גיבורים נולדים במותם 2013: מדינה שלא סופרת חלליה

שנה חלפה מאז שכתבתי את תחקיר חללי ישראל של 2012 – "גיבורים נולדים במותם". 35 חללים היו חסרים. רבים אחרים היו בלתי ידועים וחלק ניכר מהם התאבדו. הייתי רוצה לומר שהתחקיר שינה משהו, אבל בסופו של דבר, הרגשתי כאילו כל הפקסים והמיילים ששלחתי לעיתונים, מבקר המדינה וכדומה – כולם ראו אור למשך הזמן הקצר הנדרש, בכדי להעביר דף מן הפקס אל המגרסה.

גם השנה, כמו בשנה שעברה, אני מקבל (ואקבל) ביקורת על התיזמון של התחקיר, על חשיפת החללים, על פגיעה במשפחות. אני יכול להבין את הביקורת ברובד הרגשי, אבל בבסיס של כל הטענות הללו, אני מוצא שתמיד יש איזו הקטנה של גודל ההפרש בין מה שאנו חושבים שאנו יודעים על החללים שלנו, למידע שבאמת קיים. כמו בשנה שעברה, בתחתית הפוסט תוכלו לעבור על הרשימה של כל חללי השנה, עם כל סיבות המוות שהצלחתי למצוא, אבל השנה…

נתחיל מהסוף

סיבות מוות לחללי 2012-2013 על פי רישומי אתר יזכור (נכון ל-14.4.2013)

אם אתם לא בכירים במשהב"ט ולא הכרתם באופן אישי חלק מן הנופלים, הטבלה שלמעלה, המבוססת על אתר ההנצחה של המדינה, מציגה את מירב המידע שיכול להיות לכם על חללי מדינת ישראל של השנה שחלפה.

בהמשך הפוסט אני אראה שאפילו המספרים הללו אינם אמינים, אבל כבר בשלב הזה, שימו לב שמתוך 92 החללים שמשרד הביטחון הצהיר עליהם, 38 הם ללא הסבר לגבי מותם ו-24 בכלל לא מופיעים ברישומים (בהנחה שהם קיימים). כך שסביר שאתם לא מכירים מעל ל-90% מהם ובטוח שאתם לא יודעים כיצד מתו 62 מתוך ה-92 שהוצהר עליהם, שזה 67.4% מהחללים. ואם אנחנו לא יודעים מי הם יותר משני שליש מהחללים שלנו או כיצד נפלו, אז את מי אנחנו מנציחים ולמה?

האמת היא שאנחנו לא זוכרים את חללינו כאנשים, אלא מטקסים את מותם הקולקטיבי. והזיכרון שכן יש לנו כלפיהם, הוא פשוט השטיח הנעים המורכב מהבודדים שבאמת נפלו בכפיפות לחוקי האתוס, עמו אנו מכסים את כל שאר חללינו. לכן השנה, אני מתחיל מהנקודה הזאת, כי אני רוצה שיהיה ברור לאלו שנפגעים ומעבירים ביקורת: התחקירים האלה עוסקים בזיכרון, בדיוק כפי שהתוכניות והכתבות שראיתם בתקשורת בימים האחרונים (סביב יום הזיכרון) עסקו בו. ההבדל היחיד הוא שהאלצהיימר של הפטריוטיות או האנטי-פטריוטיות העיוורות, לא אכל להם את האזורים במוח ששם נמצאים כ-90 אחוז מחללי ישראל (בשנים ללא מלחמות קרקעיות).

אלפיים ושתיים עשרה

לפני שנכנס לשנה הנוכחית, ראשית צריך לבדוק מה השתנה לגבי המידע שיש לנו, הציבור, לגבי החללים של שנה שעברה. למי שלא זוכר:
משהב"ט טען כי נפלו 126 חללים. אני מצאתי רק 91, כך ש-35 היו חסרים. לאחר הרבה ויכוחים ופניות, טענו באגף ההנצחה של משהב"ט, כי אלו נכי צה"ל שלמעשה לא נפטרו באותה השנה, אבל הוכרו כנכים של מערכת הביטחון לאחר מותם (אחד מהשינויים שבכל זאת השיג אותו פוסט, הוא שהשנה הדיווח על החללים הכיל פירוט של מספר הנכים שהוכרו וגם את החלוקה בין המשטרה לצה"ל). ביקשתי רשימת שמות של אותם חללים וכמובן שמעולם לא קיבלתי.

בעקבות פרסום התחקיר, עוכבתי למספר חקירות לאחר שהגיעו ועשו חיפוש בבית של קרובי משפחה שלי. העברתי חודש עקום בו נאלצתי להסתיר ציוד וניירת (לאחר שכבר החרימו לי ציוד שבו לא היה המידע שחיפשו), בכדי שלא יגיעו לחייל שהעביר לי את המידע בנוגע לחללים.

הצעתי למצ"ח בזמנו, כי אם יפרסמו רשימה של 126 שמות החללים, אני אודה בעבירות המיוחסות לי. הרשימה לא פורסמה. החקירה עצמה אומנם סוקרה בתקשורת, אבל אף עיתון או ערוץ טלויזיה לא ראה בעיה בכך שאין רשימת שמות המקבילה למספרים המוצהרים ובהתאם, אף גוף תקשורת לא ציין זאת. אולי חשבו, כפי שטענו בפני אנשים מטעם משהב"ט וחלק מהקוראים, שזה עניין של עדכון האתר שמתעכב או רשלנות רישומית כלשהי, שלא עומד מאחוריה מחדל שחורג מהתחום הוירטואלי.

אז בואו נראה מה השתנה? האם באמת הזלזול ברישום החללים היה בגלל שעוד לא הספיקו לעדכן? האם ההפרש במספר החללים עדיין קיים, או שהושלמה המצבה לכדי ה-126 שנטענו ואני סתם מטרידן שמתעסק בזוטות?

בין שנה לשנתיים חלפו מאז נפלו (לכאורה) החללים שאמורים להיות רשומים באתר ההנצחה ובכל זאת, אין 126 שמות. הפרש 35 החללים הצטמצם, אבל 20 חללים עדיין חסרים. 20 אנשים שנטענו שנפלו, אבל איש לא יודע מי הם. עמדנו במשך צפירות וטקסים ביום הזיכרון 2013, נאמנו על "לא נשכח", הבטחנו הנצחה – כל זאת כאשר איננו יודעים בכלל, מי הם חללי 2012. והיות ויש מי שפרסם את הנתונים והיות ויש מי שכן יודע מי הם או אם הם, אזי שאנו לא מנציחים את שנפלו, אלא מנציחים את שאמרו לנו להנציח.

כמה זמן נמשיך לקבל את ההפרשים הללו כרשלנות וירטואלית בלבד? ואם היתה זו רק טעות ברישומים ואכן ישנה רשימה עם 126 חללים במקום כלשהו, מדוע פניה שלי למבקר המדינה, מכתבים למשהב"ט, לאגף ההנצחה, לתקשורת, שתי בקשות מטעם חוק חופש המידע – כולם לא הצליחו לייצר רשימה שכזאת? איך אנו בכלל מסוגלים לנהל דיון על חללי ישראל, המצב הביטחוני או המצב המדיני שלנו, אם לא אכפת לנו שחסרים 20 שמות מהרישום?

אבל אף אחד לא קטע את נאום הרמטכ"ל וצעק: "מי הם חללי 2012?!". אף עיתונאי לא בחר לסרב להדפיס בעיתון שלו את מספר החללים של השנה, כל עוד הוא לא מקבל את רשימת החללים של שנה שעברה (היו ימים בהם היו צריכים שני מקורות בכדי לפרסם מידע, היום מקור אחד ללא הוכחות ועם אינטרס לשקר, זה כבר מספיק). אף עיתון לא הפר את איסור הפרסום שמשהב"ט שם על נתוני החללים – כאילו שמידע על חללי המדינה היה מידע פרטי שלו ולא משהו שצריך להיות נגיש בכל רגע נתון. כך נוצר אפקט פרופגנדה מרוכז וכל הפרסומים מגיעים מכל אמצעי התקשורת באותו הרגע, סמוך ליום הזיכרון (שזאת דרך אגב הסיבה, שאני מסיים את התחקירים בתיזמון הזה, כי עד אז, אי אפשר לדעת כמה חללים ישנם לטענת משהב"ט ).

שערי העיתונים בערב יום הזיכרון

ואז את המקבלים את ההפגזה שבתמונה. כיצד מצופה הקורא להבין כי המספר הוא טענה בלבד ושהעיתונים לא בדקו את נכונותו? כיצד הוא אמור לדעת שישנם חוסרים משמעותיים ברישום? שמעל ל-90% מהחללים לא מתו בצורה בה מתו הבודדים שמוצגים בפניו ושאלו נבחרו בכדי להתאים לאתוס?

4 עיתונים גדולים בישראל, 3 ערוצי טלויזיה ועשרות תחנות רדיו. בפעם הבאה שאתם יוצאים להפגין על זה שמפטרים אתכם וחופש העיתונות וכולי, תזכרו שאת מרבית הציבור, זה לא באמת מעניין והחלק שכן מבין שזה חשוב, חיפש את העיתונות החופשית הזאת שהבטחתם לו ולא מצא אותה. יש שמות שונים בשערי העיתונים בתמונה שלמעלה, אבל מאחוריהם רק כותב אחד והוא דובר צה"ל.

אבל אתם יודעים מה? צריך אומץ פובליציסטי בכדי לוותר על פרסום מספר החללים – מוות וסקס הם הדלק של העיתונות הרדודה. אבל מה לגבי כותרת ראשית וגדולה שנותנת מקום לנתון החדש מבלי לוותר למשהב"ט על החללים הקודמים?

ישראל היום בשער ותחקיר שכנראה לעולם לא נראה (תודה לעמיר שיבי שהכין את התמונה בהתנדבות)

היות והנושא אינו פוליטי ואינו מוגבל לקהלי ימין או שמאל; היות וכל עיתון שיפרסם שער שכזה (עם התחקיר שמאחוריו) יגדיל את התפוצה שלו באותו היום, והיות ואף עיתון לא רצה גם את התחקיר הקודם שפירסמתי, נותר לי רק לשער שיש דברים, שלא משנה כמה הם בסיסיים ומעוותים, התקשורת פשוט לא תיגע בהם. אבל האמת היא שגם מרביתנו, האזרחים, לא שואלים.

אין לנו חיילים אלמונים

אולי מאות כתבות נכתבו על כך שהרמטכ"ל דילג בטקס הנחת הדיגלון על קברו של יבגני טולצ'קו, בגלל ש"יהדותו מוטלת בספק" (כאילו שההנצחה הנוכחית היא לא מספיק בזיון, אנו מוסיפים עליה אפליה על רקע דתי. אם חשבתם שבצה"ל הבינו את טעותם, תחשבו שוב). סביר להניח שקראתם או צפיתם בחלק מהן. ובכל מאות הכתבות שנכתבו, לא צויין איך יבגני – חייל בן 19 – מת. בגלל רשלנות של הצבא? מחלה? התאבד? זה לא באמת חשוב. הדיגלון הוא מה שקריטי כמובן.

זה בעצם היחס שלנו לכל חללי ישראל – הטקס מעל הזיכרון; הנצחה ללא מונצחים. וזאת האירוניה:
אם הרמטכ"ל לא היה מדלג על יבגני, הטקס היה עובר חלק וללא שמות, ושום עיתון או ערוץ לעולם לא היה מזכיר אותו. רק כשמסך ההנצחה נפל לרגע, גילינו את המונצחים. כזה הוא מוסד הזיכרון בישראל: מקום בו לאלמונים יש שמות.

"אֵין לָנוּ חַיָּלִים אַלְמוֹנִים,
אֵין לָנוּ קֶבֶר הַחַיָּל הָאַלְמוֹנִי,
מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַנִּיחַ זֵרוֹ
צָרִיךְ לְפָרֵק אֶת זֵרוֹ
לְהַרְבֵּה פְּרָחִים וּלְחַלְּקָם
לְעָלִים וּלְפַזְּרָם".
                                                                                  (יהודה עמיחי)

השמות שהוספו

כמו שכבר ציינתי, לאחר יום הזיכרון 2012, הוסיפו 15 שמות לאתר ההנצחה. כשם שעשיתי עם שאר השמות, יצאתי לבדוק מי הם היו וכיצד מצאו את מותם. מתוך ה-15 שנוספו ל-14 אין גיל ודרגה ורק לאחד יש סיפור חיים, כך שלמעשה אלו שמות יתומים (ושוב – אלו דברים שזמינים למשהב"ט בלחיצת כפתור). את כל 15 השמות אוסיף בימים הקרובים לרשימה של שנה שעברה, אבל מידע של ממש מצאתי רק לגבי חמישה מהם. אני אתן לכם להחליט לבד, אם יש כאן מידע שהיה קשה למשהב"ט להשיג ושראוי לציינו:

הזילות נותר כשהיה

בדקתי גם את שאר חללי השנה שעברה, לראות אם השגיאות וחוסר המידע תוקנו. אצל שני שליש מהחללים עדיין חסרים פרטים בסיסיים (גיל, דרגה וכדומה). לאחד יש שגיאת כתיב בשם אביו ולאחר בכלל שכחו להוסיף את שמות ההורים. שוב – אלו לא חללים של השנה האחרונה (שגם זה תרוץ עלוב), אלא חללים שכבר היה שנה-שנתיים לעדכן את הפרטים לגביהם.

הפרשים ברישום (התמונה מטושטשת כי אירכבתי את האתר באיכות נמוכה)

יותר משנה נדרש, בכדי לתקן את התאריך הנפילה השגוי של מאיר מור יוסף, שעל פי הודעת פורום אכן נפטר ב-16.10 ולא ב-10.9, לאחר השתלת כליה שכשלה. שימו לב שכמו רבים אחרים, גם לו אין דרגה, גיל או חיל. להזכירכם, תקציב אגף משפחות וההנצחה – כמיליארד וחצי שקל (מרבית התקציב מיועד לתשלומים למשפחות. החלק של ההנצחה תלוי בהגדרתכם ל'הנצחה', אבל נע בין 100 ל-200 מיליון ש"ח);  תקציב משהב"ט – כ-60  מיליארד שקל.

בחזרה ל-2013

אלו הן סיבות המוות, כפי שהן ידועות לי כרגע (לפרטים ראו את טבלת החללים בסוף הפוסט). תאונות דרכים ואירועים הקשורים ללחימה, מדווחים בכלי התקשורת, כך שככל שהזמן יעבור ואנשים יפנו אלי עם מידע, הטבלה הזאת תקצין אף יותר וסביר שרק הסיבות הרפואיות וההתאבדויות ימשיכו לטפס. אפילו במצב הנוכחי, בהסרת החללים החסרים ואלה שעדיין לא מצאתי את סיבת מותם, זוהי תמונת המצב:

סיבות מוות לחללי 2012-2013 על פי התחקיר (ללא החסרים ואלו שסיבת מותם אינה ידועה)

האתוס והמציאות

באתוס הישראלי, הטבלה שלמעלה הפוכה לחלוטין. ראשית, ההנחה היא שלא חסרים שמות למניין ושאנחנו יודעים כיצד מתו כולם. ההנחה השניה היא, שמרביתם מצאו את מותם בהתקלות כזאת או אחרת. רק לאחר מכן, בתפישה הציבורית ובהקשר של הפרסומים של משהב"ט והחשיפה התקשורת, מגיעים כל שאר המיתות.

הסיבה שתמותה מסיבות רפואיות היא תמיד המובילה במשהב"ט, היא שהם מכניסים למניין החללים גם נכי צה"ל שמתים שנים רבות לאחר הפציעה וסוף שירותם. האם אלו חללים? על פי הגדרת החוק, מותם צריך לנבוע ישירות מהפציעה, בכדי יוגדרו כחללים. היות ומרביתם מתו שנים רבות ואפילו עשורים לאחר הפציעה, הסבירות לכך נמוכה (כמובן שזה לא קשור להנצחתם ו\או לזכאותם לפיצויים ותמיכה כל עוד הם חיים). אבל למרות שכך, עשרות נכי צה"ל שמתו שנים רבות לאחר שסיימו את שירותם, מוכרים מידי שנה כחללים. למעשה, מרגע שהפכת לנכה צה"ל (לא ברור לי אם יש סטנדרט מבחינת אחוזי נכות וכדומה), אתה חלל חי ונושם כבר בחייך. מבחינת המדינה, כבר ענית לקריטריונים ועכשיו רק מחכים שתמות. שזה כמובן בניגוד מוחלט לכל הגדרה ראלית של חלל.

לאחר הסיבות הרפואיות, מגיעות תאונות הדרכים, למרות שבפועל ישנן יותר התאבדויות והן בעצם (שוב) הסיבה המובילה למוות בצה"ל (בחודש-חודשיים הקרובים אדע יותר ואתקן). רק לאחר שלושת סיבות המוות הללו – שהן כ-75% מסיבות המוות – נמצאות סיבות המוות שעוד אפשר בכלל לחשוב שהן קשורות לאתוס ההנצחה.

סטטיסטיקות לגבי חללי השנה האחרונה

בהמשך השנה אעלה אתר שיאפשר גישה למידע הגולמי וסטטיסטיקות לכל חללי צה"ל וסיבות המוות לפי פילוחים שתוכלו לבחור בעצמכם. לבינתיים אלו מספר נתונים מהשנה האחרונה – חלוקת הגילאים הנוכחית (רק כמחצית מגילאי החללים ידועים כרגע):

מתוך אלו שאנו יודעים עליהם, הגיל בו נהרגו הכי הרבה חללים הוא 19 עם 11 חללים. לאחר מכן 20 עם 8 חללים ו-21 עם 3 (כל שאר הגילאים מכילים שני חללים ומטה). קבוצת 18-21 מהווה 45% מחללי השנה האחרונה.

הגרף הבא בעיקר יהיה יותר רלוונטי כשהוא יתמלא בנתונים מהקוראים, לאחר פרסום הפוסט. כרגע אפשר לראות מגמות כלליות (מחלות כצפוי הן גורם מוות יותר שכיח ככל שהחיילים מתבגרים; תאונת דרכים יותר שכיחות ככל שהם צעירים יותר וכדומה), אבל עדיף לחזור ולבדוק את הפוסט בעוד חודש ככה.

חללי השנה האחרונה – על פי הקשר

ברוב המקרים אנו משתמשים בסך כל החללים, בדיון על כל בעיה, ללא הסתכלות על הקשר. מטקסי הזיכרון ועד ויכוחים על הצדקת ההתנחלויות, החללים נלקחים כגוש אחיד למטרת קידום הטענה, ללא פילוח של צורת מותם. ההסתכלות הזאת משרתת אינטרסים מסוימים (בעיקר של מערכת הביטחון), אך היא מעוותת את תמונת המצב. על כן אני מעדיף להסתכל על החללים, לפי סוג הדיון שבו מדברים עליהם.

ההקשר הלוחמני (האתוס):

מתוך 92 החללים של השנה האחרונה, רק לגבי 11 אפשר לטעון ברצינות, שמותם קשור לפעילות צבאית או משטרתית (אני לא מתייחס להשפעות רפואיות בהקשר של מחלות והתאבדויות, שאותן קשה\בלתי אפשרי לפענח). מתוך אלה, רק ב-3 מקרים החללים היו במצב לחימה ישיר, עוד 2 במצב מגננה (פצצות מרגמה) ו-6 בכלל בתאונות. כך שבהקשר של מוות לוחמני או כל הדברים האחרים שמצטיירים לנו בראש כשאנו חושבים על חללים, מדובר על 3-5 חללים לכל היותר. אלו הם היחידים שעונים להגדרה הטבעית של "חלל", במובן של: אדם שנהרג כשהגן על מדינתו. לגבי כל השאר, למעט העובדה שהמעסיק שלהם היה משהב"ט, אין הבדל בין המוות שלהם למוות של כל אחד מאיתנו (חוץ מכך שאם אנחנו נמות בתאונת דרכים או עקב מחלה ללא קשר לעבודה שלנו, המעסיק שלנו לא ידאג למשפחה שלנו למשכורת עד יום מותם).

אם רק 3-5 אנשים נהרגו כשהגנו על המדינה (או נפגעו מתוקפיה), אז מה הם כל שאר ה"נפל במילוי תפקידו", "נפל בעת שירותו", "נפל בפעילות מבצעית" – המופיעים באתר משהב"ט?

"נפל בעת מילוי תפקידו" – 6 חללים:
שתי התאבדויות, חייל שנורה למוות בטעות ע"י חברו שניקה את הנשק עם מחסנית בהכנס ושלושה שאינם ידועים.

"נפל בעת שירותו" – 5 חללים:
שלוש התאבדויות ושניים אשר אינם ידועים.

"נפל בפעילות מבצעית" – 5 חללים:
שניים שנהרגו מפגיעת מרגמות במהלך עמוד ענן (זה "מבצעי" להמתין בשטחי ישראל? אם כן, האם יש חייל שלא נמצא בפעילות מבצעית בכל רגע נתון?), אחד שהג'יפ הצבאי שהיה בו התהפך במהלך אימון (גם אימון זו "פעילות מבצעית"?), חייל שטנק דרס אותו בטעות כשהוא ישן (גם שינה?) ושוטר שנרצח על רקע פלילי.

לא הצלחתי למצוא הגדרה  ברורה של "פעילות מבצעית", אבל כל מי ששאלתי חשב שמדובר בפעילות "על אמת" (שמירה, סיור, מארב, מעצרים ובעצם כל מה שמעבר לאימון ועלול להוביל להתקלות). למעשה רק ההגדרה של "נפל בקרב" היא ברורה ואכן מכילה את שני החללים היחידים של השנה האחרונה, שנפלו בקרב.

אם הפכנו אימונים, המתנה ושינה לפעילויות מבצעיות, אז מה המשמעות של "פעילות מבצעית"? ואיך ניתן להבדיל בין "בעת שירותו" ל"בעת מילוי תפקידו" אם שניהם מכילים התאבדויות? ובעוד ש"בעת שירותו" זה אולי תיאור של זמן בלבד, אבל איך "במילוי תפקידו" יכול להכיל להכיל שינה או התאבדות? האם לא ברור ש"בעת מילוי תפקידו" מובן כ-"בזמן שעשה את העבודה שלו" ואפילו "בגלל שעשה את העבודה שלו"?

כנראה שזאת הסיבה שמלכתחילה הוסיפו את ה"בעת" לתארי החללים במשהב"ט – בכדי להסתיר את חוסר הקשר של הנסיבות, תחת חסות הקשר של הזמן. בכל מקצוע אחר זה יראה מוזר. דמיינו לעצמכם מודעת אבל על מלצר שנהרג בתאונת דרכים "בעת שירותו" או איש הייטק שהתאבד במשרד "בעת מילוי תפקידו". מה לגבי אזרח שנהרג מפגיעת רקטה? הוא "נפל בפעילות מבצעית"? מה ההבדל בינו לבין חייל שקרה לו בדיוק אותו הדבר? מתי הנקודה בה חצינו את הקו שבין תיחזוק האתוס – שכל צבא צריך – לבין הזנייתו? לא עברנו את הגבול שבין לכבד את אלו שמתו בנסיבות רגילות ובין הפחתה וזילזול באלה שנפלו בהגנה על המדינה?

אבל אם נחזור לקרקע, נישאר עם "רק" 5 או אולי 11 חללים וזה לא משהו שמערכת הביטחון והמדינה בשלים לו. העיתונים לא ידעו איך לעשות מזה כותרת ביום הזיכרון. אנחנו לא נוכל לומר שהמתנחלים גורמים למוות של חיילים או שהפלסטינים טובחים בנו. זה לא שאנחנו רוצים חללים כמובן, אבל אנחנו לא ממש יודעים מה לעשות בלעדיהם.

ההקשר המדיני:

מכל 92 החללים של השנה האחרונה, רק 4 מתו כתוצאה מפעילות של אויב חיצוני. 4 ולא 92, הוא המספר להתייחס אליו בבעיות שלנו עם מדינות אחרות. אבל גם כאן חשוב להמשיך הלאה, מפני שעיקר הדיון בישראל, הוא סביב הפלסטינים.

ההקשר הפלסטיני:

מתוך ארבעת ההרוגים ע"י אויב חיצוני, שניים נפגעו מפצצות מרגמה שהגיעו מעזה ואין עוררין על כך שהן רלוונטיות לדיון הישראלי-פלסטיני. גם נתנאל מושיאשוילי, שנהרג ע"י חמוש פלסטיני, שייך לדיון הזה. נתנאל יהלומי לעומת זאת, אמנם נהרג על ידי אויב חיצוני, אבל אלו היו מצרים. כך שבהקשר של הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, מתוך 92 החללים שדווח עליהם, רק שלושה באמת רלוונטים. כמובן שאפשר לייחס את זה לחומת ההפרדה, ליכולת של צה"ל, לחוסר רצון או יכולת בצד הפלסטיני וכולי. אבל השאלה איננה מדוע לא נהרגו יותר, אלא האם יש שימוש שישראל יכולה לעשות, במצב היחסית שקט הזה (מהצד שלנו כמובן)?

יאמרו חלקכם (ובצדק) כי כל אדם הוא עולם ושהיו לחלקם ילדים וכדומה. אך בגישה הזאת, הרי שלעולם לא נוכל לשבת ולדבר. המספרים החד ספרתיים של הרוגים שאנו חווים בשנים האחרונות, הם המצב הכי טוב שאפשר לקוות לו. למעשה, אלו פחות נרצחים מאשר הממוצע שלנו בתוך גבולות המדינה שלנו. קחו כל ציבור ישראלי, בידקו את נתוני הרצח בו, תכפילו בהתאם לכמות שבו לעומת הפלסטינים ותגלו שאנו מסוכנים יותר לעצמנו, מאשר הפלסטינים לנו.

גם האזרחים חללי פעולות האיבה, כאשר מציינים אותם כמספר בלבד, מוטלים כולם על כתפי הפלסטינים. עשרה כאלה היו לנו בשנה האחרונה, אך מתוכם 5 נהרגו בפיגוע בבולגריה, שלא היה קשור לפלסטינים. כך שסך הכל, הפלסטינים גבו מאיתנו בשנה האחרונה 8 קורבנות מתוך ה-102 שסך הכל דווח עליהם (אזרחים ואנשי ביטחון). 8 הרציחות הללו, מהוות כ-6% מהרציחות בישראל. אלו אנחנו שחתומים על כ-90% מהשאר. זאת מבלי שהזכרנו שבאותה התקופה שהפלסטינים הרגו 8 ישראלים, הישראלים הרגו כ-200 פלסטינים. זהו יחס הריגה של 25 פלסטינים על כל ישראלי שנהרג בין ימי הזיכרון 2012-13.

מבלי לדעת, מבלי להבין זאת, אנחנו כבר חיים בשלום עם אנשים הרבה יותר רצחניים מהפלסטינים – אנחנו. זאת למרות שעל כל ישראלי שנרצח על ידי פלסטיני בשנה האחרונה, תוכלו למצוא בערך 16 ישראלים שנרצחו על ידי ישראלים. בהקשר הזה יש נאום אמוציונלי וקצר של מירה עוואד שאני מאוד אוהב, על האמונה כי אי אפשר לעשות שלום עם אנשים שרצחו בנו ושבכל מקרה, אנחנו ניסינו את כל מה שאפשר לנסות:

מוות על רקע מערכתי

לקראת סיום אני רוצה לציין מספר מקרים ספציפיים מחללי השנה, שאפשר ללמוד מהם על בעיות במערכת. לא תמיד מקרי המוות נופלים אל תוך סיבות המוות הברורות שאנחנו אוהבים. לפעמים יש להם גורמים תורמים או זרמים תת-קרקעיים של בירוקרטיה או אטימות של שיכורי כוח.

התאבדויות שאולי היה אפשר למנוע –

6 מתוך 7 ההתאבדויות של השנה האחרונה (שאנו יודעים עליהן עד כה – סביר שזה כפול), הן מגיל 22 ומטה. ההתאבדויות הללו מתאפיינות לרוב בחוסר בשלות נפשית של המתאבד. בהתעקשות שלנו על "שוויון בנטל" וגיוס כלל האוכלוסייה שלא לצורך, יתכן וכולנו נושאים באחריות להתאבדויות ותאונות מיותרות (אבל לא אכנס כאן לדיון על צבא מקצועי).

באחת מן ההתאבדויות, לפי עדותו של א' שלמד בתיכון רוטברג שברמה"ש  – תיכון שאיבד השנה גם את בוגרו, סא"ל נעם רון,  שמסוקו התרסק בחודש שעבר – המתאבדת היתה תחת מעקב וטיפול בהקשר של בריאות הנפש, עוד טרם גויסה. לא ברור אם צה"ל ידע, אך ברור שהיה צריך לדעת.  יתכן וכאן הצבא היה גורם רשלני תורם.

ההתאבדות היחידה מחוץ לטווח הגילאים הזה (עוד לא ודאי שמדובר בהתאבדות), מקורה בהתעללות שעבר המתאבד בכלא הצבאי בגיל 24. בישראל יש כ-236 אסירים על כל מאה אלף ישראלים. הצבא שולח כל שנה כ-7 אחוז מחייליו לכלא צבאי (כ-14 אלף חיילים). התפוסה במתקני הכליאה בצבא (כולל בתי הכלא וכל מיני מכלאות קטנות בבסיסים) כמעט תמיד מלאה ועומדת על אזור ה-1300 חיילים. בצה"ל כ-200 אלף חיילים, כך שאנו מדברים על כ-650 אסירים על כל מאה אלף איש – כמעט פי 3 משיעור הכליאה באזרחות. ואז הם נכנסים לכאן:

יתכן וגם כאן, בבתי הכלא הצבאיים, הצבא הוא גורם תורם להתאבדויות או בעיות נפשיות ופיזיות (כפי שההתאבדות האחרונה מלמדת).

אחת מהבעיות בבתי הכלא הצבאיים, היא שהסוהרים הם ילדים. אבל זאת בעיה כלל צה"לית והיות ומדובר על מסגרת צבאית, אז בעצם גם המפקדים, עם השליטה שיש להם על חייו של הפקוד, הם סוג של סוהר. וכוח בידיהם של ילדים, מאבד שליטה בקלות. לדוגמא חייל במצוקה שביקש לראות קב"ן והקצינה ענתה לו: "אם תרצה אני אביא לך סכין". מפקדים שמפשיטים, מצלמים ומרביצים לחייל שלא שילם עליהם בקנטינה. מפקדים שפוקדים על חיילים לקשור חולצה על עיניהם ואז מרביצים להם במשך 40 דקות עם מקלות.מפקדים  ששולחים חייל לבית החולים, כי נגע במקל הפז"ם. מקרים של השפלות מיניות, לגרום לחייל לחרבן במכנסיו, להכות חיילים באופן שגרתי עד לרמת שבירת עצמות ועוד. זה לא שבאזרחות אין אלימות, אבל יחסי המרות מקצינים את המצב ומשתיקים את הקורבנות. יתכן וגם כאן, הצבא תורם להתאבדויות ובעיות נפשיות.

קשה לחשוף התאבדויות וקשה אף יותר לדעת מה היו הגורמים שתרמו להן. אבל בחורי ההצצה הטרגיים שאנו מקבלים לעיתים, הגרסא שבה הצבא אינו פקטור, אינה אמינה או לפחות אינה הסיפור המלא. גם בשנה שעברה, היו לנו מספר "חורי הצצה" שכאלה וביניהם 4 מקרים שקשורים ישירות לשירות הצבאי:  אחד עקב הלם קרב, 2 מקרים של רשלנות בטיפול לאחר שהראו סימני מצוקה ו-1 הוטרד כי היה אתיופי והצבא סירב לעזור לו.

אז נכון שצה"ל לא אשם בכך שמערכת החינוך כושלת, בבתים שבורים, בילדים עניים ובאהבות נכזבות – כמו שאומרים בצה"ל: "זה מה יש ועם זה ננצח" –  אבל יש לו את החלקים שהוא אחראי עליהם ישירות וכן משליכים על בריאות הנפש של החיילים (זאת בנוסף ללחץ העצום של המסגרת הצבאית עצמה). שיעור ההתאבדות הכפול מן האוכלוסיה האזרחית, מעיד כי כך הדבר.

צריך לזכור גם, שהילדים האלה מגויסים על פי חוק. כשאתה מכריח אדם לשרת אותך, אתה לא מקבל הנחות על המטען שמגיע עם האדם הזה. כשאתה מניח M16 בידיו של ילד, האהבה הנכזבת שלו או הקשיים הפיננסים שלו, לא מסירים ממך אחריות. למעשה, ככל שהאדם שאתה מגייס פחות אחראי, כך גוברת האחריות שלך על מעשיו.

חיכוך מיותר: עובדים פלסטינים בישראל –

עשרות אלפי עובדים פלסטינים מועסקים בישראל מידי יום. הם חוצים במספר נקודות ופירצות שידועות לכולם בכדי להביא פרנסה לביתם. המדינה מודעת לזה, הצבא, המעסיקים – כולם יודעים שזה המצב.

ב-9.9.2012 נדרס למוות ליאור פרחי, לאחר שניסה לתעד רכב שבדיוק אסף מסתננים פלסטינים. אם בזדון ואם בטעות (היות וזה בעת ביצוע עבירה, מבחינת החוק הפלילי זה בכל מקרה רצח), הנהג האיץ, פגע בפרחי וברח. אשמת הנהג היא ברורה ומיותר לדבר עליה, אבל המשחק הזה, שבו מדינת ישראל רודפת אחרי עובדים פלסטינים (שאינם מפגעים), מביא לפצועים והרוגים בכל שנה. רק לפני 3 חודשים פועל פלסטיני נורה בגבו כשניסה להסתנן לישראל.

נו? אז שיתנו לכולם להכנס חופשי? כמובן שלא. אבל אותם עשרות אלפי עובדים, אינם מחבלים. במקום להסתנן דרך שיחים ובחסות החשיכה, הם כולם היו מעדיפים לקבל אישורי עבודה ולעבור במעבר רשמי, תוך כדי בידוק. כרטיס אלקטרוני, גלאי מתכות, חצי שעה בתור וסיימנו. זה לא שהם לא יעברו גם ככה, אלא שפשוט יהיה לנו פיקוח עליהם וכשנראה מישהו מסתנן דרך פירצה, נדע שכוונתו זדונית.

אבל בישראל לא רוצים להנפיק אשרות עבודה ולא רוצים לייצר מעברים שלא לוקח שעות לעבור אותם. אז מה קיבלנו? אותם האנשים שהיו מגיעים לישראל באופן מסודר, הופכים למסתננים ואנשים משני הצדדים נהרגים בדרך, ללא שום קשר לטרור או ביטחון:

ירי תלול מסלול: ללמוד מלקחי העבר –

יוסף פרטוק ובוריס יארמולניק נהרגו מפגיעת פצצות מרגמה, בזמן מבצע עמוד ענן. המבצע עצמו היה מיותר (אבל זה מחוץ לטווח השיחה), אך לא רק זאת, אלא שהוחלט גם על מפגן ראווה בו גויסו עשרות אלפי אנשי מילואים (בעלות של מיליארדי שקלים), שעמדו ליד עזה וחיכו לפקודה על כניסה קרקעית; פקודה שלאיש לא היתה באמת כוונה לתת. בינתיים, כל אותם אנשי מילואים עמדו בחוץ, תחת מטר טילים.

בשלב מסויים, לאחר שכבר ראינו את אותו הדבר קורה שוב ושוב (הזכור מכולם: בלבנון השניה – 12 חיילי מילואים נהרגו מקטיושה בכניסה לכפר גלעדי), נצטרך להתחיל לדבר על כך שהמדינה שלנו לא מספיק גדולה, בכדי להצדיק העמדת כוחות עצומים חשופים לירי, רק בגלל שיקח להם עוד חצי שעה נסיעה להגיע לשטח. מישהו היה מודאג שעזה תפלוש פתאום לישראל? מישהו היה מודאג שהחיזבאללה יעשו זאת (ב-2006)? נפלו כל הלוויינים ואמצעי הריגול של ישראל ונותרנו רק עם האפשרות של חומה אנושית על גבולותינו שעליה סימן בולזאיי אדום?

***

סוף דבר

החל מהחודש אני מתחיל פרויקט מקיף שאני מעריך כי יקח לי כשנתיים לסיימו. חוץ מהפוסט השנתי על חללי צה"ל, אני אחקור אחורה עד החלל הראשון ועד שתהיה לנו תמונת מצב מלאה לגבי מי הם חללינו, כיצד מתו ומה ההפרש בין המספרים המדווחים למציאות. לבינתיים, גם השנה ההפרשים והיחס מזלזל ברישום החללים באתר ההנצחה, עדיין בולטים:

גיבורים נולדים במותם
לחש הרוצח לנרצח

ולמרות ההפרשים והזילזול, כולנו רוצים לקפוץ לסוף החקירה. אנחנו עומדים מעל גופות חללינו ושואלים: הפלסטינים אשמים? השמאל? הערבים? הימין? המתנחלים? צה"ל? החמאס?

וגיבורים נשטפים עם הרוח
שתק הפסל שהונצח

ומכל הכיוונים אליהם מבטינו מופנה, הוא אינו עוצר להביט מטה, אל המתים עצמם, ולבדוק ראשית כיצד נהרגו ומי הם בכלל? אנו לא מחפשים את האשמים במות חללינו, אלא מוצאים לאשמים הקבועים שלנו חללים. כל נחלי הדם הולכים אל ים בחירתנו והים איננו מלא. ובטשטוש ראייתנו, ראיותינו מתחדדות: כי הרי ברור לנו שהשמאל שמרסן את הצבא, הוא שגרם לחללינו לקבל סרטן; החרדים שלא משרתים הם שגרמו לתאונות הדרכים שהרגו את ילדינו; הפלסטינים הרצחניים, הם שדחפו את ילדינו להתאבדות; המתנחלים גרמו לכשל במנוע המסוק; וכולנו יודעים שבגלל אוסלו, שכח החייל להוציא את המחסנית כשניקה את הנשק.

והרוח תמיד באה
נשפה השבשבת בביטחון

ביום הזיכרון מבקשים מאיתנו לעשות זאת מבלי לחשוב, אבקש שתעשו זאת בשנית והפעם עם עיניים פקוחות – הרכינו ראש, הביטו מטה אל הטבלה: אלו הם חללינו. אנו לא יודעים כיצד מרביתם מתו וחסרים לנו 24 מחללי השנה ו-20 מחללי השנה שעברה – 20% מהחללים של השנתיים האחרונות שפשוט אינם.

גבורתכם זיכרון הנותרים
צחק יוצר הגיבורים האחרון

לא הפלסטינים הרגו אותם, לא החמאס חטף אותם, הם לא נעלמו כי הגנו על מתנחלים והם לא נרצחו בגלל שאירגוני שמאל הקשו על עבודתם. אנחנו לא יודעים מי או מה הרג אותם ואם הם בכלל קיימים  – אבל אנחנו כן יודעים מי העלים את הראיות. זו היתה אדישותינו שגררה את הגופות, הנאיביות שלנו שניקתה את הדם, הפטריוטיות העיוורת שחפרה את הקבר ובכל יום שאנחנו לא דורשים מהמדינה שלנו לחשוף את הרשימה המלאה, אלו אנחנו שמכסים בעוד ועוד אדמה של שכחה, את אלו שהבטחנו להם זיכרון. לא יקום המחבל ולא יומצא הנשק, אשר ישאיר אחריו חורבן רב מזה היוצא מידיו הרפות והעצלות, של ארגון הטרור העולמי והמבוזר שכולנו חברים בו – הלא הוא הג'יהאד האפתי.

לזכר אלו שמצבות מעליהם ולמען אלו שאנו מצווים להם מצבות.

—————————————————————————————————————————–
אישתון הוא בלוג ללא פרסומות או מימון מגופים חיצוניים והוא מבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. בפוסט שקראתם הושקעו כ-110 שעות (נטו) של מחקר, כתיבה ועריכה. אם מצאתם את התוכן ראוי, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם.

—————————————————————————————————————————–

רשימת שמות וסיבות המוות של חללי צה"ל וכוחות הביטחון שנפלו בין ימי הזיכרון 2012 ל-2013:

• לחיצה על שם החלל תיקח אתכם לדף שלו באתר ההנצחה "יזכור"
• לחיצה על תאריך הנפילה, תיקח אתכם למודעת האבל הדיגטלית (אם מצאתי אחת שכזו באתר "אבלים")
• "סיפור חיים" הוא דף פנימי בתוך דף החלל באתר "יזכור", המכיל טקסט המתאר את החלל. אם ישנו "סיפור חיים",  הוא נכתב ע"י המשפחה או ע"י המדינה (ואז מדובר רק על כמה שורות מאוד כלליות וללא תמונה).
• "סיבת מוות באתר" היא סיבת המוות שבתוך "סיפור החיים" באתר "יזכור"
• "סיבת מוות לפי התחקיר" היא סיבת המוות כפי שמצאתי עליה דיווחים ברשת, או שהסקתי אותה מתגובות של אנשים (פה בבלוג, ישירות אלי וברחבי הרשת), כאשר אני מוודא שהמגיבים הם אנשים אמיתיים והידע שלהם או הזהות שלהם מעידים על סבירות גבוהה שהכירו את הנופל ואת נסיבות מותו. המספר בסוגריים ליד סיבת המוות, הוא מספר המקורות השונים שמעידים על אותה סיבת מוות. קחו בחשבון שמי שלא קורא המון שיחות רשת בין חברים וקרובי משפחה, לא בהכרח יבין כיצד יש סיבות מוות שדוקא זה שהן לא נאמרות, מעידות כי זה מה שבאמת קרה (אז יכול להיות שלא כולם יסכימו עם הפרשנות שלי לעיתים – במיוחד בסיבות הרגישות – אבל אתם מוזמנים ללחוץ על הלינקים ולבדוק בעצמכם).
• אני בודק גם דברים קצת פחות מקובלים (אבל מציין זאת בטבלה), לדוגמא –  ההשלמה האוטומטית של גוגל לאחר הקלדת שמו של אדם. ההשלמה מבוססת על החיפושים הנפוצים שצורפו לאותו השם וכך לדוגמא במקרי התאבדויות, הרבה פעמים לא יהיה שום חומר ברשת, אבל כל האנשים שמכירים את החלל ואת הנסיבות, יחפשו "ישראל ישראלי התאבד".
• כשאין סוגריים בסוף סיבת המוות, זה אומר שסיבת המוות וודאית או ידועה (מופיעה בכל כך הרבה מקומות שאין טעם לציין).
• בטבלה מופיעים רק לינק או שניים לכל חלל. לצפיה בכל הלינקים שמצאתי ו\או הסתמכתי עליהם, תוכלו לבדוק את קובץ הלינקים.

כמו בשנה שעברה, אני מזמין את הקוראים להגיב או לפנות אלי ולהוסיף מידע ולתקן, בכדי שנוכל לתת תמונה אמיתית של מצב חללי ישראל.