הנצחה על חשבון המונצחים: הסיפור על ניצול השואה שניצח את הנאצים, אך לא הצליח לנצח את יד ושם

השנה היא 1941. הנאצים בדיוק סיימו להסב את מבצר טרזין והעיירה שסביבו – טרזיינשטט – לגטו שכ-90% מהיהודים שיאכלסו אותו, לא ישרדו עד תום מלחמת העולם השניה. טרזין שימש כבית כלא לפני כן ובתוכו שתי המלחמות הנוראות של אותה המאה נושקות לרגע. עד 1918 הוחזק בכלא טרזין גברילו פרינציפ, שהתנקש ביורש העצר האוסטרו-הונגרי, פרנץ פרדיננד ב-1914. התנקשות שתוביל להכרזת מלחמה של אוסטרו-הונגריה על סרביה ותחל את מלחמת העולם הראשונה.

17 מיליון ההרוגים של מלחמת העולם הראשונה לא הספיקו לאנושות והחלטנו לשבור את ההישג הקודם שלנו במלחמה חדשה. האנושות המשמידה היא אותה האנושות הדומעת ועל כן היא יודעת ולמודה מניסיון העבר, כי הרצח עדיף שיוסתר. כמובן שלא באמת ניתן להסתיר אותו (לפחות לא בהיקפים שכאלה), אך הסיבה שהאנושות גם דומעת וגם משמידה, היא בעיקר בגלל שהאנושות גם אדישה וצבועה. על כן, האנושות לא צריכה הצגה מוצלחת במיוחד בכדי לבחור שלא לראות ולא להתערב בעוולות הנעשות על ידי חלק מחבריה. גטו טרזין היה אותה הצגה כושלת שבה אמנים יהודים ניגנו ציירו וכתבו; גטו חריג שנועד להיות חלון הצצה לעולם הרוצה להשתיק את נקיפות מצפונו; עולם שצריך מצגת שווא כלשהי, בכדי לצאת ידי חובה. אפילו הצלב האדום ביקר בגטו, לאחר ששמועות החלו להשמע בעולם, לגבי משהו מוזר – "מחנות השמדה". אבל אילו מחנות? הנה לפניכם: הכל פה שמח. אנשים בבתי קפה, נגנים בכל מקום. אולי תרצו לראות קצת תאטרון? או שהתאטרון שלפניכם מספק אתכם?

"מספק", אמר הצלב האדום. "מספק", אמר העולם. אם רק השמדת מיעוטים היתה מטרת הגרמנים (ולא כיבוש העולם), היתה האנושות מסופקת מאותו תאטרון בובות, עם החוטים הנמשכים על ידי ההנהגה הנאצית. אבל התאבון הגרמני לכיבוש עבר כל גבול (תרתי משמע) והעולם, על הדרך ובלית ברירה, סיים את השואה – תוצר לוואי מוסרי, של חברה שהמוסר ממנה והלאה.

אך בתוך אותו חופש-כלוא, אותו גטואטרון, התאפשר ליהודים גם ליצור (בסתר) מעבר לשנדרש לצורך מצגת השווא. בין אותם היוצרים, היה הצייר אריך ליכטבלאו-לסקלי.

אריך ליכטבלאו-לסקלי

אריך ליכטבלאו-לסקלי

הקריקטורות שלו התפרסמו דוקא בגלל שהציג בהן מציאות שואה אשר אינה שואתית במובן שאנו חושבים עליו ולעיתים אפילו מבודחת. נוסף על כך, הם מרתקים כי הם כאן, למרות שאריך גזר אותם לחתיכות עוד בגטו. אבל אתן לביתו, מירה לסקלי-אורן, להסביר זאת (מתוך ראיון קצר לחדשות 2 מ-2011):

עד כאן זהו החלק של הבעיות שגרמו הנאצים למשפחת ליכטבלאו-לסקלי; הסיפור על אדם שהצליח להוציא את ציוריו מהנאצים. מכאן והלאה, זהו הסיפור על המשפחה שלא מצליחה להוציא את אותם הציורים, מ"יד ושם".

***

לפני כחודשיים וחצי פנתה אלי שירה מייקין, סטודנטית לקולנוע המביימת סרט אנימציה, המבוסס על ציוריו של ניצול שואה בשם אריך ליכטבלאו-לסקלי. כחלק מאותו הסרט, נפגשה עם ביתו של אריך – מירה – שסיפרה לה על כך שחלק מאותם ציורים שהצליחו לחלץ מטרזין, הם לא מצליחים לחלץ מהארכיון של יד ושם. היות ואני מקבל הרבה מאוד בקשות לתחקירים ואנשים שמספרים לי עוולות כאלו ואחרות ללא הוכחות, ביקשתי ממנה שתיקח מצלמה ותביא את הסיפור היישר ממירה. ערכתי את אותו סיפור לכדי "ראיון" (ואני מתנצל מראש על העריכה הגרועה – זה לא התחום שלי):

גם אחרי שצפיתי בוידאו של מירה, עדיין התקשיתי להאמין שיד ושם – מרכז השואה בישראל – מחזיקים שלא כדין ציורים של ניצול שואה וסירבו לתת אותם לניצול עד שנפטר, לאישתו (שגם היא ניצולה) עד שהיא נפטרה ועתה גם לבת שלהם. זו התנהלות שכמעט ולא מתקבלת על הדעת.

אז החלטתי לבדוק את הדוגמה שנציג יד ושם עצמו השתמש בה בפגישה עם מירה ובנה, כשהבהיר להם שאם אוקראינה לא הצליחה לקבל בחזרה את הציורים שלהם, בטח שאיזה אמא ובן לא יצליחו. ואכן, הסיפור הוא אמיתי.

ב-2001 מתגלים מספר ציורי קיר של הסופר היהודי-פולני, ברונו שולץ. שלושה חודשים לאחר מכן, בזמן שמתנהלים דיונים על הדרך לשמרם ו\או להעבירם למוזיאון, הם נעלמים. שש שנים לאחר העלמותם ולאחר חקירות רבות, הסתבר שיד ושם שלחו נציג מטעמם העוסק ברכישת יצירות אמנות מתקופת השואה, לבעלי הדירה בה התגלו הציורים. הנציג הצליח לשכנע את בעלי הדירה למכור את הציורים תמורת סכום לא ידוע – כל זאת מאחורי הגב של כל המדינות והמעורבים בדבר. לאחר מכן הוברחו הציורים בדרך לא דרך לישראל ונקברו, כמו ציוריו של אריך, בארכיון יד ושם. התנהלות שאולי מתאימה למוסד או ל-CIA באיזה ניסיון למנוע פיגוע, אך לא לארגון הנצחה, המנסה לשים ידיו על אומנות שאינה שלו.

באוקראינה דרשו את הציורים שנגנבו בחזרה – "נגנבו" כי הציורים כמובן לא היו של בעלי הדירה למסור מלכתחילה וביד ושם ידעו זאת ולכן פעלו בסתרים. כמו שנאמר למירה בפגישה, יד ושם ציפצפו עליהם, גם כאשר כל הסיפור התפוצץ בתקשורת, הפך לתקרית דיפלומטית בין המדינות וצייר את ישראל ויד ושם, כביריונים שאינם מכבדים את החוק.

***

אז הבנתי שמה שמירה מתארת אינו דמיוני, כפי שחשבתי בהתחלה. נראה כי יד ושם אכן רואים עצמם רשאים לפעול בנוגע לאמנות מתקופת השואה, כאילו היתה שלהם. אך עדיין היה ברור לי ההבדל שבין גניבה מאוקראינה, לבין גניבה מניצולי שואה ישראליים. אז נמשיך לבדוק…

בגלויות וברישומים של יד ושם, מופיע תחת הציורים של אריך הכיתוב: 'תרומת גברת עליזה ש"ק'. עליזה ובעלה זאב ש"ק, גם הם ניצולים מטרזין ושניהם אכן עסקו בין השאר, באיסוף אומנות שואה לצורך מספר מוסדות בארץ ובחו"ל. על פי האתר של "הקרן להנצחת זכר חללי גטו טרזין", הסיפור של עליזה וזאב שק, דומה למדי לסיפור של אריך ואלזה ליכטבלאו-לסקלי:

עליזה שק

אם כן, על פי יד ושם, הציורים נאספו בזמן השואה וחולצו מהגטו על ידי זאב ש"ק ולאחר מכן נמסרו על ידי אשתו ליד ושם. זו טענה שנראית סבירה לאור העובדה שהם היו, לרוע מזלם, במקום הנכון ובזמן הנכון. "הגנב הזה", האיש שתיאר אריך למירה (בראיון למעלה), הוא לגרסתו זאב ש"ק, אשר ביקש להשאיל את הציורים ומאז לא שב (לצורך הפוסט הזה ומתוקף כך שאיש מהמעורבים אינו בחיים, אנו נניח שלא היתה כוונת זדון). העובדה כי הם כולם ניצולי שואה מאותו המחנה וכי הציורים הגיעו ליד ושם, אולי גרמו לאריך ואלזה שלא ממש לפעול להשבתם (זאת בנוסף לאופיים העניו, שתיארה מירה בראיון) וכך הסיפור נגרר במשך שנים ארוכות.

חשוב לציין כי זו לא הגרסא של מירה או ילדיה, אשר אין לנו דרך לבדוק עם הוריה ז"ל. היות ונעשו סרטים דוקומנטרים על הזוג ליכטבלאו-לסקלי (תוכלו לצפות בהם בתחתית הפוסט), יש בידינו את עדותם לגבי איך צוירו, נגזרו, הוסתרו ולבסוף חולצו על ידם אותם הציורים של אריך.

1976

מכתב התשובה מע"וד דוד שמרון מטעם יד ושם

ב-2009 שולח הנכד, עו"ד רני אורן, מכתב ל'יד ושם' בשם סבתו,  בו הוא מבקש מהם להשיב לה את ציורי בעלה, היות והם נתרמו ללא רשות על ידי עליזה ש"ק, לאחר שהושאלו לבעלה. יד ושם השיבו לו (המכתב שמימין), כי הציורים נתרמו כדין ע"י זאב ש"ק, בשנת 1976. בנוסף נטען במכתב, כי אנשי יד ושם נפגשו ב-2002 עם אריך ואלזה ואלו הסכימו כי הציורים ישארו ביד ושם ורק שורת הקרדיט תשתנה ל: "תרומת האמן באמצעות זאב שק".

ניתן לראות בשינוי הקרדיט הזה, כי בכל מקרה היו חילוקי דעות, גם על פי גרסאת יד ושם. ההתכתבות ממשיכה ויד ושם מסבירים במכתב נוסף, כי אריך מסר את הציורים לזאב בעודו בגטו טרזין ב-1942 לערך:

"זכות הקניין ביצירות נתונה אם כן, ליד ושם. היא היתה בתחילה כמובן של סבך ז"ל, ואולם משהיצירות הועברו על ידיו, עוד בימי חייו, אין הן חלק מעיזבונו ואינן שייכות עוד לסבתך".

קשה להבין את האטימות הזאת, הנתלית – ללא ראיות – על דינים ותקנות, שצריך אדם לבוש מלציינם במעמד שכזה. גם אם נניח שהסיפור הוא אכן כפי שמתארים ביד ושם, אזי שהם מתעקשים להחזיק ציורים שניתנו לזאב, כאשר הוא ואריך שבויים בגטו, מיועדים למוות וחרדים להתפס עם אומנותם. האם זה חוזה מחייב? ואם היה זה חוזה, היות ואותו אדם ואישתו כבר אינם בחיים, ולעומת זאת אלזה ליכטבלאו-לסקלי עודנה בחיים – האם זה לא משחרר את יד ושם מאיזה חוזה שהיה לא היה, בין שני אנשים בתופת העולם, שכנראה לא בדיוק חתמו על העברת בעלות בנוכחות נוטריון כשהציורים החליפו ידיים, אי שם בגטו טרזין בתחילת שנות ה-40? האם מישהו ביד ושם נכח באותו מעמד מופרך מיסודו? אם אכן קיבלו יד ושם את הציורים מהזוג ש"ק, אשר ידעו מי האמן, מדוע זה היו הציורים קבורים בארכיון? מדוע לא ידעו ביד ושם מי האמן? אם ידעו, מדוע לא פנו אליו וביקשו את רשותו במעמד התרומה המקורית (היש סוכנות יותר מיודעת בעולם למצב חייהם של ניצולי שואה ומיקומם, מאשר יד ושם)?

למרות כל זאת, יד ושם דבקו בגירסתם וסירבו להחזיר את הציורים. באוגוסט 2010, אלזה ליכטבלאו-לסקלי הלכה לעולמה, מבלי שזכתה להשיב את ציורי בעלה לחיקה.

***

פניתי ל'יד ושם' עם השאלות שהועלו כאן ובנוסף שאלות עקרוניות, בכדי להבין האם ישנו נוהל בדיקה ופניה לאמנים, כאשר עבודות שלהם מגיעות ליד ושם? האם יש עוד עבודות יתומות בארכיונים שלהם? ביקשתי גם לראות את הניירת המקורית המאשרת, כי הציורים נתרמו ב-1976 ע"י עליזה ש"ק ואת האישורים שהם טוענים שנתנו אריך ואלזה בזמנו ליד ושם. לבסוף שאלתי, אם אין בידם את כל הניירת המתבקשת, מדוע לא להחזיר למשפחה הנותרת את הציורים, על פי כל דין – חוקי או מוסרי? האם זו לא ירושתם הטבעית?

לא בכל מקום תוכלו לקבל תגובות אטומות ומתעלמות כמו אלו שאתה מקבל כשאתה פונה לאירגונים גדולים ומוסדות מדינה:

"אישתון שלום,
הנושא מוכר היטב ביד ושם. התקיימה בזמנו פגישה בין בת האמן ובנה עם הגורמים המוסמכים באגף המוזיאונים והגיעו לכלל הסכמה. יד ושם אינו רואה צורך לפתוח את הדיון בשנית.

בברכה,
אהוד אמיר
רכז פניות הציבור"

את התגובה הלקונית הזאת, שלחתי למירה והנה תגובתה לדברים:

"פגישה אכן התקיימה. לא הושגה שום הסכמה. ההסכמה היחידה שהייתה מתקבלת על ידינו היא להחזרת הציורים. הציורים הגיעו ליד ושם ללא ידיעת הוריי בעת שהיו עדיין בחיים, מאחורי גבם וללא הסכמתם בעיזבונו של אדם שקיבל אותם בהשאלה לשבוע ולא החזירם."

***

חלומות על ארץ ישראל - 1943

"חלומות על ארץ ישראל" – אריך ליכטבלאו-לסקלי – 1943

אדם חולם על מדינה בעודו מוקף בגדרות תיל – מהות החופש ותמצית הסיפור של לידתה של ישראל נמצאים כאן, בציורו של אריך – "חלומות על ארץ ישראל". מדינה בה יהודים יהיו מוגנים וחופשיים. מדינה בה יחבקו את אותם אנשים ששרדו את השואה. מדינה בה ינציחו את האמנות שנולדה בתופת – אך לא בניגוד לרצונם של אותם אמנים ומשפחותיהם; לא הנצחה על חשבון המונצחים.

החיבוק שלנו הסתבר קריר, כמו הדירות הבלתי מחוממות בהן אנו משכנים חלק מהניצולים. הבנקים שלנו הסתירו כספי ניצולים (ואולי עדיין מסתירים). עורכי דין שלנו גנבו מהם. המדינה שלנו יורקת להם (ולהרבה מאזרחינו המבוגרים) בפנים, שוב ושוב. האם גם כאן, במוסדות ההנצחה שלנו, עלינו לחטוא להם? וכיצד אנו מצפים שמדינות העולם יכבדו את החוק והצו המוסרי של השבת רכוש גנוב לניצולים וילדיהם, אם אנו עצמנו לא עושים זאת?

מירה אמרה לי כי למרות שנפגעה עמוקות מהתנהלות יד ושם, היא תהיה מוכנה (תחת חוזה השאלה ברור) לשקול להשאיל ליד ושם את הציורים שישיבו למשפחתה, לצורך תצוגה ראויה אם לתקופה ארוכה ואם כהשאלה חוזרת סביב יום השואה. למעשה, זה היה רצונו של אביה שהציורים יוצגו ויראו – לא שיהיו קבורים בארכיון יד ושם.

אז אולי תסכים המשפחה להציג את הציורים ביד ושם. אולי במקום אחר. ואולי בכלל לא. בשביל זה צריך לשאול אותם; לבקש. כי אם אנו לא מבקשים את רשותם של ניצולינו ומתחבאים מאחורי עורכי-דין וטכניות חסרת רגש, הרי שאנו חוזרים לטרזין, לאותו גטואטרון הנועד להיות חלון הצצה, למציאות אשר איננה ואשר האמנים והאמנות הנצפים בתוכו, אינם ביטוי של דרור, אלא מסך עשן על פני כלא של חפים מפשע, שרצונם לא הובא בחשבון.

כמו אז, כמו באותה התופת, קל מאוד לראות מעבר למסך העשן הזה. אנו רק צריכים להחליט:

האם נשוב כמו הצלב האדום ונאמר "מספק… הכל בסדר כאן, כי הציורים ביד ושם ויד ושם אמרו שזה בסדר", או שנעמיק מעבר למה שנוח וקל, אל מה שנדרש, אל מה שמחויב… ונשיב את הציורים לבעליהם הראויים.

—————————————————————————————————————————–

אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. בפוסט שקראתם הושקעו כ-50 שעות של מחקר, כתיבה, עריכה ועריכת וידאו. אם מצאתם את התוכן ראוי, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם.

—————————————————————————————————————————–

סרטים נוספים על אריך ואלזה ליכטבלאו-לסקלי:

"הכי קרוב לאמת" – בקיץ 2010, מירה לסקלי-אורן, ביתם של אריך ואלזה ליכטבלאו-לסקלי, הגיעה לטרזין עם בניה, טל, רני ואמיר, בכדי לחפש אחר המקום בו החביא אריך את ציוריו במהלך השואה (לא מצאתי כתוביות לחלקים הקצרים שאינם בעברית):

"מעבר לדמעות"  – עוסק בהומור כמנגנון הגנה וכנשק רוחני שסייע לאסירי המחנות בשואה, לשרוד:

(הסרטון הוסר לבקשת הבמאית)

אריך ואלזה ליכטבלאו-לסקלי

אריך ואלזה ליכטבלאו-לסקלי

פוסט זה פורסם בקטגוריה גזענות, חדשות, פלילים, שואה, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

62 תגובות על הנצחה על חשבון המונצחים: הסיפור על ניצול השואה שניצח את הנאצים, אך לא הצליח לנצח את יד ושם

  1. MouthHole הגיב:

    איכסה פיכסה.

    מחשבה מדאיגה- אם הכתבה הזו הייתה מתפרסמת בטלוויזיה אז כניראה שהציורים היו חוזרים לבעליהם.
    האין משהו מהתקשורת שיפרסם כתבה חשובה זו?

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      אנחנו מקווים שהבלוג יהווה פלטפורמה ומישהו יפיץ את זה הלאה. אני כמובן לא אדרוש תשלום או קרדיט – רק שידווחו.

      אהבתי

      • MouthHole הגיב:

        קרדיט זה חשוב (שלא יקראו לזה לפי מקורות זרים או משהו גם אחר).

        וכן, רק שידווחו!

        אהבתי

      • רום אל הגיב:

        אישטון ,

        אתה יכול להסביר לי , מי זה אותו מישהו ? האם האתר הזה לגבי דידך , משהו אינטרנטי מחתרתי ? לא אמון לא אמור להפיץ ? אתה כותב לעצמך בלבד ? ולמי שבאקראי נכנס להגיב אם לאיו ?

        אתה חושב מעבר לאופק ? אתה רק מתחזק אתר ? למה לפי דעתך לא תתחרה בטלויזיה או ברדיו ? אתה לא יכול ? כך סוגלת ? כך הדברים אמורים להיות ? כולה אינטרנט ?

        אתה יכול להסביר לי ( ואני לא מביע דיעה , אלא מנסה להבין הראש או הבק מיינד בהתבטאות זו …… )

        תודה

        אהבתי

        • Eishton הגיב:

          זה עניין פוקנציונלי של כמות נחשפים – לא הערה לגבי איכות.

          אהבתי

          • רום אל הגיב:

            הבנתי אותך ………

            אם רק היית חושק , אני לא יודע אם אתה חושק , היית יכול להעצים בטירוף התפוצה של האתר וכמות הנחשפים אליו . אם היית חושב כמובן שזה משרת את תכלית העשיה שלך . לדעתי ממש כן !!

            אין שום סיבה לחשוב , שלרדיו וטלויזיה , יש יתרון מובנה על מדיות מבוזרות . נהפוך הוא !! למדיות מבוזרות יש פוטנציאל עצום , ויתרונות עצומים הרבה יותר . לא אכנס כאן לסיבוכים מטורפים .

            אם חשקה נפשך , אתה יכול להתייעץ , יש מומחים בתחום . אני עצמי הייתי יכול לייעץ לך ללא שום תמורה , אם תחשוק ותחשוב פעם .

            תודה ………

            אהבתי

  2. גד השדה הגיב:

    אמא שלי, רות לבית ברמן ז"ל, שרדה את טרזין, יחד עם סבי וסבתי. ציוריה כילדה, נמצאים כיום במוזיאון בפראג. הכתבה מעוררת מחשבה, שאולי יש לי זכות לקבל את הציורים האלה חזרה.
    וביום השואה הזה, ישבתי וניסיתי להבין איך זה קרה שהם היו בין המעטים ששרדו שם. וכתבתי על זה כאן:
    http://theshingimel.wordpress.com/2013/04/07/shoa/

    אהבתי

  3. חיים הגיב:

    השואה שייכת למדינת ישראל, ולגוף שמטעמה: יד ושם. מדינת ישראל ירשה את השואה בדין ולכן בבעלותה כל הקניין הרוחני והפיזי של השואה, לרבות המילה שואה עצמה, השוואתה של השואה לאירועים אחרים והשימוש בה לצרכים פוליטיים, מסחריים ואחרים.

    אהבתי

  4. ע.פ הגיב:

    מדוע המשפחה לא תובעת את יד ושם בבית משפט? האטימות של המוסד הזה כלפי הניצולים מחייבת שמערכת אטומה כמו בית משפט תעשה להם דין ותעמיד אותם במקום.

    אהבתי

  5. רום אל הגיב:

    שלום אישטון …..

    תודה על מובאות מרתקות …….

    אני פשוט המום , ולא מצליח להבין מה פרקטי או ציני פה . הואיל ואני שוחה בכגון דא , אז הנה טרחתי קמעא , ליבת החוק : כך סעיף 4 , זכות חוק יוצרים , תשס"ח 2007 :

    5. זכות יוצרים ביצירה כאמור בסעיף 4 לא תחול על כל אחד מאלה, ואולם על דרך ביטוים תחול זכות היוצרים:
    (1) רעיון;
    (2) תהליך ושיטת ביצוע;
    (3) מושג מתמטי;
    (4) עובדה או נתון;
    (5) חדשות היום.

    משמע , רעיון פרופר ( לכאורה אבל סיבוך …..) , או עובדה או נתון , וחדשות היום , אינם מושאים לשום זכות יוצרים . כך גם בפקודה המנדטורית אגב ( מועצת המלך , 1911 ) אשר הוחלפה בחוק הנוכחי .

    מכאן ברור , שהשואה הינה עובדה או חדשה מחדשות היום נניח ( לצורך אבסטרקטי ) . ואף אדם , כולל המדינה אין לו שום זכות בשום צורה עליה . לא פיסי , לא רוחני .

    תודה ……

    אהבתי

    • סימון בוליבאר הגיב:

      לא הבנתי אם אתה ציני או רציני, אז רק למקרה שאתה רציני.. :) לא מדובר בזכות יוצרים על השואה אלא בזכות בעלות ביצירת אמנות. היצירה הפיזית – תמונה, פסל או שרטוט אדריכלי למשל – איננה קניין רוחני אלא קניין רגיל לחלוטין, כמו בית, צמיד או אופניים. זכות יוצרים היתה רלוונטית אם היה מדובר בהעתק של היצירה הזאת.

      אהבתי

      • רום אל הגיב:

        תודה על התגובה סימון …….

        זה חשוב סימון ?? אם אני רציני ? ציני ? זחיח ?? מה זה חשוב ??

        טרחתי והבאתי את הוראות החוק ממש , לא מצאת לנכון בכלל להתיחס אליהם . אפילו כך , קצת חוש , קצת התחברות , קצת טקט .

        אדם מביא לך הוראות חוק , ומצטט אותן . נו…….נראה לך שהוא ציני ? הוא הרי מבהיר נקודה .

        אפילו כך סימון , אני הרי מגיב על חיים אחד , מגיב מעלי , שהתיחס ישירות לאפשרות שהשואה ( האבסטרקט ) הינה מושא לזכות יוצרים ( בציניות או לאיו ) .

        למה אומר זאת אני – אתה משוכנע שאין על השואה שום זכות יוצרים ושום דבר , בלתי כי אם על היצירות הפיזיות .

        אם כך , הרי זה בדיוק הענין , לא טרחת להציץ בהוראות החוק . שכן , אם היית מציץ , היית יכול להקשות ולשאול –

        השואה זה נתון ? השואה זה עובדה ? לא קודם כל אירוע היסטורי ? אז קודם כל אירוע היסטורי , אחר כך עובדה או נתון . אין לזה שום משמעות ? אם אין נניח – והשואה הינה נתון / עובדה ממילא –

        אזי בשביל מה המחוקק מחריג זכות יוצרים על ידי הסדר שלילי לגבי עובדה / או נתון , יכול היה לא לחוקק כלום , ומובן מאליו , ששואה כעובדה / נתון לכאורה , אין עליה שום זכות יוצרים .

        עיניך הרואות , זה לא קשור כלל אם זה פיזי או אם לאיו הרי ,לא שאין משמעות לפיזי אם לאיו , אבל בניתוח הוראות החוק , הענין שונה לחלוטין .

        רוצה אנאלוגיה שתבאר כמה הנושא חמקמק , והאינטואיציה בעייתית , בבקשה –

        יש לי 5 לקוחות , שצורכים חלב עמיד של תנובה . 5 לקוחות , כולל שם , טלפון , כתובת . על 5 יש זכות יוצרים ( על עצם הרישום והמידע ) ? לא לכאורה !! על 50 ? בעיה ? על 50 אלף ?

        סיפור לגמרי אחר , ועם 50 אלף ערוכים בספר , עם כותרים , וחיתוכים , והפניות , ועיצוב והערות וכו…. כאן –

        יש כבר זכויות יוצרים .

        תאמין לי סימון , הייתה פעם תוכנית בטלויזיה ( לא יודע בן כמה אתה ) – בועז קלי קלות קראו לה ……הלוואי וכך זה גם היה בחיים . התוכנית בכל אופן , ירדה מזמן ……..

        תודה …….

        אהבתי

  6. ilanko הגיב:

    מחכים שכולם ימותו, שישאר המותג "שואה" שעלות המוצר תהיה נמוכה עם חיי מדף ארוכים ואם אפשר למקסם רווחים מה טוב.

    אהבתי

  7. Zak הגיב:

    שמע – הציור של.אריך.פשוט יפהפה ומרגש, הוא הביא אותי לסף דמעות. רק העובדה שציור כזה קבור בארכיון ולא מוצג לקהל הרחב היא עוול נוראי.

    אהבתי

  8. A הגיב:

    אחת הרשומות היותר טובות שלך מבחינת איכות הכתיבה עצמה. הנושא עצמו וסיקורו חשובים וראויים מאין כמוהם (על אחת כמה וכמה בזמן זה של השנה). אנשים צריכים לדעת שהמציאות של ניצולי השואה ובני משפחותיהם אינם מתקרבים (לרוב) למה שהמדינה מנסה לצייר במצגיה הרשמיים – בכל היבט שהוא.

    אהבתי

  9. ציפי הגיב:

    הפוסט שלך חשוב אבל בנוסף להתקוממות על הסיפור, רציתי להגיד תודה גם על "מעבר לדמעות". ידעתי שמשהו כזה קיים ואני מודה לך שעזרת לי למצוא אותו.

    אהבתי

  10. hedva galili smolinsky הגיב:

    שלום לך איש יקר. אני במאית הסרט "מעבר לדמעות". במקרה הגעתי לבלוג הזה. מעבר להערכתי הרבה לעובדה שאתה מפרסם את הסיפור הזה. אני לא מבינה את השימוש והעלאת הסרט שלי ללא רשות. נדהמתי לגלות דרכך שגם בחדשות ערוץ 2 הם עשו שימוש בקטעים מתוך הסרט ללא רשותי כמובן וללא קרדיט של במאי . אני מבקשת שתסיר את הסרט שלי מהאתר . כמו כן, יתכן ואשקול לעשות כתבה על הסיפור ב"יומן " ערוץ 1 בו אני עובדת ככתבת.
    בברכה
    חדוה גלילי סמולינסקי

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      הוידאו לא "אצלי".הוא ביוטיוב ואני רק משתף אותו כפי שיכול לעשות כל אדם. בכל מקרה אני רואה שהוא נעשה "פרטי" ביוטיוב, אז אני מניח שכבר פנית אל מי שהעלה אותו, כך שגם ככה אי אפשר לראות פה כלום.

      לטעמי חבל שאת מסירה אותו מהרשת, אבל זו זכותך. אם תרצי קישור למשפחה בקשר לכתבה דברי איתי.

      אהבתי

      • hedva galili smolinsky הגיב:

        הי אישתון. אני לא יודעת אם שמת לב, אבל בחדשות ערוץ 2 , הם הציגו קטעים מתוך הסרט ללא קרדיט.
        האמת היא שזה ממש מקומם. אני בטוחה שאתה מבין את זה. אנחנו היוצרים, עושים את העבודה שלנו מתוך אהבה וכן, בתחושה של שליחות. ובדרך כלל אלה שנמנעים מלתת קרדיט על עבודה של אחרים, נלחמים עבור הקרדיט של עצמם. זה מקומם. אני שמחה שהעלית את הסיפור של אריך לסקלי. כל כך עצוב לי ששני בני הזוג המדהימים האלה הלכו לעולמם. אני ראייתי אותו כאשר כבר בקושי דיבר. אבל כל מילה שלו היתה בסלע.השקט והמבט שלו היו חזקים מכל. את מירה כמובן שאני מכירה. אני אשקול לעשות כתבה ליומן וכמובן אודיע לך על כך. (מי אתה? …)

        אהבתי

        • Eishton הגיב:

          אם ערוץ 2 השתמשו ללא קרדיט, זה אכן לא לגיטימי. אני לא חושב שיש עניין של זכויות יוצרים עקב כך שהסרטון קצר מאוד (אני לא זוכר את הגדרות הזמן וכדומה, אבל מותר לדגום דברים שכאלה. גם הסרט השני בפוסט – הכי קרוב לאמת – דגם את אותו הקטע… אבלך שם נתנו קרדיט), אבל קרדיט מגיע.

          בכל מקרה אני לא ערוץ 2 ואני לא רואה סיבה שהסרט ישב אצלך בבית על מדף סתם כך. איפה אנשים אמורים לצפות בו אם לא ברשת? פעם בכמה שנים אולי לראות אותו במקרה ביום השואה? עברו שנים מצאת הסרט. זה לא שהוא הולך לאקרנים או לשידור באיזה ערוץ בקרוב ועתה אנשים לא ישלמו בכדי לראותו, בגלל שהוא ברשת. אז אני לא מבין את הטעם בהורדה שלו.

          אני אישתון.

          אהבתי

      • רום אל הגיב:

        אישטון שלום ,

        ראה , אני לא רוצה להתערב בקונפליקט שלך עם אותה כתבת מכובדת . לא ענין שלי . אתה בעל הבלוג , וההצגה כולה שלך , אני סתם אורח פה .

        אבל , הייתי מיעץ לך בקטנה , להציץ בהוראות החוק ( חוק זכות יוצרים תשס"ח 2007 , אעביר לך אותו אם תרצה ) , ולראות כך ( אבל רק בעינך שלך ,לא מתוך מה שאני אומר לך כאן כמובן …….) :

        ישנה דוקטרינה שנקראת " טיפול הוגן " ביצירה . על פי אותה דוקטרינה , אתה בסך הכל מבקר את היצירה לשם תכליות מעין חינוכיות . חובתך הינה רק לשמר מה שנקרא " הזכות המוסרית " של יוצר , שהיצירה לא תיפגם , לא יושמט דבר מה וכאילו , או שהקרדיט השם של המחבר יוזכר .

        ראה בעצמך ………..

        אהבתי

        • Eishton הגיב:

          כמו שאמרתי כבר, הסרטון לא "אצלי". הוא היה ביוטיוב והוא הוסר. אני בכל מקרה לא הייתי מודאג לעורי. אני מפרסם פה בגלוי דברים בניגוד לחוק זכויות יוצרים, כאשר אני חושב שיש להם ערך ומזמין באופן חופשי את היוצרים לתבוע אותי. אני חושב שטועה הבמאית במקרה הזה, כשהיא מבקשת לקבור את סרטה בעצם, אבל זו זכותה. לי אין צורך פונקציונלי בסרט לצורך הפוסט כרגע ואם היה לי, לא הייתי מתחשב ברצונה מפאת החשיבות של העזרה בהשבת הציורים אל מול זכויות היוצרים התאורטיות של היוצר ("תאורטיות" לא כי הן אינן, אלא כי במקרה הזה, לא נוספת לפגיעה – שכאמור אפשר להתווכח על עצם היותה, כי אני עושה זאת שלא למטרות רווח ובאופן שעונה על כמה מהקרטריונים המתירים – אלמנט כלכלי). אני לא מאמין בזכותו של אדם לקבור מידע – אפילו אם הוא זה שיצר אותו (כמובן בכפוף לטעם טוב וחוקי פרטיות וכדומה).

          אהבתי

          • רום אל הגיב:

            אוקיי אישטון …..

            חייב לציין שהפתעת אותי מאוד . אתה לא חושש לעורך !! לא אכפת לך שאתה מפר זכות יוצרים !!( במקרה זה אתה לא מפר , אבל בעיקרון ……. ) .

            אוקיי, חשבתי דווקא אחרת , אם זוהי פילוסופיה מובנית אצלך , ואתה מוכן להתמודד עם תוצאות אפשריות . בסדר !!

            לא נותר לי אלא להתפעל מאומץ ליבך , ודבקותך במטרה ……..

            תודה

            אהבתי

          • hedva galili smolinsky הגיב:

            מדובר בסרט ולא ב"סרטון".

            אהבתי

          • Eishton הגיב:

            עמך הסליחה. מינוחי יוטיוב. לא היתה כוונה להוריד מערכו.

            אהבתי

  11. דני אורבך הגיב:

    שני דברים:

    קודם כל, לדעתי ההצגה שלך של ה"עולם" ותגובתו בשואה אינה הוגנת בלשון המעטה, ואני אומר את זה בתור מישהו שחקר את התקופה הזאת לא מעט שנים. ראשית כל, אתה מדבר עם ידע בדיעבד. אף אחד לא ידע ולא היה יכול לשער את קיום השואה והיקפה ב-1941, אפילו בעיתונות בארץ ישראל (!) לא האמינו לדיווחים עד שלב מאוחר מאד. הדברים התחילו להיות ברורים רק ב-1944, וגם אז לא בהיקף מלא. בעלות הברית כן עזרו ליהודים, בניגוד למיתוס של "העולם שתק" – הם למשל לחצו על הונגריה להפסיק את הטרנספורטים, וכמובן שסייעו לשארית הפלטה. אני חושב שהרבה ניצולי שואה לא היו עימנו היום ללא הטיפול הרפואי והמזון שהם קיבלו מהצבא האמריקאי, למשל – וגם מהצבא האדום. התוכנית להפצצת אושוויץ, מקרה שחקרתי באופן אישי, נפסלה רק לאחר שהסתבר שהיא אינה סבירה מבחינה צבאית. האמריקאים חששו במיוחד שיהודים ייהרגו בהפצצה במספר גדול, ואז הנאצים יקבלו אליבי מושלם לטבוח את כל יושבי המחנה ועוד לומר שהאמריקאים עשו את זה. העולם הוא לא שחור מבחינה מוסרית כפי שאתה מציג אותו – הוא אפור, ויש בו הרבה יותר מחמישים גוונים של אפור.

    שנית, יד ושם הוא בהחלט מוסד אטום וגם אני נתקלתי בזה באופן אישי במגעי עם מחלקת חסידי אומות העולם. ניסיתי בזמנו לקדם את עניינו של לוחם התנגדות גרמני שהציל מאות (!) יהודים במהלך המלחמה, ומשיקולים פוליטיים כאלו ואחרים נתקלתי בקיר אטום.

    באופן דומה מאד להתנהלות שאתה מתאר כאן, יד ושם מתנהל כמו מועדון פרטי שלא חייב דין וחשבון לאף אחד מחוץ לשורותיו. למחלקת חסידי אומות העולם, למשל, יש ארבעה קריטריונים ידועים להכרה (הציל יהודים, הציל ממניעים לא חומריים, סיכן את עצמו, לא ביצע פשעי מלחמה אחרים). הם לא עומדים בקריטריונים הפומביים האלה: אנשים שלא עמדו בקריטריונים קיבלו את התואר, אנשים שכן עמדו בקריטריונים לא קיבלו את התואר. גרוע מכך – הועדה הקובעת אינה מפרסמת את דיוניה, אי אפשר להופיע בפניה והכל שרוי במין ערפל בירוקרטי. המוסד הזה צריך רפורמה מעמיקה מאד.

    וכמובן שהמקרה שפרסמת מרגיז ומזעזע.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      אף אחד לא הציג את העולם כשחור ולא אמרתי שאף אחד לא עשה כלום. כתבתי שבנקודות מסוימות הרבה מאוד אנשים עשו בחירה מודעת להאמין כי "לא קורה שם כלום" או "זה לא יכול להיות". מילת המפתח היא להאמין, למרות שבאו אליהם ידיעות על הנושא. לסובב את הראש אל מול רצח ברור, זה הרבה יותר קשה. לסובב את הראש מול טענה של רצח שהוא קצת מעבר לשדה הראיה שלך, זה קל. וזה מה שטענתי ששו מרבית האנשים, כולל ארה"ב, הגרמנים, הרוסים, הצלב האדום, הכנסיה, מרבית אירופה והיהודים עצמם). זה לא עניין של "ידיעה" זה עניין של "רצון לדעת". וכשהרצון חסר, אז לרוב הידיעה לא מתדפקת על דלתך לבד.

      הטענה הבסיסית שלי היא, שאם הגרמנים היו ממשיכים להשמיד מיעוטים בתוך גבולותיהם או גבולותיהם הכבושים "הסבירים" (לפני שהם הפכו את זה למסע כיבוש עולמי), אף אחד לא היה מתערב. ההתערבות בהשמדה היא תוצר לוואי של מלחמת העולם.

      אהבתי

      • דני אורבך הגיב:

        אבל ההשמדה היתה אפשרית אך ורק בתוך המסגרת של מלחמת העולם. לפניה – אף מיעוט לא הושמד בגרמניה הנאצית (אם כי יהודים נרדפו, החל מ-1938 גם באורח אלים ופוגרומיסטי). ז"ת – זה לא שהעולם היה אדיש להשמדה כל עוד גרמניה לא יצאה למלחמת כיבוש עולמית. אי אפשר היה אפילו לחשוב על השמדה *אלא* בקונטקסט של מלחמת כיבוש כזאת. אני אתן דוגמא אחת, למשל: יהודים בשלזיה תבעו בסביבות 1936 פטור מחוקי נירנברג על סמך הכרזה על עצמם כמיעוט לאומי. ז"ת – הם אמרו שהם לא נתיני הרייך (שעליהם החוקים חלים) אלא מיעוט לאומי שראוי להגנה קבוצתית. הנאצים, למרבה ההפתעה, קיבלו את זה לזמן מה. רולנד פרייזלר ממשרד המשפטים, שנודע לאחר מכן כשופט הרצחני וצמא הדמים שתלה אלפים רבים של מתנגדי משטר, אפילו עמד על קבלת הדרישה משום שגרמניה היתה חתומה על האמנה. כמובן שכל העסק בוטל מיד עם פרוץ המלחמה, ביחד עם שאר האמנות שגרמניה היתה חתומה עליהן. ז"ת – עד שהמלחמה פרצה, עוד היו ליהודים הגנות כאלו ואחרות. חלשות מאד אמנם, במיוחד אחרי 1938, אבל הגנות. השמדה לא היתה אפשרית ללא הקונטקסט של מלחמה טוטלית, וחשוב לזכור את זה.

        אהבתי

  12. פינגבאק: מאיפה הכסף? | החיים על פי ניר

  13. רום אל הגיב:

    דני / אישטון …….

    קודם כל , טוב לשמוע ממך גם כאן דני ………………

    אם רק יורשה לי בקטנה . שניכם מתעלמים מענין קריטי ביותר –

    נניח שהתעלמו אותן ארצות הציר , ידעו , לא ידעו , לא רצו לדעת , עצמו עיניים , אדישות , שיוויון נפש , יהא הדבר באשר יהא .

    העובדה היא כזו –

    היו פה סודנים ואריתראים על הגדר . זוכרים ? בוודאי . יופי !! בוא ניקח את הויכוח בדעת הקהל עליהם . איזה ויכוח ? לא היה בעצם !! למה ? פשוט –

    אפילו הסמנים השמאלניים ביותר , גרסו שמי שפליט , צריך לנהוג בו כפליט , לפי אמנות בינלאומיות . אבל –

    אף לא ארגון , אף לא אדם אחד אפילו , לא גרס כך :

    הם מסכנים , עוברים עינויים , עוברים סבל , הרויחו אם בכלל חצי דולר ליום בסודן שם משהו . למה לא נקבלם , ונגאל אותם מיסוריהם המטורפים . אף לא אחד !! הקונצנזוס היה מוחלט, מקיר לקיר !! רופאים לזכויות אדם , מוקדים שונים להגנת הפרט , מי לא !!!

    עכשיו , תאר לך , מדינה שבעה יחסית , במצב לא רע ( עובדה , ים נוהרים אליה לעבוד פה , מכל קצווי אסיה ) . הקונצנזוס מוחלט , לעצור אותם על הגדרות !!!

    אני צריך לספר לך דני , על הבליצים הנוראיים שלונדון אכלה ? תהיה רציני לרגע , על מליוני , עשרות מליוני קורבנות . על הצנע , על ההישרדות הנוראית , על מליוני משפחות שבתיהם נחרבו , רעב , מחסור , חרדות קיום , כיבוש נאצי , מחסור בתרופות , מה לא …….

    עכשיו מה לפי דעתך , נניח שידעו , נניח ידיעה מלאה , מה יכלו לעשות ? הם בקושי שרדו בעצמם ? ודאי , יכלו לעשות והרבה יותר אולי , אבל גם ההיבט הזה ראוי שיבחן .

    חפש , בכל התקשורת , האתרים , הידיעות , הפרשנויות , הדיעות , על הסודנים / אריתראים , דיעה אחת אפילו , של איש רוח אחד אפילו , שיגרוס שהם אנשים אומללים בטירוף , ושיש לתת להם פה מחסה , מסגרת חיים , עבודה , תנאי מחיה כלשהם , הכל בלי קשר לבעית הפליטות סו קולד ………..

    חפש , נראה אם תמצא ……….

    תודה

    אהבתי

    • It's spelled אישתון!

      אהבתי

    • אריק הגיב:

      לא הבנתי מה הקשר.
      רוב האנשים(נניח אפילו כולם) חושבים שלמי שהוא סתם עני ורוצה לעבוד בארץ ולשפר את מצבו לא צריך לתת להיכנס לארץ.
      עיקר הטענה לתת להם להיכנס מתמקדת בהיותם פליטים כלומר נרדפים בארצות מוצאם.
      יהודי אירופה בודאי נרדפו בארצות שבהם ישבו.
      כך שאני לא רואה מה טענתך?

      אהבתי

      • אל רום הגיב:

        נו טוב דני , מאוד מתאים לך לא להבין תובנות שעיקרן פסיכולוגיות ולא לוגיות מאטריליות . העינין הוא פשוט :

        חברה / אדם שנמצאים בהישרדות אכזרית , מכונסים בתוך עצמם !! לא חושבים על הזולת שסובל אולי יותר מהם . יש לך נניח – שפעת קשה ……… מענין אותך שלזולת יש סרטן ויותר כואב הדבר ? לא ממש !! אתה מרוכז בכאב שלך !! ( כמובן יש מריות תרזות , אבל מכללא כך הטבע האנושי ) .

        מה שאני אומר , בוא נסתכל על התגובה הישראלית ( של דורות שהם אחרי שואה ותקומה , ורגישים לכאורה בטירוף לדבר ) לנוכח הסודנים והאריתראים האומללים האילו . אף אחד לא מעלה על דעתו לתת להם מסגרת חיים בגלל שהם אומללים , אלא כניסה ושהיה רק על פי חוק בינלאומי – משמע פליטות !!

        אם כך , בוא ננסה לקבל קצת אופקים ופרספקטיבה לגבי החברה האירופאית שהייתה בהישרדות אכזרית במלחמת העולם השניה . אפילו ידעו על היהודים וההשמדה הנוראית , הם עצמם היו במצב של הישרדות קשה ביותר . אנחנו לא סופרים את זה !!

        אתנחתא של הרחבת דעת פסיכולוגית אנושית . זה הכל !! אתה צריך קצת יותר מיומנות בכגון דא , אני חייב להעיר לך ( לא מתיימר כמובן , אבל ככה בקטנה ……. ) . להיסטוריון זה חשוב בטירוף !!

        תודה ……

        אהבתי

      • אל רום הגיב:

        שים לב אריק , התגובה שלי היא זו הבאה …..בטעות חשבתי שאני מגיב לדני אחד ( מכירו בעיקרון ממקומות אחרים ) . לכן פונה לדני באופן קצת יותר אישי , ולא אליך למעשה . הכל בטעות . איתך הסליחה . התגובה לגופו של עינין עדיין אותה התגובה . תתעלם מדני וההערות האישיות אליו . התגובה אותה תגובה .

        תודה וסליחה …….

        אהבתי

  14. Hey Eishton,
    Any chance for English version of your posts in the future?
    I sometimes discuss them with people who are interested in the subject, so I give them the gist of what you said but that hardly does your writting skills justice.
    Good post. I grew up with a reverence for Yad Vashem. I guess I'm also guilty of assuming that all is well in the west…

    Adva

    אהבתי

  15. פינגבאק: הנצחה על חשבון המונצחים: הסיפור על ניצול השואה שניצח את הנאצים, אך לא הצליח לנצח את יד ושם • מחאת הדיור

  16. מאיה הגיב:

    אישתון, תודה רבה.
    הסיפור מקומם באטימותו (כמעט קלישאה לכתוב 'הבנאליות של הרשע'),
    בני המשפחה מרגשים ואמינים, האיורים מלאי חיונית ועצמה במיוחד בהתחשב בנסיבות שנוצרו (קריקטורה כמרי של הרוח החופשית מול משטר רודן)
    אני מאד מקוה שיהיה לכך המשך בערוצי הטלוויזיה.
    שוב תודה,
    מאיה

    אהבתי

  17. יד ושם הוא ארגון שעושה הכל כדי לשמור את השואה לעצמו. צריך לערוך כתבת תחקיר למה יד ושן מרב לתת חומרים שהוא מחזיק לכתבות עיתונאיות. צריך לבדוק מדוע הם מסרבים למסור חומרים ללא תנאים, פשוט לא נותנים. רצוע גם לערוך מסע פרסום נגד יד ושם.

    אהבתי

  18. אסתר הגיב:

    הרשה לי להוסיף כמה תגובות מהבטן, אף אחת מהן לא חצובה בסלע ועל כולן אפשר להתווכח.
    1. מסכימה עם מה שכתב חיים: "השואה שייכת למדינת ישראל, ולגוף שמטעמה: יד ושם"… וגו'. זוהי מציאות צינית, אבל זוהי המציאות. והניצולים הם רק סטטיסטים בהצגה הגדולה הזו, או ליתר דיוק: בחגיגה הגדולה הזו. כמובן, חגיגה של כיבודים, ומשרות, ומשכורות, ואוספים, ונסיעות, וטראסק, ומלחמות אגו גרנדיוזיות, וכל מה שקשור בהתנהגויות האנושיות והארגוניות מאז ולעולם. אם מקבלים את התשתית הזו, הרי שהאטימות של יד ושם אינה שונה מהאטימות של תאגיד המים או של משפחת עופר או של זהבית כהן. ואין מקום לצקצק על יד ושם ובטח שלא לייחס לאנשי יד ושם תכונות שאין להם מלכתחילה. ארגון, מרגע שהוא קם ונהיה – דואג לעצמו, גם אם מדי פעם הוא צריך לזרוק פירורי נִרְאוּת למען הצדקת קיומו.
    2. יד ושם היה מוסד מיושן ומאובק במשך עשרות שנים, ואם רצית לעיין שם בחומר ארכיוני היית תלוי לגמרי בארכיונאית, שברצותה ירדה למחסנים ובאי-רצותה – לא ירדה. בשנות ה-80 קמו מוזיאוני שואה מתחרים בארה"ב (ניו יורק, וושינגטון, לוס אנג'לס), ונציגים עם כסף בכיסים החלו לסרוק את אירופה ולשלם סכומים נכבדים עבור פריטים למיניהם, ויד ושם נשאר מאחור עם תקציב מוגבל. והיה הכרח לנער את האבק מיד ושם. מכאן אפשר להבין שהתנהל מירוץ – ושמא מדויק יותר: צייד – של פריטי יהדות ושואה, חלקו נעשה בשו-שו כדי להקדים את המתחרים. וחלקו נעשה בוודאי גם בדרכים לא הכי אלגנטיות, אבל מה שחשוב זה מה יש לך בכיס או בכספת בסופו של יום. בכל אופן, יד ושם התחדש, ומוּחשב, והייתי רוצה להניח שכיום כל פריטי הארכיון ממוחשבים וניתנים לגישה.
    3. אין לי ידע משפטי כדי לקבוע עמדה באשר לתביעת מירה לסקלי-אורן ובנה לקבל לידיהם את ציוריו של אריך ליכטבלאו-לסקלי. לתחושתי, היום קשה לדעת – ולהוכיח – אם הציורים הושאלו או נמסרו. לזכותה של משפ' ש"ק ייאמר שהציורים נתרמו ליד ושם, ולא נמכרו לכל המרבה במחיר. כלומר, הייתה כאן חשיבה של שימור והנצחה, ולא גרידיות לשמה. ושימור שכזה, במוזיאון הרשמי של מדינת ישראל לזכר השואה – חשוב בעיניי. אני מקווה שהוא חשוב גם בעיני בני משפחתו של הצייר. אגב, לא ברור אם מדובר בציורים מקוריים מטרזיינשטט, או בציורים משוחזרים, או בציורים שנעשו הרבה שנים אחר כך. בכל אופן, בסרטון שטרחתי לראות, מירה הבת מספרת שהאב גזר את ציוריו, ושרף את ציוריו, ולעניות דעתי, טוב שחלק מיצירותיו ניצלו בזכות אדון ש"ק וזכו לשימור מקצועי בארכיון ממלכתי.
    4. הרבה חומרים הגיעו ליד ושם בלי תיעוד מילולי מקיף. גם אם יד ושם קלט אותם – קשה לאחזר אותם, כי אין עליהם מידע רלוונטי. זה היה כנראה גם גורל הציורים של אריך, עד אשר בתו מירה ראתה אותם והוסיפה את המידע החסר. סביר להניח שבארכיוני יד ושם קבורים עוד הרבה מאוד פריטים 'עלומים' שמחכים להיגאל מאלמוניותם. וגם זאת בהסתייגות: עברו עשרות שנים. הזיכרון האנושי מיטשטש ומקבל חיים עצמאיים משלו. אנשים באים, רואים פריט מסוים ומוסרים סיפור חצוב מהלב – אבל תלוש מהמציאות. קחו לדוגמה את הילד הקטן עם הטלאי הצהוב שצולם מרים ידיים בגטו ורשה. כמה וכמה וכמה אנשים טענו ביד ושם שזה הילד שלהם, או של דודה שלהם, בוודאות. זה בדיוק המעיל שלו. זה ממש הכובע שלו שקיבל ליום ההולדת. וכו'. לך תגיד להם שזה לא. אני מציינת זאת, כי גם אימות המידע הוא חשוב. ואם מירה נתנה ליד ושם מידע חשוב על ציורים שחתומים בחותמת בלתי מפוענחת, שהתבררו כציורים של אביה – היא עשתה מעשה חשוב למען אביה ולמען ההיסטוריה.
    5. אילו מוסד כמו יד ושם היה לוקח על עצמו להתדיין עם יורשים פוטנציאליים ישירים ועקיפים, היה נשאר לו מעט מאוד זמן (ומשאבים?) לטפל בנושאים המצדיקים את עצם קיומו. שוב, אינני בקיאה בחוק ובדין, אבל אני מניחה שיש איזשהו סעיף שמאפשר ליד ושם (כמו לכל מוזיאון) להחזיק באוספים שלו, בלי להיות נתון ל'סחיטה' ותביעות בעלות.
    6. ומה המניעים של מירה ובנה העו"ד בהתדיינות שלהם מול יד ושם?
    האם מירה רוצה לתלות את תמונות אביה בסלון?
    האם מירה רוצה שהנכדים או הנינים שלה יזרקו את התמונות לפח אחרי 120?
    האם מירה רוצה למכור את תמונות אביה למוזיאון השואה בלוס אנג'לס?
    האם העו"ד הצעיר רוצה לעשות קריירה משפטית על גבי סבו ז"ל?
    מה רע בשימור של תמונות אחדות של אריך בארכיון או במוזיאון יד ושם?

    הייתי רוצה להציע לבני המשפחה, לבקש מיד ושם העתקים משובחים של אותם ציורים הנמצאים בעין הסערה, כדי שגם בידי המשפחה יישאר תיעוד ראוי. ואם אין עילה חוקית לדרוש את העברת הציורים מיד ושם לידי המשפחה – הרי שבכל זאת אולי מקומם ה'טבעי' הוא ביד ושם.

    אגב, מאיפה הגיעו ציורים נוספים למוזיאון לוחמי הגטאות? או למוזיאונים אחרים שהציגו מיצירותיו? (אין לי כוח לראות את הסרטון פעם נוספת, סילחו לי). האם גם את הציורים הנוספים המשפחה מבקשת לקבל לרשותה?

    קראתי את הפוסט הזה ברגשות מעורבים. לצערי יש הרבה דמגוגיה בכותרת ובפתיח. מכל הטקסט וקטעי הווידאו לא ניתן להבין כאילו אריך נלחם ביד ושם והובס. את המלחמה מנהלים בתו ונכדו. אני לא בטוחה לגבי המניעים, ואני לא בטוחה במי אני תומכת.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      לגבי 3 –

      הציורים לא נשרפו, אלא נגזרו. לפי הסיפור של יד ושם, חלקם יצאו שלמים מהגטו ע"י זאב ש"ק. לפי המשפחה, הם שוחזרו בשנות ה-70 (שזה דרך אגב מסתנכרן עם זמן המסירה ליד ושם, לעומת הסיפור ההופכי, שאומר שזאב ש"ק החזיק בציורים מ-1945 ועד 1976ף מבלי שפנה לצייר ומבלי שמסר אותם לאיש, למרות שאסף והביא אומנות מן השואה למוסדות כאלה ואחרים, למעשה מאז שהמדינה הוקמה).

      לגבי 4-
      במקרה הנ"ל אין עוררין לגבי זהות הצייר. כך שהטענה לא רלוונטית. כל הצדדים מסכימים כי הציורים הם של אריך.

      5. אין שום חוק כזה. לשום מוסד אין הגנה מפני גניבה או פגיעה בזכויות יוצר. מוזיאון, כמו כל אירגון אספני אחר, חייב לפעול על פי חוק. מה בכלל הערך של איסוף אמנות ללא בירור היוצר שלה? מעין ליד ושם כי האומנות שנאספה היא בכלל אמנות שואה הרלוונטית אליהם, אם הם לא בודקים? מעין להם כי יהודי צייר אותה? יד ושם גם ככה בודקים, כמו כל מוזיאון, את מקור היצירות המגיעות אליהם. כל שנדרש, הוא לאחר מכן להקיש את שם היוצר, בתוך מאגר השמות שנמצא אצלהם ולקבל תוך שניה וחצי תשובה לגבי האם הוא עדיין בחיים ואם לא, האם נותרו לו יורשים. ואז מרימים טלפון וזהו. "קושי" אינו פקטור בהחלטה שלא לעשות את הפעולות הללו.

      6. זה לא עניין שלך. זה רכושם ויעשו עם זה כרצונם.
      ומקומם הטבעי של דברים, הוא אצל הבעלים שלהם. שיד ושם יעשו העתק. אחרת מה ההגדרה מבחינתך? האם יד ושם רשאים להכנס לבית של ניצול שואה ולקחת לו את הדברים שלו? האם יד ושם רשאים לבוא לנכדה שקיבלה מסבתה את הטלאי הצהוב שלה ולקחת לה אותו? כמובן שלא. זה לא רכושם. מוזיאון אוסף – הוא לא גונב. הוא משלם בעבור יצירותיו, הוא מקבל אותן במתנה או בהשאלה. הוא אוסף את אשר אין לו בעלים או יורשים. אבל הוא לא לוקח את ששייך לאחרים.

      הציורים הנוספים –
      אריך שיחזר את ציורים משנות ה-70 ולמעשה כל חייו מאז. את אותם הציורים המשפחה העבירה מרצונה לטובת התצוגות והיא אינה מבקשת אותם. מדובר רק על הציורים שביד ושם.

      הכותרת –
      זאת כותרת. לדעתי היא בתוך התחום של הסיפור ועל פי העדויות והסרטים, גם אריך רצה את ציוריו בחזרה. בכל מקרה, אסכים שהיא קצת גרנדיוזית. רציתי כותרת שתמשוך אנשים לקרוא את הכתבה, כי חשוב לי שהמשפחה תקבל את הרכוש שלה. בכל מקרה, אין קשר בין זה לבין העניין העקרוני המוצג כאן.

      אהבתי

  19. אסתר הגיב:

    אישתון הנכבד,
    חזרתי שוב לקליפ. אכן, מירה דיברה על שריפה של הציורים, אבל ציינה לבסוף שזו שטות מוחלטת. נתקע לי בראש הרישא בלי הסיפא. טעות. לא נשרפו, אם כך. אלא נגזרו והוחבאו. אם כן, כל ציוריו של אריך ליכטבלאו סקלי הם משנות ה-70. הם מתארים את ההווי בגטו טרזין, אבל הם לא אותנטיים, כלומר, לא צוירו בתוך הגטו. זה שמוזיאון לוחמי הגטאות בחר לעשות מהם תערוכה בשיתוף עם מוזיאון השואה בלוס אנג'לס – זה מובן, ועדיין, זה לא מוסיף איזשהו ערך מוסף לציורים שנעשו, כאמור, עשרות שנים אחרי השחרור.
    מעבר לתיעוד מאוחר – השאלה אם יש לציורים אלה ערך אמנותי כלשהו. קטונתי מלחוות דעה או הערכה.
    עובדתית, אריך ליכטבלאו לסקלי השחית את ציוריו המקוריים וצייר ציורים חדשים.
    עובדתית, הוא מסר ציורים לאיזשהו מכר יוצא צ'כיה, ומעולם לא דרש אותם בחזרה.
    עובדתית, אלמנתו של אותו יוצא צ'כיה מסרה את הציורים ליד ושם. ליתר דיוק: תרמה. זה חשוב (בעיניי). ייתכן שהיא אישית לא ידעה במי מדובר – הרי מירה הבת עצמה מעידה שהם חתומים בראשי תיבות, ואפילו מנהל יד ושם, יצחק ארד, לא ידע מיהו הצייר. יתרה מזו, מירה עצמה אמרה שיצחק ארד היה בטוח שמדובר בציורים מהגטו, ושהצייר נרצח בגטו, ונדהם לשמוע שהוא חי וקיים. בכל אופן, יש אפשרות שאחרי מותו של מר ש"ק, אלמנתו פינתה את עיזבונו, וכאשר נתקלה בציורים שנראו לה רלוונטיים ליד ושם – מסרה אותם ליד ושם. בינינו, הרי יכלה באותה המידה לזרוק אותם לפח. ומאין לה לדעת שמדובר באדון ליכטבלאו סקלי, אם שמו המפורש אינו מופיע על הציור.
    אני יכולה לומר לך בכנות שהרבה פעמים תחקירנים לוקחים חומרים מאנשים – רק כדי לצלם, רק כדי לשכפל וכו', ואופס, החומרים נתקעים באיזו מעטפה שנתקעת באיזה ארגז, ואין להם גואל. ולפעמים אפילו לא יודעים למי צריך להחזיר. ייתכן שזה מה שקרה עם הציורים של ליכטבלאו סקלי. בכל אופן, לא נראה לי שהיה כאן מעשה זדוני, אלא השתלשלות עניינים, כאשר מצד אחד אדון ליכטבלאו סקלי לא דרש את ציוריו בחזרה (ואת זאת אומרת מירה הבת בפה מלא), ומצד שני, אדון ש"ק לא הזדרז מיוזמתו להשיבם. בכל אופן, תבורך גב' ש"ק על שהטריחה עצמה ותרמה את הציורים ליד ושם. היא לא הרוויחה מכך אלא רק קרדיט כ"תורמת". במשך עשרות שנים גם מירה עצמה לא התעניינה בציורים של אביה, למרות שהנושא טרד את שלוות נפשה של אימה הקשישה. ולמה? – כי היו לה ילדים קטנים, כי היה לה בעל קרבי, כי היא עברה דירות, כי לא היה לה ראש. או קיי, רצונו של אדם כבודו. ופתאום התפנה לה זמן, ויש לה בן עו"ד, והיא תובעת בעלות על ציורים שנתרמו ליד ושם לכאורה בתום לב, והיא מאשימה את יד ושם באטימות ובמשתמע גם בעושק וגזל, בהחבאת אוצרות אמנות גנוזים וכיוצ"ב.
    נקודה נוספת: לדברי מירה, אביה בהיותו בטרזיינשטט צייר רק קריקטורות, לא גרמנים ולא זוועות. אבל תוך כדי שהיא אומרת את הדברים האלה בראיון לטלוויזיה, רצים על המסך ציורים שמראים גם מראים "חיילים" וסצינות לא בדיוק מצחיקות. כלומר, בשנותיו המאוחרות, אביה צייר מזיכרונותיו ומחוויותיו בגטו טרזיינשטט. על הציורים האלה מדובר.
    מהתגובה הקודמת שלי ניתן להבין שאני לא מחסידי יד ושם בפרט או ארגונים בירוקרטיים בכלל. ויחד עם זאת, ה'עליהום' הנוכחי לא נראה לי מוצדק. לא נראה לי שמישהו מהמעורבים פעל מתוך ידיעה שהוא פוגע במישהו או מנכס לעצמו את אוצרותיו. יתרה מזו, מאחר שמדובר בעבודות לא "אותנטיות" שנעשו בשנות ה-70 – לא ברור לי מה ערכן ה"שוֹאָתי".
    אנחנו נשארים עם תביעה שנראית לי על פניה קנטרנית, ובכל מקרה מאוחרת מאוד, ובכל מקרה ייתכן שהמריבה היא על זוטות.
    אישתון, אני טורחת להגיב תגובות ארכניות מסיבה אחת: משום שאני מאוד מעריכה את המאבקים שלך ואת הפוסטים שלך. מכיוון שכך, לא נעים לי לראות אותך 'מחליק' לתוך סערה בכוס מים, שאולי כלל אינה צריכה להתחולל. הבעיה שלי היא לא עם יד ושם ולא עם גב' מירה לסקלי-אורן. הבעיה שלי זה אתה, או ליתר דיוק: הבחירה שלך לפמפם את המקרה הזה. הייתי מבקשת ממך לשקול שנית, אבל קטונתי.
    אגב, יש לי את החולצה של אבא שלי מהמחנה. עם הפסים והטלאי הצהוב. במזוודה. אני לא מעזה לפתוח, אולי ייצאו משם שדים. אולי תולעים. כל אחד והצרות שלו.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      1. לא טענתי שמשהו נעשה בזדון, כך שאין לי מושג מול מה הטענה הזאת מועלית. כתוב בפירוש בפוסט שאני לא מניח כוונת זדוןף היות ואיש מהמעורבים לא נמצא כאן בכדי להסביר את עצמו.

      2.היא לא מאשימה את יד ושם בגלל כל השנים שאולי לא ידעו (זה לכל היותר רשלנות או עצלנות, אבל לא מעבר). היא מאשימה אותם על כך שעכשיו שהם יודעים, הם עדיין לא מוכנים להחזיר את הציורים.

      3. לגבי מה מוצג בציורים: היות והנושא כבד, אז היום ובמיוחד למי שגישתו כבדה מכלתחילה, קשה לראות את הקלילות שבהם. אבל באופן יחסי הם מאוד קלילים וכן, באופן יחסי הם לא מציגים את הזוועות או לפחות לא בצורה זוועתית. אני התקשיתי לראות בבירור אם יש או אין נאצים בתמונות, אבל אני לא רואה למה זה מעניין. ההסקה לגבי מה צייר אריך ומתי גם היא לא איננה ברורה לי וגם לא מה הטעם שבה.

      4.העבודות הן אותנטיות. האמן הוא המקורי הוא ששחזר אותן ובהתחשב בנסיבות בהן היצירות הושמדו, העובדה שמדובר בשחזור לא משנה דבר. הרבה מאוד מהדברים המצויים במוזיאונים עוברים שיחזורים כאלה ואחרים. בכל מקרה, ערך היצירות או האותנטיות שלהן, אינו רלוונטי לקביעת הבעלות עליהן.

      5. התיאור שלך של התביעה כקנטרנית ושל הדברים כזוטות, גובל בחלחלה על כמה שהוא מתעלם מערכו של דבר לאחר מתוקף רגשות וקירבה לאנשים שיצרו אותו. לא מדובר כאן על טוסטר. הפניה עצמה לא מאוחרת, כי היא נעשתה כבר לפני שנים רבות. אני אסכים שהיא התנהלה בעצלתיים ומנגד שהיא התקבלה בהתנגדות. בכל מקרה, שוב, ערך היצירות ו\או זמן הפניה, אינו רלוונטי לשאלת הבעלות.

      6. הביקורת שלך לגבי לא קשורה לטענות לגבי המקרה. המנעי מלהזכיר את הדיין כאשר את מעלה טענות על הנושא. להבא תגובות שכאלה יוסרו.

      אהבתי

  20. עודד הגיב:

    ממליץ לראות את הסרט הדוקומנטרי "רשות הזיכרון " של יעל קיפר זרצקי , הסרט עוסק במלחמה של נצולי שואה נגד יד ושם. אין מילים לתאר.. צריך לראות.

    אהבתי

  21. מיכה הגיב:

    בכותרת כתוב "הנצחה על חשבון המונצחים". היא ככה, מזכירה את הכותרות שפחות קשורות לתוכן ויותר – לצורך למשוך קוראים. גבולי משהו.
    השופר של ברגן-בלזן היה של סבא שלי. הוא דווקא רצה בו אחרי המלחמה, אבל אולי לא היה לו חשוב ברמות של להיאבק בשביל זה. אבל הוא כן רצה לראות את השופר: השופר התגלגל ליד ושם – פחות חשוב עכשיו איך. סבא שלי בא ליד ושם וביקש לראות את השופר. ביד ושם ידעו מיהו וידעו שזה היה השופר שלו. סבא שלי לא ביקש את השופר בחזרה אלא רק לראות אותו. יד ושם לא נתנו לו.
    הוא חשב שזה בגלל שהוא לא היה יהודי עם זקן ושטריימל. אני ידעתי כבר אז שזה לא נובע מקלריקליזם – בוודאי לא כפשוטו, אלא מסיבות יותר, איך נאמר, גסות ופרימיטיביות.
    כל זה קרה כשהייתי ילד ואני כעסתי נורא כמו שאפשר לכעוס, כמו שילד יכול לכעוס על מוסד כזה. או קיי, אבל לא הבנתי למה סבא שלי לא מקים קול צעקה. הוא חייך ואמר משהו כמו, יש דברים אחרים להילחם עליהם. ובסך הכל הם (יד ושם – ככה הוא אמר) עושים עבודה חשובה. במילים אחרות, הוא אמר לי, לצאת עכשיו במלחמה נגד יד ושם זה להילחם את המלחמה הלא נכונה.
    אני שונא לומר את כי באותם משפטים משתמשים כדי להנציח עוולות נוראיות – אבל בכל זאת: לפעמים צריך לשים את הדברים בפרופורציות. אין זיכרון ללא ארגון שדואג לו, ואין ארגון בקנה מידה גדול ללא עוולות.
    מוסר הכוונה מול מוסר האחריות: מה יותר חשוב – המצפון הפרטי מאוד ולגמרי, או התוצאה? הכוונה הטובה שאיננה מתחשבת בתוצאות המעשים, או המחשבה על ההשלכות במידה שבה אנחנו יכולים לצפות אותן?
    אני בוודאי לא מקבל את הכותרת "הנצחה על חשבון המונצחים" במקרה הזה. לקחו פריט שהיה שייך למישהו ולא החזירו לו – אתה יודע מה, ברמת הפורמליסטיקה שבה ראיתי שאתה מתייחס לפעמים לנימוקים ולקווי הנמקה, אם להמשיך את הקו שבו אתה מתייחס לפעמים לטענות כאשר דעתך היא שלא לנו העיסוק בהן, אז אני יכול לומר, אם אתה חושב שזו גניבה, אז תתלונן במשטרה. אבל אני כמובן לא עד כדי כך מעמיד פנים ויודע שיש עוולות שלא בדרך זו יבואו אל תיקונן. אבל האם זו העוולה שבה ראוי לטפל?
    אתמהה.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      הכותרת אכן נועדה למשוך אנשים. זה לא מספיק לכתוב דברים למגירה – צריך שהרבה אנשים יקראו אותם. זה בכל מקרה לא צלח מספיק הפעם.

      באשר לכל הויכוח הפילוספי –
      מיותר. אין פה בכלל ויכוח במקרה הזה. היוצר ואישתו לא רצו לקבור את היצירות מתחת לבלטות אלא להציגן. למעשה הם גם הסכימו להציג אותן ביד ושם, לו יד ושם א. יכירו בכך שהרכוש שלהם ו-ב. לו יד ושם יציגו את הציורים!

      "העוולה שראוי לטפל?"

      תקרא את המוטו של הבלוג.

      אהבתי

      • מיכה הגיב:

        תודה על תגובתך.
        אני אורח פה ולא נראה לי ראוי לבקר ערכית את הדברים עליהם הבלוג מבוסס. היה ואני יכול להציג עמדה סדורה משלי – אכתוב בלוג.. כאן, מה שאני מרשה לעצמי הוא לשאול שאלות. כל עוד הדברים נאמרים בנימוס ולעניין, אני חושב שזה בסדר.
        לפי דבריך ייתכן שטעיתי בקריאת החומר שמוצג כאן. אבדוק זאת שוב ואם כן אז טעיתי. לא קרה כלום, אני רגיל לטעות ומקווה שיהיו לי עוד שנים רבות מלאות בטעויות.
        בהזדמנות זו קבל שוב מחמאות על העדר הסובלנות כלפי טיעונים אד-הומינם.
        נכון – הפעם השאלה היתה על המוטו. אם זה לא בסדר, אז המרחק בינינו גדול מכדי שנמשיך להידיין.
        כל טוב

        אהבתי

    • corinnahasofferett הגיב:

      כן, בהחלט. זו רמיסת כבוד האדם. האמן היה במעגל הראשון, נדחק אל האש.
      יש ושם, המנ"כל עשיר המשכורת וההנאות וכל המוסד הזה שהיא כלי כוחני להנצחת עוולות המדינה כלפי מנוצלי השואה כמו גם כלפי כלל האזרחים/ות חוטא בגדול. האדם הוא ראש לכל ולא קירות מחסני ארכיונים ושאר מיצגים אליהם מבינים נשיאים ומלכים כדי להצדיק רוח רעה.

      אהבתי

      • מיכה הגיב:

        שלום קורינה,
        כתבת דיעה, חוות דעת שהיא ביקורת – לא אגיד "קיצונית" כי מה בעצם אמרתי בזה, אבל מאוד החלטית – אני תמה, האם ביקורת זו עומדת במדד הנדרש מביקורות אחרות בבלוג זה.
        אישית, אני הבאתי ליד ושם לא מעט קבוצות של נוער מכל העולם. אף אחת לא נשארה אדישה. זו כמובן רק הדוגמה שלי, ואולי אני בכלל אינני דובר אמת – אבל זו הדוגמה שאני יודע עליה במקרה. הייתי מדריך טיולים לפני.. אוהו. בשורה התחתונה יד ושם היא יותר מאשר מנכ"ל וקירות. לפחות ממה שאני יודע, ואוליכאמור האחוז של מבקרים אותנטיים ביד ושם הוא זניח, ובעצם רובם מלכים ונשיאים. אבל כאמור, המסקנה צוירה כנראה על הקיר, והחיצים סביבה.
        או קיי חברים – כשנכנסתי לבלוג הייתי יותר אופטימי, עכשיו אני פחות, אבל זה לא דרמטי. היו שלום

        אהבתי

  22. ליאורה הגיב:

    אישתון שלום, חטפתי שוק כשקראתי את מה שכתבת כאן…. יש לנו במשפחה ספור דומה שקשור לזאב ש"ק ואשתו -אמנם לא מדובר ביצירות אמנות ש"נגזלו" כביכול.
    הסכת ושמע:
    סבא שלי, פרנץ קאהן ז"ל, היה אחד מאושיות ציונות צ'כוסלובקיה וככזה היה ידוע למדי בין יהודי הגטו. אי לכך תועדה "פרידתו" מהגטו – בלילה לפני שהוסע, יחד עם סבתי אולגה, לאושוויץ, למסעו האחרון (אוקטובר 1944).
    במאי 1987 הופיע מאמר בשם "חזרה אל האין" שכתב ליאו הרמן בילקוט מורשת.
    המחבר מתיחס בו לארגז מלא מזכרות וחפצים שונים של קאהן עליו שמר זאב שק לאחר המלחמה. לא כתוב במאמר מה עשה זאב שק בארגז לבסוף ומה היה גורלו של הארגז .
    בידי מכתב מיוני 1987 , מאלמנתו של זאב ש"ק, שנכתב לדודי, רפאל כהן, בו היא מוסרת לו כי אין לה מושג על הארגז הנ"ל.
    בגלל סמיכות הזמנים אני מניחה כי דודי פנה אליה בעקבות אותו מאמר, שבו שמע כנראה, לאחר שנים של הדחקה, לראשונה על הארגז.
    בידי גם עמוד מתוך מסמך של יד ושם (אין לי את המסמך בשלמותו) הנושא כותרת של יד ושם ושכותרתו "אוסף טרנזיינשטט".
    לפי מסמך זה אסף זאב שק ז"ל "חומר" בגטו טרזיינשטט ולאחר המלחמה הועלה לארץ חלק ממנו ונמסר לארכיון הציוני (בידי ד"ר יוסף מייזל) ובשנת 1976 עבר ליד ושם.
    לא מצויין תאריך על המסמך – אך לדעתי הוא הוקלד במכונת כתיבה חשמלית ולפיכך נכתב בין 1976 (השנה עליה הוא מדווח) ובין 1990 (שאז הפסיקו לעבוד עם מכונות כתיבה חשמליות). (כמובן שיתכן ואני טועה).

    היות והכתובת האחרונה הנזכרת במסמך זה היא של יד ושם, פניתי אליהם בנובמבר, בבקשה לדעת האם יש להם חומר הקשור או שייך לד"ר קאהן, סבי, וכיצד ניתן לאתרו.
    לצערי יד ושם לא טרחו לענות כלל על מכתבי זה. בכוונתי להגיע לשם ולנסות לברר נקודה זו פנים אל פנים אך נראה כי הם לא משתדלים "להנגיש" חומר זה לידי.
    נכון שלא מדובר ביצירות אמנות אך מדובר כנראה בספרים וציוד אישי שהמשפחה היתה רוצה לקבלו אם הוא קיים עדיין.

    אהבתי

    • Eishton הגיב:

      מעניין… שלחתי את התגובה שלך למירה (הבת של אריך, האמן עליו מדובר בפוסט). היא אולי תפנה אליך. אולי תוכלו ללכת ביחד ליד ושם ואם תעשו זאת תעדכנו אותי לפני כן ואשלח עימכן צלם.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s