הסרט/מצגת לפניכם נועד להוקיר את החללים, אך בו זמנית למצוא בעיות במערכת, להשמיע את קולן של המשפחות שכנראה שלא יתנו להן להדליק משואה, ולמנוע את החלל הבא. התחקיר הטקסטואלי המלא, עם מידע נרחב יותר על החללים, סטטיסטיקות וחשיפות נוספות, יפורסם בשבוע הקרוב.
מומלץ להעביר את הסרט ל-HD בכדי לצפות באיכות טובה ושהטקסט והתמונות יהיו ברורים. כמו כן, מומלץ לצפות במסך מלא בכדי לקרוא בנוחות ולהפעיל רמקולים/אוזניות.
תיקונים/תוספות לאחר פרסום:
- אם אינכם רואים את הסרט, ייתכן שיש לכם תוסף החוסם את פייסבוק. כבו אותו או שתוכלו לצפות ישירות בלחיצה כאן.
- אריה רוזנפלד – שבסרט מדווח שאיבד רגלו בלבנון, על פי עדות בעקבות הסרט, נטען שאיבד רגלו בשירות קבע, בתאונת מלגזה במחסן תחמושת.
- ממשפחתו של אליהו גבאי נמסר, כי אליהו טבע כי לא היה מציל בעקבות שביתת המצילים.
- אורן אהרן לוי – שהתאבד ב-28.12.2016 אך מפאת שמו הנפוץ לא הצלחתי למצוע מידע נוסף עליו: בעקבות הפרסום זוהה אורן ע"י צופה. להלן תמונתו:
אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. בסרט בו צפיתם ובתחקיר שמאחוריו הושקעו כ-350 שעות תחקיר, כתיבה, גרפיקה ועריכה. אם מצאתם שהתוכן מצדיק זאת, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם – בלחיצה כאן.
אישתון 
אכן בעיה מוכרת, כאובה וטעונה למדי דבר שמקשה על הדיון בה.
גם בישובי יש חלל על ידי התאבדות, מאחר והיה חבר גרעין מחו"ל ולא "מגש הכסף", גם נקבר בהר הרצל לבקשת משפחתו מחו"ל, שמו לא נכלל קריאת יזכור המקומית ותמונתו לא נמצאת על הקיר ליד תמונות חללים אחרים ונפגעי פעולות איבה [בעצם כל פעילות מלחמתי היא גם פעולה נגד אויב? בצורה כזאת או אחרת]. ויש עוד אחד ששמו מופיע באתר "נזכור את כולם" כשייך לישוב, לקח לי עבודת בלשית קצרה על מנת לזהות את האיש והקשר שלו לישוב.
אהבתיאהבתי
ואילו פורסמו כל שמות 98 החללים האם היית זוכר 10 שמות מהרשימה ? ומה על שנים קודמות …? ומי לדעתך נכלל ברשימה של "חלל" ? הפרשנות האינסטינקטיבית היא חלל הוא מי שמצא את מותו בשירות המדינה כחייל. אלא שלא כך הדבר. יש פס רחב של זכויות להיות "חלל מערכות ישראל" הידעת שנכה צה"ל שנפטר מפציעתו יקרא חלל צה"ל ללא קשר כמה שנים סחב את נכותו (ואני מכיר 6 שמות שנפצעו בשירות חובה, נפטרו מעל גיל 50 והם קבורים ומוכרים כחללי צה"ל.
פאנץ': איך היו נראים חיינו אילו זכרנו את כל מי שהלכו לעולמם בשירות העם שלנו או אילן היוחסין שלנו ? מדוע אתה מתייחס רק לשנה האחרונה שעליה נכתב השבוע ?
אהבתיאהבתי
אני לא מצפה שתזכור כל חלל וחלל וזו לא מטרת הטקסט. אבל צריך להיות רישום במקום כלשהו, שכאשר תרצה לדעת, תוכל. יש לכך גם כמובן שלל השלכות אחרות – כלכליות, ביטחוניות, פוליטיות וכן הלאה.
אני לא מתייחס רק לשנה האחרונה. אני מפרסם תחקיר כזה כל שנה (לפחות משתדל. יש כבר ארבעה או חמישה).
אהבתיאהבתי
תחקיר מדהים, פשוט מדהים. עבודה מדהימה. כמה שעות עבודה, כמה כאב, כמה צער.
למדתי הרבה מאוד. אני מתפלא שהתחקיר לא עורר יותר הדים.
זה מדהים איך כלי התקשורת מטשטשים את הסיפור האמיתי, ומתמכרים לדון בשטויות מוחלטות.
שוב – עבודה מדהימה. יישר כוח. עיתונות אמיתית.
אהבתיLiked by 1 person
איפה הקישור לסרט?
אהבתיאהבתי
הסרט מוטמע בפוסט למעלה. ייתכן שיש לך איזו בעיה או חסימה. בכל מקרה, תוכל לצפות כאן:
אהבתיאהבתי
גם אצלי הקישור לא הופיע, וגם לא בתגובה.
ביטלתי חסימת תוכן מפייסבוק בתוסף Ghostery, והבעיה נפתרה.
אהבתיLiked by 1 person
תודה
זה אכן פתר את הבעיה
אהבתיאהבתי
אובדנות היא תופעה כאובה מנשוא. אסור להתעלם ובוודאי שלא להקל בה ראש. אבל נדמה לי שאתה עולה כאן על מסלול מאוד לא טוב. שתי הערות:
1. האם הפרסום ה"צבעוני" והתקשורתי נעשה על דעת *כל* המשפחות השכולות?
2. חשוב אפילו יותר: דיון תקשורתי, ללא מסננים וללא בקרה – עלול להאיץ ולהחריף תופעות מעין אלה. אני לא מחדש כאן כלום. לא ברור מה מטרת הפרסום ומה התועלת בו. בין התעלמות, השתקה וקלות דעת בצמצום התופעה (אלו פעולות נוקט בר"ן בנושא, ומי מבקר את כל מערך בריאות הנפש בצה"ל? זה קצת יותר חשוב), לבין מצגות פומפוזיות מהסוג הזה – יש פער גדול. מדי.
אהבתיאהבתי
1-א. זהו לא תחקיר רק על מתאבדים. יש כאן שלל תופעות ונושאים העולים ויש לשקלל אל מול הערך של כולם.
1-ב. אני לא מרגיש שהפרסום צבעוני. יש לו כמובן יותר צבע מהתחקירים הקודמים מתוקף כך שזו מצגת ובעבר זה היה רק טקסט ותמונות. אבל בסך הכל, הקפדתי לפרסם אזהרה בתחילת הסרט, נמנעתי מלפרסם פרטים טכנים מסויימים, ציינתי שהם לא זכו לכל פרסום – הכל בהתאם למחקר בתחום.
1-ג. אף אחד מהתחקירים, כולל זה, לא נעשה באישור של איש. זה ויכוח ישן שלי עם אנשים ועם עצמי, אבל הגעתי למסקנה שלדעתי העיוות בישראל בנושא החללים והסיכוי למנוע חלל עתידי, חשובים מהסיכוי לפגוע במשפחה שאת בנם כבר אי-אפשר להציל. מה גם שהפגיעה נובעת מסטיגמות שגויות בנושא. לכבדן יהיה כמו לכבד אולי בשנות ה-80 משפחות של רצו שידעו שיקיריהם נפטרו מאיידס (לאלף אלפי הבדלות כמובן), תוך שבכך נמנעת היכולת לחשוף את התופעה, היקפה, מחדלים בנושא וכן הלאה. איש אינו מבקש אישור לכתוב על חללים שנהרגים בתאונות דרכים, ואיש לא שואל אם קיבלו אישור שכזה. איש לא מבקש אישור לכתוב על חללים שנהרגו בתאונה מבצעית או פעילות מבצעית, ואיש אינו שואל אם ביקשו. דהיינו שאין העניין כאן אישור עקרוני בכתיבה על חללים או מתים, אלא אך ורק מתוך כיבוד הטאבו סביב הנושא, שמשמעו הנצחתו (שמשמעו, מחקרית, יותר מתאבדים).
זאת נאמר, אך אני מקפיד, לדעתי, לגעת בזה ברגישות. בחלק מהמקרים המשפחות מעורבות מרצונן (לדוגמה גל חזן). בחלק הן לא. סך הכל, לאורך השנים ומאות החללים שסקרתי, קיבלתי מעט מאוד תלונות מהמשפחות עצמן. זה בעיקר אנשים מבחוץ שקמים להגן עליהן מטעם הטאבו. לדוגמה, איפשרתי בעבר למשפחות להסתיר את סיבת המוות למשך 3 שנים מהמוות. רק משפחה אחת אי-פעם ביקשה זאת.
אציין מבחינה טכנית – למרות שזו לא הסיבה שאני עושה זאת – שאין צורך חוקי באישור של אף אחד בכדי לכתוב על חללים.
2-א. האצת התופעה –
זה נכון תאורטית, אבל לא לגבי תוכן מהסוג שאני יוצר. מדובר על דברים צהובים יותר שמאדירים את התופעה בתקשורת הראשית. עצם הדיבור על הנושא, כפי שכתוב באזהרה בתחילת הסרט, אינו מוביל ליותר התאבדויות – אלא פחות (התחקיר הראשון היה ב-2012 ואני לרגע לא קושר קוזאליות, אך מאותה שנה הייתה צניחה במספר המתאבדים בשירותי הביטחון. אז אני לא אומר "זה בגלל התחקיר", אבל לכל הפחות לא קרה ההפך בגלל התחקיר).
חשוב גם לציין שהתופעה, בחברה אשר אינה מאדירה את ההתאבדות, אינה מוכחת כתולדה של התאבדויות חדשות, אלאבהתרכזות לכדי אזור הפרסום וטכניקות הפרסום. דהיינו אם בממוצע יש 15 מתאבדים, אז עדיין יהיו 15 פשוט במקום שיהיו לאורך השנה, הם מתרכזים סביב הפרסום הטריגרי ומשתמשים בטכניקות מאותו הפרסום. תוכל לראות חלק מזה בכך שיש ימים מסוכנים להתאבדויות, כמו ימי הזיכרון. אין זה אומר שאותם אנשים לא היו מתאבדים אם לא היה יום זיכרון בישראל וכמובן שאיש לא יאמר שמפאת שכן התאבדו, עלינו לבטל את יום הזיכרון (למרות שהוא בבירור "צהוב" ומאדיר את המוות). אבל בקיומו, הוא "דוחס" לתוכו ארועי התאבדות, יותר מימים אחרים.
2-ב.מה מטרת הפרסום ומה התועלת:
התחקיר הטקסטואלי שיפורסם בקרוב יעסוק יותר בניתוחים היבשים והסטטיסטיים. מטרת התחקיר לחשוף את הציבור לחלליו האמיתיים, אשר לחלוטין אינם חלליו המוצהרים. יש לזה ערך פוליטי גדול מאוד, שכן בישראל אינסוף דברים נקשרים בצבא ובביטחון. כשרה"מ והתקשורת אומרים שבשנה האחרונה נפלו 98 חללים ב"הגנה על המדינה", יש לזה השלכה עצומה על התפישה של הציבור הרחב את המציאות והמדינה בה הוא חי.
נוסף לזה, אני מנסה למנוע אובדנות. אני מנסה למנוע מקרי מוות של רשלנות או חובבניות, ע"י חשיפתם. אני מנסה לעשות שיח על הצורה בה מוגדרים החללים ולשאול מדוע שוטרת שעובדת במשרד ונפטרה מסרטן, משפחתה זכאית למיליוני שקלים פיצוי מהמדינה, בעוד שאם מורה או מנתח או עובד ציבור אחר ימות, ילדיו לא יהיו זכאים לכלום? כשהם אומרים "משפחות שכולות" ומקשרים זאת להגנה על המדינה, אף אחד כמובן לא יתווכח שראוי שיקבלו פיצוי. כשמסתכלים פנימה, ומבינים שנפו בנסיבות אזרחיות לחלוטין, עולה השאלה המתבקשת: למה הם ולא יתר הציבור? למה הם ולא אנשי ביטחון אחרים שמתו ממחלות (הרי ברור שמתוך מאות אלפי המשרתים, אלו לא כל האנשים שנפטרו מסרטן, תאונות דרכים וכן הלאה. אבל יש אילו ועדות סגורות שקובעות את הדברים האלה ואין דרך להבין מה קורה שם ומי מקבל הכרה וכסף ומי לא – ולמה)?
2-ג. אינני חושב שהמצגת פומפוזית. אני חושב שהיא נראית כמו גרסה עדינה יותר אפילו של התכנים המוצגים לציבור ביום הזיכרון באופן קבוע. ואני יודע – אני עובר על אינסוף מהם. ההבדל היחיד אינו בדרך ההצגה, בשירי הרקע העצובים וכן הלאה, אלא בתוכן המוצג שהוא דוקא פחות פומפוזי – הוא מסביר מי החללים ולא סתם מריץ שמותיהם בלי הסבר.
אבל לא נראה לי שנסכים.
אהבתיLiked by 1 person
ראשית, תודה על תגובתך. לעצם העניין: אני לא בטוח לגבי השאלה אם יש או אין צורך באישור חוקי לפרסום נסיבות מוות חסויות, שלא על דעת המשפחות, אבל מניח שבדקת את הנושא. יש כאן פגיעה בזכות לפרטיות – גם של המתים, גם של החיים – ולא בטוח שזה משרת תכלית של מניעה. גם אם אין איסור חוקי, כמובן, יש כאן היבטים אתיים ומוסריים כבדי משקל. אתה טוען שהתכלית היא למנוע את החלל הבא – רק שלא בטוח שהפרסום אכן משרת את התכלית הזו. שוב, עיסוק אינטנסיבי וביקורתי יותר בגורמי בריאות הנפש של צה"ל, או במערך התגמולים לחללי צה"ל שלא נפלו בפעילות מבצעית – נראה לי חשוב הרבה יותר. כפי שאתה יודע, כל הניסיונות לחולל רפורמה מקיפה במערך התגמולים, הן באגף השיקום והן באגף ההנצחה במשרד הביטחון, עלו עד כה בתוהו. זה צריך להיות העיסוק המרכזי. לא נבירה בקברים.
אני לא מטיל ספק במניעיך. אבל המצגת הזו מזכירה לי צילומים של מקררים ריקים ביום פרסום דו"ח העוני השנתי. פורנוגרפיה של העוני או של המוות מצטלמות נהדר. על שינוי מדיניות הן משפיעות הרבה פחות.
אהבתיאהבתי
יש לי הרבה ניסיון בתחום ואני מפרסם את התחקירים כבר שנים. אין פרטיות (חוקית) לנפטרים ואין לאנשים זכות לפרטיות לגבי סיבות המוות של נפטרים – גם אם הם קרובי משפחה.
אני מאמין שזה הכל כשל, מפני שאף אחד לא יכול לגעת בשכול ומשפחותיו, מפני שהציבור לא מבין מי הם החללים. התגובה שלך בדיוק מוכיחה ההפך: הניסיון לתקן את השיטה בצורה בלתי פרסונלית, כשלה. כאשר שמים את האתוס של השכול והשירות הצבאי, מול נתונים יבשים, הציבור והפוליטיקאים תמיד יבחרו באתוס.
אני מסכים שאם המציאות הייתה תקינה ומספרים יבשים היו משנים דברים, אז דרך ההצגה שלי בסרט הייתה אכן סוג של פורנו, כפי שתיארת. אבל אני לא מסכים איתך שזו המציאות. צריך לפרק את הנושא הזה בצורה בה הוא מורכב: דרך החללים ודרך הסיפור שמספרים עליהם. באותו אופן תוכל לומר שכל יום הזיכרון הוא "פורנו". פשוט תגידו את מספר החללים ואל תציינו אף אחד מהם או את סיפוריהם. אבל אין ערך בזיכרון אם הוא סטטיסטי בלבד. עובדה היא שמזה כמה שנים (אחרי שהתחלתי לפרסם את התחקירים) יוצאים פה ושם סטטיסטיקות – אבל זה לא עוזר.
בכל מקרה, אין זה נושא שיפתר ביום וכמובן שגם לסיפורים האישיים וגם לנתונים היבשים יש ערך. אלו מאבקים ארוכים וימים יגידו אם יהיה בזה ערך ברור. לפחות מבחינת נתוני התאבדויות – ומבלי לקבוע שום קוזאליות וודאית – היתה ירידה דרמטית מאז התחלתי לפרסם. עוד לפני כן, ככל שדיברו על הנושאים הללו יותר, המצב השתפר. נחזור אחורה לפני 73', זה היה טאבו מוחלט והורים היו מתאבדים על קברי החיילים שנפלו. נהיה זעזוע ויצרו את אגף המשפחות במשהב"ט והתופעה הפסיקה. אבל ההתאבדויות עדיין היו במספרים מסחררים, עד שהתחילו לדבר וזה ירד לאט. ב-2006 איש צבא שבנו התאבד – סיפור אישי ולא נתון סטטיסטי – הביא להפסקת שיחרור חיילים עם נשק בסופ"ש והמספרים ירדו דרמטית. ב-2012 פרסמתי תחקיר ראשון שחושף את הסיפורים האישיים ושוב ההתאבדויות צנחו.
אני לא מתיימר לקבוע מזה מסקנה מדעית חד-משמעית. אבל הראיות שבכל זאת ישנן, מצביעות שהגישה החשיפתית אפקטיבית, מועילה ומצילה חיים. אוכל למנות מפה ועד הודעה חדשה נושאים שמנוהלים בצורה שגויה במדינת ישראל, אשר יש להם טבלאות אקסל ונתונים ברורים שמראים שההתנהלות שגויה. אבל הדברים נמשכים עשרות שנים. פתאום סיפור אחד שנוגע באנשים או הצטברות של כמה כאלה, ומחליטים לשנות את שידעו ששגוי מאז ומעולם.
אהבתיאהבתי
המצגת מצויינת והתיזה ברורה הבעיה היחידה שהיא לא משכנעת. לא בגלל שהיא פסולה חלילה. אלא כי אין דרך פשוטה לשים קו ברור בין חלל לחלל והנושא הזה ברור. על השאלה עד כמה צהל מפיק לקחים מתאונות קשה לענות אבל ידוע שצהל משקיע משאבים רבים בנושא. בכל אופן תודה על ההשקעה העצומה ועל הבלוג המשובח שלך.
אהבתיאהבתי
אתה נהדר
אהבתיאהבתי
הסיום ״מוזר כפי שזה יישמע…..איש לא …״
במקרה של בני דווקא ידוע בדיוק ,
הכותרת לא עושה צדק אפילו וחש אחד
נמרוד בן ארי
אהבתיאהבתי
אני מתנצל אבל לא הבנתי את התגובה. אם הכוונה לכך ש"איש לא יודע מי הם" (שזה בתחילת הסרט ולא בסיום), אז זו כותרת. אני לא יכול לסרבל את זה יותר מידי ולפרט שיודעים מי הם 13 ועוד איזה חמישה יודעים חלקית, השאר יודעים רק שם ו-26 אפילו זה לא. הכוונה היא שבאופן כללי, אין רשימה של 98 שמות ואין רשימה של 98 סיבות מוות בשום מקום.
אהבתיאהבתי
חשוב מאד! תודה.
אהבתיאהבתי
היה מרתק לצפות בתחקיר הזה ומזעזע ועצוב לא פחות. תחקיר מאוד יסודי וערוך בצורה נהדרת יש לומר.
מאוד מכעיס לראות איך אנשים צעירים נקטפו כל כך צעירים בגלל יהירות של מערכת כל כך אטומה.
מאוד מכעיסה העובדה שיש טשטוש בין נופלים בקרב או באימונים, לבין הרוגים מתאונות דרכים או מחלות.
יש פה "מסחרה" של השכול. הכל בשביל הפרה הקדושה שקוראים לה צה"ל שאף אחד לא רוצה "להתעסק" איתה.
ישארבלוף במיטבו.
כל הכבוד על התחקיר הזה. תרמתי את המעט שיכלתי. תמשיכו עם עבודתכם המבורכת.
אהבתיאהבתי
גל חזן הופך לטל באמצע המצגת עליו. סלבה גרגאי – תאונת עבודה בתיקון טנק זה לא ייחודי לשירות? הקיטלוג ה״תעסוקתי״ לא לגמרי ישב לי טוב. היה מאיר עיניים, תודה
אהבתיאהבתי
ייתכן שיש שגיאה. תודה על התיקון, אבל זה לא הר שינוי כעת. אם על. בהמשך בפלטפורמות אחרות. אתקן זאת.
לגבי סלבה –
זה לא רלוונטי שזה משוריין ולא מכונית. הוא לא נהרג כי המשורין הרג אותו אלא כי חלק מכני היה תקול. לצערנו פועלים במפעלים ובבניה נהרגים באופן שגרתי וזה אכן תעסוקתי.
אם נקצין לרגע לצורך הדגמה אפשר לתהות על חייל שעובד בכיבוס מדים של צה״ל כאשר יש תקלה במכונה והוא מהרג כתוצאה מהכשל. באם זה רלוונטי שזה מדים ולא סתם בגדים? באותו אופן זה לא רלוונטי אם זה מכונית או משוריין.
אהבתיאהבתי
כדאי לדעת כמה דברים:
1.ברשימת החללים יש חללים לא רק של צה"ל אלא גם של שירותי הביטחון ולפעמים נסיבות מותם סודיות.
2.בכל מיני מקרים גם אנשים שנפצעו לפני עשרות שנים נכנסים לרשימה.
3.לא כל התאבדות בצה"ל קשורה דווקא לשירות הצבאי.
תחקיר חשוב
אהבתיאהבתי
1-א. כבר בתחקיר מצויינים חללים שאינם מצה"ל, כך שההבהרה הזו אינה נדרשת. אני עובר על כל החללים המדווחים – צה"ל, שב"ס, שב"כ, מוסד – כולם.
ב. לא. נדיר מאוד שיש חללים שאי אפשר לדווח עליהם (למעשה, לא ידוע שבכלל עושים דבר שכזה). מה גם שאפשר לדווח עקרונית על חלל בצורה מסווגת (ראשי תיבות או סתם כוכב המציין שיש כאן חלל מסווג או לרשום אותו בצורה כזו או אחרת).
ג. מעבר לזה, לא מדובר פה על הפרש של שם אחד או שניים (נניח סוכנים סודיים שנפלו באיראן או משהו), אלא 20-40 שמות בכל שנה (לפחות ב-7 השנים האחרונות שאני בודק).
2. גם זה מוסבר במפורש בתחקיר. החלל הראשון שמוגדר "נפטר לאחר השירות" (הגדרה שהוכנסה לשימוש בעקבות התחקירים שלי), מלווה בהסברה על כך שמכניסים נכי צה"ל שנפטרים בגלל פציעתם לאחר השירות (לצד הסבר שזה למעשה לא המצב).
3. לא כל התאבדות הגורם הראשי בה הוא צה"ל, אבל בהרבה מקרים הוא כן וכמעט בכל המקרים, הוא מהווה פקטור (יוצר לחץ, מספק הנשק, כושל בלמנוע או לספק עזרה וכן הלאה).
4. תודה
אהבתיאהבתי
תודה על הכתבה.
כמה להערכתך מתוך 23 אלף נופלי צה"ל, נפלו כתוצאה מפעילות מבצעית? במקום אחד קראתי – מחצית.
אהבתיאהבתי
קשה לומר. רוב הטענות הללו מסתמכות על מספרי הנופלים המדווחים במלחמות ומבצעי ישראל פלוס איזה אחוז נוסף על מקרי המוות המעטים יחסית שבין לבין. אלא שגם דיווחי המלחמות והמבצעים לא ממש נבדקו מעולם וכבר קראתי על שלל אנשים ש״נפלו במלחמת ההתשה״ למשל, ורק מתו בזמן התרחשותה ולא בגללה.
זה תלוי גם בהגדרה של פעילות מבצעית. הצבא יכליל שם הרבה יותר דברים ממני. אני מגדיר פעילות מבצעית רק למקרי מוות אשר בהם המוות לא קרה רק בזמן השירות ולא רק בעקבות השירות, אלא גם בגלל סיבות הייחודיות לשירות. כך שטכנאי שמתחשמל בעבודה במוסך צבאי, הצבא אולי יקבע שנפל בהכנה לפעילות מבצעית, יראה בזה כמו אימון לקראת פעילות מבצעית ויכלילו. אני לעומת זאת מגדיר זאת כמוות מקצועי, שכן עובדים ופועלים מתחשמלים לצערנו בשלל תחומים.
אני גם עושה פילוחים עוד יותר מדוייקים (יפורסם בימים הקרובים ל-2017), כמו מוות עקב פעילות עויינת ומוות בעקבות פעילות אויב. דהיינו לספור כמה מקרי מוות הם בפועל בידי אוייבינו.
בקיצור, צריך ראשית להסכים על הגדרות. אחרי זה נדרשות עוד שנים רבות של מחקר בשביל לחשוף אץ סיבות המוות. בשלב מוקדם זה לא הייתי מתיימר לדעת בדיוק את המספר, אבל אני מניח שבסך הכך הכל הממוצע ינוע בין 15 ל-50 אחוז – תלוי בהגדרות – והמספר הזה כמובן קטן משנה לשנה שחולפת, שכן אנו מכניסים יותר אנשים למניין החללים מפעם ופחות ופחות חיילים מתים בפעילות מבצעית.
לקנה מידה מודרני:
לטענת מחקר של צה״ל 32 אחוז מהנופלים בצה״ל בעשור האחרון, נפלו בפעילות מבצעית או טרור. זו הדרך של משרד הביטחון להטעות את הציבור. המספר הזה בפועל צריך להיות משהו כמו 5-15 אחוז. אבל אסביר זאת בתחקיר הקרוב.
אהבתיLiked by 1 person
כרגע הפער באחוזים ניכר. צריך לצמצם.
בעניין מס' הנופלים בפעילות מבצעית – יש במחלקת ההיסטוריה של צה"ל כמה מחקרים על המלחמות (חלקם גלויים, אחרים ברמות שונות של חיסיון) עם מפרט סיבות המוות של החיילים. מעריך שאיסוף הנתונים משם, יספק מס' בסיסי.
אהבתיאהבתי
יש עדכון לגבי גרסת הטקסט?
אהבתיאהבתי
כן… היו לי עיכובים שלא קשורים לבלוג. מקווה שבמהלך השבוע הקרוב .
אהבתיאהבתי
יש עדכון נסף? או שלחכות לך זה כמו לחכות לג'ורג' ר ר מרטין… :-)?
אהבתיאהבתי
אני לא שוכח, פשוט כושל בלבצע. זה יקרה.
אהבתיאהבתי
שלום, שמי דניאל כהן הבת של אברהם (אייבי) כהן שנפטר ב9.2.17 ומופיע כאן בסרטון. ארצה לספר לכם ממש בקצרה על אבי כדי שתוכלו להוסיף לסרטון:
אייבי נולד בקריית ביאליק ועבר בילדותו לחולון. בגיל 18 התגייס כחי״רניק של שיריון. במלחמת יום כיפור היה בסיני ונפצע קשה מאוד משני כדורים בכתף ובצוואר (מה שפגע בעמוד השדרה שלו). תחילה סיווגו אותו כפצוע קל ורק אחר כך התברר שהיה פצוע קשה מאוד והעבירו אותו להדסה. אייבי מוגדר נס רפואי, היה 9 חודשים בשיקום ויצא משם נכה 4 גפיים. אומנם הגוף המשותק אך השכל חד. לאחר מכן עשה תואר ראשון ושני בכלכלה ומנהל עסקים, החל לעבוד במשרד הביטחון ושם הכיר את אישתו- דורית. אייבי עבד במפא״ת במשרד הביטחון בתפקידים בכירים, לאחר 10 שנים של נישואים וניסיונות להרות הביא עם דורית לעולם זוג תאומים- דניאל ואלעד ולא וויתר על החיים. לפני 6 שנים בשל קריסת הכליות שלו, אייבי החל להזדקק לטיפולי דיאליזה. ב6 השנים האחרונות עבר טיפולים קשים 3 פעמים בשבוע באופן קבוע. בחודש ינואר האחרון חלה הדרדרות במצבו הרפואי בשל כל הסיבוכים הרפואיים אותם נושא- נכה צה״ל, עובר דיאליזה ואייבי נפטר. אייבי נחשב כנכה צה״ל שנפטר בעקבות פציעתו בשירותו הצבאי.
אייבי היה איש יוצא דופן, התמודד מול כל אתגרי החיים באופטימיות, בנחישות, בצחוק ובציניות. היה חד וחכם, ציני ושנון, איש נתינה מכל הלב וכמובן איש משפחה מן המעלה הראשונה. הוא היה בן 63 במותו, והותיר אחריו אמא, אחיות, אישה ו2 ילדים.
אשמח לשלוח לכם מספר תמונות של אבא במייל.
אהבתיאהבתי
שלום דניאל,
ראשית תנחומי על אביך ותודה רבה על השיתוף. לצורך וידוא הפרטים ועדכונם (ככל שיתאפשר לי) אנא פני אלי במייל של הבלוג eishton@gmail.com
אהבתיאהבתי
אני השתחררתי לא מזמן וההיתי באירוע שהרמתי גופות עד היום אני בטראומה עם מחשבות אובדניות זה לא כל הזמן זה חוזר לי ברגעי משבר בחיים הסרטון רק הוכיח שהמערכת הצבאית רקובה מין היסוד ועושה שימוש בחיליים בני אדם ילדים כמו ברכוש אני שנתיים אחרי המקרה ניסתי עם מפקד היחידה והוא אמר לי שאני מנסה לצאת מהיחידה ושאני לא לוחם
אהבתיאהבתי
שלום אלון, לצערי יש מקרים רבים כשלך. מצד שני, תבין שהמפקדים אינם אנשי בריאות הנפש והרבה פעמים הם לא חווים את הצבא או את הטראומה הספציפית שאתה עברת באותה הצורה או כטראומה בכלל. היות שכך, הם באמת ובתמים לא מבינים ולא מצליחים להזדהות עם המצוקה. וכשאתה לא מצליח לראות את המצוקה ואין לך ידע בתחום שיאפשר לך להבין אותה גם מבלי לחוות אותה, אתה נוטה כבן אדם להניח שהיא מזוייפת. זו בדיוק הסיבה שמפקדים – שתפקידם להלחם או להכשיר חיילים – אינם פסיכולוגים ולא צריכים להיות הכתובת למצוקה הנפשית של חיילים (לפחות לא שום דבר שמעבר לבעיות קטנות וסטנדרטיות). פניה למומחה לבריאות נפש בצבא סביר שהיתה מובילה לטיפול טוב יותר עבורך. למיטב ידיעתי, אתה עדיין רשאי לבקש עזרה שכזו, אם ישנם משקעים שאתה רוצה ללבן בטיפול – כמובן על חשבון מערכת הביטחון. כמו כן, יש שלל עמותות וארגונים המספקים עזרה נפשית ללא תשלום ואתה מוזמן לפנות אלי במייל או בפייסבוק ואעזור ככל שביכולתי. חשיפה למוות ובוודאי מגע פיזי עם המתים היא טראומה ידועה ומתועדת היטב בעבור חלק ניכר מבני האדם. המצוקה שלך לגיטימית לחלוטין והתגובות הרגשיות שלך גם כן. למרות היות התחושה האובדנית תגובה טבעית נפוצה, היא עדיין שגויה במובן המימושי: התחושות האובדניות פתירות (עם זמן/טיפול/תרופות) – המימוש שלהן סופני. כפי שאמרתי בעבר, מצוקה נפשית אובדנית היא למעשה מחלה אוטו-אימיונית – מחלות בהן הגוף מסיבה כלשהי תוקף את עצמו. היות והמחלה הזאת ספציפית היא רגשית, קשה לנו לראות אותה כדבר שמתקיים בפני עצמו (כמו גידול סרטני למשל) ושאינו חלק מאיתנו. אבל המצוקה הנפשית איננה אתה, גם אם זה מרגיש ככה וטיפול הוכח מחקרית כפיתרון, גם אם זה לא מרגיש שזה יעבוד. זה מה שמסוכן במחלה הזאת: היא משכנעת אותך שהתרופה כנגדה לא תעבוד – ששום דבר לא יעבוד. אבל זה לא המצב בפועל ויש ממש תרופות להקלה מיידית וטיפול ותרופות לטווח ארוך ולמיגור מוחלט ועוד שלל פתרונות שאנו יודעים שעובדים. שוב, אתה מוזמן לפנות אלי אם אתה צריך הפניה או עזרה מול גורם כזה או אחר.
אהבתיאהבתי
המחשבות אכן חוזרות לי למשל ביום הזיכרון האחרון,שאני וחברה שלי נפרדנו,זה בא משום מקום עם התעלפיות אני הבטחתי לעצמי שאני אפנה לעזרה ברגע שזה שהמחשבות יחזרו עוד או התעלפיות אני פשוט רק השתחררתי ואולי הזמן יעביר את זה אני לא רוצה שהסביבה שלי תחשוב שאני חולה נפש או לא יציב נפשית אבל באמת תודה רבה על העזרה…
אהבתיאהבתי
כולנו "חולי נפש" בשלב כזה או אחר בחיינו. כשם שאין אדם שיש לו גוף מבלי שסבל מתישהו בחייו ממחלה בגוף הזה, כך אין אדם שיש לו נפש מבלי שסבל ממחלה בנפשו מתישהו. אין בושה במחלות מן הסוג הזה כשם שאין בושה בכך שיש לך שפעת או סרטן. זה בדיוק מה שהסברתי בתגובה הקודמת שלגבי מחלות מסוג זה יש אשליה שהן אינן משהו שקורה לנו (כדוגמת שפעת) אלא משהו שהוא אנו עצמנו. לכן אין לנו בעיה לומר שאנחנו חולים בשפעת, אבל אנחנו חוששים להודות שאנחנו חולים בדיכאון או מצוקה נפשית אחרת. אבל, כאמור, אלו מחלות לכל דבר ועניין. אם הם היו באמת חלק ממי שאתה, אנשים לא היו מחלימים מהן. עובדתית אנחנו יודעים שכמעט כל בני האדם סובלים מדיכאון ומצוקות נפשיות בחייהם ומחלימים מהם. כך שברור שאתה לא המחלה והמחלה איננה אתה. בכל מקרה, גם אם אתה לא מעוניין בפומביות בנושא זה, יש ארגונים המספקים עזרה באופן פרטי (אחד על אחד) ללא רישומים ויש גם אפשרויות אנונימיות לחלוטין (טיפול טלפוני או בצ'אט באינטרנט) – לדוגמה הצ'אט של ארגון סהר:
http://www.sahar.org.il/
או הקו של ארגון ער"ן:
http://www.eran.org.il/
אהבתיאהבתי
שלום נטע,
לא השארת (או לפחות אינני רואה) כתובת מייל לפנות אליה. ברמת העיקרון, אין חוק האוסר את פרסום המידע שאני מפרסם ואין דרישה חוקית לאישור מגורם כזה או אחר (כולל המשפחות). את מוזמנת לפנות אלי במייל או בפייסבוק ואשמח להסביר יותר או לנסות להבין אם בכל זאת יש משהו שאוכל לעשות. eishton@gmail.com או חפשי אותי בפייס.
אהבתיאהבתי
משום מה בכל מקום שמחפשים על אילן יענקלביץ׳ מופיע שהוא היה בחיל מודיעין ואילו אצלך בסרט מופיע שהיה בחיל תחזוקה/לוגיסטיקה. תוכל לברר את העניין?
בכל מקרה, פורמט הסרט משדרג את המסרים שלך ומאפשר לאנשים שלא רגילים לקרוא את התכנים שלך להחשף אליהם
אהבתיאהבתי