טור דעה
לפי מרבית הדיווחים, תיק 1000 העוסק במתנות שקיבלו נתניהו ומשפחתו, הוא הקרוב ביותר לסיום חקירה. פרשנים רבים טוענים כי החוק היבש מחייב שזו תהפוך לכתב אישום, ומנגד ניתן למצוא חיות פוליטיות כעמית סגל, שמנתח ומרכז היטב את הסיבות ה"רטובות" יותר, שבגללן החקירה תתנדף ותעלם, בעוד שנה-שנתיים.
אך לא בסטנדרט המשפטי ברצוני לעסוק. כפי שכל ימני יודע, כשכותב שמאלני אומר ש"לא בסטנדרט המשפטי אני רוצה לעסוק", ניתן לספור את השניות שיחלפו עד שיטיח בחברו הימני ש"הרף הפלילי אינו סטנדרט ראוי לנבחר ציבור" (למרות שבישראל של השנים האחרונות נראה שמעורבות כלשהי בפלילים, היא אולי תנאי קבלה).
אך גם בהטפת מוסר אינני רוצה לעסוק כאן. שלא כרבים מחברי בשמאל, אינני מזועזע מפרשות השחיתות הקלות (באופן יחסי) של נתניהו – פקדונות הבקבוקים, גלידת הפיסטוק, הסיגרים, השמפניה וכולי. כמובן שאינני מזלזל בהן כפי שעשה נתניהו בסרטון הבחירות שלו (בהצלחה רבה). כמובן שגם אינני חושב שזו "רדיפה" לדרוש מנבחרי ציבור שקיפות ולהוות דוגמה המשדרת שמטרת החוק היא ללמדנו מה אינו מוסרי, ולא תחמנות משפטנית, שבה החוק רק מסמן את העוולות והגזל אשר ניתן לבצע מבלי להענש.
וכמובן שזה מבזה לראות ראש ממשלה צועק בכנסת שמותר לקבל מתנות במאות אלפי שקלים, כמשדר לאזרחי המדינה את האידיאל העלוב: "אם זה לא פלילי, זה מוסרי", או בגרסת האליטות של ניקסון: "כשהנשיא עושה זאת, זה אומר שזה חוקי" (או בגרסת היועמ"שים: כשרה"מ עושה זאת, זה לא אומר שזה חוקי, אבל זה אומר שיש לחקור זאת בצורה שונה מהנעשה עם שאר בני התמותה הנחותים, וכתוצאה מאותה איפה ואיפה והגדרת "ספק סביר VIP", רה"מ לא יועמד לדין עם ראיות אשר היו שולחות אזרח מן השורה לכלא. או בנטרול הפרוצדורה והתמקדות בתוצאה: כשרה"מ עושה זאת, זה אומר שזה חוקי).
ובכל זאת ישנה לדעתי צביעות רבה בקרב השמאל, בקביעתו שהשחיתויות הקטנות (יחסית) הן דבר בל יעבור ושמצביעי הימין אשר לא חושבים כך, הם טיפשים או מושחתים.
הדרישה הצבועה של השמאל:
נדמיין לרגע מצב הפוך ואולי אף מתחום המדע הבידיוני, בו רה"מ שמאלני והוא לקראת הסדר עם הפלסטינים או ביטול מתווה הגז והלאמתו. האם כאיש שמאל מצפוני, ידיעתי כי אותו סייבורג (בהנחה סבירה שהשמאל יחזור לשלטון כאשר מרביתנו נהיה רובוטי-אדם) הוא קמצן ונהנתן, אשר מקבל "מתנות"\טובות-הנאה ממיליארדרים, היתה מובילה אותי למסקנה שעלי לתעדף את ניקויו מהמערכת מאשר טובתם של מיליוני ישראלים ופלסטינים? בוודאי שלא.
פוליטיקה היא הפשרה שבין אידאולוגיה לפרקטיקה. בבואנו להחליט עבור מי להצביע, ראוי והכרחי שנבנה היררכיה של שיקולים ואין כלל הכרח שתכונותיו ופשעיו האישיים של אדם, יתועדפו בחשיבותם מעל שיקולים גיאו-אסטרטגים או מאקרו-פיננסים. הרי בהאשמתו של נתניהו, טמונה גם חפותם של מצביעיו: הוא שם את תשוקותיו ופחדיו האישיים מעל המדינה, והם אולי נגעלים מכך, אך שמים את הגועל האישי הזה מתחת לטובת המדינה (כפי שהם רואים אותה). ההתנחלויות פורחות, התקציבים חזרו לישיבות, ישראל מנהלת מדיניות אגרסיבית (באופן יחסי) כלפי המקיפים אותה, ומתרחבת ביהדותה ובשטחה. אלו בוודאי אינם אידאלים של השמאל, אבל גם במבט שמאלני ברור לחלוטין שהם (ודוגמאות רבות אחרות שלא מניתי) חשובים יותר מהיות נתניהו אדם דוחה ברמה האישית, שגוזר מיליונים לכיסו האישי בדרכים ספק-חוקיות ובוודאות לא נאותות.
מעבר לכך, רבים בימין מתעבים את נתניהו עוד לפני וללא קשר לכל הפרשיות הללו. כמו בשמאל, הם רואים בנתניהו חיה פוליטית נטולת אידאולוגיה של ממש, גם בלי שאיזה שמאלני מבריק יגלה להם את התבונה הנשגבת הזו. אבל הם יודעים לקרוא סקרים ומבינים שבפשרה שבין אידאולוגיה לפרקטיקה, בנט לא יהיה ראש ממשלה בקרוב, ועדיף חוק הסדרת-הגזל ביד, מאשר סיפוח מלא על העץ (או מדינת הלכה, ניתוב תקציבים וכולי, בהתאם לפלג הימני הספציפי אליו הם משתייכים).
ולמרות שכך:
מתנות קטנות (יחסית) יכולות בכל זאת לטמון בחובן השלכות כבדות. מה שחשוב בקמצנותם וחמדנותם של הנתניהו'ז, איננו הדבר אשר התקבל, אלא אשר עלול להינתן בתמורה. ברמה הבסיסית ביותר, לפני כל כוונה פלילית של אילו מהצדדים, כמו מרבית בני האדם, אנו חשים צורך להוקיר תודה למי שמעניק לנו מתנות.
"הכרת תודה היא חוב אשר לרוב הולך ונצבר כסחיטה; ככל שתשלם, כך תידרש לשלם יותר".
בצורה זו, גם ללא סחיטה גלויה, נוצרים קשרים של סחיטה רגשית, אשר סוללים כבישים עוקפים לחברים ומקושרים (הבנה עתיקה ביהדות, שממנה נולד "שונא מתנות יחיה"). מספיק "חברים" כאלה – וברוך השם, מיום ליום אנחנו מגלים שנתניהו הוא חברמן רציני – וכל העבודה הציבורית מוטה לטובת האינטרסים של קומץ מקורבים.
מקור ותימוכין: "זו לא טעות – זו מדיניות"
מעבר להכרת תודה:
אבל לא בסחיטה רגשית "תמימה" מתמצה הנושא. ברור לחלוטין שאם תדרש תמורה לאותן "מתנות", אז לא המולטי-מיליונרים שסופרים את הכסף מפיקדונות הבקבוקים ודורשים החזר הוצאות על המזון של קאיה, יהיו אלו שישלמו אותה. טבעם של קמצנים נהנתנים הוא שהם רואים את כספם האישי וכספי המדינה, כמו חלפן מטבעות: אין השקל שלהם, שווה ערך לשקל שבאחריותם. הסחר ביניהם אינו מוגבל עקרונית או מוסרית, אלא רק כפוף לשער חליפין, המשתנה בהתאם ליציבותם הפוליטית ואמצעי הסחיטה של הבא בשערי הצ'יינג'.
למרות דברי נתניהו, ברור כי מעשיו הם לכל הפחות רולטה-משפטית והפסד ודאי בזירה התקשורתית. היות שכך, החרדה איננה מכך שהקמצן קיבל סיגרים, אלא שמי שהביא לו את הסיגרים (או צד ג' שיודע על כך) מחזיק מאותו רגע באמצעי סחיטה על הקמצן. כמה הקלטות עדיין מונחות בצד, מחכות ליום גשום, בכדי להזכיר לרה"מ שיש לו מה להפסיד אם לא ידאג לבעליהן? כמה "נותני מתנות" נוספים קורצים כעת לנתניהו, שגם הם עלולים ללכת למסור עדות במשטרה, דוקא בעת הרגישה הזו, אם לא תאושר התאזרחותם או תשונה תקנה בנוגע לעסקיהם? וזה לא איזה בלוגר שמאלני שאומר שחקירות ואיום בחקירות יכולות להשפיע על ר"מ בנושאים דרמטיים:
מקור: "שישים ואחת"
לפי הגרסאות המודלפות מלשכת נתניהו, מוזס ניסה לסחוט את רה"מ. לא שאני מאמין לגרסה הכבושה הזו, אבל אם אתם ממחנה נתניהו, הרי שאפילו הוא עצמו טוען שסוחטים אותו. זו גם לא הפעם הראשונה: שרה נתניהו טענה (גם כן בגרסה כבושה) שמני נפתלי איים שיפרסם סיפורים מביכים, אם לא ישלמו לו ויבטיחו לו משרה לכל החיים.
זה בדיוק מדגים כיצד טובת הנאה שולית יחסית, הנמצאת בתחום האפור ושאין לדעת אם בכלל תהפוך להרשעה, מהווה רולטה-פלילית שמספיקה בכדי להוות אמצעי סחיטה. אני בספק שאפילו בשמאל תמצאו מישהו שמאמין שנתניהו יסכים, למשל, להסתכן ולנסות לדאוג להתאזרחות של גוי עשיר, תמורת שרשרת זהב לאהובתו. אבל אפילו בימין יודו רבים, שאולי יעשה זאת תמורת אי-חשיפת השרשרת שכבר קיבל.
"אהבה היא דבר נפלא, יקירתי, אך היא מותירה אותך חשוף לרווחה לסחיטה".
ומרגע שעשה את אותו מעשה (אזרוח או מה שלא נתבקש), אז עכשיו אינו סחיט רק על קבלת התכשיט, אלא גם על התמורה שנתן בעבורו (קבלת שוחד). הדיספרופורציה בין דמי השתיקה ובין המידע לגביו נסחט עובד הציבור, נובע אם כן משתי סיבות:
- הוא נסחט עבור אינטרס אישי, אך משלם מהכיס הציבורי. לא רק שהוא עצמו לא היה מסכים לשלם דמי שתיקה יקרים כל כך אילו נבעו מכיסו, אלא שברוב המקרים, זה בכלל לא היה באפשרותו.
- אופיה של הסחיטה הוא שהנסחט נותר נשלט בידי הסוחט גם כשהוא משלם. בעוד שנסחט רגיל היה מתרושש מתישהו, נסחט החולש על כספי ציבור יכול לשלם כל עוד הוא בתפקיד, או לחילופין לספק תמורה אשר ממשיכה להניב (כמו שינוי תקנה או חקיקה, אשר משמעותה מיליונים רבים לעסק כלשהו – בכל שנה ושנה).
לכן, גם אנו נדרשים להסתכל באותה דיספרופורציה על טובות ההנאה, וככל שעובד מדינה חולש ואחראי על תקציבים והחלטות גדולות יותר, יש להסתכל על קבלת 1000$ כאילו קיבל מיליון דולר (ויותר). התמורה שיקבל אדם בעבור שוחד\סחיטה של פקיד במשרד הרישוי ועבור שוחד\סחיטה זהים בערכם של פקיד בכיר במשרד האוצר, יהיה לחלוטין שונה. מה שניתן להשיג מסמכותו של פקח עירייה, שונה מהותית משניתן להשגה משופט. וכשאנו מדברים על ראשי ערים וממשלות, סיגר יכול להפוך לפרויקט בניה גדול, שבתורו יכול לבלום או לעכב רפורמת ענק. כך, תאורטית, אפשר להכניס את כל הגז שלחופי ישראל, לתוך בקבוק שמפניה אחד.
זו הסיבה שהמדינה עצמה שולחת כל כמה זמן רענון לכל עובדיה ונבחרי הציבור, על האיסור לקבל מתנות, כמו זה שלפניכם (ניתן לדלג):
לסחוט כמו מקצוען:
אינני מחדש כאן דבר, כמובן. כל חוקר צעיר במשטרה ילמד אתכם את התרגיל הזה: תופסים עבריין על עבירה שולית וסוחטים אותו עליה בכדי להתקדם בשרשרת הפשיעה. מרגע שהסכים למשהו קטן, הוא כבר סחיט על עצם זה שהלשין למשטרה (מול ארגון הפשיעה), והעבירה המקורית הופכת שולית. ככל שישלם, כך יהפוך סחיט יותר. לדוגמה:
קלייטון לונטרי היה חייל במשמר של שגרירות ארה"ב ברוסיה. הרוסים אירגנו לו ולחבריו הצעירים מהמשמר, מסיבת סקס מבוימת עם זונות, סמים וכמובן, מצלמות נסתרות שתיעדו שלל דברים מביכים. ה-KGB, כיאה לסוחטים מנוסים, ראשית ביקשו מהם דברים חסרי ערך (לצלם את רשימת המבקרים בשגרירות למשל, כשברור שגם ככה הם מתועדים ע"י הרוסים מבחוץ). המעשה הראשוני לא נועד להשיג מידע, אלא להכניס את הרגל בדלת, עם פשע זניח וקל לביצוע, שהנסחט ירגיש בנוח לבצעו. למרות שוליות המידע שהועבר, המעשה עדיין מוגדר כבגידה. מאותו רגע הפכו קלייטון וחבריו לשפוטים של ה-KGB, ונסחטו הלאה לחשוף סוכני CIA ולמסור מידע מקיף על המתרחש בשגרירות.
לכן, ראוי לדעתי שתומכי נתניהו ישאלו עצמם, האם זו רק שמפניה ופקדון הבקבוקים? אם כן, אז לגיטימי שיתעדפו נושאי מאקרו על המיני-מיקרו הזה, ולא הם הצבועים, אלא השמאלנים הטוענים שלא היו עושים בדיוק אותו הדבר בעבור מנהיג שלהם. אך לאור כך שאין מכחיש (אפילו לא רה"מ) שלא מדובר בארוע נקודתי, אלא "מתנות" מכל עשירי תבל, לו ולמשפחתו, במשך עשרות שנים – האם באמת ניתן להתמם ולומר כי "זו רק שמפניה" וש"על סיגרים לא מפילים ממשלה"? האם אותן "זוטות" התקבלו מסבתות נחמדות שהיו בביקור גלוי בכנסת, או מעסקנים בעלי אינטרסים ברורים ועצומים בישראל, שנתנו את שנתנו במחשכים ותחת שמות קוד (דוגמת "ורודים" ו"עלים")? האם יש לחשוב על כל אותן "זוטות" כארועים הרמטיים, או כנקודת פתיחה אפשרית, כמו מסיבת הסקס של קלייטון, אשר בידי סוחט מיומן עלולה להביא עלינו תוצאות הרסניות?
מקור: "שישים ואחת"
כאשר נוסיף את החקירות החדשות, שכבר עוסקות במיליארדים ופגיעה אפשרית בביטחון המדינה, האם עדיין אפשר לומר שזו שחיתות אשר מקומה מתחת למאקרו הכלכלי-ביטחוני של ישראל? גם לו יחמוק מהרשעה תחת טענת המושחתים של "לא ידעתי", האם יש אדם בישראל עם גרם של יושר עצמי, שמאמין שרה"מ באמת לא ידע שהעו"ד האישי שלו מייצג את המספנות בגרמניה ויקבל עשרות מיליונים מהעסקה? שסתם כך ביטל מכרז ודאג שאותן מספנות הן שיבנו את הספינות והצוללות? האם יש מישהו שבהגינות יוכל בכלל להסביר למה חברת ספנות תשלם עשרות מיליונים לעו"ד שאינו מבין דבר בספנות, למעט העובדה שהוא גם מייצג את רה"מ וקרוב משפחה שלו? והאם סתם במקרה אופן הפעולה של אותן מספנות הוא לשחד אנשי ממשל מסביב לעולם, בכדי שיקנו ציוד שמדינתם לא צריכה או יכלה להשיג במחיר זול יותר? והאם סתם מקריות היא שלקראת כל אותן עסקאות בוטל החוק המגביל את העמלה של מתווכי עסקאות נשק (הגבלה שמראש הוכנסה בכדי למנוע מצב שהעמלה תשמש כשוחד)?
והנה שוב, גם בחקירות אלו, אנו רואים את החשיפה לסחיטה: מיקי גנור, דוד שמרון, נציגי המספנה ואולי עוד כמה שחקנים קרובים – כל אלו בוודאות יכולים להעיד ואולי אף להציג ראיות (הקלטות או העברות כספים), שנתניהו ידע גם ידע. חישבו כמה כוח סחיטה יש לאדם כזה כעת על רה"מ.
האם נתניהו התחזק כשחמק מהרשעה באותן פרשיות עבר (ביביטורס, עמדי וכולי)? או שבכל אותן פעמים, האנשים שיכלו להוכיח כי נתניהו ידע אבל שתקו, קיבלו עוד קלף סחיטה, אשר הביא אותנו לפרשיות הענק של ימינו? אם יחמוק נתניהו מהרשעה על הספינות והצוללות, האם זה ניצחון עבור הימין, או לידתו של ר"מ בובתי הנשלט לחלוטין ע"י כל אותם "חברים" שיכולים להוכיח אחרת?
וכל שנותר לנתניהו (ולנו), הוא להאמין בטוב ליבם של אותם "חברי ילדות" (ילדותה של החקירה הרלוונטית, כמובן).
"קשרי הידידות קמלים בחלוף הימים, אוליבר. אך מעט סחיטה מחזיקה לנצח".
בין המילטון לנתניהו:
ב-1791, אלכסנדר המילטון, מהאבות המייסדים של ארה"ב, החל לנהל רומן עם אישה נשואה. בעלה גילה את הרומן וסחט את המילטון במשך שנים, עד אשר נעצר על פשע אחר. הבעל דרש מהמילטון שיחלצו מהתיק בכך שיודה בעבירה במקומו, אחרת יחשוף את הרומן. המילטון, דחוק בין אישום בשחיתות (אם יודה בפשע שלא ביצע) ובין שערוריית סקס, החליט שהספיק לו והתוודה על הרומן בכדי לעצור את הסחיטה (תוך שהוא יודע שאפשר שוידויו יגיע לציבור, כפי שלבסוף קרה).
הלקח הראשון והידוע, הוא שסחיטה איננה מעשה חד-פעמי ושיש לה טבע הדרדרותי, אשר יכול להפוך עבירה ראשונית שולית, לעבירה סופית חמורה. הלקח השני הוא שרק מנהיגים חזקים מסוגלים להתוודות על מחדליהם הקטנים והאישיים (וידוי שיכול לחסל את הקריירה שלהם), בכדי למנוע מחדלים גדולים וציבוריים (ואפילו המילטון צלח זאת רק כשנדחק לפינה).
סחיטים. נתניהו והמילטון
הקרחת המכוסה בשיער הצבוע והמוחלק, בן הדוד והעסקאות בניגודי עניינים עם מדינות אויב, החשבון הסודי במקלט המס בג'רזי, הבת המוסתרת, כל השלדונים ושאר "החברים" (חלק ניכר מהם נחשדו או הורשעו בפלילים), האיומים על עובדי בית רה"מ, הניירות בפונט עצום בכדי להסתיר את המשקפיים, הדרישה מעיתונאים לגנוז כתבות על שרה, הסכמים אסורים ומוקלטים עם בעלי אמצעי תקשורת תמורת סיקור אוהד, עשרות ומאות אלפי דולרים במזומן מבן דודו מיליקובסקי (בכדי ששרה לא תצעק עליו), "מתנות" בהיקפים עצומים, מימון כפול של טיסות, רהיטי הגן, עמדי, החשמלאי, המטפלת…
מקור ותימוכין: "זו לא טעות – זו מדיניות"
יותר מידי אנשים, יודעים יותר מידי דברים ומחזיקים ביותר מידי ראיות והקלטות, על משפחה ואדם שאובססיביים וחרדים לגבי פרסומים העוסקים בהם ותדמיתם הציבורית. לכן, זה כבר לא משנה אם זה היה חוקי או פלילי, שמפניה או צוללת. כמו עבריין שהפך לסוכן משטרה, כמו שולה זקן לאולמרט, על צווארו של רה"מ מונחות סכינים רבות, אשר בינן ובין העבירה המקורית שבעקבותה נשלפה הסכין, כבר אין כל קשר או פרופורציה. זה מה שהופך את השחיתות לכל כך מסוכנת, אפילו כשהיא נסובה סביב זוטות: כמטריושקה פרדוקסיאלית, כל עבירת שחיתות מגיעה עם מחוייבות לעבירת השחיתות הגדולה יותר שבתוכה.
לכן, אני חושב שמעבר לרף המשפטי (האם המעשים פליליים?) והרף הממלכתי (האם המעשים ראויים?), יש להוסיף רף חדש וקריטי לדיונים הללו: הרף העברייני (האם המעשים סחיטים?).
הרי גם אנשי ימין רבים ותומכים של המשנה הכלכלית של נתניהו (שוק חופשי, שבירת מונופלים, צמצום מעורבות המדינה וכדומה), מתקשים בשנים האחרונות להסביר את מעשיו בפועל – במיוחד בכל הנוגע למתווה הגז (יצירת מונופול במחיר גבוה) ובנושאים שסביבו (ביטול מכרז לרכישת צוללות וספינות – הליך תחרותי להשגת המחיר הזול ביותר – והעדפת יצרן בבעלות מדינת אויב).
מי יסחט ראש ממשלה?
לרבים האפשרות שמישהו יהיה אמיץ מספיק בכדי לסחוט ראש ממשלה, נראית תלושה ולא ראויה להתייחסות. אז ראשית, הנתניהו'ז, כאמור, טוענים בעצמם שכבר נסחטו (ע"י נוני ונפתלי). האם רה"מ יעביר סודות גרעין לאיראנים בכדי שלא יגלו שקיבל טובות הנאה או שוחד? כנראה שלא. אבל האם מישהו שמיודע לכך שרה"מ קיבל טובות הנאה או שוחד, יכול "לבקש" טובה ולהזכיר לו את מה שהוא יודע ושומר לעצמו, מבלי לאיים בצורה ישירה (דאג לי כמו שאני דואג לך)?
תוסיפו לזה אלמנט של תמורה בשילוב עם האיום המרומז (דאג לי כמו שאני דואג לך, וככה שנינו נרוויח), בכדי לפנות גם לחרדות וגם לחמדנות, והנה מתכון קלאסי לסחיטה "מעודנת" משולבת שוחד, של ראש ממשלה בישראל (גם הרוסים המשיכו לספק לקלייטון לונטרי זונות, סמים וכסף, בו בזמן שסחטו אותו; ממקסמים את הסיכוי להצלחה בשיטת המקל והגזר).
למעשה, היות וכבר שנים רבות ידוע לכל שנתניהו פשוט לא מסוגל לסרב לטובות הנאה, סוחט מתוחכם יכול לתת מתנה, מתוך כוונה מראש להפכה לסחיטה בהמשך (כפי שעשו הרוסים לקלייטון). מתחילים במימון כפול לטיסה – משהו קטן בכדי להכניס את הרגל בדלת. לאחר מכן איזה בקבוק יקר או תכשיט. בהדרגה מעלים את ערך המתנות מבלי לדרוש דבר, כך שהנהנתן מרגיש בנוח עם קבלת טובות הנאה גדולות ופליליות יותר. והנה לכם אדם בעמדת סחיטה על רה"מ, מבלי שהצליח להשיג מידע סודי או לצלם אותו במיטה עם אישה אחרת. עכשיו בוא תעזור לי עם הרפורמה\המתווה\המכרז, לפני שדרוקר מקבל מעטפת "ביביטורס 2", שהפעם תסתיים בהרשעה.
נתניהו חושף השחיתות (אבל לא לגמרי):
ואכן, רק לפני כמה שנים, דיווח רה"מ ליאח"ה כי איש עסקים הציע לו שוחד, אך סירב לגלות את שמו. האם זו התנהגות של ר"מ או של עבריין? איזה עובד ציבור מסתיר מן המשטרה את שמו של העבריין שניסה לשחד אותו? ברור שאין זה המקרה של האזרח המפחד מנקמתו של ארגון הפשיעה, שכן האזרח במקרה שלנו הוא האדם המאובטח ביותר במדינה. אז ממה בכל זאת פחד נתניהו? אולי זו בעצם ההתנהגות שהיינו מצפים מעבריין שהיה שותף או יוזם הפשע, לאחר שהצעתו נדחתה או ששותפו איים להסגירו? עבריין מנוסה שמיד לאחר האיום נועץ בעורך-דינו, שאמר לו לרוץ מהר ולהגיש תלונה?
כל מי שאי פעם הותקף ע"י שוטר מכיר את התרגיל הזה: הם מרביצים לך, ומיד עוצרים אותך על תקיפת שוטר, בכדי לקעקע את הגרסה שלך. העבריין המנוסה תמיד רץ לדווח למשטרה על הפשע (בגרסתו שלו), לפני שהקורבן או שותפו לפשע יספיק לעשות זאת. ומה נוח יותר מלדווח שהיה פשע, מבלי לדווח את שמו של הפושע? אתה מכין אליבי למקרה שאותו איש עסקים יפנה לרשויות, מבלי להכריח אותו לעשות זאת ומבלי להודות בחלקך בפשע. זה נראה כאילו נתניהו פשוט יצר לעצמו את הפתרון האידיאלי ל"דילמת האסיר".
סחיטה נעימה:
ברוב המקרים, אם מטעמי חרדת הסוחט מהקלטתו ואם מכיוון שהדבר מקל פסיכולוגית על הסוחט והנסחט, מעשה הסחיטה מוצג כהצעה המיטיבה עם שני הצדדים, ולא כאיום גס. כולנו שמענו את ההקלטות הללו גם מעבריינים מהסוג הנמוך ביותר, שנכנסים לעסק ומסבירים לו שבאזור יש הרבה גנבות והצתות וכדאי לו לרכוש את "שירותי האבטחה" שלהם. כך שברור שכאשר הסוחטים יהיו עו"ד מהשורה הראשונה, עסקנים פוליטיים ומיליארדים, האזנה לסחיטה תשמע כאילו הם בכלל התומכים הגדולים ביותר של הנסחט.
עד כדי כך קיצוני הדבר, שמזה שנים רבות מתקיים ויכוח אקדמי על האם מדובר בפשע בכלל, לאור מה שקרוי "פרדוקס הסחיטה": בניגוד לפשעים אחרים, סחיטה יכולה להיות מורכבת משני מעשים חוקיים ומוסריים (מותר לבקש תשלום ומותר לחשוף פשע, אך אסור לבקש תשלום תחת האיום לחשוף פשע). פרדוקס נוסף הוא שברוב מקרי הסחיטה, הקורבן מעדיף להיות קורבן הפשע (הסחיטה), מאשר קורבן ההליך התקני (דהיינו חשיפת המידע לגביו הוא נסחט). היות שכך, גם היום קשה פעמים רבות להבדיל בין סחיטה (אשר איננה בוטה או מאיימת במעשה פלילי), להצעה עסקית:
האם עיתונאי שמציע לוותר על תחקיר חושפני ומביך, תמורת קבלת מידע רציף מאותו פוליטיקאי מעתה ועד קץ תפקידו, סוחט אותו או מנהל משא ומתן? מה אם הוא מבקש כסף תמורת העלמת התחקיר? האם בעלים של עיתון המציע סיקור מרוכך תמורת צמצום ההפצה של עיתון מתחרה, מאיים או סוחר? האם עובד\ת בבית רה"מ המאיים בתביעה שעלולה להביך את הנתניהו'ז, ומציע "הסדר" עם סעיף סודיות שיסתיר את המבוכה, מבצע סחיטה, או שמא כאשר הסחיטה נעטפת כאיום חוקי, היא מתבטלת? האם תביעות השתקה הן סחיטה? האם עו"ד המייצג מספנה גרמנית ומבקש מר"מ עליו הוא יודע אינספור דברים מפלילים, ש"יראה אם הוא יכול לעזור לו" כך שהרכישה תתבצע דרכם – האם הוא מבצע סחיטה או רק שואל שאלה תמימה?
אין זה מקרה שמנופי הלחץ והסחיטה המודרנים והמתוחכמים, אכן מתבצעים לרוב ע"י דמויות שכאלה (לוביסטים, אנשי תקשורת, עו"ד וכדומה), דוקא מפני שתחת חסות תפקידם, קשה להגדיר ברמה הפלילית אם המעשה הוא הצעה עסקית, איום משפטי או סחיטה.
"אם אתה דורש כסף בתמורה לשתיקתך, זה נקרא סחיטה. אם העו"ד שלך דורש כסף בתמורה לשתיקתך, זה נקרא הסדר. אם אתה עושה דברים [\פשעים] גדולים, הם מצלמים את פרצופך, ואם אתה עושים דברים קטנים, הם מצלמים את בהונותיך [\טביעות אצבע]".
ואכן, גישה רווחת בניתוח עבירת הסחיטה (שלא עוסקת באנשים פרטיים), היא שהקורבן האמיתי של מרבית הסחיטות אינם הצדדים המעורבים, אלא הצדדים אשר אינם מיודעים לסחיטה – לדוגמה הציבור אשר התקשורת תסתיר ממנו מידע, או שישלם ממיסיו עבור ספינות וצוללות.
האם נוכל למצוא קורבן רצח או אונס, שמעוניינים בביצוע הפשע? כמובן שלא. והנה בסחיטה, הקורבן גם מרוויח מהשתקת המידע לגביו נסחט ואלי אף גוזר קופון מהתמורה שנסחט לספק. בדיוק בגלל זה ההגדרות המתקדמות יותר לסחיטה שעולות באקדמיה (בהקשר של משרתי ציבור), קובעות כי סוחט הוא אדם אשר סוחר בהשתקת\העלמת סחורה אשר אינה שלו, תמורת סחורה שאינה של הנסחט (כמו בעליו של עיתון ור"מ המנהלים מו"מ על חופש המידע והתקשורת השייכים לציבור). סחיטה של נציג ציבור, אם כך, יכולה להזיז מיליארדים, מבלי להותיר כל סימן ברור למעשה פלילי.
ולכן:
ראש הממשלה מאיים על מדינת ישראל – לא בתוכן סודותיו, אלא בעצם קיומם; לא בנזק הישיר והשולי של הגניבות\המתנות הקטנות, אלא בכך שהן חושפות אותו לסחיטה כנגדם, בהיקפים עצומים. ניקח את התכשיטים של שרה כדוגמה:
אם הנתניהו'ז משקרים, אז התכשיט שמילצ'ן קנה לשרה עלה 9,000 דולר, וזה כמובן אסור (בוודאי כשלא דיווחו על כך). בסיטואציה זו אנו מדברים על מעשה פלילי, וכל מי שמיודע לקיומו (לכל הפחות מילצ'ן ועובדיו), רכש כוח סחיטה. מנגד, אם הם דוברים אמת והתכשיטים עלו 200-300 דולר, אזי שמילצ'ן משקר. אלא שקבלת המתנה בסתר מאפשרת לו את השקר הזה, ושוב נותנת לו כוח סחיטה. כך ששתי האפשרויות מעבירות כוח מידיו של נבחר הציבור, לסוחט המיודע.
לכן, אי-פליליות או ממלכתיות, אינן רף מספק לנבחר ציבור בכיר ובוודאי שלא ר"מ – גם כשמדובר במתנות קטנות (יחסית). ראו לדוגמה כיצד פוטר היועץ לביטחון לאומי של טראמפ, מייקל פלין, לא כי הוכח שנסחט ע"י הרוסים, אלא כי "עלול להיות חשוף לסחיטה". וזאת על בסיס מה? על בסיס שבן דודו קיבל עשרות מיליונים על עסקת נשק שהוא דאג שתעבור, בין ארה"ב ליריבתה ההיסטורית? לא. על כך שהעביר מידע חלקי לגבי שיחת טלפון עם השגריר הרוסי. לא הרשעה, לא חשד לעסקת ענק – רק שקר או השמטת מידע, כאשר מדובר במדינת אויב, הספיק בכדי שישימו את בטחון המדינה מעל הקריירה של עובד ציבור אחד. "הרוסים ידעו מה הוא אמר בשיחה. לכן, אם הם רצו לגרום לפלין לעשות משהו, הם יכלו לאיים עליו לחשוף את השקר אם הוא יסרב". בדיוק כפי שעשו בעבר, בדיוק כפי שניתן לעשות לנבחרי ציבור בישראל: לוקחים מעשה יחסית שולי בחשיבותו וסוחטים ממנו נזקים אסטרונומים.
פה בישראל, משום מה, חלקים נרחבים בציבור מתקשים לומר את הברור מאליו: אם המתנות וההטבות חוקיות, היה צריך לדווח עליהן, וכך למנוע גם את החקירה וגם אפשרויות סחיטה (במיוחד כשזה לא המקרה הראשון או העשירי של הנתניהו'ז, בדיוק בדברים שכאלה). אם הן לא, אסור היה לקבלן. איך שלא תסובבו זאת, הנתניהו'ז, מבחירתם החופשית, מסכנים שוב ושוב את עצמם, הליכוד, הממשלה והמדינה, תמורת טובות הנאה (לרוב שוליות למדי).
לו השכלנו לפעול כך מראש, לא היינו מגיעים למצב בו ראש ממשלת ישראל דחף לרכישת ציוד צבאי מסווג, מחברה בבעלות מדינה עוינת, כשמקורביו גוזרים קופון של עשרות מיליונים. האם זה פלילי? ממלכתי? זה בכלל לא רלוונטי! מעל רף סיכון מסוים, זה בכלל לא משנה אם הוא סחיט, מושחת או רשלן. רעידותיהם של חולי פרקינסון אינן נובעות מאי-ממלכתיות או שוחד, אבל אנו עדיין פוסלים אותם מלעבוד ככירורגים. ליבו הטוב של המנתח, אינו מתיר את ידו הרועדת עם האיזמל.
והעובדה שרה"מ מספר לנו על כל אותן "סחיטות" (נוני ונפתלי), "מתנות", "חברויות" ופגישות "לגיטימיות" – כל אותם דברים סחיטים או סחיטות בפועל – רק לאחר שחקירה עיתונאית או משטרתית חושפת אותן, ושהוא חושף הצעות שוחד מבלי לחשוף את המשחד (איש העסקים האלמוני), מעידה בבירור: נתניהו הוא לא המילטון וישראל מונהגת ע"י חולה פרקינסון-פוליטי, או גרוע מכך – אינה מונהגת על ידו כלל וכלל.
מנגד, ההתנהגות שלנו, הישראלים, כל כך מבישה בנושא זה, שאולי כלל לא נדרשה סחיטה (למרות שכאמור, גם אם לא נסחט לעשות את פשעיו, הוא בכל זאת סחיט על שעשה אותם). כשאנו שוב ושוב אומרים לנבחר ציבור – בפיותינו וקלפיותינו – שזה בסדר שהוא לקח\גנב\קיבל אלפים, ואז עשרות אלפים, ואז מאות אלפים, צפוי שיבין לבד שהגיע הזמן להתקדם למיליונים ועשרות מיליונים. המתיר את המים הגנובים אשר ימתקו, מתיר את השמפניות הגנובות, אשר ימתקו אף יותר. כי מספיק שהפירצה קוראת לגנב, אך על אחת כמה וכמה, אם הנפרצים קוראים לו גם כן.
אישתון הוא בלוג המבוסס על תשלומים מבחירה של קוראיו. בטקסט שקראתם הושקעו כ-35 שעות תחקיר, כתיבה,גרפיקה ועריכה. אם מצאתם שהתוכן מצדיק זאת, אתם מוזמנים לשלם לפי ראות עיניכם – בלחיצה כאן.
תכנים חדשים בפייסבוק של הבלוג:
