בועת התשלום של "הארץ": מי צריך צנזורה כשעיתונים חוסמים את עצמם?

הערה: לא הצלחתי להשיג מדליפים מהארץ או מידע פנימי נרחב. על כן יתכן ויש אי דיוקים בפוסט הבא (טווח סטיה של 10-20% לכל היותר) לגבי מידע פנימי שהסקתי בדרכים כאלה ואחרות. מידע מוכח ואיכותי יותר יתקבל בברכה ויתוקן בהתאם.

***

עוד מסמר ננעץ אתמול בארון התקשורת החופשית של ישראל. כמו הרבה מסמרים לפניו, הוא נראה בדיוק הפוך ממה שהוא. האם העיתון היומי שמחולק חינם הוא לא מיקסום של תקשורת חופשית? האם הערוץ שהמדינה הצילה לא משרת את ריבוי אמצעי התקשורת? האם לא ניצל מעריב מסגירה ע"י המכירה למקור ראשון?

התשובה היא כמובן (ועל כולן) – לא. החינמון מעוות את המציאות וחונק את יכולת הקיום של שאר אמצעי התקשורת (שאינם מסתמכים על כיסוי הפסדי ענק ע"י מיליארדר מארה"ב), הערוץ שניצל איבד מכוחו ועיכב תחקירים עד להארכת הזיכיון (בעצם לאחר הבחירות) ומעריב הוא עכשיו עוד מוצר מאותה חברה (גם אם היא עדיפה על הבעלים הקודמים), הנותן אשליה של מגוון, כמו לקנות פנטה או מותג אחר מ-500 המותגים ואלפי המוצרים השונים, שהם כולם בסופו של דבר קוקה-קולה.

כמו הגסיסות הקודמות של אמצעי התקשורת, כך גם במקרה של "הארץ" נדמה לנו כי הישרדותו הטכנית של אמצעי התקשורת, גוברת על האופי והצורה שבה ימשיך להתקיים. אך עד כמה אפשר לרוקן את התקשורת מתפקידה המקורי, לפני שהיא הופכת לצל של עצמה, נישאת ומתקיימת רק על גבם של אלו שמוכנים למחוק את המקצוע, בכדי להשאיר את העבודה?

המסמר החדש בארון התקשורת הישראלית מגיע מ"הארץ", שהחל מהיום נועל את התוכן האינטרנטי שלו, כך שמי שירצה לקרוא אותו, יצטרך לעשות מנוי לפי התמחור הבא:

ממוצע חודשי	סך הכל עלות שנתית	צורת תשלום	סוג מנוי
27 ₪	323.90 ₪	4.90 ₪ לחודש ראשון ובחודש השני תשלום מראש של 319 ₪ ל-11 חודשים שאחריו	שנתי (לנרשמים בחודש הקרוב)
29.65 ₪	355.80 ₪	4.9 ₪ לחודש ראשון ולאחר מכן 31.90 ₪ לכל חודש נוסף	חודשי (לנרשמים בחודש הקרוב)

לאחר חודש המבצע, המחירים יעלו ל-40 בחודש או 400 לשנה מראש. זה מה שקרוי בעולם התוכן הדיגיטלי: "חומת-תשלום".

חומות התשלום מתחלקות לשני סוגים:
חומה קשה – כזאת שמחייבת את הקוראים לשלם בעבור התוכן וקשה עד בלתי אפשרי לעקוף אותה
חומה רכה – כזאת שמחייבת את הקוראים לשלם, אבל יש בה הרבה "פירצות" מתוכננות מראש, כך שיש הרבה דרכים לעקוף אותה בקלות רבה.

בהארץ בחרו בחומה רכה, שיש שתי דרכים ראשיות לעקוף אותה (בהתעלם מפירצות טכנולוגיות של שינוי כתובות מייל או IP וכדומה):

1. אפשר לקרוא בחינם 10 כתבות בחודש, בתמורה לפרטי המייל שלכם. הערה: שיהיה ברור ש"הארץ" לא אוסף את הפרטים שלכם בשביל הכיף האישי שלו, אלא בכדי למקסם רווחים מפרסום, לשלוח לכם מעט ספאם (כפי שהם עושים כבר עכשיו למנויים במהדורה האנגלית) ולמכור מידע אודות הרגלי הקריאה והצריכה שלכם לצד ג' (כל זה גם מופיע בתנאי השימוש של האתר).

2. אפשר לקרוא כתבות חסומות, אם הגעתם אליהן דרך שיתוף בתוך הרשתות החברתיות או דרך חיפוש בגוגל. למרות שכך, ראש חטיבת הדיגיטל בעיתון, ליאור קודנר אומר כי יש להם דרכים לזהות ולחסום משתמשים שמנצלים את "הפירצה" בצורה מוגזמת (לטענתו עוד לא הוגדרה מכסה).

אז מה הטעם בחומה שניתן לעקוף אותה?
בחומה הקשה האתר מפסיד כמעט את כל הקהל שלו. לבינתיים, העיתונים עדיין מסתמכים על רווחים מפרסום ואם אין כניסות לאתר, אין הכנסות מהפרסום. החומה הרכה מאפשרת להרוויח מנויים, מבלי להפסיד מספר גדול מידי של כניסות לאתר. המספר המקובל של מנויים שנדרש להגיע אליו בחומה רכה, בכדי להרוויח יותר מאשר ההפסד על התעבורה החסרה, הוא בין אחוז ל-3% מהתעבורה שהיתה לפני החומה. ואכן, גם בהארץ הסתמכו על המספרים הללו. הבעיה היא שהמספרים הללו, שנולדו בעיתונים כמו הטיימס או הניו-יורק טיימס (NYT) וכדומה, אינם רלוונטים אליהם.

עיתונות לא תאורטית

אחוז הקוראים שמוכנים לעשות מנוי בתשלום, נע סביב ה-1% בעולם הדיגיטלי. בעולם תאורטי, יש אפשרות לכל גוף תקשורת לעבוד במצב הזה, במקביל לפרסום מופחת (באופן יחסי). הבעיה היא שבמציאות יש רף מינימלי, שרק לאחריו אפשר בכלל לחשוב על ליישם את גישת ה-1%.

אם נניח שוק פוטנציאלי של מיליון לקוחות להארץ (שוק מופרך למדי שאין להם בכלל), הרי ש-1% משקף כ- 10,000 מנויים. ב-40 שקל לחודש, מדובר על תוספת של 400 אלף ש"ח בחודש. האם זה מה שיציל את העיתון? בכדי לגלות את זה צריך לחפור קצת במעשים של משפחת שוקן (הבעלים של 'קבוצת הארץ').

'קבוצת הארץ' היא חברה פרטית ועל כן לא חלה עליה חובת דיווח וקשה מאוד לגלות מידע פיננסי אודותיה. אבל בעזרת חפירות ברשת ועזרתם של קוראי הבלוג, בכל זאת מצאתי קצת מידע. נתחיל עם כתבה של אביב הורוביץ מלפני כחודשיים וחצי:

מתוך הטור "מי נגד מי" של אביב הורוביץ מה-13.12.2012

גילוי נאות קטנטן: אינני חושף משלמים לבלוג, אך הועבר בעבר תשלום אחד לאישתון מהמעגל הבכיר ביותר בקבוצת הארץ. הסכום היה משמעותי בקנה המידה של הבלוג הקטנטן הזה (350 ש"ח). כידוע, אישתון לא מפרסם תודות ולא מספק הגנה ישירה או עקיפה למשלמים ו\או לאינטרסים שלהם.

אז משפחת שוקן משכה 40 מיליון שקל "דמי ניהול" בחמש השנים האחרונות. אם כל כך קריטיים 400 אלף השקלים לחודש, שמצפים בהארץ להרוויח מהמנויים הדיגטלים, מדוע משכה המשפחה מעל ל-40 מיליון שקל ב-5 השנים האחרונות, המשקפים כ-666 אלף ש"ח בחודש? אולי לא במקרה המספרים הללו קרובים והעיתון מבקש את עזרתנו עתה?

עקב העלטה ששמה המשפחה על הכלכלה שמאחורי העיתון, אינני יכול לעשות יותר מספקולציות. אך זהו נוהל שהתרגלנו אליו בשוק הקפיטליסטי המערבי – בונוסים ומשכורות עתק בהנהלה, לצד "הפסדים", פיטורים וקיצוצים בצד העובדים. זהו נוהל פסול בפני עצמו, אך בוודאי שהוא פסול וציני, כאשר הוא מגיע לצד בקשה מהקוראים להשתתף בנטל, אשר יתכן שכובדו או לפחות חלקו, אינו משקל המדפסות והעיתונאים, אלא הבתים, המכוניות וחשבונות הבנק, של קומץ העשירים שמעליהם (ב-2008, בגל הקיצוצים הראשון בהארץ, התעקשה משפחת שוקן לקצץ במערכת ולא בהנהלה. זאת בניגוד לדעתם של השותפים האחרים בקבוצה).

כמה הרוויחה משפחת שוקן לאורך השנים? בתקופה שהעיתונות היתה בשיאה ומודעות של  20 מילים עלו מאות שקלים, מישהו זוכר שעיתוני הארץ רופדו בשטרות לטובת הקוראים, או שמערכת היחסים בינינו היא חד כיוונית? האם תמשכו מיליונים בגאות  ותבואו כפושטי יד לעובדיכם וקוראיכם, בזמנים של שפל (מבלי להוכיח את השפל ומבלי להתייחס לדלתא שבין "תור הזהב" לזמנים המודרנים)?

גישושים באפלה

בתוך החשכה הפיננסית של קבוצת הארץ, ניסיתי להבין בעזרת כמה קוראים, כמה מכניסים בהארץ מפרסום ברשת כרגע. לא אתעלל בכם עם יותר מידי חישובים, אבל לפי מספר הצפיות בדפים באתר הארץ (כ-25 מיליון בחודש), כפול מספר הפרסומות בכל דף (כ-10 בבדיקה שעשיתי), כפול המחיר שלוקחים לאלף צפיות בהארץ (1.5-2 דולר לפי דיווחים שקיבלתי), יוצא כי הארץ מרוויחים כ-1.5 מיליון שקל בחודש מפרסום באתרם. בהקשר הזה, חשוב לזכור שכשהארץ יוצאים עם פרסומות שכאלה:

זה ממש לא אומר שאתם לא משלמים או לא שילמתם עד כה בעבור התוכן. זה מזכיר לי כשאריק ברמן שר: "בדירת שני חדרים במרכז תל אביב ב-522 דולר לחודש, כמובן ההורים, עם הרוב הם עוזרים, לך זה עולה רק בשלווה ובחופש." אז כולנו ילדי השמאל של משפחת שוקן, אך אל תספרו לנו שזה היה בחינם עד כה. שילמנו מחיר בהזנייתנו והזניית החברה שלנו. ולא רק מחיר נפשי ופילוסופי – הרי כפי שאתם מתמחרים את הפרסום בהתאם לעלויות שלכם, כך גם המפרסמים מתמחרים את מוצריהם בהתאם לעלויות שלהם – שבתוכן המחיר ששילמו לכם. כך שלמעשה אנו משלמים את מחיר הפירסום במס עקיף, בכל מוצר שאנחנו קונים. מה הלאה? תגידו לי שגם 'ישראל היום' הוא באמת חינמון נטול מחיר?

אז הבה נסכים שאני לא אומר שאתר האינטרנט של הארץ, היה עד כה המקבילה של 'ישראל היום' בדפוס, רק כי הוא חולק בחינם ואתם לא תאמרו שאני לא שילמתי על העיתון שלכם, רק בגלל שהיה בין הארנק שלי לחשבון הבנק שלכם מתווך.

האם בהארץ מתכננים לצמצם את מהדורת הדפוס לסופי השבוע?

היות ועניין המנויים הוא לא דרמטי מבחינה פיננסית, צריך להסתכל עליו בקונטקסט של כל מה שקורה בשנים האחרונות בהארץ ולנסות לראות אם יש כאן מגמה כלשהי; האם בהארץ מתכוונים לצמצם דרמטית את המהדורה היומית המודפסת או אולי אפילו לסגור את הבסטה?

אז אנחנו כבר יודעים שהמשפחה משכה 40 מיליון שקל מקבוצת הארץ, ב-5 השנים האחרונות. בסוף 2006 מוכרת משפחת שוקן 20-25% מהקבוצה לדומונט-שאוברג. ב-2010 היא מוכרת חלק ניכר מהמניות שלה ב'וואלה!' ל'בזק בינלאומי'. ב-2011 מכרה המשפחה עוד 20% לאוניד נבזלין ונשארה עם 55-60% מהקבוצה בלבד.

מזה חודשים משפחת שוקן מנהלת משא ומתן עם "ישראל היום", שמעוניין לקנות את בית הדפוס שלהם (עד עכשיו 'ישראל היום' השתמש בשרותי הדפוס של 'הארץ' בהיקף של כ-80-100 מיליון שקל בשנה, המשקפים – על פי שולי רווח בענף הדפוס – בין 5 ל-15 מיליון שקל רווח). אחרי שפלירטטו ב'ישראל היום' עם כל רעיון ופרטנר אפשרי – כנראה בכדי להוריד את המחיר המבוקש של הארץ – ואחרי שכשל שלדון אדלסון ברכישת בית הדפוס של מעריב בסוף אוקטובר, נותר לו לבחור בין דפוס 'הארץ' לבין הקמה של בית דפוס חדש משלו. כנראה שיעדיף אדלסון לרכוש את הקיים (במיוחד כשהעיתון כבר מודפס שם) וכנראה שכך גם מעדיפים בהארץ, אחרת לא היו משוחחים עימו מלכתחילה.

נוסף על כך הם מנסים למכור את כל הבניין בשוקן בו יושבת המערכת בכ-30 מיליון ש"ח. נחבר את הכל:

הגורם	הסכום
מכירת 40% מהקבוצה	250-280 מיליון שקל
משיכת כספים מהקבוצה לטובת המשפחה	מעל ל-40 מיליון שקל
מכירת מניות בוואלה!	89 מיליון שקל
סך הכל עד כה	379-409 מיליון שקל
מכירה עתידית – בית הדפוס	100 מיליון
מכירה עתידית – הבניין בשוקן	30 מיליון
סך הכל (עתידי)	509-539 מיליון שקל

יש שתי אפשרויות למכירות ומשיכות בסדר גודל הזה (מדובר על בין 54 ל-77 אחוזים משווי הקבוצה שהומרו לכסף נזיל) :

1. כיסוי הפסדים – לפי גרסא זאת משפחת שוקן פשוט היתה חייבת למכור ותהיה חייבת להמשיך למכור נכסים בכדי שהעיתון ישרוד. אך אם באמת העיתון צריך 400 מיליון שקל בשביל לכסות הפסדים ולהמשיך להתקיים, מדוע משכה המשפחה לפחות 40 מיליון לכיסה?
המרחק בין ה-400 מיליון שקל הללו, לבין המעבר למנויים דיגיטלים, בכדי להכניס עוד 4-5 מיליון שקל בשנה,  הוא כל כך עצום, עד כי לא סביר שיש קשר בין השניים. למעשה, עמוס שוקן אומר בעצמו בראיון לקובי מידן, כי אם ישראל היום יפסיק להדפיס דרכם (הפסד של 5-15 מיליון בשנה), זה עדיין לא יפריע לעיתון לתפקד. הפסד של 5-15 מיליון לא מפריע כשהוא מישראל היום, אבל הפסד של 5 מיליון הוא דרמטי כשהוא מצד הקוראים?

אם אכן בהפסדים מדובר (והיו דיבורים בעבר על חובות גדולים מאוד לבנקים), הרי שהם גדולים מידי מכדי להיות מיוחסים לירידה בתפוצה או בהכנסות מפירסום. אם בהפסדים מדובר, הרי שלא העיתון או העיתונאים חתומים עליהם, אלא החלטות עסקיות כאלה ואחרות. גם אם כרגע העיתון לא רווחי, המצוקה  והעומס עליו, אינם נובעים מחצי מיליון או מיליון שקל בחודש. אם זה מה שחסר וזה מה שדעך בעשור האחרון, הרי שההפסדים היו צריכים להיות לא יותר מ-120 מיליון שקל (מיליון בחודש X עשר שנים).

2. סגירת\צמצום העסק – או במילים אחרות: הכספים נמשכו, למטרות רווח של המשפחה. אני לא מכיר אותם אישית, אך צריך לזכור שזה לא עיתון שמאלני מבחינה כלכלית (או לפחות הוא לא היה כזה) ובעליו נותרו ימניים בתפישה הכלכלית שלהם:

כמו כן, ראוי לציין כדוגמה למשנה הכלכלית של עמוס שוקן (מעבר לכך שהשכלתו היא בכלכלה ומנהל עסקים וחיבורו לעיתונות – לפחות המקורי – הוא תוצר של נפוטיזם ולא שליחות), כי הוא מהמובילים – אם לא החתום – על המעבר של העיתונות מהסכמים קיבוציים לחוזים אישיים, שהותירו את מרבית העיתונאים חסרי כוח מול הבעלים והמו"לים. הרבה לפני שהחלה השחיקה בשכר העיתונאים בגלל האינטרנט והירידה בפרסום, החלה שחיקה עקב הסרת הגנת ההתאגדות. ההפסדים של משפחת שוקן עקב קבוצת הארץ (אם ישנם) הם צרות של עשירים, בעוד שלעובדים תחתיהם מדובר על קריסה של ממש. מרביתם לא ירשו אימפריה והפכו בהנפת מטה קסם למנכ"לים של עיתון בגיל 28.

כאמור, אלו ספקולציות לגבי ההתנהלות של משפחת שוקן עד כה, אך אינני יכול לומר בוודאות מה כוונותיהם (בעיקר כי הם לא מוכנים לחשוף כוונות אלו או את הנתונים הפיננסים של העסק). נחזור לחומת התשלום…

כמו באמריקה

הני-יורק טיימס (NYT), שכולם אוהבים להציג אותו כדוגמה להצלחת מודל החומה הרכה, מפורסם במדינה של 315 מיליון אנשים ובשפה שדוברים בה בין חצי מיליארד למיליארד אנשים בעולם. 'הארץ' מוגבל למדינה עם 8 מיליון אנשים ולשפה שדובריה לא חוצים את ה-10 מיליון בכל העולם. אפילו אם ניתן להארץ 2% מנויים (מתוך התעבורה הנוכחית באתר), שזה יותר משיש ל-NYT, הרי שלא נחצה את קו ה-15 אלף.

למעשה, המחשבה של הארץ כי הם יכולים להפעיל מודל שעובד בהצלחה ב-NYT, משולה פחות או יותר לאדם שיש לו קיוסק ברעננה וחושב שהוא יכול לייצר רווח על פי המודל של וולמארט. קנה המידה הוא פשוט מסחרר:

יחס (בעיגול)	הארץ	NYT
פי 5-12	לא הצלחתי לברר במדויק. כנראה 100-200.	1150	עיתונאים
פי 3-7.5	1000-2500 [מקור] יותר סביר שזה לכיוון ה-1000	7500	סך הכל עובדים
פי 32	50 אלף לכל היותר (חישבתי את התפוצה לפי התפוצה של מעריב שנעה סביב 100 אלף עותקים ולפי סקרי TGI לתפוצה שבהם להארץ כמחצית התפוצה של מעריב)	1,600,000	תפוצה בדפוס בימי חול
פי 32	לא ידוע. נניח יחס דומה עם הניו יורק טיימס ונקבל עליה של 25% משאר ימות השבוע שמשקפת מקסימום של 12.5 אלף עותקים נוספים (סך הכל 62.5 אלף עותקים)	2,000,000	תפוצה בדפוס בשבת\ראשון
פי 21-27	לא ידוע. בתחילת 2007 הצהירו על כ-60 אלף ומאז היתה ירידה דרמטית. ניתן להניח בין 30 ל-40 אלף.	820,000	מנויים בדפוס
פי 28-56	עוד לא החל. סביר להניח בין 10 ל-20 אלף לכל היותר.	566,000	מנויים אונליין
פי 31-34	24.5 מיליון	בארה"ב בלבד 550-600 מיליון [מקור]. 40% מהתעבורה מגיעה מחוץ לארה"ב ולכן בין 770 ל-840 מיליון.	צפיות בעמודים באתר הראשי לחודש
פי 69	610,000	כ-30 מיליון בארה"ב בלבד. 40% מהתעבורה מגיעה מחוץ לארה"ב ולכן כ-42 מיליון.	משתמשים יחודיים בחודש
פי 26	1	26	בתי דפוס
פי 55 לפחות	כמעט בלתי אפשרי למצוא מחוץ לת”א למעט מהדורות הסופ”ש. לכל היותר מאות נקודות מכירה קבועות.	55,000	נקודות מכירה קבועות
פי 23	116,000	2,700,000	עוקבים בפייסבוק
פי 17	700 מיליון שקל (לפי שווי החברה על פי עסקת ליאוניד נבזלין)	3.2 ביליון דולר	שווי כולל

המספרים בטבלה אינם כירורגים, אך היקפם לא דורש שיהיו, בכדי להסיק מסקנות סבירות. הדבר שחשוב לשים לב אליו, הוא ההפרש בין היחסים בין שתי השורות הראשונות לבין המשך הטבלה (שזה בעצם ההפרש בין מספר העובדים – שזו ההוצאה הגדולה ביותר – לבין התפוצה של העיתון – שממנה נגזר הרווח של העיתון). יחס המועסקים בין הארץ ל-NYT הוא 6.9 בממוצע (ל-NYT יש פי 6.9 עובדים מלהארץ). אבל כנגד זה, שאר הטבלה מציגה את יחס החשיפה והחוסן של ה-NYT לעומת הארץ (נקודות מכירה, מנויים, שווי כולל, עוקבים, מבקרים באתר וכולי) והוא פי 35 בממוצע.

זה אומר שבמודל החומה הרכה של ה-NYT, 'הארץ' עדיין צריך פי 8 חשיפה מהמצב הנוכחי שלו או לצמצם כ-80% מהמצבה האנושית שלו (לו המודל היה דיגיטל בלבד), בכדי שהחומה הרכה תוכל להכניס לו רווחים מעבר להפסדי הפירסום שלצידה. אזכיר שהחומה הרכה של הארץ נוקשה יותר מזאת של ה-NYT, כך שבעוד שה-NYT איבד כ-15-20% מהתעבורה באתר בעקבות החומה, סביר שבהארץ יאבדו 25-30% מתהעבורה (שזה כמובן אומר גם 25-30% מההכנסות מפרסום, שזה 400-500 אלף שקל בחודש).

זאת מבלי שהזכרנו שהמנוי של ה-NYT עולה בין 20 ל-35 דולר ל-4 שבועות, שזה בין פי 3 לפי 5 מהמחיר של הארץ, שזה כבר אומר שכשה-NYT אומרים שמספיק להם 1-2% בכדי לפעול, זה אומר שהארץ צריך לפחות 3-4% (לא עליתי מעבר לכך, עקב התייחסות לחיסכון בעלות השכר של הישראלים לעומת האמריקאים).

חשוב גם להבין שהמודל של ה-NYT הוכנס על גבי עיתון מרוויח כאמצעי בלימה ולא על גבי עיתון מפסיד (כפי שטוענים בהארץ), כאמצעי חילוץ. החומה הרכה לא מציגה ב-NYT מספרים אסטרונומים עד כה, אלא עוזרת לייצב את ההפסדים מהירידה במחירי הפרסום ואת הירידה בתפוצת הדפוס. שתי הירידות הללו הן בלתי נמנעות בשלב הזה – גם ל-NYT וגם להארץ.

עוד תלמד לתת, לתת…

החוק בקביעת חוזק חומת התשלום (כמה קשה יהיה לעבור אותה מבלי לשלם), אומר שככל שהתוכן שלך יחודי יותר, כך אתה יכול להקשיח יותר את החומה ואנשים עדיין יהיו חייבים או ירצו לשלם בעבורו. אם נתעלם מהניסוח וצורת הכתיבה ולא נתלהב רק מעצם כך שבעיתון אחד אמרו "המצב" ובהארץ יאמרו "הכיבוש", הרי שהתוכן ברוב העיתונים בישראל, אינו יחודי. אפילו ה-NYT בעצמו אינו יחודי מספיק בשביל חומה קשה, שהיא בעצם מערכת הגביה הכי ישירה שאומרת: "אתה רוצה את התוכן שלי? תשלם!"

התפקיד של חומה רכה, הוא לא לייצר מערכת גבייה על המוצר, אלא לייצר מערכת תרומות ראשית ולצידה מערכת גביה על בורות טכנולוגית או עצלנות. הימים הקרובים הם הימים של "מערכת התרומות". בימים הקרובים כל מי שיצטרף כמנוי דיגיטלי, יהיו רק אנשים שכבר היה להם מנוי בדפוס (ואז מגיע להם מנוי דיגטלי חינם) וכאלה שרוצים "לעזור" להארץ ולא רואים את עמוס שוקן מול עיניהם, אלא העיתונאי החרוץ שעמל בשבילם ובשביל שכר שנותנים רק לאנשים שאינם מוכשרים מספיק לתפקידם, או אשר רואים בתפקידם שליחות אשר השכר הוא רק נלווה לה.

אלו הם אנשי שמאל בעיקר ואפילו אנשי תקשורת אחרים ואם אתם במעגלי הפייסבוק הנכונים, תראו אותם מכריזים בקול תרועה: "עשיתי מנוי!" – זאת עוד לפני שנתקלו בכלל בחומה. למעשה, החומה בעבורם יכלה להיות מוחלפת בבקשה של הארץ לתשלום מבחירה (כפי שנהוג בבלוג הזה). הדבר הזה גם בא לידי ביטוי במכתב של עמוס שוקן, מו"ל העיתון, לקוראי הארץ:

"העסקה של רכישת מנוי אינה רק התקשרות מסחרית. זו גם השקעה חשובה בעתידה של עיתונות איכותית בישראל. עיתונות עצמאית שרואה לנגד עיניה אך ורק את האינטרס הציבורי כפי שהיא מבינה אותו בתום לב, ובמקרה של "הארץ", גם עיתונות שמקדמת בישראל ערכים חברתיים, תרבותיים, דמוקרטיים וליברליים ומגינה עליהם ככל יכולתה.

סביב "הארץ" נוצרה קהילה פעילה ותוססת בזירות הדיגיטליות, שאנו מחשיבים מאוד כשותפה לדרך וכגורם שמשפיע על כיווני ההתפתחות של העיתון. השינוי שאנו מודיעים עליו כאן הוא צעד אבולוציוני נוסף בהבטחת קיומה וחיזוקה של מערכת היחסים הזאת."

למעשה 'הארץ' פונה אלינו לא כקליינטים, אלא כ"שותפים לדרך" ועל כן כשותפים פיננסים או תורמים אידיאולוגים. האמת? לגיטימי. כנראה שגם הבלוג הצנוע הזה יצטרך בקרוב לפנות לקוראיו לעזרה (אך במודל שונה מזה שמציעים בהארץ). אבל כאשר גוף בסדר גודל הזה – במיוחד גוף שמחזיק עיתון כמו דה-מרקר שנלחם במדינה ובחברות לחשוף דו"חות פיננסים – מבקש את עזרתנו או את השותפות שלנו, מדוע הוא אינו רואה לנכון לחשוף בפנינו את המצב הכלכלי הנוכחי? לא רק בפנינו, אלא אפילו מרבית עובדי הארץ – המפוטרים באיטיות ושכרם מקוצץ בהדרגה בשנים האחרונות – אינם יודעים לומר כמעט כלום על הכנסות הקבוצה, הוצאותיה, רווחים, הפסדים.

למעשה זה על בסיס אמונה בלבד, שאנו נדרשים "לבוא לקראת" הארץ ולהאמין כי המנוי שלנו הוא חלק ממודל הישרדותי ולא חלק ממודל למקסום רווחים או פיצוי על הרפתקאות פיננסיות. ניקח דוגמה (שהיא כן פומבית) וננסה להסיק ממעריב, שהוא בערך פי 2 בתפוצתו מהארץ (נכון לזמן ממנו נלקחו הנתונים). על כל הפסדיו, שילם מעריב למנכ"ל שלו כ-2 מיליון שקל בשנה, לסמנכ"ל מיליון ולעורך הראשי כמיליון וחצי ש"ח. מדובר על שכר של 100 עד 150 אלף שקל בחודש וכמותם אני בטוח שהיו עוד כמה עשרות בכירים שהשתכרו משכורות מגוחכות עם בונוסים והטבות ללא פרופורציות. כל זאת תוך כדי הפסדים עצומים.

כמובן שאני חושב שיש צורך בעיתונות טובה ושראוי שעיתונאים ישתכרו באופן הוגן. אך מבלי שחושפים בפנינו בקבוצת הארץ את הנתונים הפיננסים, כיצד אני אמור לדעת אם המנוי שלי מוסיף עוד 20,000 ש"ח לבעלים או עוד 200 שקל רוחבית? מדוע לא ניתנה לדוגמה התחייבות מצד העיתון לסטנדרט כלשהו לצד המודל החדש? התחייבות שדמי המנוי שלי לא יהפכו לבונוס סוף שנה של אדם שגם ככה מרוויח 6 ספרות בחודש? התחייבות לא לפטר עיתונאים, בהינתן מספר מנויים כלשהו? התחייבות לתחקיר עומק אחד כל שבועיים? הם אפילו לא מגלים לנו אם הם מפסידים או "מפסידים". מה ההבדל?

מפסידים- כשעלות הייצור של מוצר, גבוהה מההכנסות ממנו.
"מפסידים"- כשהרווחים מהמוצר לא מספקים את הבעלים, בעלי מניות והמנהלים הבכירים.

ב-30 שנים האחרונות, יותר ויותר מפעלים וחברות נסגרים, לא כי הם מפסידים, אלא כי הם "מפסידים". גם הרבה מהדברים שמספרים לנו על קיצוצים עקב "משבר בענף התקשורת", הם בעצם קיצוצים עקב משבר בענף הפיננסים שמאחורי ענף התקשורת.

נקודת האמצע הזאת, בה פונים אלינו כ"שותפים" אך משאירים אותנו בעלטה, מזכירה לי את ביבי כשהוא מדבר על "להדק את החגורה", כאיזה מהלך פטריוטי הנדרש מן האזרחים, בעודו מסתיר מהם את תקציב המדינה והשימוש שיעשה בכספים שנדרשים מהם.

חומת ההפרדה

עד כה דיברנו על האנשים שיעברו את החומה, בצורה כזאת או אחרת. לא נראה שמבחינת המספרים, אלו יצדיקו פיננסית את המעבר לחומת התשלום, אבל לא רק הכסף הוא העניין פה.

התפקיד הראשי של התקשורת, זה שעמוס שוקן חוזר עליו רבות בראיונותיו, הוא לבקר את השלטון: "כלב השמירה של הדמוקרטיה". רק ששוקן (כמו רבים בשמאל), בהתאם לתפישת השוק החופשי שלו, חושב שמספיק שהדבר יתקיים ומאותה נקודה ואילך, זה תלוי בפרט ובציבור להחליט האם להשתמש במידע הזה או לא, כאשר הוא הולך לקלפי או להפגנה הבאה.

בעולם מושלם, זה גם נכון. במציאות, זה לא מספיק לשים שלט באיזו פינת רחוב ולצפות שהדמוקרטיה תפיץ בעצמה את הבשורה. התפישה הזאת הורגת את השמאל האידיאליסטי מזה שנים ארוכות. תוך אמונה כי לאמת יש כנפים, הסכים השמאל לקצוץ לה את הרגליים. והיא נותרה חסרת מעוף, גוררת את גופה הגדום על הקרקע, נעה בעיקר בחוגים הסגורים של השמאל.

ועתה בא 'הארץ' וסוגר הלאה את השורות. מהמקום הזה נולד הרעיון של חומת התשלום בעיתונות, או כפי שאמר עמוס שוקן ל'גלובס': "העיתונים לא ימשיכו להתקיים אם הקוראים לא ישתתפו בעלויות". אך האם הדבר אשר ימשיך להתקיים לאחר מכן, עדיין יהיה עיתון?

העיתונים מתוגמלים לפי כמות החשיפה לפרסומות באתר שלהם, שנגזרת כמובן ממספר האנשים שנכנסים לצפות. העורך של הדיילי מייל הבריטי, שעקף לאחרונה את ה-NYT ולקח את המקום הראשון בעולם לעיתון מקוון, מסביר את הדרך בה עשו זאת, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: "אנו פשוט כותבים חדשות שאנשים רוצים לקרוא".

וזאת בדיוק הסכנה ב"עיתונות" שכזאת – היא מובילה את הבעלים והמנהלים, לייצר רווח שתוצר הלוואי שלו זה עיתונות, לעומת המצב התקין בו מייצרים עיתונות, שתוצר הלוואי שלה זה רווח. כשמוסיפים לזה את חולשתם של העיתונאים, הרי שהעיתונאים שנשארים, הם אלה שמסוגלים לספק את הרצון של הבעלים לרווח – רווח אשר תלוי ברצון של הקוראים, לקרוא תוכן שהם מתחברים אליו.

בסופו של המעגל הזה של רצון לספק את הקורא ורצון לספק את המו"ל, נותרים – כצפוי – רק המסופקים. אך מה הטעם בביקורת שאינה פונה אל המבוקרים? בגוף מבקר, הלקוח לא תמיד צודק – לא הלקוח שאוהב אותו ולא הלקוח ששונא אותו. ביקורת עומדת בסתירה לסיפוק הלקוח. זאת כמובן מלבד כאשר אתה דואג לצמצם את מאגר הלקוחות שלך, כך שהם אינם מכילים את המבוקרים. הפירצות הקיימות בחומה של הארץ, הן לא כאלה שאנשי ימין ישקיעו מאמץ בשביל לעקוף אותן. זה נכון שאפשר להגיע דרך שיתופים ברשת, אך למרות אשליית הרשתות, התוכן נע בתוך מעגלים וקליקות סגורות למדי ולכן לא יהיה לאנשים שאינם במעגלים הללו, את הלינק הנדרש מלכתחילה. כך מקצינים ב"הארץ" את מגמת צימצום החשיפה של התקשורת האיכותית בישראל. הם הופכים את השמאלניות למוצר, בעוד המרכז האינטרנטי יהפוך לחינמון (הימין כבר מזמן חינמון). חומת תשלום על הארץ, היא להרבה ישראלים פשוט לינק ששולח אותם למעריב, ידיעות וישראל היום – מרכז וימינה משם.

מי ישאר מן העבר השני של חומת התשלום?

ימנים – שאמנם נהנו לקרוא ביקורת בכדי לתקוף אותה (וגם לזה יש ערך בדמוקרטיה), אך לא מספיק בכדי לשלם עליה; אנשי מרכז (ואני יודע שרבים בשמאל לא מאמינים בקיומם, אבל הגיע הזמן לפתוח את העיניים ולהריח את הקלפי) – שמצאו נקודות חיבור, אך אם זה עולה כסף, ימצאו דרכם לעיתונות מרכז-ימין שמקבלת אותם בהפרשים אידיאולוגים לא מספיק מהותיים, אל מול הצורך בתשלום; השכבות החלשות והמיעוטים – אשר חלקם עדיין היו קוראים תוכן איכותי, לו ידם היתה משגת.

ומי ישאר?

השמאל ועוד שמאל ובלוגרים של שמאל ואנשי תקשורת של שמאל ואורגיה ענקית של שמאלנים שפשוט מתמוגגים מכמה שזה מצויין שיש להם עיתון משלהם שמדווח על האמת.

ב"הארץ" מנסים לטעון כי המעבר לחומת התשלום הוא לצורך הישרדות ושמתוך הישרדות זאת, תמשיך העבודה העיתונאית ועל כן האמצעי לא יש ישבש את המטרה. אך המטרה היא לא חשיפה בלבד. "אם עץ נופל ביער  ואף אחד לא שומע, האם השמיע צליל?", שואלת הפילוסופיה דרך ג'ורג' ברקלי. אך זוהי שאלה קיומית מידי ואבסטרקטית מידי לסוגייתנו. זו הצורה בה אנשים רוצים להצדיק פעולות כמו חומת התשלום של הארץ – דרך שימוש בכלים של הכל או כלום, אשר אין בינן ובין המציאות הרבה במשותף. השאלה היא: אם נכרת עץ ביער וכל שלצידו הוא כתב הארץ, שיספר זאת לקומץ קוראי הארץ, אשר הניחו מראש כי נכרת עץ ביער, האם יש משמעות לכך שנשמעה נפילתו?

ישנם מודלים אחרים לעיתונות איכותית (אך צנועה), אך הם לא בתחום הפוסט הזה. בכל מקרה, גם מכונית ללא צמיגים זה מודל כלכלי, השאלה היא האם היא עדיין "מכונית", אם צריך לגרור אותה בכדי להגיע ליעד?

כמובן שזה משקל כבד להטיל על 'הארץ' הקטן, אבל מעריב וידיעות של היום, אינם העיתונים שהיו לפני 20 שנה והתמרכזותם הותירה את הארץ כחייל היחיד מטעם השמאל בעיתונות. ומעכשיו, בגלל שיקולים פיננסים (על פניו), הוא פוחת מתפקידו כעיתון המחצין מידע והופך למגזין סגור, אשר לא משרת את השמאל, אלא את השמאלנים.
(על החשיבות של היקף החשיפה – ולא רק עצם החשיפה – כתבתי כאן).

סוף דבר:

בין 50 ל-60% מהישראלים קוראים עיתונים. כ-6.5% מאלה קוראים את הארץ. זה אומר שרק 3.6% מהישראלים קוראים הארץ. משנה לשנה המספר הזה קטן. במקום להלחם על הפצת האמת הסבירה ברבים, הארץ והשמאל איתו, החליט להילחם על קיום של איזה לפיד של אמת אבסולוטית. לפיד שמועבר במעגלים השמאלנים של הרשתות החברתיות ושאורו אינו מאיר דרך להמונים, אלא מחמם את אלו שבחרו לעמוד לצידו מלכתחילה. וזהו בעצם.

לא נעמיד חינמון שמאל-מרכז ולא עיתון ברוסית או ערבית. לא נילחם על הניצחון, אלא הקיום בלבד. לא נציע לקוראינו מנוי בהתנדבות ונאמר להם כי הם לא משלמים בכדי לחצות חומה אשר הונחה לפניהם, אלא בכדי לאפשר לאחרים לחצות חומה של חינמונים וצהובונים, אשר נערמו עד כי לא נראית האמת מעברם. לא נזכור את זעקותינו על ביבי והבידוד המדיני, עת נצעד אל תוך בידוד אידיאולוגי. לא נאבק על ישראל, אלא על השמאל – כאילו שלאחד יש קיום ללא השני.

כחולי רוח, אנו מתחזקים את חומת הגטו שאליו הוכנסו, תולים עליה תמונות וקוראים לאזור הכלוא בה בית. וממפלה למפלה – מאיבוד השלטון, דרך איבוד התקשורת ועד איבוד הפרנסה – אנחנו שם בכדי לעזור לקרב את החומה אל בתינו המושכרים. ועכשיו גם במרחב הוירטואלי, הגיע הזמן לסגת אל המובלעות ולבנות עוד חומה אחת בינינו לבין מדינתנו. שנאמר כבר בתורה: צדק צדק תיסוג, למען תחיה וירשת את "הארץ".

ובתוך הגטו שמחה רבה וגאווה של אנשים שנקטעה ידם, אך יש שביעות רצון מכמה עדינה היא הצלקת. מגישים ביקורת סבירה ושואפים להיות מבקרי המדינה, מתעלמים לחלוטין מהעובדה כי מוסד מבקר המדינה כבר מזמן שם את שיניו הנשכניות בכוס על השידה ונראה שגם אלו נגנבו. ולא אכפת לנו שאין לנו שיניים ואף אחד לא מבין מה אנחנו אומרים. העיקר שאנחנו, ה-3.6% שקוראים הארץ והקומץ מאלה שיבחרו לשלם – העיקר שאנחנו צודקים. כי התפקיד של העיתונות הוא לחשוף את האמת. זה שאף אחד לא ישמע אותה? זה כבר לא משנה.

אנחנו שם בלימוזינה המאיצה מהכיכר שעוד לא קיבלה את שם הנוסע הגוסס שלצידנו. אנחנו שם כדי ללחוש לו באוזן רגעים לפני שהוא נקטף סופית על ידי הכדורים שחוררו את גופו, כי הוא צדק; כי צדקנו כולנו. וכי זה מה שחשוב באמת. "מה?", אנחנו שואלים ומנסים להבין את מילמוליו האחרונים. משהו לא ברור מתגלגל מפיו. אוסלו משהו. שלום משהו. אל דאגה, חבר. הסוד שמור איתנו ואנחנו, השמאל, ניקח אותו לקבר.

—————————————————————————————————————————–
ב-5.3.2013, עמוס שוקן ענה אונליין באתר הארץ, על שאלות מהקוראים בנוגע לחומת התשלום והתייחס במידה מסויימת גם לטענות מהפוסט.

אישתון הוא בלוג הנעזר בתשלומים מבחירה של קוראיו ("נעזר" כמו ש'ישראל היום' "נעזרים" בשלדון אדלסון). בפוסט שקראתם הושקעו כ-40 שעות של מחקר, כתיבה ועריכה. אם מצאתם את התוכן ראוי, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם.