחון מייצרת עשרות עד מאות אסירי X, העיתונות מחזיקה בכלא הטקסטואלי שלה מיליוני אנשים בישראל, בבידוד מהמציאות.

אם הצלחת לגרום לעיתונים להתעניין בסיפור והצלחת לגרום לעורכים להחליט גם לפרסם אותו בצורה שפרופורציונלית לחשיבות שלו, תצטרך להתמודד עם השלב הבא.

שכבת הצנזורה השביעית: הציבור

למרות שאנו רוצים להאמין כי גופים אפלים כמו המוסד או השב"כ ומנהיגי ציבור מפוקפקים הם הסכנה, בפועל הצנזורה של הפטריוטיות העיוורת היא הסכנה הגדולה מכולן. זה נכון שהמוסדות צריכים לנסות ולשמור על מינימום מסוים, אך בפועל ישראל מאוד קרובה לנקודה בה שום דבר לא יהיה חשוב יותר. שחר כותני כתב: "סף הגירוי של הציבור הישראלי כה גבוה, עד שלא נראה שיש בנמצא די קש כדי לשבור את הגב של הגמל". זה נכון, אבל חלקי.

הגב הפטריוטי אינו כפוף לחוקי הכבידה הרגילים. קש מהמתרס הפוליטי בו אתה מצדד, אינו שוקל כמו קש מן הצד הנגדי. אסירי התודה, מוכנים לסבול את אסירי ה-X. זה לא שהשמאל שונה באופן דרמטי – גם הוא סלחן יותר כלפי מנהיגיו – אלא שהשמאל מתמעט. ולצד כך, הימין מן הסתם גדל וכך גדל גם גבו, היכול לשאת את קש מנהיגיו. יכול לשאת את רה"מ וליברמן ודרעי ושאר הפושעים המורשעים, הכמעט מורשעים או הסתם כושלים.

האמונה אשר אינה מפנה את מקומה כאשר יש היגיון בנמצא, היא הצנזורה החזקה מכולן, כי המצנזר הוא המצונזר. כמו צו איסור פרסום, האוסר אפילו את פרסום קיום הצו – המוח של הפטריוט העיוור, מבצע החלטה עקרונית ומאותו הרגע, הידיעות מושחרות מיד עם הגעתן אל עיניו. המארקר השחור מוחלף בהסברים על קיום המדינה, אויבים, פסילת האמת על המקור ממנה הגיעה ועוד. לבסוף מגיע גם הטיעון שהוא מהות הפטריוטיות העיוורת ומדאיג מאוד עד כמה שהוא נפוץ בישראל: "זה פוגע במדינה". בטיעון הזה מצמצמים כל מחדל בכל גודל, לכדי בעיה שצריכה להיפטר בשקט (לא שהדובר מתכוון להיות זה שדואג לכך או מפקח שזה יקרה) ושעצם הדיבור עליה, הוא נזק יותר גדול, מאותו מחדל מקורי.

בכך, ברגע, בשניה – הפרט דורש להסיר מעליו את חופש הדיבור, מפאת הדבר אשר עלול הוא לומר. בעיניי הפטריוט המסונוור, בשתיקתו הוא מתגייס לשירות המדינה; בדיבורך, אתה בוגד בה. בסופו של דבר, עומדים בפני הציבור הכלים הדמוקרטים, לממש את חוסר הרצון שלו בקיום אותם הכלים הדמוקרטים. "ישראל היום" – שהוא בפני עצמו ביטוי לפטריוטיות עיוורת, אשר רוצה לדבר על כמה חשוב לא לדבר על דברים – מדגים זאת היטב:

השער של "ישראל היום" 14.2.2013

סוף דבר

אלו הן 7 השכבות של בצל הצנזורה וככל שאתה מתחיל עמוק יותר, כך שורף יותר בעיניים לחתוך דרכך החוצה. בקיומן של 7 השכבות הללו, מתקיימת האפשרות לחברה קלוקלת עתידית והאפשרות לחברה קלוקלת בהווה, אשר קילקולה מוסתר ממנה. מצאתי כי נדרשים בין 2 ל-10 אנשים (תלוי באיזה מסלול הולכים ואם הדבר נעשה באופן סמי-פלילי או חוקי לחלוטין), בכדי לצנזר מידע או להעלים אדם, מבלי שאיש מחוץ לאותו המעגל יהיה מודע לכך. המספר הזה, הוא לכל הדעות קטן מידי ומהווה סכנה לשחיתות או רשלנות, כתוצאה מחוסר ביקורת.

מנגד, המדינה לא מדגימה מיקסום של מאמצים במקרים הללו, שהיא עצמה טוענת שהם מאוד חריגים. אין הסבר ביטחוני מדוע לא יוצג בפני הציבור אחת לשנה דו"ח מספרי, בו נוכל לראות כמה צווי איסור פרסום ניתנו בשמנו. כמה מאלה היו צווים בהם אפילו אסור היה להזכיר את קיום הצו עצמו? כמה משפטים התנהלו בדלתיים סגורות תחת איסור פרסום ומה היה תחום עיסוקם? כמה בקשות לאיסור פרסום הוגשו? כמה מהן מטעם המדינה וגופיה? כמה מהן התקבלו? מה אחוז ההרשעה בדיונים סגורים לעומת דיונים פתוחים? מה ממוצע העונשים בדיונים סגורים לעומת הממוצע בעבירות מקבילות בדיונים פתוחים?

יש המון שאלות שכאלה, שאין בהן אלמנט ביטחוני ויש לציבור זכות, אם לא חובה, לדעת אותן. כל עוד בתי המשפט, השלטון ומוסדותיו, לא ממקסמים בפנינו את הנגשת המידע העקיף, אין סיבה לתת להם דרור לפעול בשמנו תחת הסברי סודיות ממוקדים.

מרביתכם לא יודעים, אבל ישראל היא מדינה נוראית בהקשר של חופש המידע מטעם המדינה. קשה מאוד לאזרח רגיל להוציא מידע (גם כאשר אין בו אלמנט ביטחוני) ולרוב יהיה צורך בגוף תקשורת או ארגון שיתמוך בבקשה ולאחר מכן, המתנה של חודשים או שנים, לקבלה של המידע עצמו (בדרך כלל גם אז הוא יהיה חלקי). כמובן ששנה לאחר מכן, בכדי להשיג את המידע המעודכן, צריך לעבור את כל השרשרת שוב.

מרבית גופי המדינה, רואים בבקשות על בסיס חוק חופש המידע, לא כבעיה של האזרח בהגעה לתוכן, אלא הדרך הלגיטימית בה האזרח צריך להגיע לתוכן מלכתחילה (לעומת אתרים המפרסמים את המידע לכל דורש). תחשבו שיש לכם עסק ולקוח שולח לכם מייל, לאחר שלא מצא את ההסברים למכשיר שקנה מכם, באתר האינטרנט שלכם. אתם כמובן שולחים לו מיד את המידע, בדיוק כפי שעושה המדינה (אם נתעלם מהזמן שלוקח לה). אבל לעומת המדינה, אתם רואים בבעיה של הלקוח, כבעיה שלכם. אתם לא חושבים שהלקוח אמור היה לפנות אליכם בצורה ישירה, בכדי לבקש את המידע (בטח כאשר מדובר על אלפי לקוחות שונים המבקשים שוב ושוב את אותו המידע בכל שנה מחדש). זוהי בדיוק צנזורה של עלות-תועלת.

תראו איך זה נראה בפרשת זיגייר –

התקשורת ניסתה לכתוב ונחסמה, ח"כ ביקש מידע וקיבל תשובה באוויר, "האגודה לזכויות האזרח בישראל" פנתה לבית המשפט ועד שכבר הצליחה להגיע לעליון, גילתה שזיגייר כבר מת. לאחר מכן כשהפרשה כבר מתפוצצת בחו"ל, רק בזכות 3 ח"כים שהשתמשו בחסינות שלהם, בכלל יכולנו לשאול שאלות. וגם אז, ערוץ 10 ו-2 היו צריכים לעתור לבית המשפט שיחשוף את מסקנות חקירת המוות. תראו כמה אנשים וארגונים נדרשו, בארץ ובחו"ל, נדרשו בכדי בכלל לאפשר דיון ציבורי על הנושא. אם אין לך את הכוח והאמצעים לדרוש את המידע, המדינה לא תנגיש אותו מעצמה. בהקשר הזה, היחסים בין המדינה לאזרחיה ולתקשורת, אינם מסתמנים כיחסים של הדדיות, אלא של יריבות על בסיס מידע, שהוא שלנו מלכתחילה. זה כבר אפילו לא נראה לנו מוזר, שהמדינה לא קמה בעצמה, ביום ששודר התחקיר האוסטרלי ואמרה: "תוך 3 ימים יועמדו כל החומרים האפשריים לזכות הציבור".

על כן, ישראל היא לא מדינת חוק, אלא מדינת המינימום הנדרש על ידי החוק; מדינת הלצאת מידי חובה. חקיקה טובה אינה מסתמכת על אנשים טובים. זה נכון שבהינתן מספיק אנשים שאין להם עניין בכיבוד החוק, גם החוק הברור והצודק ביותר, לא יהווה מגננה בידי הפרט. אך זה דבר שני שחקיקה טובה אינה עושה: היא אינה מתייחסת למצב בו באופן בסיסי, איש אינו מכבד אותה. במקרה של הצנזורה בישראל והכוחות המתלווים לה, החקיקה איננה מספקת (גם כאשר אנו מקבלים את הצורך בצנזורה מינימלית ככלי ביטחוני).

ההגנה על האזרח הופקרה בהרבה צורות ובעיקר באופן הבסיסי ביותר: היא בונה על כך שקומץ אנשים יעשו את תפקידם כראוי, בעת שהם נהנים מכוחות מופלגים ונסתרים על האזרח. הסתכלות על הבדיחה שנהיתה מגוף מבקר המדינה, ממחישה כמה השחיתו והמעיטו את כח הביקורת בישראל. הצנזורה יושבת בתוך הגופים המצונזרים. הביקורת (דהיינו העיתונות) הופרטה ונרכשה מחדש ע"י בעלי עניין ובעלי חוסר עניין, בעניין הציבורי. השופטים הם היחידים שעוד שומרים על הכללים ומעצם כך משחקים לתוך ידי המערכת, שכבר מזמן התאימה את הכללים לרצונה.

המדינה שלנו איננה דיקטטורה לבינתיים, אך המגמה כן. היעד שלנו איננו מדינת-צבא, אך על רקע הלמות התופים, אנו צועדים לשם. ושם נולדים אסירי ה-X. במקום בו הגבול המוסרי נמצא בין המותר והנדרש – האסור איננו.

אך כבר היום, כולנו אסירי X חלקיים. סוג הכספת נגזר מסוג המידע שרוצים להסתיר בתוכה. במקרה שלנו, הכספת היא הצנזורה והיקפה ועד כמה שהיא תהפוך אדם ל-X, נגזר ממה שהוא יודע ומהאנשים שאינם רוצים שהמידע יצא. פלסטיני שנרצח מבלי שאיש ידע, הוא ה-X הישראלי המלא. סוכן מוסד שנקבר בבידוד, קרוב לכך. אך גם בנו יש מן האיקסיות. אולי יגיעו למשפחתנו ויאיימו עלינו כשנגלה את ההפרשים במספרי החללים של צה"ל. אולי יסמנו אותנו בהפגנה ואז ברגע פתאומי יקפצו עלינו באלימות ולאחר מכן גם יעמידו אותנו לדין על תקיפת שוטר. אולי פשוט יקימו עיתון, שבו אנחנו לא קיימים, מלבד כבוגדים שבכוונה או בוגדים מרכות ליבם ומוחם.

בשלב הזה יקומו רבים ויעידו כי ישראל אינה חריגה בהקשר הזה. מרבית מדינות העולם המערבי, לוקחות חלק במערך ביון בינלאומי, המובל ע"י האמריקאים וכחלק ממנו, אנשים נחטפים, נעלמים, מעונים ונרצחים. כל יום ארה"ב מחסלת בעזרת מזל"טים 4 אנשים בממוצע. איקסים מוחלטים – בלי בידוד, בלי אישום ובלי משפט. רק טיל משמיים, שהוא שופט ומושבעים. מאפריקה ועד אזורנו, העולם המערבי מנהל מלחמות פרוקסי, בהם האיקסים אפילו לא יודעים שהם איקסים.

אז אני מסכים שאנשים שטוענים שישראל חורגת מהנורמות המערביות, לא מבינים מהן הנרומות המערביות. אבל בו זמנית, הטיעון הזה מסתכם ללא יותר מאשר – "אבל כולם עושים את זה". פעם הנורמות המערביות עירבו יבוא עבדים, קולוניאליזם ישיר, נשים ללא זכויות הצבעה, העסקת ילדים ועוד. העולם לא השתנה בגלל אנשים שאמרו "אבל כולם עושים את זה" וגם לא בגלל אנשים שאמרו ש"אין ברירה" כי הכלכלה מחייבת, כי יש אויבים וכדומה.

ככל שהשלנו מעלינו את המנהגים הללו, כך התחזקנו – בניגוד להפחדות שהטמיעו בנו. הגבולות הבטוחים ביותר של ישראל אינם אלו המצוידים בגדר או בכיפת ברזל, אלא אלו המצוידים בהסכמי שלום. הגבולות המוגנים ביותר של האזרח, אינם אלו המוגנים ע"י חייל או שוטר, אלא אלו המונעים מחייל או שוטר לפגוע באזרח. אבל קשה לנו לזכור את כאבי המחלה שהחלמנו ממנה ועל כן נועדנו לחזור על ההתנהלות שבגללה חלינו.

דמוקרטיות לא נכבשות מבחוץ לעולם – ברגע שכובש חיצוני לוקח שליטה, הדמוקרטיה פשוט בטלה. דמוקרטיות נכבשות מבפנים, ע"י ציבור הולך ומתרחב שלא מסוגל להכיר באמת וציבור הולך ומצטמצם של אנשים הרגישים לשקר. דמוקרטיות נכבשות בכלים דמוקרטים ובבחירת הרוב, לוותר על שלטון הרוב. הם יוותרו חתיכה אחר חתיכה על הדמוקרטיה, בשם הדמוקרטיה. הם יאמרו כי כל ארוע ביטחוני מגלם בתוכו חלק ממכלול נסתר של מלחמה סמויה, אשר מצדיקה את צמצום החירות ובו זמנית יסרבו להכיל את אותו הטיעון בצורה הופכית – כי כל פגיעה בחרויות היא מסוכנת ויש לראות בה כחלק ממכלול נסתר של מלחמה סמויה, אשר מצדיקה את הרחבת החרויות.

זה כמובן לא קורה במכה. הדרך לדיקטטורה רצופה בכוונות טובות להגן על הדמוקרטיה. החורף לא רוצח את הקיץ בפומבי. הוא מכרסם בו דקה אחרי דקה, שעה אחרי שעה, עד שיום אחד הוא פשוט איננו. רק מי שיודע לזהות את החורף בדקה הראשונה שנעלמה משעון הקיץ, ידע לומר כי שם הכל החל. השאר – הם יחכו לחזאי ולהודעה הרשמית: "היום הוא היום הראשון של החורף", הוא יאמר. כאילו שלא באו לפניו אלפי חורפים, כאילו שלא ידענו את בואו עוד באותו משב רוח קריר, שלא חלף בתא בידוד, בו ישב אדם ללא משפט, מתוקף חוק שנאמר כי קיומו הוא אין ברירה, רגע לפני שליבו הפסיק לפעום ועלה ירוק של דמוקרטיה החל מצהיב ונושר, מחל את ששנים רבות לאחר מכן, יכנו חזאי ההווה: "היום הוא היום הראשון של הדיקטטורה בישראל".

אל תשכחו להחזיר את השעון מאה שנים לאחור.

—————————————————————————————————————————–

אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. הפוסט שקראתם מבוסס על שבוע עבודה ברוטו וכ-35 שעות נטו של מחקר, כתיבה ועריכה. אם מצאתם את התוכן ראוי, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם.

תודה רבה ליעל א. ואביתר ק. שעזרו לי בחקירת והבנת הצד המשפטי של כל הנושא.