גיבורים נולדים במותם 2011: 99% מהחללים נפלו ללא מעורבות אויב, 57% מהנופלים עד גיל 21 הם מתאבדים

פתח דבר:

'גיבורים נולדים במותם' הוא פרויקט שמטרתו לגלות מי הם חללי מערכות ישראל, כיצד מתו ומה הקשר בינם לבין מה שמספרים לנו עליהם. לצד עידכון שנתי ביום הזיכרון, אני הולך מידי כמה חודשים, גם שנה אחת לאחור. תוכלו לגשת לעמוד הפרויקט, בכדי לראות את השנים הזמינות עד כה ובקרוב גם גרפים משולבים של כל המידע שאספתי עד שלב זה. תחקירי ימי הזיכרון, מביאים יותר מדעותי, בעוד שתחקירים הנוגעים לשנים רחוקות יותר, מביאים בעיקר את הנתונים, בצורה יחסית יבשה.

לפני שנתחיל אדגיש בהמלצת מחקרים שנעשו בתחום העיתונות, כי המתאבדים המוזכרים בטקסט הבא גרמו הרבה כאב ליקיריהם ולא זכו לשום הכרה או פרסום לאחר מותם. אם אתם סובלים מדיכאון או תחושה של חוסר עתיד, יש לכם עזרה ראשונה נפשית ואנונימית זמינה 24 שעות ביממה. כמו כן, שרשרת הפיקוד אינה חלה בבעיות שכאלה. אם אתם מתביישים מהמפקדים הישירים שלכם, מוצאים שהם לא עוזרים לכם או שלעיתים הם עצמם הבעיה, תעקפו אותם מיד. לא מסתדרים עם המערכת? שלחו לי הודעה במייל או בפייסבוק ואני אדאג לכם לפתרון מיידי.

חללי מערכות ישראל אשר נפלו בין ימי הזיכרון של 19.4.2010 ל-9.5.2011

הדיווח של משרד הביטחון:

כבכל שנה משהב"ט משחרר לתקשורת את מספר החללים שהתווספו לאותה שנה וכבכל שנה, אף אחד לא טורח לבדוק את הנתונים הללו. ב-2011 דיווח משהב"ט, כי נוספו 183 חללים למניין וסך הכל ישנם 22,867 חללים, מאז 1860.

הנתונים באתר ההנצחה של משהב"ט – אתר יזכור:

הנתונים עדכניים ל-12.7.2013 ואתר יזכור הוא האתר הרשמי והיחיד של מדינת ישראל, האחראי על הנצחת החללים והנגשת המידע בנוגע אליהם לציבור. לכל הנתונים שאני מביא, היו למשהב"ט 2-3 שנים לעדכן, כך שבנוגע להפרשים, יש להניח שמדובר לפחות ברשלנות ולאור החוסרים שהראיתי עד כה גם בשנים אחרות, כי יתכן שמדובר ביותר מכך.

ראשית, עשרה חללים חסרים לחלוטין מן הרישום (בהנחה שהם באמת קיימים) ועוד 52 אינם מוסברים בשום צורה, כך שכבר ברור שאיננו יודעים כלום לגבי 34% מהחללים של 2011. אבל גם ההגדרות של "נפל בעת שירותו" ו"נפל בעת מילוי תפקידו", למעשה לא אומרות לנו כלום ויכולות להיות כל דבר – מישהו שמת מהתקף לב בזמן חופשה בחו"ל, מתאבד או נכה צה"ל שבכלל לא מת באותה השנה, אך הוכר כנכה רק לאחר מותו. כך שלמעשה, על פי נתוני אתר יזכור, אנו לא יכולים לדעת כיצד מתו 96 חללים מתוך ה-183 שדווחו (52%), אותם כולנו מתיימרים להוקיר ולשמר את זכרם.

זלזול בהנצחה:

אם נניח שהמספר שדיווח עליו משהב"ט אמיתי, הרי שישנם 10 חללים שאינם מונצחים ואינם רשומים בכלל.
מתוך ה-173 שנותרו, ל-60 חללים אין סיפור חיים, מה שאומר שהם אך ורק שם יתום, ללא תמונה או הסבר. מתוך ה-113 שיש להם סיפור חיים, אצל 37 מהם מדובר בכמה שורות טכניות, אשר מסתיימות בשורה "סיפור החיים המלא יפורסם בהמשך" (אזכיר שוב שמדובר על חללים מלפני 2-3 שנים). 56 מהחללים, מופיעים עם פרטים חסרים (גיל, דרגה, חיל, שמות ההורים או מקום קבורה) או שגיאות בשמם.

מימין תוכלו לראות את המצבה הוירטואלית של שמעון איאסו, כאשר כל הפרטים מלאים בה. משמאלו, ללא דרגה, גיל או מקום קבורה, נמצא ברוך בוזחיש, שעלה על מוקש במלחמת ההתשה ונותר נכה לשארית חייו, עד אשר בגיל 61 פציעותיו הישנות הזדהמו והרגוהו. לשאול פרס אין דרגה, הורים או גיל – האם יש בכלל טעם בציון שמו בצורה הזאת? אברהם אשור מת ממחלת הסרטן בגיל 66. הוא פיקד על כל כך הרבה ספינות ונושא כל כך הרבה עשייה צבאית, שאפשר להשקיע טקסט נפרד רק לקריירה שלו. שלוש שנים לאחר מותו, עדיין אין לו גיל או דרגה (סה"כ תת-אלוף) ובטח שלא סיפור חיים. לא תגידו שזה אתגרי במיוחד או משהו, כי ויקיפדיה כבר הקדישה לו עמוד ואפשר היה פשוט להעתיק את התוכן.

אם נדרשתי לתחקיר בכדי לגלות מי הם החללים, האם באמת אפשר לקרוא לדבר שאנו עושים 'הנצחה'? האם אפשר להצדיק את המיליארדים שנשפכו ע"י אגף ההנצחה לאורך השנים על נושא זה (כמובן כולל הטקסים, אנדרטות וכדומה)? כמה מיליארדים עוד יעלה לנו, בכדי לדעת את הגיל של חללינו או דרגתם?

אז יש את המציאות כפי שהממשל והעיתונים מספרים לנו עליה בימי הזיכרון, שבה כל החללים נפלו למען ארצנו; יש את המציאות כפי שניתן לאסוף אותה מאתר יזכור, בה יותר ממחצית החללים נטולי סיבת מוות; ויש את המציאות (רשימת החללים המפורטת בתחתית התחקיר):

סיבת המוות הראשונה, היא למראית עין אסון השריפה בכרמל, עם 40 חללים. אבל בעמודה הרביעית תראו 30 חללים שלא הצלחתי למצוא את סיבת מותם. כל הסיבות שמימין לעמודה הרביעית לא ישתנו כי הדיווח עליהן בתקשורת הוא נרחב (למעט העשרה החסרים). כמובן שגם מספר החללים מאסון הכרמל ידוע ולא ישתנה, מה שאומר ש-30 החללים אשר סיבת מותם אינה ידועה, יתחלקו בין המתאבדים, למתים מסיבות רפואיות. כך שבפועל, סביר שאסון השריפה בכרמל, משני לאסון ההתאבדויות ברחבי ישראל (וגם למתים מסיבות רפואיות).

הערה: חלק קטן מסיבות המוות הן על פי סבירות ולא וודאות (תוכלו לראות בטבלת החללים), לדוגמה אם לא מצאתי סיבת מוות ואדם נפטר מעל לגיל 60 הנחתי סיבת מוות רפואית.

כפי שניתן לראות, מתוך החללים שהצלחתי לגלות את סיבת מותם, בערך כל חלל רביעי הוא מתאבד. השריפה בכרמל מסתירה בחריגותה, את גודל אסון המתאבדים. לולא אותה שריפה נוראית בצפון, הינו מדברים על כל חלל שלישי שהוא מתאבד.

ראוי לציין כי בישראל יש קפיצה במספר ההתאבדויות בדיוק בטווח הגילאים 18-21, אשר אין צורך להסביר את מקורה. הגילאים עם הכי הרבה חללים הם גיל 20 עם 15 חללים, 21 עם 13 חללים וגיל 19 עם 10 חללים.

גם כאן, אם נסתכל על קבוצת 18-21, נמצא שהיא לחלוטין שונה מכפי שאנו חושבים עליה או נאמר לנו לחשוב עליה. אף אחד מהם לא מצא את מותו ע"י אויב. למעשה, בקבוצת הגילאים 18-21, 57% ממקרי המוות (21 חללים), הם כתוצאה מהתאבדות וזה דבר שחשוב להבין, כי לעומת הפחד של ההורים כי ילדיהם יפלו בקרב, בימינו הנטולים מלחמה קרקעית, הסיכוי לכך הוא אפסי. הדגש לשים לב אליו הוא מצב הנפש של הילד\ה וכמובן תאונות הדרכים, שהן 24% מסיבות המוות לגילאי 18-21. שתי הסיבות הללו יחדיו מביאות אותנו ל-81% מהחללים לקבוצת הגילאים הזאת.

מגמות אחרות וברורות הן הדעיכה בהתאבדויות ותאונות דרכים עם העליה בגיל ומנגד עליה במקרי מוות כתוצאה מסיבות רפואיות ככל שאנשים מתבגרים. לאלו מכם התוהים בנוגע למקבילה מול האזרחות, אז לפי הממוצע הישראלי, צה"ל אמור לנוע באזור ה-16 התאבדויות לשנה (ואני "בא לקראתם" עם המספר הזה). מתוך 34 ההתאבדויות שמצאתי, 30 התרחשו בצה"ל (היתר במשטרה ובשב"ס). שזה אומר שאנחנו מדברים על מספר מתאבדים כפול מהאזרחות.

לפי הקשר

בימים אלה יש לכאורה התחלה של חזרה למשא ומתן עם הפלסטינים ודיון ער על האופציה למשאל עם בנוגע להסכם שידרוש פינוי התנחלויות. בהקשרים הללו, אנו נוטים להתייחס לסך כל החללים, כאילו כולם נפלו בגלל האויב או למען אותה אדמה אשר אנו רוצים להחזיר ומתוקף כך אנו מגיעים למסקנות מוטעות. אז בואו נסתכל על החללים לפי הדיונים הרלוונטים.

ההקשר הלוחמני (האתוס):

מתוך 183 החללים שדווח עליהם, רק 13 קשורים בצורה כלשהי לפעילות צבאית (אני לא מתייחס להשפעות רפואיות בהקשר של מחלות והתאבדויות, שאותן קשה\בלתי אפשרי לפענח). להלן הפילוח של אותם 13:

התרסקות היסעור ברומניה – 6 חללים בתאונת אימונים
התרסקות מטוס סופה (F-16I) במכתש רמון – 2 חללים בפעילות מבצעית (טעות אנוש)
תאונת דרכים מבצעית – חלל אחד בהתהפכות ג'יפ האמר
מארב של חוליה פלסטינית – שוטר אחד נהרג כאשר 4 פלסטינים פתחו באש על הניידת שלו (3 אחרים נפצעו)
חילופי אש עם צבא לבנון – חלל אחד נהרג בחילופי אש סמוך לקיבוץ משגב עם.
רקטה (אש כוחותינו) – חלל אחד נהרג מרקטה ישראלית שפגעה בו (תקלה טכנית\טעות אנוש)

כך שמתוך ה-13 הללו, רק 2 נהרגו ע"י כוח עוין ובעצם 99% מהחללים, נפלו ללא מעורבות אויב.

אם רק 2 נהרגו ע"י כוח עוין ורק 13 בסך הכל קשורים לפעילות צבאית, אז מה הם כל שאר ה"נפל במילוי תפקידו" או "נפל בעת שירותו" – המופיעים באתר משהב"ט כאשר הם נטולי הסבר?

"נפל בעת מילוי תפקידו" – 20 חללים:
15 התאבדויות, 3 שלא מצאתי את סיבת מותם ו-2 שמתו מסיבות רפואיות

"נפל בעת שירותו" – 14 חללים:
12 התאבדויות ו-2 שלא מצאתי את סיבת המוות שלהם

ככל שניסיתי לא הצלחתי להבין מתי הם משתמשים באילו מההגדרות. המקרה הכי ברור לכך הוא אימן קיזל, ש"נפל בעת שירותו" ומיכל זהר, ש"נפלה בעת מילוי תפקידה", זאת למרות ששניהם נהרגו באותו הארוע (כשאדם לא שפוי דרס אותם). נראה שאין שום משמעות למינוחים הללו והם פשוט הסדין הלבן, המשמש בעיקר לכיסוי והסתרת המתאבדים.

ההקשר הפלסטיני:

מתוך 2 החללים היחידים שנהרגו ע"י כוח אויב, רק 1 נהרג ע"י פלסטינים, כך שהמספר לחשוב עליו כשמדברים על הלחימה עם הפלסטינים וכמה שאי אפשר לעשות איתם שלום כי הם רוצחים וכדומה, הוא לא 183 חללים, אלא 1.

בהקשר של אזרחים חללי פעולות האיבה (אינם חלק מהסקירה שלי), באותו פרק זמן היו 15 כאלה. אך 2 לא רלוונטים לשנה כי בעצם נפצעו שנים לפני כן ונפטרו רק ב-2010 (סטיבן אברבך נהרג 7 שנים לאחר שנפצע בפיגוע התאבדות ויוסף להב טרגן, שיחק בגיל 5 וחצי בחפץ שמצא ליד ביתו בחולות, שהתברר שהיה רימון והתפוצץ בידיו. לא רק שאני לא כל כך מבין איך זה קשור לפעילות איבה, אלא שהוא נפטר 59 שנים לאחר אותו הארוע בגיל 64).

כך שבהקשר הפלסטיני, נכון לשנת הבדיקה, ישנם 14 חללים ישראלים. באותו פרק זמן, כוחות הביטחון הרגו 109 פלסטינים ואזרחים ישראלים הרגו ארבעה. סך הכל, על כל חלל ישראלי היו כ-8 חללים פלסטינים. אזכיר לדוגמה שב-2010, ישראלים רצחו 144 ישראלים אחרים – פי 10 מאשר הפלסטינים.

סוף דבר

שנת 2011 מציגה מספרים שמדברים בעד עצמם:  183 חללים מוצהרים, 10 חסרים, 99% נפלו ללא מעורבות אויב, אחד מכל ארבע הוא מתאבד ועד גיל 21, 6 מכל 10 הם מתאבדים. המציאות מבקשת שנתעורר אליה ובטרם כל דיון פוליטי, עיסוק בתקציב הצבא, בהסכם השלום וכדומה, עלינו ראשית לדעת על מה אנחנו מדברים. הרוצחים שלנו אינם באמת שם, או שהם בעיקר בראי.

אסיים במספר מקרים שלדעתי חשוב להכיר אותם, בכדי להבין כי לא מדובר בסטטיסטיקות בלבד או גזירת גורל ושבחלק לא מבוטל מהחללים, לא מדובר על נופלים, אלא מוכשלים. אלו הם האנשים שלא רק שאיננו מנציחים באמת, לא רק שאנו לא טורחים למצוא להם צדק, אלא אנו גם מעזים לומר בימי הזיכרון שלנו, שהם נפלו בגלל אויבנו שקמו עלינו לכלותנו:

עידן כהן, 20, התאבד ב-30.12.2010 בבסיסו. זו דעתי האישית, שגודל המחדל במקרה שלו, הופך את המקרה להריגה. עידן התאבד לאחר שביקש שוב ושוב מאנשים שונים לעבור תפקיד (לא לצאת מהצבא – לעבור תפקיד). הוא פנה לכל מי שיכל והסביר שאינו חש בטוב ובתגובה תקפו אותו על כך ש"עקף סמכות" (עקף את מפקדיו אשר לא עזרו לו). ברישומי הקב"ן מתועדים ריגשותיו בקשר להתאבדות:

"מתאר תחושה שהוא מוטרד מפני שלעתים חושב על כך, ללא תוכנית קונקרטית, מתאר חשיבה 'הלוואי ולא הייתי פה', ללא רצון למות". "… שולל כוונות אובדניות, אך מתאר חשיבה על אפשרויות לעתים ללא תוכנית קונקרטית, מסביר שמעולם לא חשב על כך ועצם החשיבה שלא אכפת לו 'להידרס' בעייתית עבורו"

 לא אכפת לו להדרס… כל זה לא היה מספיק בשביל להעביר אותו תפקיד; כל זה לא הספיק בשביל יחס יותר מוקפד; וכל זה, לא הספיק בכדי שמישהו לפחות יקח ממנו את הנשק. חייל שאינו קרבי (קצין בשלישות), שאין שום צורך שישא נשק ומספר לכולם שהוא מרגיש רע ושלא אכפת לו אם הוא ימות – אבל חייבים להשאיר את הנשק אצלו! מצ"ח סגרו את התיק ללא אשמה או רשלנות של אף גורם. משפחתו החלה בתביעה כנגד צה"ל.

אני ממליץ להקשיב גם לראיון מהתכנית של חיים הכט, בכדי להבין עד כמה דובר פה על בחור מבריק וכישרוני, שצה"ל התעקש לחנוק את היצירתיות שלו, עם תפקיד שהיה כל כך קטן עליו ועל כן כל כך גדול על נפשו.

רן דולב, 21, התאבד ב-21.4.2011. כמו עידו כהן, גם רן ביקש עזרה והוריו האמיצים, שבחרו לפתוח את הסיפור שלו לציבור, נותנים לנו הצצה יחסית נדירה, לתוך ימיו האחרונים של אדם אובדני ומגלים לנו עד כמה הם עלולים להראות רגילים. דרך הוריו, אפשר שוב להפריך את המיסקונספציה של מתאבדים כאנשים אשר גודל כאבם תמיד ברור למתבונן, או שששמחתם המוחצנת, פוסלת את כך שהתאבדו. להלן יומו האחרון של רן:

היה ברגילה, הלך עם אביו לאכול ארוחה מפנקת ("רן היה במצב רוח מעולה, חייך, סיפר בדיחות, דיברנו על ספורט"), בערב יצא עם חברה שלו וחברים נוספים ("כולם מעידים שהאווירה הייתה טובה ומצב הרוח היה מרומם"), בבוקר ליל הסדר הלך לים עם חברים, חזר לביתו ("רן חייך, אכל וצחק, כל המשפחה המורחבת הייתה כאן, החברה שלו הגיעה בהמשך והייתה תחושה שהכל הולך לכיוון טוב") ואז:

ורד (אימו של רן): "אני הייתי בחדר, קראתי ספר, הכל היה רגוע, ופתאום, בום, הכל התהפך. בחדר מצאתי את רן שוכב על הרצפה. חשבתי שהוא נפל מהמיטה, סובבתי אותו וצרחתי כזאת צרחה שכל השכונה הייתה פה תוך דקה".

יורם (אביו של רן): "נכנסתי לחדר אחרי ורד, רן היה בחיים, נשם בקושי. הפה שלו היה סגור, הגוף היה שלם. הוא ירה לעצמו כדור בראש. צעקתי לניב לעצור את הדימום, ניסיתי לפתוח את הפה, שינשום. הוצאתי את הלשון, החזקתי אותו ובעיניים שלו היה מבט של בקשה, של תחנונים".

ממש כמו עידן כהן, רן פנה למפקדו וביקש לראות קב"ן. יודגש כי כמו עידן, מדובר על חייל מוכשר, שככל הנראה הרגיש חנוק בתפקיד שלו. בתחילה מפקדו של רן טען כי לא זכר שהוא פנה אליו בבקשה לקב"ן, אך דו"ח החקירה מגלה כי היתה פניה שכזאת ושמפקדו לא הפנה אותו לטיפול ולא העביר את הנושא למג"ד. בגלל שהנשקיה היתה מלאה, רן שוחרר לביתו עם נשקו, בניגוד לנדרש לפי תקנות צה"ל.

ורד: "המפקד לא דיבר איתנו מאז וגם אנחנו לא. הוא ננזף ושוחרר מהצבא. הילד שלי מת."
יורם: "אנשים לא מדברים על התאבדויות. הם מתביישים להגיד שהילד שלהם התאבד, אולי כי הם נושאים בתוכם רגשות אשם. המסר שלנו הוא שאין במה להתבייש. שלא צריך להתבייש. מהרגע הראשון דיברנו על זה פתוח וגלוי. התחושה היא שקיימת הסתרה, אולי מתוך פחד לעורר את הדבר, אבל זו שטות גמורה. צריך לדבר על זה, צריך לשים את הדברים על השולחן. אם זה קרה לרן, לילד שלא היה חסר לו דבר, זה יכול לקרות בכל בית".

אלכס (אלכסנדר) ורניקוב, 22, נכנס ב-6.6.2010 לאזור הדיונות בחולון, הצמיד רימון לראשו ומשך את הניצרה. הוא אינו נמנה עם חללי צה"ל, היות ובאותו הערב, היה משוחרר מזה חודשיים. קשה לומר היכן יש למתוח את גבול ההכרה בחללים, אבל מנגד קשה מאוד לראות אנשים שנפצעו לפני 40 שנה או אנשים שנהרגו כשהחליקו עם אופנוע בזמן שהיו עריקים כחודש מהצבא אשר זוכים להכרה, בעוד שהתיאור של אלכס על ידי כל האנשים ששירתו עימו, הוא של אדם מופנם ובמידה מסויימת מסוגר (לטעמי באופן חריג מעט), אך היותו "חייל טוב", גרמה לכך שלא נעשתה העמקה מעבר לכך. ולכן, לדעתי, לא רק שהרימון הפיזי שהרג את אלכס היה צה"לי, אלא אפשר שגם הרימון הרגשי היה.

בהקשר הזה אציין כי מספרי המתאבדים של משהב"ט, נוגעים רק לחללים בתקופות השרות שלהם. תחקיר בריטי חדש מצא כי המון חיילים מסיימים את השרות ומתאבדים בעקבותו, אך אינם מתווספים לרישום (אפילו לא לצורך פיצוי והנצחה, אלא רק בכדי שנוכל לדעת אם יש בעיה נרחבת יותר. אם לשפוט על פי התחקיר הבריטי, אז סביר מאוד שישנה):

עמרי פרידמן, 20, התאבד ב-22.4.2010. סיבת ההתאבדות, כפי שאני מבין מהשיחות והתגובות אותן קראתי, אינה ידועה. למרות שכך, ראוי לציין את שמופיע בסיפור חייו באתר יזכור, בשורה בודדת ללא הקשר:

"במרס 2010 שובץ עומרי ככבאי יחידתי בבסיס ציוד 6510 טירת הכרמל, אך בשבועות האחרונים לחייו ביקש לעבור ולשרת בבסיס אחר."

ככל הנראה עמרי לא היה מרוצה ממשהו או מישהו במקום בו שירת. אינני יודע לומר אם היה לכך בהכרח משקל על התאבדותו, אך ראוי לחקור בנושא, בכדי לברר אם מאחורי המשפט הזה שזרוק ללא הסבר, יש רמיזה לכך שעמרי הראה סימנים רציניים יותר למצבו, אשר לא נלקחו ברצינות (כמו עידן, רן, אלכס ורבים אחרים).

טרקו טמנו, 19, התאבד ב-27.4.2010. תגובה הקשורה למפקדת שלו, מעלה צורך בחקירה גם במקרה הזה:

"היא מפקדת בחוות השומר היא פצצה רצח אבל צועקת מלא ויש לה רק רבט אני מכיר אותה טוב מאוד היא הייתה המפקדת של טריקו טמנו ז"ל ובגלל הבסיס שלהם הוא התאבד אז כוס אמא של ככל חוות השומר ואני לא ישכח מה שעשיתם לטריקו בחיים שלי!"

החקירה נדרשת במיוחד לאור היותו אתיופי, כאשר ידוע כי הם מוטרדים במיוחד בצבא וגם מגיעים לכלא הצבאי יותר מאשר אוכלוסיות אחרות. כאן האבסורד הוא כפול, כי הסיבה העיקרית לכך שהם נאסרים, הן עבירות שבסיסן במצבם הכלכלי. כך שבעצם אלו אנו שיצרנו גטאות עם אוכלוסיות עניות ולאחר מכן, אלו אנו שמענישים אותם על היותם עניים. חמישה ממתאבדי השנה הם אתיופים.

לאלו מכם שתוהים, איש המוסד בן זיגייר (בן אלן \ בניימין אלון \ האסיר X), שלטענת המדינה התאבד בתאו ב-15.12.2010, כאשר הוא מבודד מהעולם, אינו בין חללי משהב"ט.

הטרגיות של מותה של שחר גבאי מדברת בעד עצמה:

שחר נהרגה ב-13.4.2011 בתאונת דרכים. בתמונות אתם רואים אותה במדור שיחרורים וגוזרת את תעודת השוטר שלה. לאחר שהזדכתה בבקו"ם, נסעה חזרה לביתה וכנראה עקב חוסר תשומת לב, התרסקה לתוך משאית. נוסף על כך שזה היה יום שחרורה, זה היה גם יום הולדתה.

לסיום, אורון חדד, 26, שנפטר מדום לב ב-21.5.2010, מבצע את 'ירח' של שלמה ארצי:

לזכר אלו שמצבות מעליהם ולמען אלו שאנו מצווים להם מצבות.

—————————————————————————————————————————–
אישתון הוא בלוג ללא פרסומות או מימון מגופים חיצוניים והוא מבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. בפוסט שקראתם הושקעו כ-150 שעות (נטו) של מחקר, כתיבה ועריכה (עיקר העבודה בטבלה שבהמשך). אם מצאתם את התוכן ראוי, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם. אמצעי התקשורת הראשיים מוזמנים לפרסם את הנתונים או הטקסט במלואו ללא קרדיט או תשלום (מותנה באי-עריכה של התוכן או בדיקה מוקדמת עימי).

—————————————————————————————————————————–

רשימת שמות וסיבות המוות של חללי צה"ל וכוחות הביטחון שנפלו בין ימי הזיכרון 2010 ל-2011:

• לחיצה על שם החלל תיקח אתכם לדף שלו באתר ההנצחה "יזכור"
• לחיצה על תאריך הנפילה, תיקח אתכם למודעת האבל הדיגיטלית (אם מצאתי אחת שכזו באתר "אבלים")
• "סיפור חיים" הוא דף פנימי בתוך דף החלל באתר "יזכור", המכיל טקסט המתאר את החלל.
• "סיבת מוות באתר" היא סיבת המוות שבתוך "סיפור החיים" באתר "יזכור"
• "סיבת מוות לפי התחקיר" היא סיבת המוות כפי שמצאתי עליה דיווחים ברשת, או שהסקתי אותה מתגובות של אנשים (פה בבלוג, ישירות אלי וברחבי הרשת), כאשר אני מוודא שהמגיבים הם אנשים אמיתיים והידע שלהם או הזהות שלהם מעידים על סבירות גבוהה שהכירו את הנופל ואת נסיבות מותו. המספר בסוגריים ליד סיבת המוות, הוא מספר המקורות השונים שמעידים על אותה סיבת מוות. קחו בחשבון שמי שלא קורא המון שיחות רשת בין חברים וקרובי משפחה, לא בהכרח יבין כיצד יש סיבות מוות שדוקא זה שהן לא נאמרות, מעידות כי זה מה שבאמת קרה (אז יכול להיות שלא כולם יסכימו עם הפרשנות שלי לעיתים – במיוחד בסיבות הרגישות – אבל אתם מוזמנים ללחוץ על הלינקים ולבדוק בעצמכם).
• במהלך החיפושים ברשת הגעתי למסמך של צה"ל, החושף את נסיבות מותם של מאות חללים מהעשורים האחרונים. באם הסתמכתי על המסמך בקביעת סיבת המוות, יצוין בטבלה "מסמך צה"ל".
• אני בודק גם דברים קצת פחות מקובלים (אבל מציין זאת בטבלה), לדוגמא – ההשלמה האוטומטית של גוגל לאחר הקלדת שמו של אדם. ההשלמה מבוססת על החיפושים הנפוצים שצורפו לאותו השם וכך לדוגמא במקרי התאבדויות, הרבה פעמים לא יהיה שום חומר ברשת, אבל כל האנשים שמכירים את החלל ואת הנסיבות, יחפשו "ישראל ישראלי התאבד" (יצוין בטבלה "גוגל"). כמו כן, אני בודק את הדרגות של החללים (על בסיס מידע יבש או תמונות בהן רואים את הדרגות שלהם על המדים), בהתאם לפקודת מטכ"ל 38.0124 הקובעת מתי יש להעלות חלל בדרגה (למשל לפי סעיף 23, התאבדות מבטלת העלאה בדרגה לאחר המוות, החל מ-31.5.2000. במקרה שכזה בטבלה יצוין "דרגה").
• אם כל האמצעים כשלו, אני משתמש בחיפוש החדש של פייסבוק, בכדי למצוא אנשים ששירתו באותו הזמן ובאותו המקום ומנסה לברר אם מישהו יודע מה קרה. כאשר אני מצליח ומסתמך על דבריהם, הטבלה תציין "עדות".
• כשאין סוגריים בסוף סיבת המוות, זה אומר שסיבת המוות וודאית או לפחות ידועה ברבים (מופיעה בכל כך הרבה מקומות שאין טעם לציין).
• נתונים באדום הם נתונים שחסרים באתר משהב"ט או שגויים והוספתי בעצמי.
• בטבלה מופיעים רק לינק או שניים לכל חלל. לצפיה בכל הלינקים שמצאתי ו\או הסתמכתי עליהם (או אם אתם רוצים לראות עוד סרטונים או מידע לגבי חלל מסוים), תוכלו לבדוק את קובץ הלינקים.

כמו תמיד, אני מזמין את הקוראים להגיב או לפנות אלי ולהוסיף מידע ולתקן, בכדי שנוכל לתת תמונה אמיתית של מצב חללי ישראל. משפחה שכולה אשר מעוניינת שסיבת המוות לא תפורסם, יכולה לפנות אלי ואני אסתיר את סיבת המוות, למשך 3 שנים מיום הנפילה.

חללים שאינם מופיעים ברישום של אתר יזכור, אך אפשרי וסביר שהם חללי ישראל (חלק מהחסרים):

אריה סיידוף –
הורים: נחמה וצבי || תאריך נפילה: 24.4.2010 || שירת ב: שב"כ \ מודיעין (למרות שאינו מופיע באתר ההנצחה של השב"כ) || לא נמצאה סיבת מוות || לא נמצא מידע נוסף